Blog

עוצמת התהלים

עוצמת התהלים

היהודי מרגיש תמיד קשר נפשי חזק ועמוק אל התהלים, בכל עת צרה או שמחה לוקח היהודי את התהלים, ומרגיש דרכם קירבה גדולה לה', הוא מרגיש שדרך מזמורי התהלים הוא "משוחח" עם הבורא באופן ישיר, הוא מרגיש שהוא חלק מהמילים, הוא מרגיש הזדהות עם המזמורים ומוצא את עצמו בתוך מילות התהלים של דוד מלך ישראל. ולמרות שהוא לא תמיד מבין את כל המילים, הוא מרגיש שהדברים נכתבו עליו ועבורו ו"מדברים" אליו באופן אישי. היהודי מרגיש שהתהלים הם מרפא לנפשו, הם ה"מים החיים" המרווים את צמאונו, האויר שהוא נושם.

התהלים הוא ספר תפילות ותהלות ותשבחות לקדוש-ברוך-הוא. זהו ספר שליווה את היהודי בכל גיל, בכל תקופה בחייו ובכל תקופות ההיסטוריה, כל יהודי מצא ומוצא בו את עצמו. זהו הספר אשר ספג הכי הרבה דמעות של עם ישראל בכל הדורות: דמעות של צער וכאב, וגם של שמחה והודיה לקב"ה על חסדיו. אפילו בתקופות הקשות ביותר התהלים ליוו את היהודי, בכל אלפיים שנות הגלות הקשה והארוכה, ברדיפות, ב"שואה" במחנות העבודה ובמשרפות… התהלים היוו ליהודי משענת רוחנית ונפשית, והיהודי מצא בהם ניחומים לנפשו הכואבת והדואבת.

התהלים של דוד המלך מקיפים את היהודי בקביעות, ביומיום ובכל אורח חייו: החל מלידתו ועד לרגעיו האחרונים בעולם הזה.

התהלים הוכנסו ושולבו ע"י גדולי ישראל של כל הדורות, בכל הזמנים והמועדים של עם ישראל. פסוקי תהלים ומזמורי תהלים נמצאים בכל השמחות, התפילות והמועדים: בשחרית, מנחה וערבית, פסוקי דזמרה, בברכת המזון, בקבלת שבת, בנוסח ה"קידוש", בנוסח קריאת "שמע" שעל המיטה, ב"הלל", ב"סליחות", בתפילת ראש השנה ויום הכיפורים, בכל חודש אלול ועד שמיני עצרת, בהגדה של פסח, ב"תיקון הכללי" ועוד… היהודי אומר תהלים לפני חתימת עסקה, לפני יציאה לדרך רחוקה, לחו"ל, לנסיעה ארוכה, לפני דיון משפטי, כשמישהו חולה חס וחלילה, לפני אישפוז, לפני ניתוח, לפני מבחן חשוב, לפני גיוס לצבא, לפני יציאה לקרב שלא נדע בע"ה, לפני נסיעה, התחלה חדשה ועוד… התהלים נותנים כח ליהודי, עוצמה, עידוד, קירבה לה' ורוגע פנימי.

בכל מקום בעולם ובכל זמן היהודי הרגיש ומרגיש שהוא חלק מנשמתו של דוד המלך "נעים זמירות ישראל". הוא מרגיש כאילו התהלים נכתבו עבורו, ללא קשר לרמת הידע שלו ביהדות, או להבנת המילים בספר התהלים. ספר התהלים מלא בעוצמות אדירות ושירתו של דוד המלך מעלָה כל יהודי כלפי מעלה ברוחניות, ומקשרת כל יהודי בפרט ואת כל עם ישראל בכלל אל בורא העולם.

גם כיום ספר התהלים נפוץ ומצוי בכל מקום, יהודים יושבים עם התהלים ומחבקים ומאמצים אותו אל לבם. ניתן לראותו בידי אנשים הקוראים בו לדוגמא בהמתנה בתור לרופא, בנסיעה באוטובוס, לעיתים רואים נשים בעלות חזות לא דתית כלל, אשר מוציאות ספר תהלים וקוראות בו במשך כל זמן הנסיעה, ליד הכותל המערבי, בבתי חולים, ועוד.

ספר התהלים הוא מהספרים הנפוצים ביותר בעם ישראל, מתאים לקריאה לכל אדם בכל גיל: אנשים, נשים וטף. היום ניתן להשיג ספר תהלים בכל הגדלים: מן הגדול ביותר המודפס באותיות קידוש לבנה ענקיות – ועד לָגודל הזעיר ביותר (ספר תהלים זעיר המחובר למחזיק מפתחות לדוגמא). ניתן להשיג גם תהלים עם פירוש צמוד לכל מילה.

אנשים רבים מניחים ספר תהלים כסגולה לשמירה: בבית, בחדר התינוקות והילדים, מתחת לכר בלילה, בתיק, בבית העסק, במשרד, במכונית, בבתי חולים, בצבא – בכתבה בבטאון צה"ל "במחנה" הובא מאמר, בו הסתבר שלמעלה מ-80% מהחיילים מחזיקים ספר תהלים בתיק, ואפילו כסגולה לשמירה, ועוד. (יש להקפיד כמובן שספר התהלים שכולו קדושה יהיה מכוסה בשני כיסויים, שמא חס וחלילה יכנס אתו בטעות למקום לא נקי – ויש ללמוד את ההלכות בעניין).

ספר התהלים מקובל על כל גווני הקשת, על דתיים, מסורתיים, יהודים שעדיין רחוקים מתורה ומצוות… כולם קשורים לתהלים ורואים בו משהו המקשר את כל היהודים באשר הם, כמעין מכנה משותף לכל היהודים בכל העולם ובכל הדורות. למרות שספר התהלים כולו יראת שמים (כדברי המהרש"א הקדוש), רבים מרגישים שספר התהלים שונה מספרי התורה האחרים וממצוות אחרות, בכך שמרגישים שיותר קל להתקרב אליו ולהזדהות עם הנאמר בו.

ספר התהלים הוא הראשון בספרי הכתובים בתנ"ך. והוא נקרא "תהלים" כי רובו מלא תהילות והודאות לקדוש-ברוך-הוא אשר ברא את העולם. ספר התהלים של דוד מלך ישראל כולל 150 מזמורים – ק"ן מזמורים. הספר נחלק ל-5 קבוצות עיקריות כשכל קבוצה נקראת "ספר" ובתהלים 5 ספרים. יש המחלקים אותו ל-7 חלקים כשבכל יום קוראים חלק אחד ומסיימים אותו בתוך שבוע, ויש המחלקים אותו ל-30 ימים ובכל יום קוראים חלק אחד, ובתוך חודש מסיימים את קריאת כל הספר.

דוד המלך חיבר ואמר את התהלים בעתות ייסורים וכאשר היה נרדף, וגם בימיו הטובים יותר ובמשך כל שנות חייו. דוד המלך כתב את כל מזמורי התהלים ברוח הקודש ובלשון יחיד, והיה כשליח ציבור של כל העם היהודי לכל הדורות. דוד המלך אף פעם לא התייאש ותמיד ביקש על כל עם ישראל לדורותיו את כל מה שביקש לעצמו בתמימותו, צדקתו, סבלו, תקוותו ואמונתו העצומה בקב"ה. במדרש "שוחר טוב" י"ח מובא: "כל מה שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל אמָרו וכנגד כל העתים אמָרו". מובא ב"ישמח ישראל" פרשת עקב: שדוד המלך היה נשמת כלל ישראל, והיה עושה ספר תהלים עבור כל סוגי בני אדם, וכולם יכולים למצוא את עצמם בספר בתהלים, עד ביאת הגואל.

המלבי"ם מביא בהקדמתו לפירושו על ספר התהלים: בית קודש הקודשים, בית האוצר היקר הזה, כל אדם יחזה בו כל תפילה וכל תחינה, כל הודאה וכל תהלה, על כל דבר ועל כל עניין, צוקה או ישועה, צרה או רווחה, אשר יהיה ליחיד או לרבים.

דוד המלך התפלל בתהלים על כל המאורעות אשר יעברו על ישראל בגלות, שיהא לישראל קיום ברוחניות ובגשמיות, ושכל אדם מישראל האומר תהלים יהיה כאילו יצא מפי דוד המלך בעצמו. דוד המלך התפלל שכאשר ישראל יאמרו תהלים, יהיו שפתותיו דובבות בקבר.

יש בתהלים הכל, והאומר תהלים הוא גם מתפלל וגם עוסק בתורה, כפי שביקש דוד המלך מהקדוש-ברוך-הוא: שיהיו התהלים נחשבים כאילו עוסק בלימוד "נגעים ואהלות". ובמדבר קדמות מובא: כל האומר תהלים בכל יום כאילו קיים כל התורה כולה.

ואמרו חז"ל: דוד המלך אמר את המזמורים וכתב את ספר התהלים ועל שמו נקרא ספר התהלים, למרות שחלק מהמזמורים בתהלים נאמרו על ידי עשרה צדיקים:

1. אדם הראשון – "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהלים צ"ב, א').
2. מלכי צדק
3. אברהם אבינו
4. משה רבינו – "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים: יְיָ מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (תהלים צ', א').
5. הימן
6. ידותון
7. אסף
8-10. שלושת בני קורח: אסיר, אלקנה ואביאסף.

אך מכולם בחר הקדוש-ברוך-הוא בדוד המלך שהוא משיח ה' לעולם, ונעים זמירות ישראל. רבי הונא בשם רבי אבא אומר: אף על פי שנאמר ע"י עשרה זקנים, לא נתקן אלא ע"י דוד מלך ישראל. רבי מאיר אומר: כולם דוד אמָרם, שנאמר במזמור ע"ב: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי", "כָּלּוּ" הכוונה: "כל אלו" תפלות דוד בן ישי.

כוונתו הראשונה של ספר התהלים היתה: להודות, לזמר ולהלל בם את ה' יתברך, ושהמזמורים יהיו מושרים בפי הלויים שהיו אומרים שירה על הדוכן בשעת העבודה, והקרבת הקורבנות ובבית המקדש. ועיקר השירה היא בפה, אבל עומדים שם לויים וישראל מיוחסים ומנגנין בכלי שיר, נבלים וחלילים וכנורות וצלצלים, ובכלי זמר הנזכרים בספר התהלים: נגינות, גתית, מחלת, שמינית, שושנים, עדות ונחילות ועלמות. וכשם שהתהלים נאמרו על ידי עשרה בני אדם, כך נאמרו בעשרה מיני זמר: בניצוח, ניגון, מזמור, שיר, תפילה, הלל, ברכה, הודיה, אשרי, הללויה. וגדול מכולם הללויה – שכולל שם ושבח בבת אחת.

הכהנים היו תוקעים בין זמר לזמר ג' תקיעות, ובכל יום היו אומרים מזמור של יום. בניסוך המים היו אומרים – מזמורי "שיר המעלות", לחנוכה – מזמור ל', וכנגדם אנו אומרים אחר התפילה – את השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש. במשנה, בסוכה נ"א, ב' מובא: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין… והלויים בכינורות… על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד 15 מזמורי "שיר המעלות" שבתהלים, שעליהן לויים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

התהלים עושים המון נחת רוח לקדוש-ברוך-הוא, אפילו יותר מן הקורבנות. "אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹקִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. וְתִיטַב לַייָ (התהלים יותר טובים לה') מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס(תהלים ס"ט, ל"א-ל"ב). דוד המלך אומר: התהלים מהללים את הקדוש-ברוך-הוא, המזמורים והשירים הם טובים לה', ועושים לקדוש-ברוך-הוא נחת אפילו יותר מהקורבן הכי משובח – שהוא שור פר מקרין מפריס. וכל הזוכה לומר שירות ותשבחות לקדוש-ברוך-הוא בעולם הזה, זוכה לומר שירות ותשבחות לה' יתברך גם בעולם הבא.

דוד המלך עבד ה', הוא אחד האנשים היחידים בתנ"ך אשר נאמר עליו "עבדי". מלכים א', י"א: "לְמַעַן עַבְדִּי דָוִֹד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל… לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֹתַי וְחֻקֹּתָי… לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים לְפָנַי, בִּירוּשָׁלַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשֹוּם שְׁמִי שָׁם".

דוד המלך חי שבעים שנה: נולד בחג השבועות ונפטר בחג השבועות – ביום שבת. דוד המלך הוא היחידי אשר זכה לָתואר "חי וקיים", ומלכותו היא נצחית. מצאצאיו יתגלה בעזרת ה' מלך המשיח במהרה בימינו, אמן.

מה מייחד את ספר התהלים?

מהו הכח המיוחד של מזמורי התהלים בכל הזמנים?
במה זכה דוד המלך שמזמוריו מתחברים לכל גווני הקשת?

ספר התהלים כשמו כן הוא – ספר שירי שבח ותהלה לקדוש-ברוך-הוא. דוד המלך היה אמור להיוולד נפל ולחיות רק שלוש שעות, ואדם הראשון הכיר את מהות הנפל הזה וראה שיש בו עוצמה ותפקיד לנצח נצחים, לכן ביקש מאת ה' להחיות את דוד המלך, ונתן לו במתנה 70 שנה מחייו. מאחר שאדם הראשון היה כלול מכל נשמות עם ישראל, דוד המלך אשר קיבל את 70 שנות חייו ישירות מאדם הראשון במתנה, גם הוא כלול מכל נשמות עם ישראל, לכן התהלים שחיבר דוד המלך "מדברים", נוגעים ומתחברים לכלל ישראל, שהם בעצמם ניצוצות נשמת אדם הראשון.

ספר התהלים כולל את כל המאורעות אשר ארעו לישראל בעבר ועד הגאולה לעתיד לבוא, במהרה בימינו, אמן. הרד"ק ב"מאור ושמש" פרשת משפטים מביא: דוד המלך היה מתפלל על כל העניינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחנו. על החולים שיתרפאו, על הבריאים שלא יחלו, ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל גזירות קשות. במדרש תהלים י"ח נאמר: ר' יודן בשם ר' יהודה אומר, כל מה שאמר דוד בסִפרו, כנגדו וכנגד כל ישראל אמָרו וכנגד כל העתים אמָרו. מאחר שעברו על דוד המלך כל המאורעות של האדם לטוב או לרע, ועל כולם היה ראוי לעשות שירים ותשבחות לקב"ה, לכן ראוי שיהיה ספר התהלים של דוד המלך בכיס של כל אדם מישראל ושגור בפיו, כי ימצא בו כל התהלות הראויות לכל דבר.

ומאחר שדוד המלך היה מכָוֵן תמיד ברוח הקודש, שהרי היה עוסק עד חצות הלילה בָּתורה, ומכאן ואילך בשירות ותשבחות, גם כאשר חזר ואמר את המזמור שכבר נאמר על ידו ברוח הקודש כאשר חיבר את התהלים, בכל פעם שאמר שוב את אותו מזמור היה אומרו שוב ברוח הקודש. ולכן, כותב הליקוטי מוהר"ן ב': צריך אדם לראות את עצמו בתוך כל מזמורי התהלים שנאמרו בשביל כלל ישראל, בשביל כל אחד ואחד בפרט. וכל מלחמות היצר שיש עליו וכל מה שנעשה עמו, הכל מפורש ומבואר בספר תהלים, כי עיקרו נאמר על מלחמות היצר הרע וחיילותיו שהם עיקר אוייבי האדם, ורק על מלחמות אלו נתייסד ספר תהלים. ועיקר התקרבות באמירת תהלות ושאר תחינות ובקשות, לפרוש שיחתו בינו לבין קונו ולבקש רחמים מלפניו שיקרבהו לעבודתו יתברך. ומאחר שדוד היה קם בחצות הלילה ועוסק בשירות ותשבחות עד שעלה השחר, נהגו ברוב תפוצות ישראל לומר תהלים בציבור בכל יום, לעורר את הרחמים ולהגביר את חסדי דוד הנאמנים.
אדם הראשון נתן לדוד המלך 70 שנה

"זה ספר תולדות אדם"

בספר בראשית נאמר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם"… במדרש בילקוט שמעוני מובא: מלמד שהעביר הקב"ה לפני אדם הראשון את כל הדורות, את כל האנושות כולה, וראה אדם הראשון בתוכם נשמה זוהרת במיוחד. שאל אדם הראשון: מי זה שנשמתו כל כך זוהרת ויפה? והראהו הקב"ה את דוד המלך שהיו חקוקים לו שלוש שעות. כלומר: דוד המלך היה אמור להיוולד נֶפֶל וקצבו לו רק שלוש שעות של חיים. אמר אדם הראשון לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לא תבוא תקנה לזה? האם אין לו לדוד המלך סיכויים לחיות יותר משלוש שעות? אמר לו הקב"ה: כך עלתה במחשבה לפנַי. אמר לו אדם הראשון: כמה ימי שני חיי? (כמה חיים מוקצבים לי?) אמר לו: אלף שנים. אמר לו: יש מתנה ברקיע? האם אפשר לתת מתנה? אמר לו הקב"ה: הן. אמר לו אדם הראשון: 70 שנים משנותַי יהיה למזל זה, ברגע זה אני תורם 70 שנה מחיי לאדם זה שאמור לחיות רק שלוש שעות. מה עשה אדם הראשון? הביא השטר וכתב עליו שטר מתנה, וחתמו עליו: הקב"ה והמלאך שר הפָּנים ואדם הראשון. כראיה למדרש אנו מוצאים בספר תהלים מ' פסוק ח': "הִנֵּה בָאתִי, בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי", באיזה אופן באתי לעולם? על פי מגילת ספר שראה אדם הראשון, שהיה כתוב עלי.

אדם הראשון הכיר את מהות הנפל הזה, וראה שיש בו עוצמה ותפקיד לנצח נצחים, לכן ביקש מאת ה' להחיות את דוד המלך ונתן לו במתנה 70 שנה מחייו. אמר אדם הראשון: רבונו של עולם, יפיוּת זו מלכוּת וזמירות הללו נתונות לו במתנה שבעים שנה, שיחיה ויהא מזמר לפניך.

יפיוּת זו – זה דוד המלך שנאמר עליו: אדמוני עם יפה עיניים. מה הוא אדמוני עם יפה עיניים?

אדמוני – לאדמוני יכולה להיות נטיה לשפיכות דמים כיון שאדמוני מבטא גם אופי, מזג. אין אפשרות להלחם נגד טבע המוטבע באדם, אך אפשר לעדן את הכוחות הללו ולתעֵל אותם לָכיוון החיובי. אמנם דוד המלך הוא אדמוני ויש בו מידת שפיכות דמים, ולכן לא יכל לבנות את בית המקדש "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי" (דברי הימים א' כ"ב), אבל דוד המלך הוא אשר הכין את כל הרקע הבטחוני והגשמי לבניית בית המקדש, כיון שכל מהותו של דוד המלך היתה כפופה לדברי חכמים לפי מה שהורו לו האורים והתומים. דוד המלך נלחם את מלחמות ה', בעקבות נצחונותיו על אוייבי ישראל, הביא שקט ובטחון שהם הכרחיים לבניית בית המקדש, חפר את יסודות בית המקדש ואף הכין בעצמו שפע חומרים לבניית בית המקדש: כסף, זהב, עצים… "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו, הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי" (דברי הימים א' כ"ב).

יפה עיניים – הכוונה לעין טובה, העיניים הם ראי הנשמה. ה"כלי יקר" מבאר: שאין מדובר בעיניים גשמיות, אלא במשמעות פנימית. כשיש עין טובה אז בודאי מצויות גם שאר מידות טובות. הסנהדרין נקראים "עיני" העדה, כלומר: תפקיד הסנהדרין להוביל את העם למקום שאליו הם צריכים להגיע וכמובן שאין הכוונה לעיניים גשמיות.

יש המפרשים לפי מה שכתוב בזוהר ר"ו ב': שעיני דוד היו מצויירים מכל מני גוונים. ולא היתה עין יפה בעולם כמו של דוד, וכל גווני העולם היו מנצנצים בה. וכשהיה דוד מסתכל באיש צדיק היה הצדיק שמח, וכשהיה דוד מסתכל בפני רשע, היה הרשע לוקה בכל מני צרעת (מובא בילקוט מעם לועז, שמואל א').

מלכוּת – מלכותו של דוד המלך אין לה סוף, היא באה מהאדם הראשון. חז"ל אומרים שאדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו, כלומר: שהיו כלולים בו כל נשמות העולם שהיו בעבר, בהווה, ושיהיו בעתיד עד סוף כל הדורות. מאחר שאדם הראשון נתן לדוד המלך 70 שנה משנותיו, אז ממילא יש בדוד המלך ניצוצות של כל עם ישראל עד סוף כל הדורות, ומלכותו היא אינסופית. דוד מלך ישראל חי וקיים, עוצמתו נמשכת עד היום ולנצח נצחים.

זמירות – דוד המלך נעים זמירות ישראל. מובא במסכת פסחים: כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהלים, כנגד עצמו אמרם. רבי יהושע אמר: כנגד כל ישראל אמרם. כאשר כל יהודי ויהודי קורא מזמור תהלים, הוא מרגיש כאילו המזמור חובר עבורו, ממש עבור בעייתו הספציפית.

לא יפלא הדבר שהיהודי העומד בכל מקום ומקום, וללא קשר למידת הידע שיש לו ביהדות, וגם אם אינו מבין את המילים הקשות לעתים של ספר התהלים – הוא מרגיש למרות הכל שהוא שייך, הוא חלק מנשמת דוד המלך ומכל נשמת עם ישראל. כיון שדוד המלך הוא חלק מנשמת אדם הראשון, ואדם הראשון הוא נשמת כל עם ישראל.

התהלים נכתבו ברוח הקודש

מובא בזוהר הקדוש פרשת וישלח קע"ט:

בוא וראה: באלו השירות והתשבחות שאמר דוד המלך, יש בהם סודות ודברים עליונים בסודות החכמה… לפי שכולם נאמרו ברוח הקודש, כי היה שורה רוח הקודש על דוד ואז אמר שירה, לכן כל אותיות של מזמורי תהלים נכתבו ונסדרו ברוח הקודש, ולכן כולם בסודות החכמה נאמרו.

דוד המלך הכניס בתהלים ברוח קודשו כל כללות ישראל, וכל איש פרטי, וכל נגעי לבבו עד ביאת המשיח. כי הוא עליו השלום היה רגל רביעית למרכבה העליונה, והוא כולל בנפשו את כללות ישראל.
דוד המלך הוא:
בן ישי, ראש סנהדרין, נמשח למלך
נעים זמירות ישראל ובעל רוח הקודש

כתב רבי יוסף חיון, רבו של היעבץ:

דוד המלך חיבר ספר תהלים מפני שהיה שלם ושרתה עליו רוח הקודש, כפי שנאמר בספר שמואל ב', כ"ג, א': "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל, רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי".

ומציין הכתוב שדוד הוא בן ישי – להורות על צור מחצבתו – אביו: ישי הצדיק, אשר היה אחד מארבעה האנשים בעולם שלא טעמו טעם חטא בחייהם, ומתו רק בעתיו של נחש, כלומר בחטאו של אדם הראשון (השלושה הנוספים אשר מתו רק בעתיו של נחש, היו: בנימין, עמרם וכלאב בן דוד).

דוד מזרע המלוכה – משבט יהודה שבחר בו ה' יתברך לנגיד על ישראל לעולם, כמו שנאמר בדברי הימים א' כ"ח: "כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד".

"נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל" – שהיה חכם בחכמת התורה וראש לסנהדרין, "ישֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי" – שמואל ב' כ"ג, שהיה חכם מכולם.

בירושמי בברכות מובא: לא היה השחר מגיע ומוצא את דוד ישן "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ"… דוד היה קם בחצות הלילה "ומעיר" את השחר להודות לה', להתפלל וללמוד תורה. מובא בתנא דבי אליהו: שדוד המלך היה יושב והוגה בדברי התורה תמיד ובכל יום, ומיד היתה שורה עליו רוח הקודש.

"מְשִׁיחַ אֱלֹקי יַעֲקֹב" – להורות שלא מעצמו מָלַך, אלא נמשח בשמן הקודש בציווי ה' יתברך, וזהו משיח אלקי יעקב.

"נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" – שחיבר ספר תהלים לזַמֵר ולהלל בם את ה' יתברך, והיו אומרים אותם בבית המקדש, ולולא דוד לא היינו יכולים להלל ולזמר לבוראנו כראוי.

"רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" – תיארו במעלת הנבואה, כי הגיע למעלת רוח הקודש שהיא חלק מן הנבואה, ובמעלת רוח הקודש היה אומר זמירותיו.
נעים זמירות ישראל (שמואל ב', כ"ג, א')
אמרו חז"ל:

אף על פי שעשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, מכולם לא נאמר על שמותם, אלא על ידי דוד מלך ישראל. משל למה הדבר דומה: לחבורה של אנשים המבקשים לומר הימנון למלך, אמר להם המלך: כולכם נעימים, כולכם חסידים, כולכם משובחים לומר הימנון לפני, אלא איש פלוני יאמר בשם כולכם, כי קולו ערב. כך בשעה שביקשו עשרה צדיקים לומר ספר תהלים, אמר להם הקב"ה: כולכם נעימים וחסידים ומשובחים לומר לפני, אך דוד יאמר בשם כולכם, כי קולו ערב – כי הוא נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל.

במאמר החסידות לי"ט כסלו מובא:

כי דוד המלך נקרא בספר שמואל ב', כ"ג, א': "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל", דהיינו: שאמר את הזמירות שבספר תהלים בשם כל ישראל, במשך כל הדורות.

בילקוט שמעוני מובא:

שדוד דַר בחמישה עולמות ואמר שירה: דר במעי אמו ואמר שירה, יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ובמזלות ואמר שירה, ינק משדי אמו ואמר שירה, ראה במפלתם של רשעים ואמר שירה.

למרות שכל חייו היו קשים ומרים, דוד אינו בא בטענות, אלא רק משבח ומהלל את הקב"ה.

רד"ק:

"וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל"

על הזמירות שעשה דוד המלך בספר תהלים, שהיו משוררים ומזמרים בהם הלויים לפני הארון ובבית המקדש.

רלב"ג: "וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל"

הכוונה שדוד המלך אמר לה' יתברך: שסוגי הזמירות חוברו כדי שישראל יזמרו בהם לה' יתברך.
דוד המלך אמר התהלים ברוח הקודש

"רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" (שמואל ב', כ"ג, ב')

"רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי" – דוד המלך כותב בתהלים שאמר את הזמירות והתהלים ברוח הקודש, "וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי" – רוח הקודש אשר דיברה בו, ומילתו היתה על לשון דוד המלך, כי רוח הקודש עוררה אותו ושמה לו את הדברים בפיו ועל לשונו.

רלב"ג: אלו הזמירות הנעימות שחיבר היה – שרוח ה' יתברך דיבר בו, ובמה שנאצל עליו מרוח הקודש, היה דְבַר ה' יתעלה על לשונו, להגיד אלו הזמירות ולחברם בספר.

מצודות דוד: רצה לומר, וזהו דברי אשר אלקי ישראל אמר, וכאלו דיבר לי ליחד אלי הדבור.
"אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים"

וכי עלה על דעתו של דוד להיות חי לעולמים? אלא אמר דוד לפני הקב"ה: יהי רצון מלפניך, שיהיו שירות ותשבחות שלי נאמרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לעולם (ברכות ס"א).

כינור דוד ומעלת השבח לקב"ה

כינורו של דוד

"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ", במסכת ברכות ג' ובזוהר נאמר: כינור היה תלוי לדוד למעלה ממיטתו של דוד כנגד חלונו, וכיון שהגיע חצות לילה, רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד קם ומתגבר בשירות ותשבחות, והוא עומד ועוסק בתורה עד שעולה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר והיו חכמי ישראל שומעים את קולו, היו חכמי ישראל נכנסים אצלו ועומדים גם הם לעסוק בתורה.

בדרך הטבע שהשחר מעורר את בני האדם משנתם, אך דוד היה זה שמעיר את השחר …"אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה, עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר". נשמת דוד המלך כולה אומרת שירה, דוד "יֹדֵעַ נַגֵּן" (יודע = מחובר) הוא מחובר ומקושר לניגון, דוד המלך כל כולו שירה לה'. שירת התהלים היא שירה שיצאה מעומק הלב, והיא מתנשאת ועולה מעלה לגבהים הרוחניים, ומעלה כלפי מעלה גם את דוד המלך וגם את כל עם ישראל כולו. ולעתיד לבוא דוד המלך – משיח בן דוד יבשר את גאולת עם ישראל ואת גאולת העולם, ויקשר את העולם אל בורא העולם לעד ולנצח נצחים בקשר סופי, בקשר של ניגון עמוק ועילאי.

כנור

כנור בגימטריא = עור (כנור = 276, עור = 276). ע"י שיריו ותשבחותיו ומנגינותיו היה דוד המלך מדבק את נפשו, והופך את העור (הגשמי) לאור (רוחני), ומתקן מה שאדם הראשון הפך בחטאו את כותנות האור לכותנות עור.

הצפרדע משבחת לקב"ה

במדרש בפרק שירה נאמר: בשעה שסיים דוד המלך את ספר התהלים זחה דעתו עליו, אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת ואמרה לו: דוד, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד, אלא כל שירה ושירה שאני אומרת, ממשלת עליה שלושת אלפים משל. ולא עוד, אלא שאני עוסקת במצוה גדולה: יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו אלא מן המים, ובשעה שרואה אותי נוטלני ואוכלני.

גלגל השמש משבח לפני הקב"ה

"הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ, הַלְלוּהוּ כָּל כּוֹכְבֵי אוֹר"… למרות שאורם של השמש והכוכבים הוא רב, אל לנו לטעות ולומר שיש בהם כח עצמי, שהרי הם בעצמם נותנים שבח ותהלה לקב"ה שיצר אותם וכולם כפופים לו.

בזוהר הקדוש בפרשת ויקהל, נאמר: אמר רבי אלעזר, אלמלא שבני עולם אטומים, לבם ועיניהם סתומות, לא היו יכולים לעמוד בכל נעימות גלגל השמש כשהוא הולך ומשבח לפני הקב"ה.
לעתיד לבוא

10 נבלים בכנור דוד המלך מאַיִל שנברא בין השמשות

בפרקי דרבי אליעזר ל"א מובא:

רבי חנינא בן דוסא אומר: אותו אַיִל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה – אפרו של האיל הוא יסוד של המזבח הפנימי, גידיו היו לעשרה נבלים של כינור שהיה דוד מנגן בו, עורו הוא אזור עור במתניו של אליהו הנביא זכור לטוב, שתי קרניו שופרות, קרנו של שמאל – היא שתקע בה הקב"ה בהר סיני, וקרנו של ימין – שהיא גדולה משל שמאל, הוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבוא!

רבינו בחיי מביא: שהיו בכנור שבעה נימין "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (תהלים קי"ט, קס"ד). לפי ערכין י"ג: ולימות המשיח יהיו שמונה נימין "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית(תהלים י"ב, א'). ולעתיד לבוא יהיו עשרה נימין "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ" (תהלים קמ"ד, ט'). ולא נתפרש השיר עד שבא אדוננו דוד המלך. והלוויים המשוררים הם שמונה: אסף, הימן, ידותון, איתן האזרחי, לוי ששמו בן, על הגתית – הוא ממשפחת עובד אדום, ובני קורח ובני משה.

והיו משוררים גם כן בשמונה כלים: על נגינות, על מחלת, על עלמות שיר, המשא – זהו קול חזק וגבוה המובא בדברי הימים א' ט"ו, כ"ב, על הנחילות – מלשון חליל, על שושנים, על הגתית, על השמינית. דוד ושמואל העמידו חלוקי השיר, שיהיו הלויים עומדים על הדוכן ומזמרין לפני מי שאמר והיה העולם.

העולם נברא בשביל שירה וזמרה

אמר הקדוש-ברוך-הוא: אפתח לשון של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין (משבחין) לפנַי בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפנַי בכל יום ויום – לא בראתי את עולמי.

ומנין שלא ברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם – אלא בשביל שירה וזמרה? שנאמר: תהלים צ"ו, ו': "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ". תהלים י"ט, ב': "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ". תהלים צ"ג, ד': "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְיָ". תהלים קמ"ח: "הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת… מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים, שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ, בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת, זְקֵנִים עִם נְעָרִים, יְהַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּו"…

הרמב"ן מביא בפרשת "בא": כוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה… ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד זה שיֵדע האדם ויודה לאלקיו שבראו (הכרת הטוב לבורא העולם על שבראנו ועל כל נשימה ונשימה ועל הכל).

הקב"ה אינו מבקש קילוס (שבח) אלא מישראל

במדרש תהלים מובא: כך אמר דוד הכל מקלסין לפניו שנאמר: "הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם"… "הַלְלוּ אֶת יְיָ מִן הָאָרֶץ", ואחר כולן מקלסין אותו אומות העולם. אמר הקב"ה: אף על פי שהכל מקלסין אותי, איני מבקש קילוס אלא מישראל, שנאמר: "כִּי רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ, יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה"… (לא נאמר: "כי ירצה", אלא "כִּי רוֹצֶה" – כי הקב"ה אוהב את ישראל ורוצה בעמו בכל עת ובכל שעה), אמר הקב"ה: ערב עלי קילוס של ישראל שמקלסין אותי, שנאמר: "הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ"… (שיר השירים ב').
מעלת השבח, השירה, הזימרה

התהלה וההודאה לה'

…"גַּם אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי נֶבֶל, אֲמִתְּךָ אֱלֹקָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ"… (תהלים ע"א).

דוד המלך מזמר ומהלל ומודה לה' על הכל, ועל האפשרות והזכות שניתנה לו להודות לה', אשר פָּקַח את עיניו וזיכה אותו להודות. דוד המלך היה עוסק כל הלילה בשירות ותשבחות. הבעל שם טוב מביא: "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ" – שפתי ירננו שיר ושבח לה' יתברך, על עצם הדבר (שאני מזמר לך) על "אֲזַמְּרָה לָּךְ".

במסכת חולין צ"א מובא: חביבין ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא יותר ממלאכי השרת. שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום, ויש (מלאכים) אומרים פעם אחת בשבת, ויש אומרים פעם אחת בחודש, ויש אומרים פעם אחת בשנה, ויש אומרים פעם אחת בשבוע (בשבע שנים), ויש אומרים פעם אחת ביובל, ויש אומרים פעם אחת בעולם…

בזכותו של דוד המלך נעים זמירות ישראל מחבר התהלים, אנו יכולים להלל ולזמר לה' בכל עת. התהלים הם שבח גדול לה', הודאה, תהלה וזימרה, וכמובן גם "שירת הים", "נשמת כל חי", "פרק שירה" שירת הבריאה כולה המשבחת לה'. ויש בהם בכל השירות והתשבחות לה' ובאמירתם, סגולות גדולות ועצומות: לזיווג, לכפרת עוונות, להושיע מכל צרה, לפרנסה, רפואה, לזרע של קיימא ועוד…

במסכת סנהדרין צ"ד מובא: ביקש הקדוש-ברוך-הוא לעשות את חזקיהו משיח, וסנחריב לגוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח – חזקיהו שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח? לכך נסתתם.

עוד מובא שם: אמר רבי חיא בר אבא, אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאים כולם לומר שירה בקול אחד, שנאמר: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ" (ישעיהו נ"ב).

רבי אליעזר הגדול אומר: כל העוסק בפרק שירה בכל יום, מעיד אני עליו שהוא בן העולם הבא, וניצול מפגע רע ומיצר הרע, ומדין קשה ומשטן ומכל מני משחית ומזיקין.

בספרו של הגאון רבי חיים קניאבסקי שליט"א – "אורחות יושר" מובא: מעשה בשניים שהלכו בדרך ופגש בהם אדם סגי נהור (עיוור) אשר ביקש מהם צדקה. אחד מהם נתן צדקה וחברו לא נתן. לאחר מכן המשיכו בדרכם ופגשו את מלאך המוות אשר בא לקחת את נשמתם כיון שהגיע זמנם. את אותו אדם אשר נתן צדקה – שיחרר בעבור הצדקה שנתן, ולשני – אמר: באתי לקחתך. אמר לו: תאפשר לי כעת לתת צדקה. אמר לו: היה עליך לתת צדקה לפני כן. אמר לו: תמתין לי עד שאשבח לקדוש-ברוך-הוא על כל החסדים שעשה עמי מיום שנולדתי ועד היום הזה. אמר לו: כיון שקיבלת עליך לשבח לקדוש-ברוך-הוא, התבטלה הגזרה והוסיפו לך שנות חיים.

במדרש ויקרא רבה כ"ז, י"ב מובא: …לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלין, וקורבן תודה אינו בטל לעולם.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא את עולמו, לא היה אדם שהודה לקדוש-ברוך-הוא, עד שבאה לֵאָה והוֹדַתוּ, שנאמר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת יְיָ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה" (בראשית כ"ט). לאה הודתה לקדוש-ברוך-הוא שנתן לה בן רביעי – וקראה שמו יהודה, ומשבט יהודה נולד נעים זמירות ישראל – דוד המלך אשר הודה לה' תמיד, על הכל ובכל מאודו.

אמר רבי: כל העוסק בפרק שירה בעולם הזה, זוכה ללמוד וללַמד, לשמור ולעשות ולקיים. ותלמודו מתקיים בידו, וניצול מיצר הרע ומפגע רע, ומחיבוט הקבר ומדינה של גיהינום, ומחבלו של משיח. ומאריך ימים וזוכה לימות המשיח ולחיי העולם הבא.

ה"פלא יועץ": ראוי להלל לה' על כל הטובה שעושה עמנו. ואף ש"אילו פינו מלא שירה כים"… לא נספיק להללו, ולו דומיה תהלה. על כל פנים בלא כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה'. ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח, תיכף יהיה שם שמים שגור בפיו, ויאמר שבח לא-ל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך (כפי ששם שמים שגור בפי רבים הנוהגים לומר: ברוך ה'). אפילו אם יש לו ייסורין, יש לו להלל לה' שזיכהו להיות מכלל "אשר יאהב ה' יוכיח" ושאינו מכלל משלם לשונאיו. ושלא ייסרו בייסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של אדם בטובתו. ואם העדיף ה' לו טובה יותר על אחרים, ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו שלא בזכות, רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. ויכנע מאוד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל ומידו הכל, ולו נתכנו עלילות.
המהלל ומשבח לה' בעולם הזה – זוכה להלל ולשבח גם בעולם הבא

במסכת סנהדרין צ"א מובא:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לָעולם הבא, שנאמר: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ד).

בעניין מספר הפסוקים התיבות והאותיות בתורה -הרב יצחק יוסף זילבר ז"ל

בעניין מספר הפסוקים התיבות והאותיות בתורה

הרב יצחק יוסף זילבר ז"ל

פתיחה
א. ענין וא"ו דגחון
ב. ענין דרש דרש
ג. בענין והתגלח חציין של פסוקים
ד. ענין עי"ן דיער
ה. ענין והוא רחום חציו דפסוקים
ו. בענין מספר הפסוקים שבתורה

פתיחה

גרסינן במסכת קידושין (דף ל', ע"א): לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון (ויקרא יא, מב) חציין של אותיות של ס"ת, דרש דרש (ויקרא י, טז) חציין של תיבות, והתגלח (ויקרא יג, לג) חציין של פסוקים, יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד) עי"ן דיער חציין של תהלים, והוא רחום יכפר עון (תהלים עח, לח) חציו דפסוקים. בעי רב יוסף, וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה, לא זזו משם עד שהביא ס"ת ומנאום, א"ל אינהו בקיאי בחסירות ויתירות אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף, והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל אביי, פסוקי מיהא ליתו לימנוה, בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסק ליה להאי קרא לתלתא פסוקי, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט, ט). ת"ר חמשת אלפים ושמונה מאות שמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה", עכ"ל הגמ'.

אחר העיון ובדיקת אותיות, תיבות ופסוקי התורה, נמצא כי:

א. וא"ו דגחון אינה האות האמצעית.
ב. "דרש דרש" אינו אמצע התיבות.
ג. "והתגלח" אינו אמצע הפסוקים.
ד. עי"ן דיער אינו חצי תהלים.
ה. "והוא רחום יכפר עון" אינו במחצית פסוקי תהלים.
ו. מנין פסוקי התורה הינו 5,845 פסוקים ולא 5,888
ז. תהלים מונה 2,528 פסוקים – ואינו מרובה מהתורה.
ח. בדברי הימים ישנם 1,656 פסוקים בלבד.

איזה קשר בין תורה, תהילים ודברי הימים? מדוע לא להשוות שופטים וישעיהו?

אך ידוע, כי חכמינו הקדושים בכותבם הגמרא לא כתבו דברים בלתי נכונים, ולכן יש שתי אפשרויות: או שכתבו סודות תורה במעטה ספורים, או שהגירסא לא נכונה.

בחומש "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים ל"ב מ"ז), מה שכתוב בתורה ונאמר בחז"ל (ירושלמי כתובות סוף פ"ח דף נא) כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יגעין בה. ואם אתה אינו מבינו, צריך לעיין וליגע, ויגעת ומצאת תאמין.

א. ענין וא"ו דגחון

בלמדי את הסוגיה הנ"ל עם בני ר' בן ציון שיחי', חשבנו שאולי הכוונה לאותיות המשונות שבתורה, ולא לכל אותיות התורה. בדקתי ומצאתי כי ישנן שתי גירסאות בדבר, לפי ספרי התורה שלנו ישנן 16 אותיות גדולות וקטנות, ולדעת רבינו יוסף טוב עלם (מובא במחזור ויטרי חלק ב' עמ' 673) ישנן 32 אותיות משונות. ולפי שתי הדעות, ו' דגחון הינה האות האמצעית, 8 מצד אחד ו-8 מהצד השני לדעה אחת, או 16 מצד אחד ו-16 מהצד השני לדעה השניה. ואולי אפשר לדייק כן מלשון הגמ', שלא כתוב חציין של אותיות התורה, כפי שכתוב לעיל מיניה, "שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", אלא כתוב "חציין של אותיות של ספר תורה, – כמו שכותבים אותן בספר תורה. סופרים כל האותיות "שבתורה" – לא ש"בספר התורה".

וברמב"ם בפ"ז מהל' ספר תורה ה"ח כתב וז"ל: "ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות וגו' כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש" עכ"ל. ורבינו בחיי על התורה (בראשית י"א פס' ל"ב) כתב: "והנה זה משלימות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות, וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ונקודות", (יתגלו מתוכם חמישים שערי בינה שנתגלו למשה) עכ"ל.

אם נקח את האותיות המשונות בספרי התורה שלנו, גדולות וקטנות, מלבד הוא"ו קטיעא של "את בריתי שלום" (במדבר כח, יח) שזהו מקרה יחיד בכל התנ"ך, אזי נקבל את התמונה הבאה:
חומש בראשית:

בראשית (א, א) – ב' גדולה
בהבראם (ב, ד) – ה' קטנה
ולבכתה (כג, ב) – כ' קטנה
קצתי בחיי (כז, מו) – ק' קטנה
= ארבע אותיות משונות: אחת גדולה + שלוש קטנות
חומש שמות:

נצר חסד (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
= שתי אותיות משונות: שתים גדולות
חומש ויקרא:

ויקרא (א, א) – א' קטנה
מוקדה (ו, ב) – מ' קטנה
גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
= ארבע אותיות משונות: שתים גדולות + שתים קטנות
חומש במדבר:

יגדל (יד, י"ז) – י' גדולה
= אות אחת משונה: אות גדולה
חומש דברים:

שמע (ו, ד) – ע' גדולה
אחד (ו, ד) – ד' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה
תשי (לב, יח) – י' קטנה
= חמש אותיות משונות: ארבע גדולות + אחת קטנה

סה"כ עד גחון (ולא עד בכלל) 8=4+2+2 אותיות משונות,

ומגחון עד סוף התורה 8=2+1+5 אותיות משונות.

גחון מהאי גיסא – ראשון מצד שמאל.

אם נבדוק עתה את האותיות המשונות ע"פ גירסת רבי יוסף טוב עלם, אזי תתקבל התמונה הבאה:
חומש בראשית:

בראשית (א, א) – ב' גדולה
בהבראם (ב, ד) – ה' קטנה
ולבכתה (כג, ב) – כ' קטנה
קצתי בחיי (כז, מו) – ק' קטנה
ובהעטיף (ל, מב) – ף גדולה
הכזונה (לד, לה) – ז' גדולה
חכלילי (מט, יד) – ח' גדולה
שלשים (נ, כג) – ם גדולה
= שמונה אותיות משונות: חמש גדולות + שלוש קטנות
חומש שמות:

כי טוב הוא (ב, ב) – ט' גדולה
צא (יא, ח) – צ' גדולה
ציץ (כח, לו) – ץ גדולה
נצר (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
= חמש אותיות משונות: חמש גדולות
חומש ויקרא:

ויקרא (א, א) – א' קטנה
מוקדה (ו, ב) – מ' קטנה
גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
= ארבע אותיות משונות: שתים גדולות + שתים קטנות
חומש במדבר:

ויהס (יג, ל) – ס' גדולה
יגדל (יד, יז) – ד' גדולה
מה טובו (כד, ה) – מ' גדולה
משפטן (כז, ה) – ן גדולה
וטהרתם (לא, כד) – ם קטנה
= חמש אותיות משונות: ארבע גדולות + אחת קטנה
חומש דברים:

שמע (ו, ד) – ע' גדולה
אחד (ו, ד) – ד' גדולה
ממרים (ט, כד) – מ' קטנה
קן (כב, ו) – ק' גדולה
והתמכרתם (כח, סח) – כ' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
ופתלתל (לב, ה) – פ' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה
תשי (לב, יח) – י' קטנה
אשריך (לג, כט) – א' גדולה
= עשר אותיות משונות: שמונה גדולות + שתיים קטנות

סה"כ עד גחון (עד ועד בכלל) 16=8+5+3 אותיות משונות,

ומגחון עד סוף התורה 16=1+5+10 אותיות משונות, גחון מהאי גיסא – אחרון מצד ימין.

ויתכן שזו היא בעייתו של רב יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא" – האם גחון הוא ראשון מצד שמאל או אחרון מצד ימין. כלומר האם גירסתינו היא נכונה, או שמא גירסתו של רבי יוסף טוב עלם, ותשובת הגמ' "אנן לא בקיאין". וכדאי לדעת שכתוב במדרש רבה בסוף פרשת אחרי מות צור ילדך תשי י' זעירה, ולית בקרייה כְוַתָה (יו"ד קטן יותר אין בחומש), זאת אומרת, שמי שסובר שבחומש במדבר כה י"א פינחס יש יוד קטן – טועה.

ב. ענין דרש דרש

"דרש דרש (ויקרא י, טז) חציין של תיבות" (קידושין ל, א). ראיתי בספר "אהבת תורה" (קראקא תרס"ה) לרבי פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ בעמוד ד', שמעלה אפשרות שמדובר על חציין של התיבות הכפולות שבתורה, כגון הַשֶׁרֵץ הַשֹׁרֵץ (בראשית ז, כא).

בדקתי בכל התורה, ומצאתי כי ישנם 91 מקרים של תיבות כפולות. ואם נוריד מתוכם את "לך לך" (בראשית יב, א) ואת "שם שם" (שמות טו, כה) שהם תיבות כפולות, אך שורשים נפרדים, אזי ישארו 89 מקרים שהאמצעי בהם הוא "דרש דרש", 44 לפניו ו-44 לאחריו. ומענין שכאן הגמ' לא שואלת מהאי גיסא או מהאי גיסא, כי הגמ' ידעה שזה באמצע. ואלו הם ה-89:

סה"כ 89 תיבות כפולות, 44 לפני דרש דרש, ו-44 לאחריו.

ג. בענין והתגלח חציין של פסוקים

אחר העיון והבדיקה, חושבני כי יתכן להסביר שהכוונה היא רק על הפסוקים שבהם מופיעות אותיות גדולות, ישנן בדבר זה שתי נוסחאות, ע"פ גירסת ספרי התורה שלנו יש 9 פסוקים כאלו, וע"פ גירסת רבי יוסף טוב עלם יש 23 פסוקים כאלו. ולפי שתי הנוסחאות "והתגלח" הינו הפסוק האמצעי.

על פי ספרי התורה שבידינו מספר פסוקים שבהם אותיות גדולות – תשע:
חומש בראשית:

(א, א) – ב' גדולה
חומש שמות:

נצר חסד (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
חומש ויקרא:

גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
חומש במדבר:

יגדל (יד, י"ז) – י' גדולה
חומש דברים:
שמע… אחד (ו, ד) – ע' גדולה + ד' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה

הפסוק שבו "והתגלח" באמצע, 4 פסוקים מימין (1+2+1) ו-4 משמאל (1+3).
ע"כ לפי הגירסא שלנו.

לפי גירסת ר' יוסף עלם ישנם 23 פסוקים שבהם אותיות גדולות, 11 מימין, ו-11 משמאל, הפסוק האמצעי – שכתוב בו "והתגלח".
חומש בראשית:

בראשית (א, א) – ב' גדולה
ובהעטיף (ל, מב) – ף גדולה
הכזונה (לד, לה) – ז' גדולה
חכלילי (מט, יד) – ח' גדולה
שלשים (נ, כג) – ם גדולה
חומש שמות:

כי טוב הוא (ב, ב) – ט' גדולה
צא (יא, ח) – צ' גדולה
ציץ (כח, לו) – ץ גדולה
נצר (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
חומש ויקרא:

גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
חומש במדבר:

ויהס (יג, ל) – ס' גדולה
יגדל (יד, יז) – ד' גדולה
מה טובו (כד, ה) – מ' גדולה
משפטן (כז, ה) – ן גדולה
חומש דברים:

שמע… אחד (ו, ד) – ע' גדולה + ד' גדולה
קן (כב, ו) – ק' גדולה
והתמכרתם (כח, סח) – כ' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
ופתלתל (לב, ה) – פ' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה
אשריך (לג, כט) – א' גדולה

עד הפסוק שבו והתגלח יש 11 פסוקים בהם יש אותיות גדולות (5+5+1) ולאחריו 11 פסוקים (4+7).

אולי לזה כיוונו חז"ל.

ד. ענין עי"ן דיער

"עי"ן דיער חציין של תהלים" (קידושין דף ל, א). ויש לדקדק האם הכוונה לחצי התיבות, או לחצי האותיות. ומסתבר כי הכוונה היא לחצי האותיות, משום שאחרת מדוע נקטו באות ע' דוקא. ובאמת בעין יעקב הגירסא היא "עי"ן דיער חציין של תהלים באותיות". אולם הרש"ש מדקדק מדלא קאמר: חציין של אותיות, כדאמר גבי ס"ת, שהכוונה היא גם לתיבות וגם לאותיות. ומוסיף הרש"ש, כי טרח ומנה, ומצא שיותר מאלפים תיבות יתירים בחצי הראשון עד מיער. אף אני בדקתי בספר תהלים הכתוב כמעט בשוה בכל דף, ומצאתי למעלה משני דפים ומחצה עדיפים בחצי הראשון ע"פ האחרון.
בדקתי, אולי הכוונה היא לאותיות המשונות שבתהלים, ומצאתי כי קיימות שתי גירסות בזה, ואלו הן:
הגירסא המקובלת:

לשוא (כד, ד) – ו' זעירא או קטיעא
הלעולמים (עז, ח) – ה' רבתי
זרמו (עז, יח) – ז' זעירא (ס"א)
מיער (פ, יד) – ע' תלויה
וכנה (פ, טז) – כ' רבתי
קן (פד, ד) – ק' רבתי
המרו (קז, יא) – ה' זעירא (ס"א)
גירסת רבי יוסף טוב עלם:

על כן (יח, נ) – ע' גדולה
ונפשו (כב' ל) – ו' קטנה
הלעולמים (עז, ח) – ה' גדולה
מיער (פ, יד) – ע' תלויה
וכנה (פ, טז) – כ' גדולה
קן (פד, ד) – ק' גדולה

בין לפי הגירסא המקובלת ובין לפי גירסת רבי יוסף טוב עלם, ע' דיער הוא חציין של אותיות המשונות בתהלים.

ויש לשים לב, דכל אותיות ותיבות אלו משונות הן, כלומר, ע' דיער תלויה, ו' דגחון רבתי, דרש דרש שתי תיבות סמוכות, והתגלח הג' רבתי, וכנראה הודיעו לנו חז"ל חצי התיבות ואותיות משונות, של ספרים הרגילים בפי כל ישראל – תורה ותהילים. וזו להשערתנו, וה' יאיר עינינו בתורתו.

ה. ענין והוא רחום חציו דפסוקים

מקובל כי מספר פסוקי תהלים, הוא 2,527, אולם זו היא שגיאה, ומספר האמיתי הוא 2,528. חצי מהמנין לפי זה הוא 1,264, כלומר הפסוק "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", אך לא יאה לעשות סימן עם פסוק זה. הפסוק שלאחריו הוא "וליבם לא נכון עימו ולא נאמנו בבריתו" וגם פסוק זה אינו מתאים לסימן, ולאחריו בא הפסוק "והוא רחום יכפר עון" וכו'.

ספר ראשון – 638 פסוקים
ספר שני – 495 פסוקים
ספר שלישי – 368 פסוקים
ספר רביעי – 323 פסוקים
ספר חמישי – 704 פסוקים
סה"כ – 2,528
חצי פסוקי תהילים 1,264 = 2,528:2

נוכל לבדוק, בספר א' של תהלים 638 פסוקים
בספר ב' 495 פסוקים
פסוקי מזמור עג 28 פסוקים
פסוקי מזמור עד 23 פסוקים
פסוקי מזמור עה 11 פסוקים
פסוקי מזמור עו 13 פסוקים
פסוקי מזמור עז 21 פסוקים

סה"כ 1229, עד 1264 חסר עוד 35 פסוקים (ע"ח, ל"ה) אחריו "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", (ע"ח ל"ו) "ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו" (ע"ח, ל"ז) לכך בחרו חז"ל לסימן את הפסוק שאחריהם "והוא רחום יכפר עון" (ע"ח, ל"ח).

ו. בענין מספר הפסוקים שבתורה

"ת"ר חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה" (קידושין ל ע"א).

ויש להקשות, דבכל החומשים מצויין כי מספר הפסוקים 5,845 ולא 5,888. ועוד, מדוע, השוו חז"ל לתהלים ודברי הימים, ולא למשל לישעיהו ומשלי וכדו'. ועוד, מה שהקשו תוס', דע"כ מנין פסוקי התורה הרבה יותר מתהלים, ועי' מש"כ המהרש"א ליישב בדוחק רב. וכבר כתבנו לעיל דמנין התהלים הוא 2,528, וכן מנין דברי הימים הוא 1,656 וכתוב בסוף תהילים 2,527.

וראיתי עין יעקב קטן ע"פ "קנמן בשם" מר' יהודה אידל הלוי עפשטיין (תלמיד ר' חיים מוולוז'ין), שראה בספר ישן נושן "כתר תורה" ביאור נפלא.

בגמ' לפני זה נאמר "לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", ולחז"ל היתה מסורת שמספר פסוקי התורה 5,888, אך בתורה ישנם 5,845 בלבד, פסוק נקרא לפעמים לא כל הפסוק רק חלק ממנו (דהיינו שלושה מילים) באו חז"ל ואמרו, שנוסף לפסוקי התורה נמצאים שמונה פסוקי תורה בתהלים, ושלושים וחמישה פסוקים בדברי הימים, וסימנך "והמה בכתובים". ומדוע אמרו חסר ממנו דברי הימים שמונה – לתועלת הזכרון והשינון אמרו כן, משום שהמספר 8 נאמר כאן פעמים רבות, בתורה 5,888, ויתר עליו בתהלים 8, לכך אמרו חסר ממנו ד"ה 8, כלומר מה שחסר בתורה מלבד השמונה שבתהלים, כולם נמצאים בד"ה.

ומעתה מדויקת לשון הגמ' "הוו פסוקי תורה" ולא נאמר בתורה 5,888 פסוקים, זאת משום שלא כל הפסוקים נמצאים בתורה, אלא שכולם הם "פסוקי התורה".

הנה לפניכם ציטוט של דברי ר' יהודה אידל הלוי עפשטיין "קנמן בשם"

ת"ר חמשת אלפים וכו', עי' תוס' והגהת הגרי"ב ז"ל לדברי המהרש"א על התו' וכל הברייתא ופירוש המפרשים ז"ל והכל בלתי מובן, אבל אעתיק לך מה שמצאתי בס' קטן שנקרא, כתר תורה, ולדעתי כיוון בו אל המחבר האמת, ועל הבקיאים בספרי תנ"ך לחפש אחרי' וזה לשונו ממש, למען יזכר לטוב שם משמואל הוא ניהו מר אבא מורי הרב החריף הנגיד מוהר"ר שמואל יכבדש זצ"ל, עלי לקיים מילי דאבות שהיה מרגלא בפיו שכל מי שאינו מוליד ומחדש משכלו ובינתו ודעתו איזה חידוש בתורה הוא נקרא עקר וע"ז הבטיח להם הקב"ה בברכותיו ולא יהיה בך עקר ועקרה הוא נקרא מי שאינו יכול לקבל שכל שיוכל להוליד ולחדש מזה דבר ובבהמתך הוא בר דעת קטן ע"ד דרש רז"ל אפילו בבהמין שלך יכול הוא לחדש איזה דבר מה בתורה יהיה מי שיהיה וכל מי שמחדש איזה דבר מחוייב ללמד ולהודיע לאחרים כמבואר בס' חסידים סי' תק"ל כו', וזהו כי על כל נעלם יבא במשפט, ע"ש לשונו, וכותב אני איזה חידושים מעטים שחדשתי בעז"ה (קדושין ל') ת"ר חמשת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי תורה יתר עלי' תהילים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה ע"כ. הקשו תוס' תימא דע"כ בחומש יש יותר ומהרש"א תירץ קושייתם וכבר הקשו עלי' כל המפרשים עי' ס' פ"י מ"ש עליו, ובר מן דין מאי שייכי דתהלים ודברי הימים לחומש שבתורה, ועוד במה יתורץ על דברי הימים שחסר כמה אלפים פסוקים והוא פלא, ולענ"ד שבעל הגמרא לא נחית לא למניינא פסוקי דתהלים וד"ה רק שקבלה היתה בידם שיש חמשה אלפים תת"פח פסוקי תורה כמבואר בברייתא אך כפי שנמסר במסורה כעת אינו נמצא רק חמשה אלפים תת"מה נמצא שנחסר שלשה וארבעים פסוקים, וכבר הקשה זאת המדקדק רבי אליהו בחור בספר כח ה' וגם בש"ס דפוס קאפוסט נדפס על הגליון תמיה זאת ע"ש ועל תמי' זאת מתרץ בעל הגמ' על הברייתא שהיות שהמ"ג פסוקי תורה נמצאים בתהלים ובדברי הימים כלשון של תורה עם כל הר"ת וס"ת וצירופים היוצאים מהם ויש מהם פסוק משלושה תיבו' ע"פ האתנחת' כמו שמצינו כמה פסוקים מג' תיבו', וה"פ יתר על הפסוקים הנמצאים כעת בתורה נמצא עוד שמונה פסוקים בתהלים כפי שנרשמים למטה ולא יותר, גם בד"ה נמצאים לשון פסוקי תורה חמשה ושלשים וה"פ שחסר ד"ה שמונה מחמת שהם נמצאים בתהלים ויהיו ס"ה חמשה אלפים ותתפ"ח פסוקים סימן בדרך צחות והמה בכתובים היינו תהלים וד"ה. וה' יראנו נפלאות בתורתו א"ס.

וידקדק "לשון הוו" פסוקי תורה ולא לשון כתוב בתורה, עכ"ל המחבר הנ"ל.

פניני הזוהר לשבת קודש

פניני הזוהר לשבת קודש

מו"ר הרב חיים רבי שליט"א – נספח לספר הנהגות לשבת קודש

א. כשמתקדש היום בערב שבת קודש סוכת שלום מגיעה ומתפשטת בעולם, וסוכת שלום זוהי השבת. וכל מיני רוחות רעות ומזיקים וכוחות הטומאה מחביאים ומצניעים את עצמם, כיון שמתעוררת קדושה בעולם רוח טומאה לא יכולה להגיע והעולם בשמירה גדולה, עד שאין צריך להתפלל ולומר "שומר את עמו ישראל" שזה רק בימי החול. ואפילו הרשעים בגהנם שמורים בשבת. ויש שלום למעלה ולמטה. ובזמן שמתפללים ומזכירים סוכת שלום שהיא השבת, קדושה עליונה פורסת כנפיה על ישראל ומכסה אותם כאמא על בניה, ועל ידי זה יש נשמה חדשה לכל אחד ואחד, ושמחה זו מסלקת מהם כל עניני החול וצרות ודחקות. ויש לסעוד שלוש סעודות בשבת ולטעום מכל התבשילים. וצריכה האשה בשמחת הלב ואהבה להדליק נרות שבת, כי זכות גדולה יש בזה לזכות לבנים קדושים שיאירו בעולם בתורה וביראה, ולבעלה אורך ימים ושלום בארץ. ואשריהם ישראל שהם בחלקו וגורלו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם נאמר "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים קמד,טו).
פרשת מקץ (דף קצז:) פרשת וארא (דף לא ב)

ב. הרשעים שבגהנם יש להם מנוחה כשמגיע שבת קודש, ובזמן יציאת שבת קודש צריכים אנחנו לעורר שמחה עליונה עלינו כדי להנצל מהעונש של הרשעים שדנים אותם מאותה שעה והלאה, ולכן יש להתעורר ולומר "ויהי נועם" וגו' (תהילים צ,יז).
פרשת בראשית (דף מח א)

ג. זכות גדולה לישראל שה' יתברך אוהב אותנו ודבוק איתנו, ומתוך אהבה זו קירב אותנו אליו ונתן לנו את התורה ואת השבת שהיא קדושה מכל הימים, ומנוחה ושמחה גדולה. ושקולה מצות שבת כמו כל התורה כולה, וכל השומר שבת כאילו שמר כל התורה כולה. "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח,יג), כיצד, על ידי הזמנה, שמזמין לכבוד שבת כמו שמזמין אורחים חשובים בשולחן מתוקן, בית נקי ומסודר ואכילה ושתיה מיוחדים יותר משאר ימים.
פרשת בשלח (דף מז ב)

ד. צריך להקפיד מאוד לסדר את השולחן לכבוד שבת קודש, כי בזה שורה ברכה מלמעלה, והברכה לא מצויה על שולחן ריק. השבת הוא היסוד של ששה ימים וממנו מתברכים. והשבת ירושת עולמים לישראל ולא לשאר אומות העולם. וצריך להיזהר בשבת קודש שיש עטרה קדושה מלמעלה שלא לחלל בפיו – בדיבור חול, בידיו – בעשיית מלאכה, וברגליו – שלא לצאת מתחום שבת. כי שבת זה מקום מכובד בקדושה, והוא סוד עטרה לשבת. ואשרי חלקו של הזוכה לדקדק בכבוד שבת, אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
שם (דף סג ב)

ה. כל הברכות שבעולם באים בזכות יום השביעי, וכל ששה ימים שהיה יורד מן במדבר לישראל היה זה בזכות יום השביעי. וצריך לסדר השולחן לסעודות שבת, שיתברך השולחן כל ששת הימים. ועל ידי שמענג ואוכל סעודות שבת יהיה מצוי בשפע שובע ועונג בעולם. ומי שגורע סעודה אחת מהם הפגם עולה למעלה ועונשו גדול. וצריך לענג ולשמוח בכל הסעודות שיש בהם אמונה שלימה, כי השבת יקרה יותר מכל החגים והזמנים. וחכמי ישראל היו מזמינים בפה את עצמם לסעודה באמירת "אתקינו סעודתא דמלכא". וניצול משלוש פורענויות קשות כשאוכל סעודות שבת. ובפרט אם נזהר לעזור ולסייע גם לנזקקים ומשמח אותם במאכלים טובים. ומי שעושה כך, מקבל לשבת קודש נשמה עליונה, נשמה שכל השלמויות נמצאות בה כמו עולם הבא. כי שבת שמו של הקדוש ברוך הוא. ואין בשבת דינים ועונשים, וחייבי גהנם נחים. ורק שמחה ועידונים יש בעולם. ואפילו בזמן תפילת מנחה שיש דינים כל יום, בשבת קודש יש רצון אהבה ושמחה בכל, כי משקל של שבת כמו כל התורה כולה והשומר אותה כשומר כל התורה כולה.
פרשת יתרו (דף פח א)

ו. "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז). זה סוד ברית קודש של השבת שבו קיימים כל היסודות של חלקי הגוף, והיסודות של התורה תלויים בו. וקיום השבת כקיום כל התורה, וכמו מי שזוכר את המלך שצריך לשבחו, כך הזוכר את השבת צריך להיזהר בכבודה ולקדשה.
שם (דף צב א)

ז. "אם אחרת יקח לו" (שמות כא,י). יש כאן סוד הסודות, כשמגיע זמן של שבת קודש ומתקדש היום, יוצאות נשמות מגן עדן ובאות הנשמות הקדושות לעולם הזה ונמצאות כאן כל יום השבת למי שראוי לכך, ובצאת השבת עולות למעלה. וזוהי נשמה אחרת המתווספת לו בשבת קודש בלבד.
פרשת משפטים (דף צח א)

ח. בכל לילה אומרים בערבית "והוא רחום" (תהילים עח,לח) בגלל פחד שבלילה בגהנם, שהרשעים נידונים יותר בלילה מביום, ובשבת קודש אין פחד מדין גהנם ולא דינים אחרים, ואין להם רשות להזיק.
פרשת תרומה (דף קל א)

ט. כשמגיעה השבת, כל הדינים ושלטון הרוגז מסתלקים, ואין שלטון אחר בעולם, רק אור קדושת השבת העליון. וכשמברך את ה' יתברך בשבת קודש צריכים כל העם לברך באהבה ושמחת הלב, שהשבת תתברך גם על ידי עם ישראל. וכשעושים כך, יוצא קול בכל העולמות אשריהם עם הקדוש שמברכים ומקדשים למטה ובזה מתברכים ומתקדשים מלמעלה.
שם (דף קלה ב)

י. רב המנונא סבא, כשהיה עולה מהנהר בערב שבת קודש, היה יושב רגע אחד ומביט למעלה ושמח. והיה אומר שרואה שמחה גדולה במלאכי מעלה, עולים ויורדים. וביום שבת בבוקר יש התעלות של שמחה בכל העולמות, ועל זה נאמר "השמים מספרים כבוד אל" וגו' (תהילים יט,ב), ולכן תיקנו החברים להוסיף בשירות ותשבחות בשחרית של שבת "רננו צדיקים" (שם לג,א) וכו' וכו'.
שם (דף קלו ב)

יא. גופות הרשעים אשר נמשכים אחר תאוות עולם הזה והנאות ועינוגים של הגוף, נטמאים בטומאה של קליפה קשה ביציאת נשמתם. אבל גופות הצדיקים שלא מתענגים בעולם הזה, אלא רק בענוגי מצוה וסעודות שבת וחגים, אין רוח טומאה שולט עליהם ואין להם רשות להתקרב להם, ואשריו מי שזכה לכך.
שם (דף קמא ב)

יב. בערב שבת קודש כשמתקדש היום יוצא כרוז בכל מדורי גהנם שהיום קדוש ודינים מסתלקים, ולא מענישים את הרשעים בשבת ויש להם מנוחה. אבל אש גהנם לא מפסיק מאותם הרשעים שלא שמרו שבת קודש. ושאר הרשעים שבגהנם שואלים מה שונים אלו מאלו, ובעלי הדין עונים להם, אלו רשעים שכפרו בקדוש ברוך הוא ועברו על התורה כולה בגלל שלא שמרו שבת לכן אין להם מנוחה לעולם, ושאר הרשעים זכותם לצאת ממקומם בשבת ויש להם רשות לראות אותם נענשים. ומלאך אחד מראה להם את גופם מלא תולעים, ולנשמתם אין מנוחה באש גהנם. ושאר הרשעים מסתובבים סביב אותו גוף שחילל שבת ומכריזים עליו זה פלוני רשע שלא חשש על כבוד ה' יתברך וכפר בו ובתורתו, אוי לו, טוב שלא היה נברא ולא יגיע לדין זה ולבושה זו, ועליהם נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישעיה סו,כד). תולעתם לא תמות – מן הגוף, ואשם לא תכבה – מהנשמה, והיו דראון – כלומר די ראייה, ראינו בעינינו. ולמה, כי שבת שקולה כנגד התורה, והתורה זה אש, ומי שעובר על אש התורה ישרף באש גהנם לעולם.
שם (דף קנא א)

יג. "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט,יד). בזמן מנחה בשבת, בימי חול בזמן מנחה יש דינים בעולם ואין זה עת רצון, אבל בשבת קודש אין רוגז מצוי, והדינים המתעוררים מתחברים עם הרחמים ונכללים בו ויש שמחה לכל. ובאותה שעה של עת רצון הסתלק משה רבינו מהעולם והיה שמחה למעלה וצער למטה, וכן יוסף הצדיק ודוד המלך. ולזה אומרים "צדקתך" בשבת, והוא זמן ועת רצון לבקש משאלות לבנו, שנאמר "ענני באמת ישעך" (שם,שם).
שם (דף קנה ב)

יד. "ויקהל משה וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'" וגו' (שמות לה,א-ב). חזר והזהירם על השבת לאחר שנכשלו בחטא העגל על ידי ערב רב, אסף משה רבינו את עם ישראל בלבד וחזקם ונתן להם את השבת.
פרשת ויקהל (דף רג א)

טו. כיון שנכנס שבת, אש גהנם וחייבי גהנם יש להם מנוחה, ועליונים ותחתונים יש להם מנוחה. וכשיוצאת השבת וישראל מברכים על האש, כל אחד ואחד חוזר למקומו. ואשרי אותו אדם ששולחנו מסודר ונראה כמו שצריך והכל מתוקן לסעודה, כל אחד כפי כוחו. וכשמגיע השבת צריכים כל עם ישראל לרחוץ עצמם משמוש החול, שבחול רוח אחרת שולטת על העם, וכשרוצה האדם לצאת מאותה רוח ולהכנס לרוח קודש העליון צריך לרחוץ עצמו ולהתקדש.
שם (דף רד א)

טז. כיון שיש רוח עליון קדוש בשבת, כל הרוחות הרעות והמקטרגים מסתלקים ואין צורך להתפלל על שמירה, שהרי ישראל שמורים ועומדים וסוכת שלום פרושה עליהם ושמורים מהכל. ואם תאמר אם כן למה אסור לצאת יחידי בלילה בליל רביעי ובליל שבת, ויש לומר שבליל רביעי יש מזיקים כידוע, ובליל שבת קודש מאחר שהרוחות והמזיקים כולם יורדים ומתחבאים בעפר, צריך אדם יחידי להזהר מלהתגרות בהם. ועוד שלפעמים יכולים לצאת ולהראות לבני אדם, והבטחת השמירה היא לציבור באופן כללי, ויחיד ישמור עצמו יותר.

יז. גם יום שבת קודש שמחה לכולם וכולם שמורים למעלה ולמטה, ועם הקדוש מקדימים לבית הכנסת ומשבחים בשירים ותשבחות, וכולם שמחים למעלה ולמטה, והמלאכים בשמים אומרים אשריכם עם קדוש שבארץ שה' יתברך מתעטר בכם וכל הכֹחות למעלה שמחים בזכותכם. וכיון שנכנסו הציבור לבית הכנסת אסור לדבר אפילו לצורך בית הכנסת, אלא רק בתפילות ותשבחות ותורה, ומי שמדבר ועוסק בדברים אחרים ובפרט במילי דעלמא, זה ברנש שמחלל שבת, אין לו חלק בעם ישראל, שני המלאכים הממונים על כך ביום השבת, מניחים ידיהם על ראשו ואומרים, אוי לפלוני שאין לו חלק בקדוש ברוך הוא. ועל כן צריך להשתדל מאוד ולעסוק בשבת קודש אך ורק בתפילות, שירות ותשבחות ולימוד התורה, כי היום הזה יום שבת קודש יום של הנשמה ולא של הגוף, ולכן אומרים נשמת כל חי בשבת קודש, שבו מוזכר הנשמה והרוח בלבד, וכן השבח הנפלא אל אדון על כל המעשים שיש בו כ"ב אותיות והוא שבח גדול העולה על כל השבחים.

יח. ומי שמבטל מצות עונג שבת, ומתענג בימי החול, הרי זה מחשיב דברים אחרים יותר מהקדוש ברוך הוא ומזלזל ברוח העליון כשלא מענגו, ויפרעו ממנו בעולם הזה ובעולם הבא. ומי שמוסר עדות לכבוד שבת קודש בשמחה ואהבת הלב לפני אבינו שבשמים, מכפרים על כל עוונותיו.
שם (דף רה א)

יט. אותו רוח העליון השורה על האדם והוא שמח ומתענג בו, כך יהיה שמח לעולם הבא. כי כמו שהאדם בשבת קדוש בעולם הזה מקדושה עליונה השורה עליו, כך אותה קדושה עליונה תועיל לו ותשמח אותו לעולם הבא. וכשמשלים את כבוד השבת כפי הצורך, הקדוש ברוך הוא אומר עליו את הפסוק "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט,ג).
שם (דף רט א)

כ. "ויכל אלקים ביום השביעי" (בראשית ב,ב). אף על פי שכל המלאכות הושלמו עד כניסת שבת קודש, עדיין לא היה שלמות בעולם עד שהגיע יום השביעי. על ידי שבת קודש נשלמו כל המלאכות והשלים הקדוש ברוך הוא את העולם, וזהו קיומו של העולם, כי כל עבודת הקודש נשלמת מעצמה וכן במשכן לרוב קדושתו שנאמר "והבית בהיבנותו" (מלכים א ו,ז), אשר בנוהו לא נאמר אלא בהיבנותו, שהושלמה מעצמה וכאילו אחרים עשוהו, וכך קיום העולם התמידי בזכות שבת קודש.
פרשת פקודי (דף רכג א)

כא. יש ארבעה מלאכים בארבע קצוות העולם הממונים להשגיח על אלה שהם שומרי שבת, ומענגים את השבת כראוי. כשנכנס שבת קודש, הם רואים את כל השולחנות של שומרי השבת שהרי הם בני היכל המלך ואלפי אלפים מלאכים איתם על אותם השולחנות, וכשרואים שמענגים את השבת כראוי מברכים אותם וכל המלאכים עונים אמן. ומה הברכה שמברכים את השולחן המסודר והמעונג כראוי, "אז תתענג על ה' וגו' כי פי ה' דיבר" (ישעיה נח,יד), וכולם עונים, "אז תקרא וה' יענה" (שם,ט). ובסיום סעודה שלישית אומרים על אותו שולחן, "אז יבקע כשחר אורך וגו' כבוד ה' יאספך" (שם,ח). וכשרואים שהשולחן של אותו ברנש לא מסודר ומעונג כפי הדין, אז דוחים אותו ואומרים עליו דברים לא טובים (הכתובים בתהילים בפרק קט) רחמנא ליצלן. ובמקום עונג מקבל נגע חס ושלום.
שם (דף רנב ב)

כב. נאמר בקהלת (ח,טו) "אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח", וכי שלמה המלך משבח כך, אלא זוהי שמחה של המלך הקדוש בזמן שהיא שולטת בשבתות וימים טובים, שמכל מעשים טובים שיעשה האדם אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולהראות שמחה ויזכה לחיי עולם הבא. כי כל אדם שאוכל ושותה ושמח לכבוד שבת, כל מה שהוציא לאכול ולשתות זה כמו שנתן הלואה לקדוש ברוך הוא וה' יתברך יתן לו כפל כפליים. בשני אופנים נחשב שנתן הלואה לה' יתברך: א. כשמרחם על העניים והנזקקים, ב. הוצאות של שבת וחגים, שהרי זה הלואה לה' יתברך, ועליו נאמר (משלי יט,יז) "מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו".
שם (דף רנה א)

כג. יש היכל בשמים שנקרא נגע, וממנו יוצאת רוח שנקראת נגע צרעת ומטמאת את כל בעלי לשון הרע. ויש גם נגע העליון שהוא ממונה על כל שולחנות של שבת, שאם נכנסה השבת ולא סידרו בשולחן עונג שבת כפי מה שצריך ומבזים את עונג שבת, אותו הנגע לוקח לעצמו את השולחן ושולט עליו, ואז כולם פותחים את פיהם ואומרים דברים לא טובים (הכתובים בתהילים בפרק קט). ואותם האנשים נמסרים בידי סטרא בישא, ואוי לו שהפסיד את הסטרא דקדושה ונכנס לסטרא בישא מסאבא, רחמנא ליצלן.
שם (דף רסה ב)

כד. על הפסוק בפרשת פנחס (במדבר כח,י) "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה", חוץ מפשט הפסוק (עיין פרש"י שם) מפרש עוד בזוהר הקדוש שצריך לכוון את הלב בעניני שבת ובתפילות למעלה למעלה הרבה יותר משאר הימים. וזה פירוש הפסוק על עולת התמיד, כלומר עולת השבת תהיה למעלה מעולת התמיד. וכן אצל חנה "ותתפלל על ה'" (שמואל א א,י), חוץ מפשט הפסוק שהתפללה אל ה' יש עוד ענין, "על" דייקא, כלומר בכוונה עצומה, מפני שבנים תלויים במזל הקדוש.
פרשת אחרי (דף עט ב)

כה. "והיה שבעת ימים תחת אמו" (ויקרא כב,כז), בכדי שיתיישב בו הכח ויתקיים על ידי שעובר עליו שבת, ואם לא, לא יתקיים וכמו טריפה, נמצא קיום השבת מחזק אותו. וכן ברית מילה בשמירת שבת אחת יתקיים בו הכח בעולם ויהיה אפשר למולו. שבת זה כח המקיים. וזה ביאור הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" (תהלים לו,ז), דין אדם ודין בהמה אחד הוא לענין שעובר עליהם קדושת השבת, כי כולם זקוקים לשבת קודש.
פרשת אמור (דף צא ב)

כו. אמר רבי יהודה השמחה והשמירה של יום השבת עולה על הכל, שהרי היום הזה מעוטר בחכמה ובינה ומוסיף קדושה על קדושתו ואין כזה דבר בשאר ימים. ולכן זה יום של שמחה למעלה ולמטה, כולם שמחים בו, מלא שמחה בכל העולמות, וכולם מתוקנים ממנו. ביום הזה יש מנוחה בעולם גם לרשעים בגהנם.

כז. משל למלך שעשה משתה לבנו יחידו ושם לו עטרה ומינהו על הכל ויש שמחה לכולם, והיה אחד משוטרי העיר שהיה ממונה על הוצאה לפועל להרוג או להלקות כפי החוק, וביום הזה לכבוד שמחה של המלך ביטל ודחה את הדין, כך יום השבת יש שמחה לכולם ושמחה למלך ולא להצטער ביום זה ועל זה נאמר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח,יג). וזה עונג על ה', ואין כזה עונג בשאר ימים. ובמה מרגישים את העונג, בסעודות שבת שמזמינים ומסדרים שולחן לכבוד המלך, ואפילו יש עוד חג או יום טוב בשבת הכל בזכות השבת וממנו יש שפע לכל החגים והמועדים, מלבד ערב פסח שחל בשבת קודש שאי אפשר לאכול סעודה שלישית כלל ועיקר. ורבי שמעון בר יוחאי הקדוש מוסיף שמימיו לא ביטל סעודות שבת ואפילו בערב פסח שחל בשבת שהיה עוסק בחכמת התורה ומעשה מרכבה. ביום השבת צריך לשכוח את הצער והרוגז והדוחק, כי זה יומא דהלולא דמלכא. ביום הזה אסור לדבר!!! שנאמר "ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם,שם), כלומר חפציך אסורים ורק חפצי שמים מותרים, שביום הזה כל האמונה קשורה בו.
שם (דף צד ב)

כח. רבי יוסי ורבי יצחק הלכו בדרך, שאל רבי יוסי למה כל כך חמור בשבת קודש מי שמדבר דבור חול שהנביא צועק ואומר "ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם,שם), מה כבר יש דבר גרוע בדבור. אמר לו רבי יצחק יש גריעותא גדולה בזה, כי כל מלה ומלה שיוצא מפיו של האדם עולה למעלה, ומאחר והיא מלה של חול ביום קדוש יש בזה גריעותא למעלה, והקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שואלים מי הוא זה שהביא דבור חול לכאן. ולכן הרהור מותר, כי בהרהור אין מעשה ואין קול ולא עולה, אבל מלה שיוצאת מפיו בוקעת אוירים ורקיעים ועולה למעלה. ומלה קדושה מלה מהתורה עולה ועושה כתר למעלה ויש בזה שמחה גדולה. אמר לו אם כן איך התירו לעשות תענית חלום בשבת, הרי ביטל מעצמו שמחת השבת. אמר לו באמת יש שמחה בשבת בכל העולמות ואפילו לרשעים שבגהנם, אבל האיש הזה שעשה תענית בשבת בגלל חלום לא טוב בליל שבת קודש, זה מבטל וקורע גזר דין של שבעים שנה, כי כולם אוכלים ושמחים והוא בצער, וצריך להוסיף עוד יום תענית. ואשריהם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא.
שם (דף קה א)

כט. תלמידי חכמים דומים לשבתות וימים טובים. ואמר רבי אבא אנחנו ששה נרות שמאירים מכח הנר השביעי, והוא רבי שמעון בר יוחאי, שביעי לכל, שהרי אין קיום לששה בלי השביעי, נמצא שהכל תלוי בשביעי. ורבי יהודה היה קורא לרבי שמעון בר יוחאי שבת, כמו שבת קודש לה' אף רבי שמעון קודש לה'. ועתידים החברים הצדיקים להתעדן בזכות רבי שמעון בר יוחאי לעולם הבא, שנאמר "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד" (ישעיה נח,יג), מי הוא קדוש ה', ומכובד זה רבי שמעון בר יוחאי שנקרא מכובד בעולם הזה ובעולם הבא. ובזוהר הקדוש (פרשת פנחס דף רלב א) אמרו על רבי שמעון בר יוחאי שנקרא רבם של נביאים, רבם של חכמים, רבם של מלאכי השרת, שה' יתברך מדבר על פיו וכותב על ידו סודות שלא נשמעו ממתן תורה ועד היום.
פרשת נשא (דף קכה א ודף קמד א)

ל. בשבת קודש צריך להוסיף מחול על הקודש בין במאכליו בין במשתיו ובין בלבושיו. וצריך לתקן לעצמו מקום נח בכרים וכסתות מרוקמים מכל מה שבבית, כמו שמכין חופה לכלה שהשבת נקראת כלה, ולכן הצדיקים היו אומרים בואי כלה. וצריך לעורר שירה ושמחה בשולחן לכבודה. ועוד צריך לקבל הכלה בכמה נרות מאירות בשבת ובכמה סוגי תענוגים ולבושים משובחים, ובית מתוקן בכמה תיקונים, ומקום להסיבה לכל אחד ואחד, ובשמחה ותיקונים אלו גורמים שהשפחה תשאר בחושך, ברעבון, בבכיה, בהספד, בלבוש שחור, כי "זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז,יד). ועל ידי שמחה וקדושה בשבת מכניעים את יצר הרע וכֹחות הטומאה.
פרשת עקב (דף רעב ב)

לא. שני ככרות בשבת רמז לשני לוחות הברית, ורמז לשני יודין שהם הויה – אדנות. ובשבת קודש אין מזיק ואין שטן שולט, ואפילו בגהנם לא שולט. וצריך לסעוד שלוש סעודות בשבת, ומי שלא מקיים אותם מתהפך לו לנגע צרעת. ומי שאין לו שיקח הלואה, והקדוש ברוך הוא אומר לוו עלי ואני פורע (ביצה טו:). וכן מצוה לומר בשולחן דברי תורה, וצריך להזמין תלמיד חכם שיאכל איתו כדי שישתדל לשמוע דברי תורה.
שם (דף רעג א)

לב. צריך לשמוח בשלוש סעודות בשבת, שהרי האמונה ויסודות האמונה כלולים ומצויים בסעודות אלו. ורבי שמעון העיד על עצמו שמימיו לא ביטל שלוש סעודות, שבהם זוכה לאמונה שלימה וכל הדינים נכפפים מעצמם.
פרשת האזינו (דף רפח ב)

לג. בזמן שהשכינה בגלות נאמר עליה "ולא מצאה היונה מנוח" (בראשית ח,ט), אלא בשבת וימים טובים, ואז השכינה נמצאת עם עם ישראל ודרה איתם שנאמר "ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם" (שמות לא,טז). אשריו מי שיעשה לשבת דירה נאה בליבו, וכלים נאים באבריו, ואשה נאה בנשמתו, שבגלל זה השכינה שורה עליו שהיא נשמת כל חי.
תִקוני הזוהר (דף כב ב)

לד. מי שמקבל את האורח – דהיינו נשמה יתירה הבאה בערב שבת קודש – בפנים צהובים בגוף מאיר ובשמחה ובתענוג בעולם הזה, כך נשמתו רוחו ונפשו כשתצא מגופו בעולם הזה, יקבלו אותו בעולם הבא כפי שקיבל את השבת בעולם הזה, ועליו נאמר "גם ציפור מצאה בית" (תהלים פד,ד). אשריו מי שמקבל את האורח הזה בלב שלם, כאילו קיבל את פני השכינה, שבמידה שאדם מודד כך מודדים לו.
שם (דף כג ב)

לה. הפסוק "גן נעול אחותי כלה" (שיר השירים ד,יב), נאמר על ששת ימי המעשה, אבל בשבת קודש שכתוב לוו עלי ואני פורע, ושלא יהיה כנועל דלת בפני לווים, היא פתוחה בשבת שיש נשמה יתירה. ומרומז בספר יחזקאל (מו,א) "יהיה סגור ששת ימי המעשה, וביום השבת יִפָּתֵחַ". ומי שלא לווה כדי לכבד את השבת, או שלא מוסיף לשבתות וימים טובים – שהרי כל המוסיף מוסיפים לו וכל הגורע גורעים ממנו נשמה יתירה – ונשאר עני, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת, ואם עשיר הוא ממונו יסתלק ממנו ויהיה עני יבש. כמו שהוא מונע מלמעלה נשמה יתירה שהיא נשמת כל חי ומשאיר את יום השבת עני ושכינה יבשה, כך ימנע הברכה ממנו, מדה כנגד מדה. וכל מי שמוסיף בשבת, יצמח לו טובות הרבה כמו זרעים שבגן ויהיה לו שמחה גדולה.
שם (דף לח א)

לו. "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו" וגו' (דברים לב,יא). כנשר יעיר קנו – זה ירושלים, על גוזליו ירחף – אלו עם ישראל, יפרוש כנפיו עליהם – בשבתות וימים טובים. ולכן מברכים בליל שבת קודש "הפורש סוכת שלום". ואז זוכים להמשך הפסוק "יקחהו ישאהו על אברתו" כמו שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט,ד), ומכאן גודל השמירה של שבת קודש.
שם (דף נג א)

לז. צדיקים גמורים אלו ששומרים מצוות שנקראים ח"י, ושבתות וימים טובים שעליהם נאמר "ותבא אליו היונה לעת ערב" (בראשית ח,יא) והוא ערבי שבתות וימים טובים, שהשכינה שורה אז עליהם בגלל שהם קודש, שנאמר "קודש ישראל לה'" (ירמיה ב,ג).
שם (דף נד ב)

לח. צריכים ישראל לעשות שינוי בשבת קודש מימות השבוע. שינוי מקום, שינוי השם, שינוי מעשה, שלא יכנס האויב שהוא ס"מ. אם זוכים לשמור שבת צריך לשנות מימות החול בלבוש ובמאכלים, אם היה רגיל לאכול שתי סעודות בימי החול בשבת יאכל שלוש. ובכל צריך לעשות בשבת תוספת, אם רגיל בחול לאכול לחם ויין, יוסיף בשבת בשר, וזוהי תוספת שבת.

לט. שינוי מעשה – אם היה רגיל לעשות מעשים של חול, לא יעשה בשבת, שנאמר "ששת ימים תעבוד" (שמות כ,ט). וכן שינוי השם – לכל השבוע קורא ששת ימי המעשה וליום השביעי קורא שבת דהיינו השבתת המעשה, ביטול עבודה. וכן שינוי מקום – בימות החול היה מבעיר אש, ובשבת קודש עושה שינוי ולא מבעיר שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה,ג). ועוד צריך לשנות מעבד לאדון, שנאמר "וישנה ואת נערותיה" (אסתר ב,ט) דהיינו ביום השבת להרגיש שהוא קשור למלך. וכן לתקן לשנות ולהוסיף תיקון הבית בשבת יותר מבחול, שיהיה מושבו שיושב עליו שהוא מקומו מיוחד ונאה לשבת. וכן שינוי מעשה – אם היה עצוב בחול יהיה שמח בשבת, ואם היה לו קטטה בימי החול עם איש מסוים או עם אשתו יעשה שלום עמהם בשבת. ואמרו הקדמונים (עי' שבת קיח:), אם היו ישראל מקיימים שבת אחת כהלכתה, מיד היו נגאלים.

מ. וכן צריך לשנות בנר דולק ומטה מוצעת ושולחן ערוך, שאם היה רגיל בימי החול להדליק נר אחד, בשבת קודש יוסיף נר שני. בשולחן שבת אם היה מברך על לחם אחד יברך על שנים כמו לחם משנה. וכן מטה מוצעת להיות עם בני משפחתו בשלום ובשינה מתוקה. כי צריך שינוי מימות החול בכל דבר ודבר. ואם זכה ויש לו שלום בית עם כל בני משפחתו כל ימות השבוע, יעשה תוספת שבת בפיוסים ודיבורים באהבה גדולה מאוד שירגישו את התוספת. ועל זה נאמר "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי" (שיר השירים ה,ב), תוספת מילים ופיוסים לאשתו ולמשפחתו.

מא. וכשרואים המזיקים וכוחות הטומאה וסטרא אחרא שינוי בשבת בכל, אין להם רשות להתקרב ועליהם נאמר "והזר הקרב יומת" (במדבר ג,לח) מפני ש"קודש היא לכם" (שמות לא,יד). ובכל תוספות קדושות אלו נקראת השכינה "מוסף שבת" וכשמתרחקים ממעשים של ימי החול הרחקה נִכּרת, ואז אין שום דבר זר יכול להתקרב, ואז הקדושה גדולה והשבת מתייחדת איתנו כמו חתן וכלה. ובאופן זה שקולה שמירת שבת ככל התורה כולה.
שם (דף נז א)

מב. כל מי שגורע עונג שבת, כאילו גוזל את השכינה שהיא נקראת שבת בת יחידה. ואמרו חז"ל "איזהו גבור הכובש את יצרו" (אבות ד,א). מאי הכובש, כמו הפסוק "וכבשוה" (בראשית א,כח), כלומר כבושה תחת ידו, כמו כלב שהוא כבוש וקשור בידי אדונו, ואז מתגבר על ס"מ שהוא יצר הרע.
שם (דף נט ב)

מג. בשבת קודש גהנם לא שולט בעולם, ולכן נאמר בתורה "לא תבערו אש" (שמות לה,ג). ואם ברנש מדליק בשבת, אומר הקדוש ברוך הוא אני מכבה את האש מגהנם בשבת ואתה מדליק חשמל או מבעיר, אתה תשרף בגהנם. כי הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" זה גם בגוף, דהיינו כעס ומחלוקת ועצבות וקטטה. אלא צריך לקבל את האורחים – והם המלאכים הבאים לנו בזכות נשמה יתירה של שבת קודש – בשמחה ובטוב לבב.

מד. וצריכה האשה להדליק נרות שבת בימין, דהיינו בצד דרום, ונחשב לה כאילו הדליקה נרות בבית המקדש בדרום ושולחן בצפון. ובאותו בית שמצוי דירה מתוקנת ומסודרת מנורה בדרום ושולחן בצפון ומטתו בין צפון לדרום, אומרים אותם המלאכים שבאים עם השכינה, אין זה בית של הדיוט ועם הארץ אלא מקום שיש בו רצון של ה' יתברך. אבל בית שלא מתקנים תיקונים אלו בליל שבת, המלאכים אומרים אין זה בית של ישראל שעליהם נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם" (שם לא,טז), לדֹרֹתם כתיב חסר מלשון דירה, כלומר לתקן תיקונים בדירה לכבוד שבת קודש.
שם (דף סט ב)

מה. כל מי ששומר שבת ומכבד ומענג לכבוד ה' יתברך, ה' יתברך יתן לו מקום למעלה במנוחה בלי טִרחה, וינוח שם מכל טורח העולם הזה שטורח בו בכמה גלגולים וכמה מעשים.
שם (דף קלא א)

מו. מסופר על רבי יוסי בן פזי שהזדמן פעם לכפר קרדו שהיו שם אנשים שמחים בחלקם. וראה בליל שבת קודש שהמארח שלו לפני השינה עומד בצד אחד וזוגתו בצד השני ומרבים בתפילה כדי שיזכו להפקד בבן צדיק ירא שמים מקיים מצוות ולא זז מהתורה ימין ושמאל, ואמר להם יהי רצון שתזכו לכך כי ראה שמכוונים לשם שמים. וכשחזר רבי יוסי לשם לאחר כמה שנים ראה את אותו הבן שנולד להם שהוא כעת בן שבע שנים, ולא רצה לדבר עם רבי יוסי. ואמר לו אביו תבוא אליו שהוא גברא רבה, וענה אותו ילד שחושש מלבוא אליו כי אולי אין נשמתו קדושה. וכשתמה אביו, ענה לו והתקרב אליו, שרואה שנשמתו באמת קדושה אבל מזמן קרוב ולא מזמן רב. והודה לו רבי יוסי על כך, כי היה עדיין רווק אבל עמל ויגע בתורה עד שזכה לנשמה קדושה. ומכאן מעלת התפילה של ההורים לפני המצווה בליל שבת קודש כדי לזכות לבנים צדיקים.
זוהר חדש (דף יא א)

מז. רב אמר כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ראה את השבת שהיא מנוחה וקדושה והכינה לדורות. ואין לך כל שבת ושבת שאין הקדוש ברוך הוא עושה מחול עם הצדיקים בגן עדן, ונִזונים מאספקלריא המאירה. ואמר רב הונא, אפילו הרשעים שבגהנם מוכתרים ביום השבת ושקטים ונחים, כי אין לך רשע שאין לו מעשים טובים. כי יום שבת נקרא שלם, ולפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו, בין לצדיקים בין לרשעים. ואמר רבי יהודה אין לך שבח וקלוס לפני הקדוש ברוך הוא כמו שבחו של שבת, ואפילו יום השבת משבח לו שנאמר "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב,א).
שם (דף יז א)

מח. כשגרמו העוונות, והשבת לא נשמרה כראוי, שנאמר (ירמיה יז,כב) "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" – כלומר אל תטילו על עצמכם משא של ימות החול שהרי מגן עליכם יום השבת – ולא שמעו לנביא, ואז הגיעה חרב נוקמת נקם ברית. כי השבת והמילה והצדיק נקראים ברית, והעובר עליהם, סכנה, רחמנא ליצלן.
שם (דף כט א)

מט. כשיצאו ממצרים והגיעו למרה, מִדת הדין קטרגה לפני ה' ואמרה מאחר שמכרו את אחיהם ועשו פִרצה גדולה הרי שצריכים לסבול עוד ואיך יוצאים מהגלות. ואמר הקדוש ברוך הוא יש לי בתורה מתנה טובה ושבת שמה ואם ישמרו את השבת תסגר הפרצה ההיא שהשבת מכפרת על אותו עוון. ולכן קִבלו שבת במרה כדי שיקבלו על עצמם לשמור שבת ומדת הדין אין לה רשות לקטרג, שנאמר "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות טו,כה). ומכאן שיכולה השבת לרחם עלינו ולקבץ אותנו מגלותינו. ואם ישמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתם, מיד נגאלים. כי על ידי שמירת שבת יש קיום למעלה ולמטה, ושערי ירושלים העליון הנקרא שערי צדק היא כלה הכלולה מהכל. ועל ידי שמירת שבת תתחזק המלכות בארץ בידי דוד המלך ע"ה, ולכן אמר דוד המלך ע"ה "לך ה' הממלכה" (דברי הימים א כט,יא) בשתי ממי"ן, לכלול יחד מלכותא דארעא עם מלכותא דשמיא.
שם (דף כט א)

נ. "ויאמר משה אל יהוֹשֻע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות יז,ט). למה דוקא יהושע, כי עמלק בא בעוון מכירת יוסף, והרי שמירת שבת קודש באה לכפר על עוון מכירת יוסף, ואם חיללו את השבת אז מגיע עמלק, כי חסר סגולת שבת שתגן. ולכן דוקא יהושע שהיה מזרעו של יוסף שהיה צדיק יבוא וילחם בעמלק ויחליש אותו ויחזרו להתחזק בשמירת שבת קודש.
שם (דף לא)

נא. צריך האדם שלא יראה עצמו שבע בימי החול, אלא בשבת שאין שלטון לכוחות הטומאה, אבל בימות החול יכולים להזיק. ובשבת יש להראות שובעה הפך מהשפחה לילי', ולהראות שמחה הפך מעצבות שבתא"י. במקום חושך אור, ובמקום עינוי עונג. והמכבד את השבת ימלט מהמזיקים. וכמו שיוסף הצדיק שמר ברית קודש וניצול מבור נחשים ועקרבים וזכה למלכות, כך שומרי שבת ואות ברית מילה עליהם נאמר "ישראל בני מלכים" (שבת קיא.). ואם ישמרו שבת אחת כהלכתה מיד נגאלים.
שם (דף לג א)

נב. בשבת קודש צריך לשמוח האדם ביום ובלילה ולהכין ולתקן שולחן מכובד, ועושה שמחה למעלה ולמטה. וכשחוזר מבית הכנסת הולכים עמו מלאכים קדושים מצד זה ומלאכים מצד זה, והשכינה עליהם כאמא על בניה. ובאותה שעה יתקיים בו "יפול מצדך אלף וגו' כי אתה ה' מחסי, לא תאנה אליך רעה" וגו' (תהילים צא,ז-י). כל זה בתנאי שיכנס לביתו בשמחה ויקבל האורחים בשמחה, וכשיראו המלאכים נרות מאירים ושולחן מתוקן ובעל ואשה שמחים, באותה שעה השכינה אומרת זה שלי הוא "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט,ג). ואם לאו, השכינה מסתלקת והמלאכים הולכים, ויצר הרע וחיילותיו מתחברים עם אותה משפחה, ואומר שלי הוא ושורה עליו טומאתו. ומסתלק שם "יה" מהאיש והאשה ונשאר "אש" עם "אש". והשולחן שלו מלא קיא צואה, ואין צואה אלא יצר הרע שהוא טמא. והבא להיטהר מסייעים אותו, וכשהוא זכאי מלאכים קדושים יתהלכו איתו וישמרו אותו בכל מקום, ועליו נאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהלים צא,יא).
שם (דף מח א)

נג. יש שער מיוחד בשמים שלא נפתח אלא בשבתות וימים טובים וראשי חֹדשים, ועל זה נאמר "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו,ב).
שם (דף פג א)

נד. בשבת כתיב "לדורותם" (שמות לא,טז) חסר ("לדֹרֹתם"), כעין דירה, מכיוון שקידש היום דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דולק ושולחן ערוך ומטה מוצעת ודירתם מתוקנת כדירת חתן לקבל בו את הכלה, כי השבת היא כלה ולעולם אין מכניסים אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה כפי הראוי לה. בשעה שקידש היום וכלה זו באה ואינה מוצאה דירה מתוקנת ושולחן ערוך ונר דולק, כלה זו אומרת אין דירה זו מישראל, אין דירתו לקדושה. ולכן צריך היכר קדושה בבית. ולכן כתוב "לדורותם" בשבת ובציצית, שבהם יש היכר קדושה בדירתם.
שם (דף פה א)

נה. אמרו חז"ל שלשה אלה שגורמים צרות לעצמם, מי שמקלל עצמו, ומי שזורק לחם או פירורים שיש בהם כזית, ומי שמדליק אש בצאת השבת כשעדיין לא הגיעו ישראל לקדושא דסידרא באמירת "ואתה קדוש". מפני שגורם להדליק אש של גהנם באותו אש שהדליק קודם הזמן, וכל אלה שבגהנם מקללים את מי שהדליק אש קודם הזמן [בקללות הכתובות בספר ישעיה פרק כב]. ולמה, בגלל שלא טוב להדליק אש כשיוצאת שבת עד שיבדילו בתפילה ויברכו על הכוס, ועד אותו זמן שבת הוא, וקדושת השבת שולט עליו. וכשעושים הבדלה כל אותם הממונים על ימות החול חוזרים למקומם ותפקידם שציוו אותם. כשנכנס שבת והתקדש היום, קודש מתעורר ושולט בעולם וחול מסתלק מהשלטון שלו, ואף שיוצא שבת לא חוזרים למקומם עד הזמן שיברכו, ברוך המבדיל בין קודש לחול, ויברכו בורא מאורי האש. אבל כשממתין מלהדליק אש עד אחרי קדושא דסדרא, אותם רשעים שבגהנם מצדיקים על עצמם דינו של הקדוש ברוך הוא, ומברכים את אותם האנשים השומרים שבת עד זמן זה בברכת "ויתן לך האלקים" וגו' (בראשית כז,כח) [ועיין שו"ת ישכיל עבדי ח"ח דף קפו].
הקדמת הזהר (דף יד ב) – פרשת פינחס (דף רמו ב)

נו. רב יוסף כשירד לבבל ראה בחורים רווקים שנכנסים ויוצאים במקום שנמצאים שם נשים נאות ולא חוטאים. אמר להם וכי אינכם מפחדים מיצר הרע. אמרו לו, אנחנו לא באנו לעולם ממחשבות רעות אלא ממקור של הקדושה שהרי אמר רב יהודה אמר רב מי שמקדש עצמו בזמן המצוה זוכה לראות בנים קדושים בנים מעולים שלא מפחדים מיצר הרע. רבי אבא אמר מה פירוש הפסוק "ואת שבתותי קדשו" (יחזקאל כ,כ) קדשו עצמכם בשבתות בזמן המצוה. ולכן מי שיוצא לדרך שיש בה נשים וכיוצא בזה, ישפיל את עיניו וידע שיש חמימות גדולה של הדרך ויצר הרע יכול לשלוט עליו חס ושלום.
פרשת וירא (דף קיב א) מדרש הנעלם

ציפית לישועה – למרן ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל בעל החפץ חיים

ציפית לישועה

למרן ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל בעל החפץ חיים

פרק א'

הנה בעוונותינו הרבים אנו רואין בכמה מקומות שנתמוטט הדת מאד מאד ומנתקין הבנים מילדותן מתורת ה' מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו, וכאשר נחקה היטב על סיבת הענין יש כמה דברים, ועיקר הסיבה הוא רפיון האמונה, שהאמונה בעולם הנצח בשכר ועונש ובביאת המשיח ובכל יעודי התורה היא נתנה אומץ לישראל בכל דור לישא כל המצוקות והתלאות ולעמוד עבור דתם במסירת נפש הן בעצמן הן את בניהם, שיפה היה האב לראות בנו שחוט לעיניו על קדושת השם להשיב נשמתו טהורה לאלוקי השמים מלראותו בגרם האושר אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.

אכן בעוה"ר כהיום הצליח מעשה שטן ע"י שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל הן בשכר ועונש הן ביעודי הנביאים, וכאשר רואין גודל המצוקות והתלאות שעוברין עלינו בכל יום מדמין בנפשם שהקב"ה הסתיר פניו ממנו לגמרי, ומתיאשין מן הגאולה ואינן מחכין למלכות שמים כלל, וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות הן בהיתר הן באיסור איך לפרנס עצמו ובני ביתו, וביותר מזה שאפילו התמימים והישרים יראי אלוקים בראותם גודל הפריקת עול שנתהוה בעו"ה שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים כגון דברים שחייבה התורה עליהן מיתה וכרת (כגון חילול שבת דכתיב "מחלליה מות יומת", ועריות דהיינו טבילת נדה שהיא בכלל כל עריות כמו שכתוב בפרשת אחרי מות) נפל לבן בקרבן וחושבין איך נוכל לקוות בדורנו לרחמי שמים אחרי שהפירו תורת ה' באופן נורא כזה, ועי"ז ממילא מתרפין לגמרי אפילו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת.

ועל כן מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמיתת הענין שאדרבה בזמנינו יותר קרוב לצפות לישועה, והא דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי גאולה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמוע בקולו ככל המצוה אשר ציוונו בכל לבבינו ובכל נפשינו אנחנו ובנינו ואז ישיב ה' אלהינו את שבותינו וכו' כמבואר שם, וכפי מה שאנו רואין כעת לא אכשיר דרא כלל ודבר זה נותן מקום להתיאש, וכפי מה שכתבנו למעלה, אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר, דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חז"ל עצמם שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאולה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין צ"ז, בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו' עוד שם חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת נעדרת ובסנהדרין איתא דהיינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פירוש שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאד, עוד שם אין בן דוד בא וכו' עד שירבו המלשינות וכיו"ב דברים רבים וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים, ואנו רואים בעו"ה שנתקימו כולם בדור הזה (וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות ג"כ נתקימו כולם) ולכאורה יפלא דהלא מפסוקי התורה נראה להפך שהגאולה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמש"כ והיה כי יבואו אליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ואז ישיב ה' את שבותך וגו' והוא דבר הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב"ן.

והנה יש כמה תשובות לבאר הענין (ע"ש בסנהדרין צ"ז ע"ב ודף צ"ח), אבל ביאור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם עזרו בקירוב הגאולה כאשר נבאר, שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יתחזקו עצמם לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קדש ע"י ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם או שארי עצות של תאוה וחמדה שלוחי דיצה"ר הכחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה, בעת הזאת השרידים משלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל, בודאי מדרגתם עולה למעלה כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים, וידוע מה דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השי"ת כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שארי פניות כי אדרבה נתקיים בנו בעוה"ר וסר מרע משתולל על הבריות ויראי ה' ימאסו אצל איזה סוגי אנשים, ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיתחזקו בניהם בתורת ה' ואינם משנים מקומם בכל ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה, בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש וכהנה הבנים השרידים אשר ה' קורא השמים לילות כימים על תורת ה' ומשחירים פניהם בדוחק מזונותיהם ורק להתדבק בתורת ה' ומצותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שנמצאו להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יתחזקו עצמם לעמוד על משמרתם משמרת הקודש בתורה ועבודה וכל הכתוב בתורת משה ודברי נביאים הכל קדוש אצלם, הלא מדרגתם עולה למעלה מאד בעת הזאת וכהנה אלה הבנים מבחורי ישראל אשר מצוקת הזמן יעבר עליהם ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמור דת ה' ובכל יכלתם ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ ורק שלא יבא פגול לתוך פיהם ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים אלא כמה וכמה ימים ושנים ובכל ענים ומרודם לא יבעטו ח"ו אלא עוד נפשם בהם תתמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה' אשר אין בידם לעשות כראוי, האין זה תשובה לה' בכל לב ובכל נפש כי עבודתם לה' היא עבודה שלמה אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה, כיו"ב שאנו רואין קדושת עם ישראל שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאד, ואעפ"כ מתחזקים בכל נפשם לשמור חוקי התורה הם ובניהם ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקב"ה ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה וכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להטיב ולהשכיל אל דל, ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבביך וגו' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל ללבך ובכל נפשך, כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים אל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.

אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז"ל מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור החדש שהם להיפך הראשונים, שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה) ואעפ"כ אל יפול לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאולה כי אלה הראשונים יקרבו הגאולה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאולה, והיינו שבדורות הקודמים שהלכו הדורות כתיקונן וכל כלל ישראל עמדו במעמדן, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת והבנים קבלו באהבה וחיבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם (וכפי חוקי מדות הדרך ארץ שקודמות לתורה שעל הבנים הצעירים לשמוע לקח אביהם ואמונתנו הקדושה הלא היא מקובלת מדור דור מאבות לבנים עד דור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה לבד הנשים וטף שהיו כולם במעמד הר סיני והם ראו את הכל בעיניהם וכדכתיב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי) וכמו שאנו אומרים ודבריו חיים וקיימים כו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו וכו' וכל ישעם וחפצם הן מהאבות והן מהבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ומעשים טובים ולעשות רצון אבינו שבשמים ואז לא היתה הנחיצות כ"כ בקירוב הגאולה שמצב הדת עמד על תילו ובאריכות הגלות נתגדל ונתרבה זכותן של ישראל מדור דור הן מהזכיות בעצמם שנתוספו מכל דור, והם משכר ההמתנה שישראל מחכין ומצפין לביאתו של משיח זה זמן ארוך ועמודים באמונתן ובצפיותן לישועה, וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) שכשם שאנו מחכין כן הקב"ה מחכה לגאלנו כמו שנאמר לכן יחכה ה' לחנכם וגו' ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכים למה לא בא להגדיל שכר ולכן לא מיהר הקב"ה את הקץ.

אבל כל זה כשהקבלה מיסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה אבל בעת הזאת שבעוה"ר קמו הפריצים ויחללו דת קודש ע"י ריבוי ספרי עמל ודעות חופשיות אשר יפיצו בקרב העם, כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים וכל החכמים ונבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו שמסרו נפשם על כל חוק מחוקי התורה נקלה כבודם בעיניהם ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא שהיו כמלאכי מרום מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם, אוי לנו שכך עלתה בימינו והוא כנבואת חז"ל שחוצפא יסגי שגדל עד מאד בעוה"ר, וממילא אין ביכולת האבות למסור קבלתם הנאמנה להבנים מיסודי הדת וחביבות התורה והמצות מאחר שימאנו לקבל, וא"כ אין שום תועלת נרצה מאריכת הגלות כיון שהקבלה הולכת ונפסקת ח"ו (ועוד בעוה"ר אנו רואים להיפך שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה) ובע"כ יחיש וימהר הקב"ה הגאולה לפקוח עינים עוורות לראות באור האמיתית, כי חלילה לא יעזוב הקב"ה את בניו שיודחו, וכדכתיב בל ידח ממנו נדח, כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב ואף את גם זאת בהיותם בארץ אויביהם (פירוש שהקב"ה הגלה את ישראל שיטיבו את מעשיהם שם בהגיעם חמת המציקם והם יוסיפו לעשות זאת גם שם בכ"ז) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, ואמרו חז"ל לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי, כי אני אלוהיהם לעתיד לבוא.

נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים ואלה במעשיהם אשר לא טובים, ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים, וכ"ז שכתבנו מרומז בתורה בפרשת האזינו דקאי נמי בענין אחרית הגאולה (כמו שפירשו חז"ל בסנהדרין דף צ"ז) וכדכתיב כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, והיינו כי ידין ה' עמו יתנחם לגאלם (כפרש"י) משום דגם עבדיו נתונים בצרה ויראה כי אזלת יד פירוש שהלך כוחן של ישראל להיות בגולה כי אפס עצור ועזוב היינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קודש שאין בכחן של ישראל עוד להחזיק.

וכעין זה פירשו לנו חז"ל בסנהדרין שם במקרא זה אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות והיינו שמטעם זה אפס עצור ועזוב שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת, ד"א עד שיתמעטו התלמידים ופירש"י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, הרי שימצא גם אז עבדיו נאמנים לו יתברך אלא יהיו מועטין ואין בכחן לעצור, וכן נמצא בכתוב על עת הגאולה (ירמיה ל"א) וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, וכתוב בגמ' (סוטה כ"ב) דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא והיינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ"ל ושניהם יהיו מסייעים לקירוב הגאולה וכנ"ל.

היוצא מדברינו שבזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השי"ת בעולם וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב חי אני נאום ה' וימלא כבוד ה' את הארץ, ולפ"ז צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקינו מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת ומי יהיה אז המאושר מאדם, אותן שדבקו בהשי"ת בעת התגברות המצוקות והתלאות והם עמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לה' ולתורתו על פניהם יאיר אור השי"ת כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצותיו וכדאיתא בתנא דבי אליהו פ"א אור של ת"ח וצדיקים לימות בן דוד ולעוה"ב כיצד וקחשיב שמה כמה מדרגות יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים ויש ככוכבים גדולים (וכמו שאמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד) ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החודש ויש כמו בחמשה לחודש ויש כמו עשרה לחודש ויש כמו בט"ו לחודש ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום ויש כמו שלש וכו' ויש כמו שש שעות על היום, וכל זה מרומז ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע"ש.

ובאמת כ"ז מרומז במה שאמר הכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ואחז"ל היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה מאה פעמים ואחד, וביאורו לפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר יאיר אור פניו ביותר וזהו שאמר וראיתם היינו שיהיה ניכר על אור פניו מדרגתו היותר גדולה, ומסיים שם בתנא ד"א זה הכלל כל הנושא פנים אל התורה זוכה ומקבל פני השכינה אבל המזוהם בעבירות אינו מיסב בפני המלך (פירוש אפילו לאחר שיקבל עונשו בגהינם וינקה מעונותיו אינו זוכה לקבל פני המלך וכענין שאחז"ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית) במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה ומת הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו, וכעין זה איתא שם ג"כ בפ"ה וז"ל כבוד ועוז לצדיקים לע"ל ולעוה"ב כיצד, הקב"ה יושב בביהמ"ד שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.

ודע עוד לפי מה שביארו למעלה דבסוף הגלות ימצאו דעות נפסדות ויש שעי"ז יבדלו מן התורה ומן המצות, וע"כ האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ה' וללמוד תורתו ולקיים מצותיו, נקראין אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב "ועמך כלם צדיקים" היינו אותן שישארו לצד ה', ולא נתפתו להפושעים (כן כתב באבקת רוכל תלמידו של הרא"ש ז"ל), וע"כ צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצותיו דאחר שיבא משיח שוב נקראים אותם השנים, שנים אשר אין בהם חפץ, וכמו שאמר הכתוב וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ואחז"ל אלו ימות המשיח שאין בהם זכות ולא חובה והטעם כי אז יתבטל היצה"ר.
פרק ב'
והנה כל מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח ידוע לכל שעונו גדול מנשוא שחסר לו עיקר אחד מן השלשה עשר עיקרים, וכן מי שאינו מחכה לביאתו דהיינו שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא, הוא חבירו של האיש הזה וככופר בתורה יחשב, דז"ל הרמב"ם בהלכות מלכים פי"א המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כמו שהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו (ע"כ ר"ל שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא) לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבתך וגו' והביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' עכ"ל.

והנה באמת אנו צריכין להתבונן מן העבר על העתיד בעת שיצאנו ממצרים הבטיח ה' לנו כמה טובות וכתיב ביהושע (כ"ג) ויקרא יהושע לכל ישראל ויאמר אליהם וגו' וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשיכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד, וממנו נוכל להתבונן גם היום בודאי יקוים הבטחתו אשר הבטיח לנו בפרשת הגאולה, ונאמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, ולבד מה שהבטיח לנו בתורתו הבטיח לנו ביד כל עבדיו הנביאים אודות הגאולה העתידה בישעיהו בירמיהו ביחזקאל ובתרי עשר, בכולם יש נביאות על הגאולה העתידה ומדרגה הרמה של ישראל אשר יהיה בזמן ההוא שכולם יגיעו למדרגת הנבואה, וכדכתיב (יואל ג') והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' וגם כל הכבוד שיהיה להם מכל באי עולם וכדכתיב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה', ונאמר והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, וכלל אמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

וענין איחור הגאולה כבר רמז לנו הקב"ה בעצמו ע"י הנביא הושע (ג') כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח וגו' אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים, ואמר לנו עוד אם יתמהמה חכה לו, ביאור הדבר אם יחשוב האדם שח"ו יתבטל הבטחתו שהבטיח לישראל לא כן הדבר אלא חכה לו, פירוש כאדם המחכה על איזה דבר כי באמת בודאי יתקיים, כמו שאמר הכתוב יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם ומסיים הכתוב כי יבא לא יאחר, וביאורו לדעתי בדרך דמיון מלך אחד התקצף על בנו ויגזור עליו על חמש שנים שלא יהיה בביתו ושלחו למדינה רחוקה מאד בקצה העולם אשר בימים הראשונים היה צריך ליסע איזה שנים, ואחרי ניחם המלך, אכן דבריו שדיבר אין להשיב ויתבונן בנפשו מה לעשות כאשר תכלינה החמש שנים בלא תמשך נסיעתו כמה שנים קודם שיבא לפה ויתן צו שיעשו עבורו כל ההרים למישור ויעשה עבורו כל המאשינעס שבעולם אשר יוכל בזמן קל לבוא לביתו ולא יאחר בשביל הנסיעה רק לזמן מעט מאוד.

כן הוא ענינינו אשר נפזרנו בקצה הארץ והקיבוץ גליות יהיה מכל ישראל כאמור ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל, ויחשוב האדם שהקיבוץ גופא ימשך כמה שנים עד שיקובצו, אבל באמת לא כן הוא, הקב"ה עושה כל ההכנות מקודם עד שכשיבוא עת הקיבוץ לא ימשך הרבה וזה שכתוב אם יתמהמה חכה לו, ושמא תאמר הלא ימשך הרבה הקיבוץ גופא, ולזה אמר כי בא יבא, ר"ל כאשר יבא הזמן שיוכל לבא לא יתאחר כלל, והוא כמו שאמר הכתוב מי אלה כעב תעופינה, ר"ל כמו הענן שהוא רץ במהרה מאוד כן יהיה הקיבוץ גליות, ועצם ענין האיחור יש תשובה פשוטה כי הנה הכתוב אומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה והרי שם לא היו רק שבעה אומות, ואפ"ה כשרצה הקב"ה לקיים ההבטחה שהבטיח לאברהם היה מוכרח זרע אברהם להמתין כמה מאות שנה עד שיושלם עונם, וכהיום שהוצרך כל העולם להתברר ולבוא הכל תחת רשותו של הקב"ה ומלך משיחו כמאמר הכתוב בדניאל (ז') ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו וגו' הוכרח הדבר להמשך זמן רב, ויותר מזה שהגאולה הקודמת לא היה אלא לזמן כמו שכתוב בסה"ק, אבל הגאולה האחרונה הזו היא אחרית כל הגליות שלא יהיה עוד שום גלות וממילא הוכרחו לתקן כל הקלקולים שהיו לישראל מיום היותם לגוי ובאריכת הגלות יתוקן הכל וגם הגלות הוא צירוף גדול לברר הרע מן הטוב וכמאמר הכתוב בדניאל בסופו יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וגו' ולכל זה צריך זמן רב.

אבל חלילה חלילה לנו להתיאש ע"י האיחור, ופרט שהנביא הגיד לנו מראש על האיחור כי אף אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא וגו' וחלילה לא יפול מדברי ה' דבר וכמו שאנו אומרין בברכות שקבעו לנו אחר ההפטרה, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, ובפקט בעיקר הזה שלא דבר אחד הוא שכל הנביאים מלאים מזה וכל רבותינו בעלי הש"ס מלאים מזה והוא עיקר ויסוד אמונת ישראל, ואנו אומרים זה בברכה ראשונה ומביא גואל לבני בניהם, ובפרט כהיום לפי מצב ישראל שהגיע עד לעפר בעוה"ר הן בגופם הן בנפשם וכמשה"כ שחה לעפר נפשינו היינו נפשם של ישראל כידוע מצב הדור הצעיר, דבקה לארץ בטנינו היינו גופם של ישראל בודאי עלינו לעמוד הכן ולחכות לישועה ובלשון הכתוב הנ"ל חכה לו דהיינו שצריך לעמוד מוכן כמו שעומד ומחכה על איש שיבא ומי בעת כזאת יודע אולי כבר עומד אחר כתלינו.

ואשר למי שאינו מתיאש מלחכות להגאולה ונותן לב על עצמו ובניו להרבות תורה ומצות שלא תשיגנו בושה לעת ההיא כי רק בעוה"ז שדומה ללילה הכל מכוסה ולא ניכר צדיק לפני רשע, אבל אז יתגלה הכל וכדאיתא בתרגום קהלת על הפסוק סוף דבר הכל נשמע ותרגם כל עובדי בני עלמא עבידין דיתפרסמון, וכל אחד יתכבד לפי התורה והמצות שיש בידו וכמשה"כ על עת ההיא ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכנ"ל בפרק הקודם.
פרק ג'
והנה בפרקים הקודמים שעברו ביררנו מצד השכל שצריך האדם לצפות לישועת ה', ועתה נבאר החיוב ממאמרי חז"ל, דהלא אמרו בשבת (דף ל"א) ששואלין לו לאדם בשעת הדין צפית לישועה (והיינו כמו שאנו מתפללין בכל יום "וקרנו תרום בישועתך"), והקב"ה מתרעם על האדם כשאינו מחכה למלכותו כדאיתא בפסיקתא (במאמר גילי) שאמר הקב"ה לצדיקים לא יפה עשיתם שחיבבתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי, שהרי אפילו צדיקים המחבבין התורה דורשים מהם על צפוי לישועה, ודבר זה מקרב את הגאולה כדאיתא בילקוט איכה בשעת חורבן הבית אמר יצחק אבינו לפני הקב"ה, רבש"ע שמא אין חזרה לבנים, והשיב הקב"ה אל תאמר כך יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים שנאמר "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם", מכל זה נראה שרצון השי"ת שנחכה למלכותו בכל עת (ונראה שזהו שאחז"ל צפית לישועה, שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתבונן לראות איזה דבר חדש, כך צריך האיש הישראלי לחכות על מלכות שמים שיתגלה בקרוב).

והנה ידוע שהוזהרנו בתורה להרחיק מדברי שקר כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק", והיינו אפילו אם הדבר הזה איננו שקר גמור רק שיש בו קצת תערובת שאיננו אמת ג"כ הוזהרנו בזה (עיין שבועות דף לא), וזהו אפילו אם הוא מדבר עם איש שכמותו וכ"ש אם הוא מדבר עם נשיא בישראל, וק"ו בן בנו של ק"ו אם הוא מדבר עם השי"ת בודאי יש ליזהר מלהיות דובר שקר לפניו וכמו שכתוב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", וזה אפילו אם איננו מזכיר שמו של הקב"ה על ענין זה שהוא מדבר, ופרט כשבוא מזכיר שמו על ענין זה, בודאי צריך זהירות גדולה בענין זה.

וע"כ יפלא מאוד איך אנו אומרין ג"פ בכל יום "עלינו לשבח" ומסיימים "על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזיך", והלא אם היה מקוה באמת על כבוד ה' שיתגלה במהרה היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה כל ההלכות השייכות לעניני הקרבן והמקדש (ודוגמא, אם מצפין שיבוא המלך בהעיר אפילו באיזה ספק ספיקא מקשטין כל הרחובות לכבודו אפילו אם יהיו אלף רחובות בעיר מספק פן יסע דרך רחוב זה), בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשנ, ואם ת"ח לא ידעו בהם הלא לבזיון יהיה לו, אין זאת כי אם שבפינו לבד אנו אומרין דבר זה, אבל רחוק הוא מכליותינו, וע"ז אני מתמה, איך אנו אומרין לפני ה' דבר שאיננו כן, ובפרט להזכיר שני שמות הקדושים ע"ז, וכשיתבונן בעצמו ימצא שמזכיר יותר מארבעים שמות הקדושים בכל שבוע (ג"פ "עלינו לשבח") ובחשבון שנה הוא מזכיר יותר מאלפיים שמות הקדושים ללא דבר, כי הוא אומר לפני ה' שמקוה שבמהרה יתגלה כבודו ובאמת אינו מקוה כלל.

והנה על כלל ישראל יש לדון לכף זכות דהם סומכין עצמן על הכהנים שעליהם מוטל ענין המקדש ועבודתו, אבל על הכהנים בודאי יש לתמוה מאוד כשהם מתיאשין מללמוד דיני עבודה הלא בם בחר ה' לשרתו ובכל יום יש ספק שמא יבוא משיח צדקנו, וכדאיתא בעירובין (דף מ"ג) שהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור בכל יום לשתות יין שמא יבוא היום, ונפסק כן להלכה (רמב"ם פ"ד מהלכות נזירות הלכה י"א), וידוע מה שהיה בעת הגאולה השניה שאמר הקב"ה לחגי הנביא שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכן יהיה בודאי בגאולה האחרונה וכמה תגדל הכלימה כשלא ידעו מה להשיבן.

ובאמת מוטל ג"כ על ת"ח שבישראל לקבוע עת מעתותיו לידע דינים השייכים לעניני הקודש והמקדש, דהלא ידוע מה שאחז"ל אלף נכנסין למקרא חלק עשירי מזה יוצאין לגמרא, נמצא דלגמרא הוא אחד ממאה אנשים, וכמו בכל ישראל כן הוא בודאי גם בכהנים איש למדן להבין הלכה הוא אחד ממאה, ותשעים ותשע הם אנשים פשוטים גמורים, ובודאי צריכין ללמוד עמהם דיני עבודה, וכן היה בזמן המקדש, כדאיתא בירושלמי פ"ד דשקלים, רב יהודה בשם שמואל, דת"ח היו לומדים עם הכהנים דיני שחיטה וקבלה וזריקה, וכן בודאי בעת הגאולה כשיעברו הים ויוצרך כל אחד להביא קרבן תודה, או על חולה שנתרפא שמצוי אצל כל אדם או חייבי חטאות שימצא לאלפים שעברו על חילול שבת בשוגג וכה"ג וירוצו הכל אצל הכהנים שיקריבו בעדם הקרבנות, והכהנים ירוצו אצל כל בעלי תורה להבינם איך להקריב הקרבן כדין, וכמה בזיון וכלימה יגיע אז לכל איד מבעלי תורה כשלא ידעו להשיב. וידיעה בעניני עבודה לידע כל פרטיה למעשה נצרך לזה כמה שבועות או חדשים.

והנה לפי גודל מצוקת הזמן שמצוי כעת בעוה"ר שנתקיימו כמעט כל הסימנים שהזכירו חז"ל בעת קירוב הגאולה (עיין סוף סוטה במשנה ובסנהדרין צ"ז וצ"ח) ובודאי יש לקוות לגאולה וצריך להזדרז להכון לעבודה ולהלכותיה, ולך נא ראה מה שאחז"ל (סנהדרין צ"ח) לענין משיח שראה ריב"ל דהוי שרי ואסר כל מכה בפ"ע ולא הכל ביחד, והטעם השיב בעצמו כי פן יאמר לו הקב"ה שילך לגאול בניו ולא יצטרך לעכב, ועתה נוכל ללמוד בק"ו אם רגע אחד אינו כדאי לעכב לכלל ישראל, מה נאמר אם יבוא משיח צדקנו ויאמר לנו בשם ה' להקריב קרבנות הקבועים בשם כלל ישראל וקרבנות האמורים בספר יחזקאל ואנחנו נהיה מוכרחים להמתין עכ"פ איזה שבועות או חדשים1 עד שנהיה בקיאים בהלכותיהן, לך נא וראה מה דאיתא בבכורות (דף נ"ד), דלפיכך בטלו שלא לעשר מעשר בהמה אף דהוא מצות עשה דאורייתא משום דאתי לידי תקלה (דכיון דאין לנו מזבח להקריב וצריכין להמתין עד שיפול בהן מום אתי לידי גיזה ועבודה) וקפריך הגמרא: "נישדי בי מום בכוליה עדריה קודם שנעשר את העדר" (דהוא עדיין חולין ומותר להטיל בהן מום), ומשני: "מהרה יבנה המקדש ובעינן בהמה להקרבה ולא שכיחי" עיי"ש בגמ', והרי משום חשש זה ביטלו מ"ע דאורייתא, ולמה לא נימא מהרה יבנה המקדש ובעינן כהנים להקרבה ולא שכיחי דהא בעינן שיהיה יודעין דיני עבודה בכל משפטיה ולא שכיחי וכנ"ל, וע"כ כשאנו אומרין "נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך" צריכין אנו להתחזק שיהיה שכיחי כהנים להקרבה, והיינו2 שכל מי שהוא בן תורה ובפרט כשהוא ג"כ כהן יקבע עת מעתותיו ללמוד ענייני הקודש והמקדש, ובזה יהיה היכר שאנו מחכים ומצפים על התגלות כבודו בעולם ונעבוד עבודתו בכל אשר יצוונו.

  1. ואל יאמר האדם הלא אז יבוא משיח ואליהו והם עתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות, וכמו שמובא בגמרא כמה ספיקות בשם תיקו ואמרו המפרשים שתיקו הוא ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ע"ז נשיב לו אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי הספיקות יתברר לנו ע"י אליהו, אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובביאורי תורה שבע"פ המסורה לנו כמבואר בת"כ ובגמרא הלא אנו צריכין בעצמנו לדעת כפי יכולתינו, כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהיה יכול לידע מעצמו ורק הפסיקות אשר אי אפשר לברר יתגלו לנו על ידו, ועל הפשוטות המבוארות הלא יאמר כי היה לכם ללמוד ולשנות בעצמיכם קודם שבאתי לבשר הגאולה וכמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" ובתריה כתיב "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" וגו'.
  2. ואפילו מי שאין לו שהות, או שאינו מוכשר לזה יראה עכ"פ לעשות מעמד ומצב לאחרים בעלי תורה שילמדו עניני הקודש והמקדש ויחשב על שמו, ע"כ מה נאה היה אלו ימצאו איזה עשירים מנדבין מנכסיהן לקבוע במקומן או במקום אחר שיאות להם חבורת אברכים גדולי תורה שילמדו הסדר ההוא ויהיו בקיאים בכל הלכותיו (וכן עשיתי בעירי שקבעתי עשרה אברכים גדולי תורה ויראה לענין זה, ושמעתי שמקרוב נעשה בירושלים עיה"ק ג"כ חבורה קדושה כזו אשרי הפונה אליהם להחזיקם), ויקדישו לזה מחצית עתותם ומחצית לשארי לימודים איש איש כחפצו, ביו"ד או בח"מ, וישתדלו ללמוד ההלכות האלו על בורין, כי כיון שהקב"ה חושב ללמודים אלו כאלו מקיימין אותם בפועל ממש, צריך להשתדל ולידע כל דבר בבירור וכמו שכתב השל"ה בספרו יש נוחלין, ובזה תהיה התועלת כפולה, כי לבד מה שימצאו בישראל מופלגים היודעים בהלכות אלו הנוהגים בזמן המקדש (שיהיה במהרה בימינו) עוד זאת שת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה הקב"ה כאלו מקריבין בפועל (מנחות ק"י), וכל זה הוא לבד מצות החזקת התורה שרבה היא מאד, ויתכן מאוד כשתמצא חברה קדושה כזו שלומדים בתמידות דיני עבודה, האיש שיודע בנפשו שעבר על עון חילול שבת והוא מחויב חטאת יבקשם שילמדו עבורו דיני הקרבת חטאת, וידוע מאמר חז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, או אם הוא אחד מארבעה שצריכין להודות כגון חולה שנתרפא או שהיה חבוש בבית האסורין וכה"ג ובזמן המקדש היה צריך להביא קרבן תודה, ועכשיו צריך ללמוד דיני הקרבת התודה, ועיין בסוף שו"ע אורח חיים בהשמטה שם, שביררנו שם ההנהגה בענין הזה, ומי יתן שיהיו הכל מתבוננין בזה המאמר שאמר השי"ת ומקיימין אותו בודאי היה מתבטל כל הצרות והגירושין.

ובאמת לבד הטעם שכתבנו למעלה שצריך כל ת"ח לידע דיני עבודה כדי שידע להורות לכהנים, הלא הכהן הוא שייך רק לענין קבלה וזריקה שזה מיוחד לכהן לבד, אבל שאר עניני קודש בכלליהן ופרטיהן הוא שייך לישראל כמו לכהן, כמה גדול וקדוש הלימוד ההוא כדאיתא במגילה ל"א "אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה (היינו שטף מים והפצה על כל פני הארץ), א"ל לאו, אמר לפניו רבש"ע במה אדע כי אירשנה, א"ל קחה לי עגלה משולשת (דהיינו הקרבנות יכפרו עליהן), אמר לפניו רבש"ע, תניח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם, א"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כ"ז שקוראין בהן מעל אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם (והכוונה שיתבונן בפירושם ובאופני הקרבתם וכמו שכתב רבינו בחיי "שאין לאמר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם" עכ"ל.

ואיתא במדרש פר' צו ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא טו: ר"א בשם ר' חנינא בר פפא, שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן (ר"ל גם בלימוד הלכותיהן), ועכשיו שאין אנו מקריבין אותן מהו להתעסק בהן, א"ל הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בהן כאילו אתם מקריבין אותם, ואיתא במדרש ילמדנו (פ' צו יד): אמר הקב"ה לישראל אע"פ שביהמ"ק עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות בהן (ר"ל בלימוד הלכותיהן) ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים, עיי"ש עוד מה שמאריך בזה.

והנה ידעתי את התשובות אשר ישיבו כי בימינו טרדות הזמן מרובות ומשפט הקדימה להלכות הנהוגות בזמן הזה, אבל אשאלם הלא יש כמה מסכתות אשר רובם אינם שייכים בזמנינו למעשה כמו רוב מסכת סנהדרין ומסכת מכות ורוב מסכת יבמות ועוד כהנה אשר אין נוהגות בזמנינו למעשה, ואעפ"כ לומדים אותם בעיון כיאות ולמה יגרע חלק קדשים חלק הקרבנות מבית אלוקינו מהמסכתות ההם, וגם משמע בגמרא שהסדר הזה היה נחשב בימי האמוראים ללמוד למעשה כמו שאר הסדרים, והוא הכל מטעם שכתבנו שכיון שהקב"ה מקבל הלימוד לקרבן כמו בזמן הבית אין אנו יכולים לפטור עצמינו מלימוד הזה כמו שלא היו יכולין לפטור עצמן מקרבן בזמן הבית, והוא בב"מ קי"ד דאשכח רבה בר אבוה לאליהו וכו' ושאל אותו אליהו למה לא למד סדר טהרות והשיבו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא ופי' רש"י בארבעה בגירסא דארבעה סדרים כגון מועד, ישועות (נזיקין), נשים, שהן נוהגות בזה"ז כמו בזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ואמרינן (מנחות דף קי) אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהם הכתוב כאלו מקריבין אותן בביהמ"ק, בשיתא מצינא בתמיהה זרעים אינו נוהג בחו"ל וכן טהרות, עכ"ל, הרי בסדר קדשים היו לומדים האמוראים כמו שאר סדרים, ומטעם זה סדרו רב אשי ורבינא בדורות הבאים גמרא על כל סדר קדשים מה שלא עשו כן בזרעים ובטהרות אף שהיה להם תליסר מתיבתין גם על מסכת עוקצין כדאיתא בברכות (דף כ.) והיינו מטעם הנ"ל, דלימוד קדשים נחשב לישראל כאלו מקריבין עוד הקרבנות, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בסוף מסכת מנחות וז"ל "ואמרו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בהמ"ק בימיהם, וע"כ ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזה"ז כמו שאומרים רוב בני אדם" עכ"ל.

ודע עוד דלימוד זה מועיל לאדם שלא ימצא מקטרגין עליו מלמעלה כדאיתא בזה"ק במדרש הנעלם פרשת וירא "א"ר כרוספאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבניא ותקרובתא (דהיינו כל קרבן וקרבן למה הוא בא ומעשה העבודה והקרבה ממש בכל קרבן) וכיון בהו (ר"ל שתהא זה במקום עסק ההקרבה לכפר עי"ז אותו החטא שבא עליו אותו קרבן) ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו", עכ"ל. ועיי"ש עוד שאליהו הנביא גילה זה הסוד לרבי פנחס עיי"ש.

והנה מזה המאמר לבד נוכל להבין גודל הזריזות ללימוד ההוא, הלא כ"א יודע את נגעי לבבו שיש לו עוונות הרבה, וממילא יש עליו עי"ז כמה מקטרגים ר"ל, כי מכל עוון נברא מקטרג אחד כדאיתא באבות פ"ד וכשיש לנו איזה עצה ותחבולה להשקיט רוחם שלא יוכלו לקטרג עלינו ואדרבה יזכירונו לטוב לפני הש"ת כמה אנו חייבין לתת לבנו להעצה ההיא ולא להתעצל בזה, ומלבד כ"ז הלא בזמן שביהמ"ק קיים אלו היה רוצה אף הנשיא שבישראל להקריב קרבן בעצמו אין לו שום רשות לזה (ועוזיהו המלך נתנגע עבור זה) ורק לכהנים ניתן רשות ואילו בזמנינו כל אד מישראל יש לו רשות ללמוד ענייני קרבנות והקב"ה חושב עליו כאילו הקריבן, ועוד יש כמה מאמרי חז"ל המפליגים מאוד בענין קדושת הלימוד ההוא ומעט מהם העתקתי בספרי "תורה אור" עיי"ש.

דברי הצעיר שבכהונה המקוה לישועת ה' ישראל מאיר ב"ר אריה זאב הכהן מראדין בעה"מ ספר "חפץ חיים" ו"משנה ברורה".

חג הסוכות בירושלים בזמן בית המקדש

שמחה יתירה

ירושלים הבנויה – אלו מאגרים עצומים של שמחה את אוצרת בתוכך! שמחת אמת, שמחה החודרת אל פנימיות הנפש. שמחה של השראת השכינה ועבודת ה'.

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי, בֵּית ה' נֵלֵךְ! עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ, בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם! יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה, כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה'!" (תהלים קכב)

ואולם – מבין כל החגים והזמנים – נחוג חג הסוכות בירושלים בשמחה יתירה! מצוות החג ואירועיו רבים הם: ישיבה בסוכה, ארבעת המינים, עלייה לרגל לבית המקדש, ושם במקדש – שמחת בית השואבה, ניסוך המים, הקפת המזבח בערבה, קרבנות החג הרבים, ולעיתים מזומנות – מידי שבע שנים – אף מצות הקהל הנעשית ברוב עם. כל אלו שיוו לה לעיר ירושלים מראה מיוחד במינו, מילאו את סדר יומם של הנמצאים בה בעשייה ברוכה של מצוה, וגדשו את הלבבות בשמחה מיוחדת.

העליה לרגל

מיוחדת ומלאת עוצמה היא – מצות העליה לרגל. שלוש פעמים בשנה, היו ישראל נוהרים בהמוניהם מכל קצוות הארץ, אל בית המקדש בירושלים, גודשים וממלאים את רחובותיה של עיר הקודש, ובאים להיראות לפני ה'. ככתוב בתורה (דברים טז טז): "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר – בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת…".

אודות הציבור העצום שהגיע לירושלים ברגלים מספרת הגמרא (פסחים סד ע"ב): פעם אחת ביקש אגריפס המלך לערוך "מפקד אוכלוסין" – לאמוד את מספר היהודים בארץ. מה עשה? ביקש מהכהן הגדול שיספור את מספר הבהמות המובאות ל"קרבן פסח" בבית המקדש. ואכן, בעת הקרבת הקרבנות, נטל הכהן הגדול אבן אחת כנגד כל קרבן, ונמצאו בידיו 1,200,000 אבנים! וכל קרבן פסח – משתתפים בו לפחות עשרה אנשים ויותר, ואם כן יוצא שהגיעו לירושלים [דהיינו העיר העתיקה, בתוך החומות] יותר מ- 12,000,000 [12 מיליון] יהודים!

כך היתה העיר ירושלים – "קרית מלך רב" – גדושה בהמוני המוני יהודים, ועם כל זאת – "לא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, צַר לִי הַמָּקוֹם שֶׁאָלִין בִּירוּשָׁלַיִם!" (מסכת אבות פ"ה מ"ה)

קומו ונעלה ציון!

הכנות רבות היו נעשות בירושלים, לקראת קליטתם של עולי הרגל הרבים. כל הדרכים המובילות לירושלים תוקנו וסודרו, הוכנו ונחפרו בורות מים רבים, כדי שתהיה כמות מספקת של מי שתיה עבור כל השיירות ובהמותיהם. ליד המקדש הוכנו מקוואות טהרה רבים עבור טהרת העולים. כמו כן, היו שלוחי בית דין יוצאים אל הדרכים, כדי לסמן בסיד לבן קברים שבצידי הדרכים, כדי שלא יעברו על פני הקברים כהנים או אנשים הנושאים עמהם יין ושמן להקרבה במקדש.

וכיצד היו עולי הרגל מתאספים ובאים לירושלים?

בכל אזור בארץ ישראל היתה "עיר מעמד", בה היו מתכנסות שיירות מן האזורים הסמוכים לעת ערב, כדי לקיים "ברוב עם – הדרת מלך!". יהודים רבים נאספו לשם, כשבידיהם בהמות עבור קרבנות החג: עולות ראיה, שלמי חגיגה. היו רבים שנשאו עימהם אף את ה"ביכורים", [שזמן הבאתם לכתחילה עד חג הסוכות.]

לאחר שכולם לנו לינת לילה 'ברחובה של עיר' במקום אסיפתם, נשמעה קריאת הממונה עם שחר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל בֵּית ה' אֱלהֵינוּ!". וכולם היו עונים לעומתו: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי, בֵּית ה' נֵלֵךְ!". המשיכה השיירה את דרכה מעיר לעיר, כשהציבור הולך וגדל, עד הגיעם לירושלים. יודעי נגן, היו מנעימים להמונים את הדרך בשירתם ובנגינתם, והשירה הולכת ומתגברת ככל שהם הולכים וקרבים לירושלים. עם כניסתם אל עיר הקודש, היו העולים שרים ואומרים: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ – בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָים!". (ביכורים פרק ג משנה ב ובמפרשים)

בהגיעם, היו יוצאים לקראתם חשובי ירושלים לקבל את פניהם, וכל בעלי מלאכה היו מפסיקים ממלאכתם, ועומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו, אנשי עיר פלונית, בואכם לשלום!"

רחובות ירושלים

רחובות ירושלים שינו את פניהם ולבשו חג לקראת חג הסוכות.

סוכות רבות, עבור תושבי ירושלים ועולי הרגל הרבים, נבנו בכל מקום אפשרי – בחצרות הבתים, על הגגות ובצידי הדרכים. וכדי שיתאפשר מעבר נח במשך היום, היו תושבי ירושלים עושים אף "סוכות מתקפלות" מיוחדות במינן, עבור לינת הלילה. בהגיע הלילה, היו לוקחים מיטה, מוציאים ומשלשלים אותה מעבר לחלון, ומעמידים אותה צמוד לחלון מבחוץ [כעין "מרפסת" מאולתרת], עושים מעליה סכך, וישנים בה. (ירושלמי סוכה ב ב)

מידת הכנסת אורחים מרובה היתה בירושלים. תושביה נרתמו לעזרת עולי הרגל, והיו מכניסים אותם לבתיהם במאור פנים. כדי לשמור על הסדר הטוב, הנהיגו מנהג מיוחד: "זה מנהג גדול היה בירושלים, פורסים מטפחת על גבי הפתח, כל זמן שהמטפחת פרוסה – אורחים נכנסים, נסתלקה המטפחת – אין רשות לאורחים להיכנס". (תוספתא ברכות ד ח)

את הרחובות גדשו המונים הנושאים בידיהם ארבעת המינים מוריקים ורעננים – רבי אלעזר בר צדוק אומר: "כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו – ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת – לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל – ולולבו בידו… להודיעך כמה היו זריזים במצוות". (סוכה מא ע"ב)

סוחרים ורוכלים רבים הציעו את מרכולתם לציבור. ביניהם בלטו במיוחד 'קדרים' רבים שמכרו קדרות וכלים לציבור עולי הרגל. וכן מוכרי הבהמות, אשר רבים מעולי הרגלים קנו מהם בהמות, עבור קרבנות החג.

הֵסדר הליכה מיוחד היה נהוג ברחובות ירושלים. ציבור האנשים בירושלים היו בחלקם טהורים, שכבר נטהרו כדי שיוכלו להכנס לבית המקדש, והיו כאלה שעדיין לא הספיקו להיטהר. וכדי שלא יִטמאו הטהורים, נקבע כי הטהורים ילכו באמצע הרחוב, ואילו הטמאים – בצדדים. לתזכורת, ניצבו ברחובות העיר "מודיעים" רבים שהזכירו לכל הטמאים לסור הצידה. (שקלים פ"ח מ"א. רמב"ם שאר אבות הטומאה פי"ג ה"ח)

נעלה לבית המקדש!

עולי הרגל נוהרים בהמוניהם – אל בית המקדש, "לראות פני אלוקים". הגשרים, הכניסות והרחבות הרבים – אפשרו כניסה מהירה והמונית מכל עבר אל חצרות המקדש.

כמובן, שהכניסה להר הבית מותרת אך ורק בטהרה. ולכן, מקוואות רבים הוכנו סמוך להר הבית לטהרת העולים. ובלשכות מיוחדות, היו הכהנים מזים מי אפר פרה אדומה על אלו שנטמאו למת במשך השנה.

לפני הכניסה להר הבית, חולצים העולים את נעליהם ומפקידים אותם בלשכות המיועדות לכך, מפני "מורא וכבוד המקדש". כמאמר הפסוק (שמות ג ה): "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קדֶשׁ הוּא".

בשירה ובזמרה היו נכנסים העולים עם הקרבנות והביכורים שהביאו עמם, ומגישים אותם אל הכהנים. על הדוכן היו עומדים מאות לויים, סדורים בשורות על שלוש מעלות [מדרגות], ומנגנים בחצוצרות ובנבלים ['קנון' בלשוננו], בכינורות ובצלצלים, בעת הקרבת הקרבנות.

בנוסף לקרבנות העולים, הקריבו בבית המקדש במשך החג – שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. ביום הראשון היו מביאים 13 פרים, ביום השני 12, בשלישי – 11 וכך הולכים ופוחתים, עד שביום השביעי מקריבים 7 פרים. רמז להתמעטות כוחן של אומות העולם המצרות לעם ישראל. (סוכה נה ע"ב)

בכל יום מימי החג, היו ישראל מתכנסים כאיש אחד בעזרה שבמקדש, עם לולבים בידיהם, ומקיפים את המזבח סביב, ומשוררים ומנגנים באמירת ההלל לפני ה'.

העליה לבית המקדש היתה ממלאת את הלב בהתרוממות הנפש. מרהיב היה לראות את ההוד וההדר, את הכהנים בעבודתם, את הלויים על דוכנם, את השראת השכינה בקרב עם ישראל, את אהבת ה' לעמו! חוויה זו יש בה כדי למלא את מצברי הלב ביראת שמים ואהבת ה'! אכן זו אחת המטרות של העליה לרגל – "בבוא כל ישראל לראות, כשם שהם באים להיראות לפני ה', כך הם באים לראות את הדר קודשו ובית שכינתו". (רמב"ם הלכות חגיגה פ"ב ה"א)

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, היו גוללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים, שפניהם זה לזה, ואומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום!" כמו כן, היו מגביהים לפניהם את השולחן, ומראים לעולי רגלים את "לחם הפנים" המונח עליו. לחם זה היה נותר חם וטרי תמיד – מעת אפייתו ביום שישי עד הוצאתו בשבת הבאה מהשלחן, במשך שמונה ימים! והיו אומרים להם: "ראו חיבתכם לפני המקום – סילוקו [טרי בהוצאתו מהשלחן] כסידורו [כשעת הנחתו בשלחן]"! (יומא נד ע"א. חגיגה כו ע"ב ועוד)

שמחת בית השואבה

מכל השמחות הרבות שהקיפו את בית המקדש – בולטת לה במיוחד "שמחת בית השואבה". עד שאמרו חז"ל: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו!" (סוכה נא ע"א)

שמחה זו נסבה סביב מצוה מיוחדת שניתנה לנו "הלכה למשה מסיני", והיא מצות "ניסוך המים". בכל יום מימי חג הסוכות, מיד לאחר הקרבת קרבן התמיד של שחר, היו מנסכים על גבי המזבח מים שנשאבו ממעיין השילוח. שאיבה זו היתה נעשית בשמחה ובששון, ככתוב (ישעיה יב): "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". [מעיין השילוח מכונה מעיין הישועה, לפי שבו היו מושחים את המלכים מבית דוד, שעל ידם באה הישועה לעם ישראל.]

משמעות עמוקה ומיוחדת טמונה בה במצוה זו של ניסוך המים על גבי המזבח. סודותיה עמוקים ונשגבים. יש בה רמז להכנעה מוחלטת בפני בורא עולם – "הרי אנו לפניך כמים הנשפכים הללו!". המים שניסכו היו יורדים לתוך ה"שיתין", אלו הם נקבים עמוקים שהיו מגיעים עד התהום. שיתין אלו נבראו כבר מששת ימי בראשית! וזה רמוז במלה "בראשית" – ברא – שית. חכמי הסוד אמרו כי המים מסמלים את מידת החסד, ומי התהום הם חסד אינסופי הטמון בבריאה. ניסוך המים לתוך מי התהום – יש בו התחברות עם חסדיו האינסופיים של בורא עולם שעושה עמנו. על ידי ניסוך המים, אף היו המים של השנה הבאה מתברכים.

על כל פנים, מצוה זו היתה ממלאת את הלבבות בשמחה עצומה. כה גדולה היתה השמחה, וכה מרחיבה את הלב, עד שהיתה מסוגלת לרומם ולהעלות את האדם לדרגות גבוהות במיוחד, כמו שאמרו (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א): "למה נקרא שמה בית השואבה? – שמשם היו שואבים רוח הקדש!". ואכן הנביא יונה בן אמיתי, עלה לרגל לשמחת בית השואבה – ועקב שמחתו הרבה, זכה להיות נביא ה'!

שמחה זו הקיפה את כל שכבות העם: אנשים, נשים וטף, גדולי עולם לצד המוני בית ישראל, כהנים לויים וישראלים – כולם השתתפו בשמחה מיוחדת זו. השמחה נמשכה זמן רב – החל מאחר הצהריים [לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים] ובמשך כל הלילה – עד עלות השחר, שאז הלכו אל השילוח לשאוב את המים ולנסכם.

ההכנות לשמחה

מיד במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, היו מכינים את בית המקדש לקראת השמחה. כדי שלא תהיה ערבוביה בין נשים לגברים, היו מתקינים סביב העזרה למעלה כעין מרפסות, שמשם תוכלנה הנשים לראות את השמחה, השירה והריקודים.

הוכנה אף תאורה גדולה ורבת עוצמה. מנורות של זהב היו שם, נתונות בקרקע העזרה וגבוהות חמישים אמה [כ-25 מטר]. בראש כל מנורה היו ארבעה ספלים של זהב, וכנגדם ארבעה סולמות. צעירים מפרחי כהונה היו עולים על הסולמות, שמים בתוך הספלים פתילות עבות במיוחד [שנעשו מבגדי כהונה שהתבלו], ומוזגים לתוכם כמות גדולה של שמן – 30 לוג לכל ספל [כ- 10 ליטר]. כה גדול היה האור, עד שלא היתה חצר בירושלים שלא האירה מאור בית השואבה, וכל אשה היתה יכולה לברור חיטים בחצרה לאור בית השואבה.

השמחה

גדולה ועצומה היתה השמחה. מקהלת הלויים עמדה במקומה על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים [שהן כנגד חמש עשרה "שיר המעלות" שחיבר דוד המלך בספר התהילים]. היתה זו מקהלה אדירה של מאות מאות לויים, המנגנים בכינורות ובנבלים, במצלתים ובחצוצרות, ובכלי שיר בלא מספר.

וברחבת העזרה – היתה השמחה פורצת ועולה. כל אחד ואחד אחז בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה – בפה, וכך היו רוקדים וסופקים כפיים ומפזזים ומכרכרים, כל אחד ואחד כפי שיודע. וחסידים ואנשי מעשה היו אומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות לה' יתברך.

גדולי ומנהיגי הדור, הסנהדרין, ראשי הישיבות, חכמי התורה – הם אלו שרקדו, שרו וניגנו! אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל, כשהיה בשמחת בית השואבה, היה נוטל שמונה אבוקות של אוּר, וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו! וכשהוא משתחוה – נועץ שני גודליו בארץ, ושוחה ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן! הכל נעשה מתוך התלהבות והתלהטות של קדושה! אותם גדולי עולם וענקי רוח היו בבחינת "כָּל עַצְמתַי תֹּאמַרְנָה – ה' מִי כָמוֹךָ!" (תהלים לה י) – בכל רמ"ח אבריהם, היו מתלהבים ושמחים לכבודו של ה' יתברך!

ניסוך המים

כך נמשכו השירה והריקודים והשמחה עד אור הבוקר. בהאיר השחר, היו שני כהנים תוקעים בחצוצרות, ואז היו המשתתפים יורדים ברוב עם ברחובות ירושלים התחתית – אל בריכת השילוח. הכהן היה לוקח צלוחית של זהב, המכילה שלושה לוגים [כליטר], וממלא מן השילוח, בשמחה ובששון. משם חזרו שוב לבית המקדש והיו נכנסים דרך "שער המים", אשר היה סגור במשך שאר ימות השנה. גם שם הכהנים תקעו והריעו ותקעו, תקיעות של שמחת מצוה.

מיד לאחר שחיטת קרבן התמיד של השחר, היו פונים לניסוך המים והיין על גבי המזבח. כהן אחד היה מחזיק בידו ספל של יין, וכהן שני מחזיק את ספל המים. את המים והיין היו מנסכים בבת אחת, ומאחר שהיין סמיך יותר, הותקן בספל היין נקב רחב יותר מאשר בספל המים, כדי שיהיו שני הספלים כלים בבת אחת. באותה עת שהיו הכהנים מנסכים, ניתנה האות, והלויים שעמדו על הדוכן לצד המזבח, היו פותחים בשירה, בליווי כלי נגינה רבים. (סוכה נא והלאה)

המים והיין היו יורדים מגג המזבח, דרך נקבים מיוחדים אל ה"שיתין".

אמר רבי יוחנן: שיתין – מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר: "חמוקי ירכיך כמו חלאים, מעשה ידי אמן". חמוקי ירכיך – אלו השיתין, כמו חלאים – שהם חלולים ויורדים עד התהום, מעשה ידי אמן – אלו מעשה ידי אומנותו של הקב"ה. אמר רבי ישמעאל: "בראשית" – ברא-שית. (סוכה מט ע"א)

כאשר בנה דוד המלך ע"ה את היסודות לבית המקדש, פנה לחפור ולגלות את השיתין שנסתמו בעפר ואבנים מששת ימי בראשית. והנה, מאותו מקום התחיל התהום לעלות ולשטוף את העולם. ידע דוד המלך, כי אם יקח חרס ויכתוב עליו את השם המפורש, או אז ירדו המים שוב. אולם היתה שאלה, האם מותר לעשות זאת, ולגרום לכך ששם ה' ימחק במים? שאל דוד: מי יודע האם מותר לכתוב שם ה' על החרס? היה שם אחיתופל, והוא ידע שהדין הוא שמותר, ואולם לא רצה להשיב, מתוך אינטרס אישי: הוא חשב בליבו, כי מוטב שהתהום ימשיך להציף את העולם וימותו אנשים, ואז ימרדו בדוד המלך, ולאחר מכן הוא יטיל את החרס למים וירדו המים, והוא יהיה המלך! ידע דוד את זממו של אחיתופל, אמר: "מי שיודע הלכה זו ואינו אומר – יחנק בגרונו!" מקללה זו פחד אחיתופל, ומיד פתח ואמר: "הלוא בענין אשה סוטה, אמרה תורה לכתוב שם ה' ולמחקו בתוך המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, וכאן – כדי לעשות שלום לכל העולם כולו – לא כל שכן?!" שמע זאת דוד המלך, כתב שם ה' על החרס וזרקו אל המים, ואז ירדו המים חזרה אל התהום, והמשיכו לשקוע עוד ועוד עד שהגיעו לעומק 16,000 אמות [כ-8 ק"מ]. ראה זאת דוד, וידע כי לא טוב הדבר, שיהיו המים כה שקועים בתהום, שכן הארץ תהיה יבשה מדאי ולא תוציא פירות. לכן אמר 15 מזמורי "שיר המעלות" שבתהלים [קכ – קלד], וכנגד כל מזמור עלו מי התהום אלף אמה, עד שהגיעו לגובה של אלף אמה מתחת לפני הקרקע, שזהו הגובה הרצוי ביותר, שבו תהיה האדמה – לא מדאי לחה ולא מדאי יבשה. (סוכה נג ובמפרשים)

כאשר היו מנסכים את המים והיין, היו שומעים מן התהום מלאך שאומר לחברו: "תגביה את מימיך!" קול של ניסוך המים והיין אני שומע, ואף הוא היה עונה לעומתו: "הגבה את מימיך!". ועל ידי ניסוך זה, היו מתברכים המים והיין! (תענית כה ע"ב ובמפרשים)

לאחר ניסוך המים, היו פונים בשמחה אל יתר מצוות היום – מחיל אל חיל!

אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה, לא ראינו שינה בעינינו! כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר [ולאחריו ניסוך המים], משם – לתפלת שחרית, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת מוסף, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם – לקרבן תמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה! [ואיך יתכן שלא ישנו כלל, והלוא אדם אינו יכול להתקיים ללא שינה במשך יותר משלושה ימים? אלא אומרת הגמרא, שהיו מתנמנמים מידי פעם אחד על כתפי חברו.] (סוכה נג ע"א)

כך היתה שמחת חג הסוכות בירושלים בבית המקדש, מרוממת ומנשאת את האדם טפח וטפחיים מעל הקרקע, מעבר לכל גבולות הזמן הטבעיים! אהה… אשרי עין ראתה כל אלה! אשרי הלב שזכה להכיל בקרבו עוצמות כה אדירות של שמחה!

וכשנזכה – בקרוב ממש – לחזות בשוב ה' לציון, או אז – תהיה השמחה תמידית – "אָז יִמָּלֵא שְׂחֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". (תהלים קכו ב) "וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל ראשָׁם, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". (ישעיה לה י) ובתוך חיים שמחים כאלו, כאשר יגיע חג הסוכות, "זמן שמחתנו", ודאי תהיה אז השמחה כפולה ומכופלת, מי יוכל לשערה, מי יוכל לתאר ולדמות בנפשו אפס קציהָ?! מי יתן ונזכה כולנו לראות כל זאת בעינינו אנו, בקרוב בקרוב ממש, יראו עינינו וישמח לבנו, אמן כן יהי רצון!

רבי יוסף קארו – מרן ה"בית יוסף"

רבי יוסף קארו

רבי יוסף קארו מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר ה"שולחן ערוך" וה"בית יוסף" שבזכותם הוא קרוי בפי העם "מרן המחבר". נולד בשנת הרמ"ח {1488} לאביו רבי אפרים שהיה תלמיד חכם בעיר טולדו שבספרד ולאמו בואינה {טובה}.

מצבם של היהודים בספרד באותה תקופה התאפיין ברגיעה יחסית ובהתמסרות ללימוד התורה. גדולי תורה באו ויצאו בחצר המלוכה והשפעתם הייתה רבה בכל תחומי החיים. כשהיה בן 4 נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד, לפורטוגל. פורטוגל האירה את פניה ליהודים המגורשים והם נקלטו היטב בחיי המדינה והחלו לצבור כוח ועמדות בשלטון המקומי. לאחר 4 שנים החלה ספרד להפעיל לחץ על פורטוגל שיגרשו את היהודים מארצם ובעקבות כך הגיעה המשפחה לקושטא שם גר אחיו רבי יצחק קארו בעל ה"תולדות יצחק" שהיה תלמיד חכם ובקי בקבלה ברפואה בפילוסופיה ובאסטרונומיה. לאחר מות אביו לקחו דודו רבי יצחק לו לבן. 

בבגרותו התבסס בעיר אדריאנופול ובעיר זו התחתן עם בתו של רבי חיים אבן אלבלג מחשובי המקום ובה זכה למעמד רבני חשוב. בעיר זו החל רבי יוסף בעבודתו התורנית, הוא כתב את הערותיו לספר ה"יד החזקה" של הרמב"ם הערות אלו שימשו כבסיס לספרו ה"בית יוסף", באותו זמן החלו לכנותו "מרן". אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה התחתן בשנית עם בתו של רבי יצחק סבע ממגורשי ספרד, והיא ילדה לו את בנו בכורו רבי שלמה ועבר לגור בעיר ניקופול {בולגריה} בעיר זו החל לכתוב את ספרו הגדול ה"בית יוסף". רבי יוסף הקים בעיר גם ישיבה גדולה ובה הרביץ תורה לתלמידים רבים שנקבצו ובאו אליו מכל רחבי המדינה. אשתו השלישית היא בתו של רבי זכריה אשכנזי מחכמי ירושלים, עמה התחתן לעת זקנותו ובגיל מופלג בגיל 73 היא ילדה לו את בנו השני רבי יהודה בן הזקונים, שלימים הדפיס את ספריו. האר"י הקדוש שידך את בתו עם בנו של מרן רבי יהודה.

בעיר ניקופול על גדות הדנובה אירע עמו מעשה מופלא. למרן ה"בית יוסף" הייתה שותפות עם יהודי אחד, ושניהם ניהלו חנות והתפרנסו ממנה אף כי לא ברווח גדול. לשותף היו טענות אין ספור על הגאון הקדוש שמחשבותיו שוטטו בעולמות עליונים, הגיגיו נתונים לסוגיות עמוקות ושפתיו דובבות כל היום תורה ותפילה. לא זו בלבד, אלא שהיה מגיע בשעה מאוחרת מבית הכנסת כי תפילתו התארכה והיה עוזב את החנות בשעה מוקדמת כדי להתפלל מנחה וערבית בציבור, למרות שהתנה עם שותפו כך מראש. בקיצור, ביום בהיר אחד השותף הודיע לרבי יוסף שכך לא ניתן להמשיך את השותפות. הפרד נא מעלי "אם השמאל ואימִנה ואם הימין ואשמאילה(בראשית יג ט), לך לך לבית המדרש כי בתורה חשקה נפשך עד מאוד "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני(בראשית לג יד). סבר מרן וקיבל הן לה' הישועה ובידו מפתח של פרנסה כי הוא אל זן ומפרנס לכל. אם נסגרה בפניו דלת אחת תפתח אחרת במקומה. ערך השותף חשבון הסחורה שנמצאת בחנות ונתן חצי הסכום לשותפו מרן ובזה פירקו את החבילה. נטל מרן את הכסף והלך לכיוון השוק לעשות במלאכה אולם רגליו הוליכוהו לבית המדרש "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדֹתיך(תהלים קיט נט). כששב לביתו שאלה אותו אשתו: במה עסקת היום, במה סחרת היום? הודה ולא בוש שלמד היום תורה כי טוב סחרה מסחר כסף כי מבלי משים לשם הוליכוהו רגליו, אך הבטיח לאשתו מחר אלך לשוק ולא אשכח. ואכן למחרת הלך לשוק ופגש באדם שהציע לו לקנות מכתש יד שחור משחור ושיכנע אותו שזו עסקה טובה, הוא מוכר לו את זה במחיר מציאה ומזה תבוא לו פרנסה טובה. מכיוון שמרן לא הבין בטיב הסחורות השתכנע ושילם כפי שנתבקש לקח את המכתש והביאו לביתו. בבואו הבית שאלה אשתו: ובמה סחרת היום? הגיש לה את "המציאה" ואמר לה שפגש בשוק אדם בעל צורה ונראה אמין ולכן רכש ממנו את המכתש. ראתה האשה את המכתש וחשכו עיניה אבל אשת חיל עטרת בעלה לקחה מידו המכתש ולא אמרה דבר. אחר שקיים רבי יוסף חציו לכם הלך לבית המדרש לקיים וחציו לה'. ובינתיים האשה מירקה את המכתש ומה נדהמה לראות שזהו מכתש עשוי זהב טהור ומחירו כה רב, הטמינה אותו בארון עד שתסחר בו ותקבל תמורתו. בלילה נגלה המוכר אל מרן בחלום ואמר לו: דע לך! שאני הוא מזלך הטוב. המתנתי לך זמן רב עד שתיפרד משותפך כדי לפתוח את מזלך, דע לך שהמכתש שברשותך עשוי זהב טהור!

בשנת הרצ"ג נזקק רבי יוסף לספרים רבים לצורך כתיבת ספרו אך הם לא היו בנמצא בספריית ניקופול לכן נאלץ לצאת מן העיר ולנדוד לערים קושטא שבטורקיה וסלוניקי כדי לדרוש ולחקור באותם ספרים.

בשנת הרצ"ו בחודש תשרי מחליט רבי יוסף קארו כי הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. את דרכו הוא עושה באוניה המפליגה למצרים דרך הים. לאחר מסע שנמשך שנה מגיע רבי יוסף לעיר המקובלים צפת ת"ו. בעיר הגלילית נעשה רבי יוסף לתלמידו המובהק של רבי יעקב בירב שהיה רב העיר צפת, והיה הראשון להיסמך על ידו.

שלושה מועמדים ענקי רוח וגדולי עולם בשם "יוסף" עלו בדיון בפמליא של מעלה שהיו ראוים לכתיבת ה"בית יוסף" על הטור, והם: המהריב"ל – רבי יוסף בן לב. רבי יוסף טיאטצ'יק, אשתו סיפרה עליו אחר מותו שבמשך 40 שנה לא ישן במיטה מוצעת אלא מערב שבת לערב שבת, ועשה לילות כימים בשקידת התורה הקדושה וכדי שלא ירדם מתוך לימודו בלילה הניח שתי קערות מים מתחת השולחן וברגע שראה שנופלת עליו תרדמה טבל במים הקרים רגליו ונעור משנתו והמשיך לעסוק בתורה הקדושה, הוא נהג בפרישות ובטהרה. והשלישי הוא מרן! "המחבר" רבינו יוסף קארו. וההכרעה בשמים נפלה על רבינו יוסף "קארו" כי ה' חפץ "ביקרו" וזאת עקב הצדקות הגדולה והענוה היתרה שהיתה בו כהר סיני שנבחר שעליו תינתן התורה.

על חיבור ספרו ה"בית יוסף" שקד וטרח מרן נר ישראל רבי יוסף קארו כעשרים שנה, בגיל 34 החל מרן  רבי יוסף קארו בכתיבת מפעל ספרות זה. יצירת ענק זו נכתבה כפרוש לספר "ארבעה טורים" שחיבר רבי יעקב בן הרא"ש המכונה "בעל הטורים", זהו אוסף הערות שיטתי על הספר "ארבעה טורים", מקורות תלמודיים, ספרי גאונים וכתבי הפוסקים שלפניו, ערך דיון מקיף ומעמיק עד להכרעת ההלכה. ובו ערך רבי יוסף דיונים הלכתיים מעמיקים ואסף לתוכו את דעות כל הפוסקים שחיו עד דורו שבסופם הביע את עמדתו המסכמת. אולם לא היה זה רק פירוש, ה"בית יוסף" הוסיף מקורות דעות ופסקים שלא מופיעים בדברי רבינו יעקב.

ה"בית יוסף" מתחלק לארבעה חלקים כחלוקת ה"טור".

"אורח חיים" – מורה דרך לחייו של היהודי בעניינים הקשורים בסדר יומו מבוקר עד לילה, ובמעגל השנה היהודית שבת ומועדים. בהליכות יום יום החל בהנהגת אדם בבוקר, ציצית, תפילין, תפילה, נטילת ידים, סעודה, ברכות, תפילות, שבת, עירובין, ראש חודש ומועדים.

"יורה דעה" – דן בשאלות של איסור והיתר, שחיטה, טריפות, כשרות המאכלים, עבודה זרה, ריבית, חוקות הגוים, נידה, מקואות, נדרים ושבועות, כבוד אב ואם, תלמוד תורה, צדקה, מילה, ספר תורה ומזוזה, שילוח הקן, מצוות התלויות בארץ, ביקור חולים ואבלות.

"אבן העזר" – על שם העזר כנגדו זו אשתו. מתאר סוגיות הקשורות בחיי המשפחה דיני הבית היהודי כדוגמת פריה ורביה, אישות, קידושין, כתובה, גיטין, יבום, חליצה וטהרת המשפחה.

"חושן משפט" – דן בדיני ממונות בין אדם לחבירו, דיינים, עדות, הלואות, חזקת קרקעות, נזקי שכנים, שותפות, מקח וממכר, מתנה, אבידה ומציאה, פריקה וטעינה, הפקר, נחלות, אפוטרופוס, פיקדון, חכירות, קבלנות, שכירות פועלים, השאלה, גניבה וגזילה, נזקי ממון, חובל בחבירו.

על ארבעה רגלים אלו הניח רבינו את שולחנו הערוך. אחר כתיבת היצירה הארוכה והעמוקה הזו ערך מרן ספר פסיקה תמציתי וברור הלכה למעשה המכונה "שולחן ערוך". במבנה הספר ובסידורו הלך בעקבות "בעל הטורים", אך בניסוחו וסגנונו הלך בעקבות הרמב"ם. דילג על כל השקלא וטריא והביא את השורה התחתונה הלכה למעשה. ובכל דיני איסור והיתר קיבלנו עלינו הכרעת מרן השו"ע הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו. המושתת על הפסוק במגילה: "איש אשר המלך חפץ ביקרו(אסתר ו ז), ועל החריזה של השם קארו – ביקרו. תלמידיו כינו אותו בהערצה רבה "המלך הקדוש". יש מסורת הדורשת את כינויו של רבי יוסף קארו "מרן" כר"ת: מפי ר' נסמך, שהוא נסמך ע"י מאתיים רבנים. אך ברור שזו רק הלצה, כי מרן היא מילה ארמית שפירושה "אדוננו". כמו כן כונה בשם "המשביר" הוא כינויו של יוסף הצדיק "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ(בראשית מב ו), שהלכה כמותו בכל מקום, הוא השליט הוא המשביר על כן יאמרו המושלים: "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו(בראשית מא נה), בין להקל בין להחמיר. בארץ הצבי אנו סמוכים על שולחנו של מרן, וכל מטרתו: למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל. 

עשר שנים נוספות נדרשו עד להוצאת החיבור לאור. שיטת הפסיקה שלו היתה הכרעה שבין רוב הדעות, מרן יסד את פסיקותיו על שלושה עמודי הוראה, והם: רבינו משה בן מימון – הרמב"ם, רבינו יצחק אלפסי – הרי"ף, ורבינו אשר בר יחיאל – הרא"ש. אותם הגדיר: שלושת עמודי ההוראה אשר הבית – בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם. וכשהיתה מחלוקת ביניהם הלך עפ"י הכלל "אחרי רבים להטֹת(שמות כג ב). ונספח אליהם הרמב"ן הרשב"א והר"ן. לספר הקיצור של ה"בית יוסף" קרא "שולחן ערוך" שבמהלך ההיסטוריה נעשה לעיקר. ספרו ה"שולחן ערוך" הופיע כשמרן היה בגיל 80 והוא הביא לרבי יוסף פרסום רב בכל העולם ועורר הד עצום בקרב פוסקי הדור, עד לימינו משמשים ה"בית יוסף" ו"השולחן ערוך" שהוא ספר הספרים של כל מורי ההוראה בישראל והוא כמורה דרך לכל יהודי שומר תורה ומצוות והתפשט בכל תפוצות ישראל, ועל פיו ישק כל דבר כי יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. ה"שולחן ערוך" הפך לספר יסוד לרבנים ולמורה הוראה בכל הדורות, זה השולחן אשר לפני ה'. מרן נתקבל בכל ארץ ישראל וגלילותיה כ"מרא דאתרא", היינו – בעל כתר המלוכה שכל נתיני הממלכה בארץ ישראל וגלילותיה מחויבים להוראותיו, הוא נחשב כסמכות מחייבת ללא עוררין. לפיכך כל דבריו והוראותיו נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני.

כתב את ספרו "בדק הבית" שנועד להשלמת הב"י שהוא פרושים הוספות והגהות ל"בית יוסף". במקביל לכתיבת ה"בית יוסף" בצפת, עמל וכתב רבי משה איסרליש {הרמ"א} מקארקא {קרקוב} שבפולין ספר דומה בשם "דרכי משה". גם הוא ביסס את ספרו על ספר הטורים, וגם הוא ריכז את המקורות ההלכתיים עפ"י סדר הטור. כשנודע לו על יצירה נוספת ודומה של רבי יוסף קארו, הוא החליט להוסיף לו את הערותיו המביאות את מסורת יהדות אשכנז שחסרה בספרו של רבי יוסף קארו, ובו הוא חולק על ה"בית יוסף". בלשונו של רבי משה איסרליש הוא "פר. ש מפה על השולחן ערוך" בה הוא חולק על רבי יוסף קארו ומביא פסקים ומנהגים של חכמי אשכנז ופולין. כן הוסיף הרבה דינים מוסכמים שלא נזכרו בשולחן ערוך. מכאן ואילך נדפס השו"ע עם הגהותיו של הרמ"א, והצירוף של שניהם הפך להיות ספר החוקים הקאנוני בכל העולם היהודי, כאשר הספרדים נוהגים עפ"י השו"ע והאשכנזים נוהגים עפ"י הרמ"א. הרב עובדיה יוסף שליט"א ממשיך דרכו של מרן רבי יוסף קארו בפסיקה ההלכתית, נוהג לתאר זאת באמצעות המליצה "האשכנזים יוצאים ביד רמ"א" כעין משחק מילים המבוסס על הפסוק: "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה(שמות יד ח). למעשה חיבורו של הרמ"א נתן גושפנקא וחיזק את מעמדו של ה"שולחן ערוך" שכן במה שלא חלק עליו הרמ"א פוסקים גם האשכנזים על פיו של רבי יוסף קארו.

יצירה נוספת של מרן  רבי יוסף קארו היא ה"כסף משנה", בספר "כסף משנה" על ה"יד החזקה" לרמב"ם הוא משתדל לחלץ את "הנשר הגדול" מהשגות הראב"ד ולמצוא מקור תלמודי לדברי הרמב"ם שעליו התבסס, מכיון שהרמב"ם לא ציין מקורות לפסקי הלכותיו מתוך מטרה להקל על המעיין. את חיבורו קרא בשם "כסף משנה" על שם הפסוק בתורה "וכסף משנה קחו בידכם(בראשית מג יב), וכן ע"ש שנוסף לפרש את דברי הרמב"ם שבו השקיע את כל כוחות נפשו, ומגמתו בספר זה לברר את מקורותיו ולישב את הערותיו על השגות הראב"ד – רבי אברהם בר דוד.

רבי יוסף קארו עסק גם בשאלות ותשובות ואלו נדפסו בספר השו"ת "אבקת רוכל" וכן כתב גם דרשות ופירושים למקרא.

בגיל 49 הגיע מרן  רבי יוסף קארו לעיר צפת בירת הגליל העליון עת היתה עיר ואם בישראל העיר שאיוה למושב לו. הוא עמד שם בראש הישיבה, וכן עמד בראש בית הדין הגדול בצפת. בה שכנו באותה עת קדושי עליון כמו האריז"ל – רבי יצחק לוריא אשכנזי. תלמידו המובהק וממשיך דרכו מהרח"ו – רבי חיים ויטאל. הרמ"ק – רבי משה קורדוברו גיסו של רבי שלמה אלקבץ מגדולי המקובלים בעל ספר "פרדס רימונים" היה חוקר ופילוסוף גדול, עוד בהיותו צעיר לימים זכה לסמיכה על ידי מהר"י בירב. רבי יעקב בירב מחדש הסמיכה רבו של מרן ומורה דרכו בקודש, נחשב לגדול הדור הדמות המרכזית ומנהיגן הרוחני של חכמי צפת באותה תקופה. כשהיה בן שמונה עשרה שנים בלבד נתמנה לרבה של העיר פס במרוקו. המקובל משורר ופייטן רבי שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לך דודי" היה ראש ישיבת מירון חיבר ספרים רבים בפשט ובקבלה. האלשיך הקדוש, רבי משה היה דרשן פרשן דיין ופוסק, נודע כסמכות עליונה בהלכה. בני דורו כינוהו "בעל הלכות גדולות". הרבנים למשפחת גלאנטי. רבי אליהו די וידאש מחבר הספרים "ראשית חכמה" וכן "תומר דבורה" ועוד. הפייטן והמשורר הנודע רבי ישראל נג'ארה מחבר הפיוט "יה רבון עלם". המבי"ט – רבי משה מטראני. הרדב"ז – רבי דוד בן זימרא. רבי יוסף סאגיס. רבי אלעזר אזכרי בעל "ספר חרדים" מקובל וקדוש מחבר דרשן ופייטן, חיבר את הפיוט "ידיד נפש". רבי שמואל די אוזידה בעל ה"מדרש שמואל" ועוד רבנים חכמים ומקובלים. צפת היתה כעין גן עדן של מטה.

כרב בצפת לא נמנע רבי יוסף קארו לשלוח יד בקבלה, למרות שאין הוא מרבה להופיע בכתביו ההלכתיים.

ספר נוסף שכתב ובו רעיונות מתורת הנסתר הוא ה"מגיד משרים" המגיד גילה סודות רבים למרן. ה"מגיד" הוא מלאך שנברא מלמוד המשניות של רבי יוסף היה נגלה למרן ומדריכו הן הדרכות מעשיות והן הדרכות לימודיות, הוא הורה למרן לקרוא לספרו "בית יוסף" באומרו כי זהו ביתו בעולם הזה ובעולם הבא.

ביום חמישי י"ג בניסן שנת השל"ה נפטר רבי יוסף קארו, נשבה ארון האלקים נצחו אראלים את המצוקים והוא בן שמונים ושבע שנים, וסימנך ראשו כתם פ"ז. הוא נטמן בעיר צפת בסביבת כל גאוני אותו הדור זיע"א. שהרי הקב"ה בוחר רק בענוים צנועים ושפלי רוח, כדרך שבחר בהר סיני מכל ההרים הגבנונים לתת עליו את התורה.

הנהגות טובות בצניעות

הנהגות טובות כ"ט סעיפים

א. מדת הצניעות מחיבת גם את התסרקת. אין להגרר לתסרוקות מודרניות שיש בהן פריצות של חקי הגויים.

ב. אפור ובשמים מגזמים סותרים את דרכי הצניעות.

ג. אין לענוד תכשיטים באפן ראוותני וצעקני. לכן, יש להסתפק בטבעת אחת והעיקר לא יותר מדי.

ד. לעיסת מסטיק יש בה בטוי של קלות הדעת וחסר עדינות, ויש להמנע מהרגל מגנה זה העומד בסתירה לעדינות הטבעית של בת ישראל.

ה. אסור לקרא ספרי ספריה שאינם על טהרת הקדש. וכל שכן עתונים וחוברות פסולים למיניהם, שחמורים יותר מעבודה זרה.

ו. אין להשתתף במופעים, תכניות ואגדות למיניהם שאינם תואמים את רוח תורתנו הקדושה. ולהתחבר רק בחברה שיש בה יראת שמים כמו שכתוב (תהלים קיט, סג) "חבר אני לכל אשר יראוך". ושומע לעצה חכם.

ז. להתחזק מאד במצות כבוד אב ואם. שהמכבד את הוריו כאלו מכבד את הקדוש ברוך הוא. יש ל ילמד ולשנן היטב הלכות כבוד הורים מספר בן איש חי וספר ילקוט יוסף.

ח. להשתדל בכל יום לעשות פעלה של חסד לשני, ואפלו התיחסות בנעימות ובאהבה. ולהשתדל לסיע ולעודד שגם זה חסד גדול. ובספר תהלים (קט, ו טז) מבאר עד כמה חמור ענשו של מי שלא עושה חסד לאחרים (מדרש רבה פרשת בהר).

ט. להזהר הימב מכל נדנוד של שקר בדבור. תורתנו תורת אמת, וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, וסוד ההצלחה להיות איש אמת.

י. להמנע מהרצאות גברים לנשים בלבד. אלא רק ירצה לגברים והנשים בעזרה, וזהו כבוד וצניעות האשה. יש להמנע מלשוחח עם גברים, כאשר אפשר לפתר את הבעיה דרך הטלפון. וגדלות האשה בצניעותה.

יא. כתוב בספר "ארי עלה מבבל" של הגאון החסיד רבי יעקב מוצפי זצ"ל (עמוד נח): שבימינו מצוה לאשה להתפלל בבית מלבוא לבית הכנסת בשבתות. וכן כתב באגרת הגר"א. בכדי שלא לגרם חס ושלום כמה מכשולים שונים לעצמה, וגם לאחרים. כל כבדה בת מלך פנימה. עד כאן דבריו. וכמובן אם יש כללי צניעות מתאימים, יכולה לבוא. והעקר לבוא לבית הכנסת כשיש הרצאות ושעורי תורה שבהם מתחזקים בתורה . ויראת שמים, ואין השפעות שונות של חסר צניעות, לשון הרע וכו' וכו'. ושומע לעצה חכם. וכשיש בבית אזכרה או מסבה וכן במקום צבורי, יש להזהר שלא תעמד האשה להתפלל במקום שמושך תשומת לב להסתכל עליה. גם להתפלל צריך צניעות.

יב. לפי דעת הזהר הקדוש אין לנשים ללוות את המת כלל. ויש בזה סכנה גדולה בין לחיים ובין למתים. ואפלו לצאת מפתח החצר צריכות להמנע. וכן המנהג בירושלים שלא לתת לנשים ללכת אחר המת, ואפלו להסתכל מהגזוזטרא לא נותנים להן (יקרא דחיי סימן י). וכן ראוי לנשים שלא ילכו לבית הקברות לעולם, וכשיש צרך גדול מאד יש להתיר.

יג. הנהגה טובה לאשה ללמד כל יום סדר קבוע לפי הזמן שברשותה, ספרי מוסר, הלכה ופרוש רש"י על התנ"ך, וכן אמירת פרקי תהלים.

יד. יש להקפיד מאד שלא לקרא ספרי ספורים ומעשיות למיניהם שאינם מחדירים יראת שמים והשקפות טהורות. וכל שכן ספרי ספורים שיש בהם תועבה ואפיקורסות חס ושלום, שצריכים לברח מהם כבורח מן האש. וכן עתונים וחוברות המדפסים יום יום, חובה קדושה להמנע מלקרא בהם ואפלו לנגע בהם. ודינם כדין עבודה זרה ממש. רק ספרים הממלצים על ידי גדולי הדור שליט"א, הם החשובים לקריאה.

טו. כשיש אנשים זרים בבית בשבת קדש ומסבות משפחתיות, תקפיד האשה שלא לברך בקול רם, וכל שכן שלא תשיר שירי שבת. וכן שלא תמזג משקאות חריפים לאורחים. בעל הבית יטפל בגברים ובעלת הבית בנשים.

טז. מתנה יפה לבת מצוה ביום המיחד שמקבלת על עצמה על התורה והמצוות, לקנות לה מטפחת או כובע יפה לכסוי ראשה כשמברכת ומתפללת, שלא להזכיר שם שמים בראש מגלה יחוה דעת חלק ה סימן ו.

יז. כידוע, משלוח מנות בפורים לא יתן איש לאשה שלא יבואו לידי ספק קדושין, וגם מראה הרגל דבר וחבה חס ושלום (ארח חיים סימן תרצה). ומכאן, שיש להזהר שלא לתת מתנות איש לאשה או להפך, רק על ידי הוראת חכם. ולפי זה, מה שיש נוהגים כשמבשלים מאכל משבח וכו' ומחלקים לשכנים, אם דבר זה גורם חבה וסקרנות על אותה אשה ומשבחים ומפארים וכו' וכו' או שזה גורם שהבעל מצטער שאשתו אינה יודעת לבשל כמו שכנתה, יתכן שיש לשמר מרחק מטעמי צניעות וקדשה. והחכם עיניו בראשו להנות ממעשי ידי אשתו ותו לא. וכן להעביר קלטות וספרים וכיוצא בזה איש לאשה, אפלו על מנת לשמע ולהחזיר, יש להמנע. כי הקשר שנגרם על ידי זה, אינו קדוש. ויוסף הצויק אמר "ואיך אעשה" ולא אמר "ואיך נעשה" , שלא להראות קשר עמה. ואשרי המבין זאת.

יח. זהירות הנשים בלכתן לטבילת מצוה שיהיה בצניעות גדולה, ולא לספר לבעליהן על נשים שהיו עמהן בבית הטבילה (יעלזו חסידים דף שפו). ובכלל, יש להזהיר שלא לספר לבעל על נשים וכיוצא בזה.

כ. כשיש אזכרה בבית ויש דרשן מצין היודע להלהיב לתורה וליראת שמים, מתר לנשים להכנס לפנת החדר שיש שם גברים כדי לשמע ולהתחזק. דבר זה עדיף מאשר שיהיו בחדר אחר ולא ישמעו כלום, וחבל.

כא. אסור לבנות רוקות ופנויות למבל במקוה. ואפלו בערב ראש השנה וערב יום הכפורים לא יטבלו. עד שעת חפתן בשעה טובה ומצלחת (טהרת הבית חלק א' עמוד לו).

כב. יש להזהר מאד שלא להסיע פקידה מהעבודה הביתה מטעמי צניעות וחשש לקלות הדעת. וכשיש הכרח ובאפן עראי, אך ורק על ידי שאלת חכם.

כג. במקום שמצויים גברים כגון בבית הכנסת ובית המדרש וזקוקים לנקיון ותחזוקה וכיוצא בזה, עדיף להעסיק אנשים ולא נשים ועל כל פנים, "ותשועה ברב יועץ" (משלי יא, יד).

כד. יש לדעת שבשמירת גדרי הצניעות והקדשה חיב הבעל לנהג גם אצל בני משפחתה של אשתו וקרובותיה, כולל שמירת העינים ולהמנע משחוק וקלות ראש, ושלא להרבות שיחה עם האשה. שזה חיוב מהאוריתא של הרחקה מעריות (שלום באהלך דף לא).

כה. יש להזהיר בעלי השקעות שלא להשקיע כסף בבתי מלון, מפני שהרוחים שמקבלים מערבים בתועבות רחמנא לצלן, ויש לעשות שאלת חכם. ומכאן מודעה רבה לנוסעים לסוף שבוע לבית מלון, אף שהצבור חרדי מאד והכל על טהרת הקדש, מכיון שיושבים משפחות משפחות בשלחנות נפרדים בחדר האכל ואין מחיצה, יש להזהר מאד בשמירת העינים ושלא תהיה קלות ראש חס ושלום. (ובדרך אגב בבתי המלון פועל דוד חשמל גדול לחמום מים לכל החדרים ואסור בהחלט לפתח מים חמים בשבת קדש בבתי מלון אלה, שיש בזה חשש אסור מן התורה. ויש לעוררם על כך בזמן הדרשה שם).

כו. פגישה למטרת שדוכין ב"לובי" של בית מלון, הרי זו בושה וחרפה רחמנא לצלן.

כז. הנוהגים לטיל בשבת קדש ונזהרים מללכת במקום שיש תערבת של גברים עם נשים, אשריהם ואשרי חלקם.

כח. יש להזהיר את הלומדים קורס פרטי של שחיה, נגינה, מחשבים וכיוצא בזה, שהמורים והמורות יהיו בעלי מדות טובות ויראת שמים. שאם לא כן אפשר ללמוד ממעשיהם הרעים חם ושלום.

כט. תרגילי התעמלות הם דבר חיובי מאד לשמירת הגוף והנפש, ומקים על ידי זה מצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" נשמה בריאה בגוף בריא. אבל למוד התעמלות לפתוח הגוף והשרירים הוא תרבות הגויים. ועל אחת כמה וכמה שלא ללמד ג'ודו וקראטה המחנכים לאלימות וגאוה. ושומע לעצה חכם.

אנשי קודש

תוספת הנהגות טובות מ"ז סעיפים

א. מטעמי צניעות, יש שפטרו את הנשים לגמרי מברכת הגומל ואפלו אחר לדה, שלא ישמעו את קולה בבית הכנסת. ולברך בעזרת נשים יש בעיה של צרוף, שזה כמו חדר בפני עצמו, וכן חסר שמיעה מתאים. ועצה טובה, לצאת ידי חובה על ידי איש שמברך בבית הכנסת, ונשים שומעות עונות אמן ויוצאות ידי חובה. וכשלא יכולה לבוא לבית הכנסת, יכולה להודות להשם יתברך על ידי אמירת נשמת כל חי בכונה והתלהבות גדולה.

ב. פדיון הבן בבית הכנסת וכיוצא בזה, אין צרך שתבוא אם הילד בפני הגברים לענות על השאלות, שהרי גם הבעל יודע את התשובות, והצניעות חשובה מאד. והכל כפי הענין.

ג. כלה בשבע ברכות, אין חובה שתשמע שבע ברכות. ועל כל פנים תשב בצניעות עם נשים, ולא ליד החתן. וכן ראוי לנהג, בפרט בדורנו שהצניעות רופפת (ברכת ה' חלק ד עמוד שסח).

ד. הרמב"ם (הלכות אישות פרק יג הלכה יא) כותב: גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה. ולא יניחנה לצאת אלא לפי הצורך, שאין יפי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבדה בת מלך פנימה, עין שם. והוסיף באותה הלכה, מקום שנהגו שלא תצא אשה לשוק עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית, חיב בעלה לתן לה. ואשה שהיא אשת חיל יראת ה' תאמץ לעצמה מנהג צנוע וקדוש זה ללכת עם בגד עליון, והוא מדרכי הצניעות.

ה. הנוהגות לשמע "ערוצים חרדיים" על טהרת הקדש, צריכות להזהר שלא להתפעל משדרנים או זמרים המופיעים ומשוחחים שם. כי עקר המטרה לשמע דברי תורה ולהתחזק ביראת שמים, ולא להתלהב מכושר דבור של פלוני או קול ערב של אלמוני. ותפקיד ההורים להקפיד על מה ששומעים בני המשפחה. ובודאי שלא יהיו מעריצות זמר מסים או שדרן. כי יש חשש לתקלות מכך. ויש שהם בדרגה גבוהה של צניעות ויראת שמים, ואין בביתם מכשיר הרדיו כלל ועקר. ואדרבא, נתקו את הרדיו מהמכשיר. ושומעים בו אך ורק שירים על טהרת הקדש, והרצאות ושיחות מוסר וחזוקים נפלאים של תורה ויראת שמים, על ידי קלטות וכיוצא בזה.

ו. חסר צניעות לאשה לשבת ברגלים מפסקות (פסחים ג).

ז. אין דרך בנות ישראל הכשרות לשרק בפה. ובכלל, לקרא לחברו וכיוצא בזה על ידי צפצוף בפיו כמו צפור, או סתם קול משנה, אין זה דרך ארץ.

ח. אין זה דרך ארץ שבנות ירקדו בפני האחים שבבית לשם שחוק וכיוצא בזה.

ט. מדרכי הצניעות, למעט עד כמה שאפשר מלהסתכל בכלותיו וגיסותיו וחמותו, ובודאי שלא להתנהג אתן בקלות ראש. והחכם עיניו בראשו שיודע ומבין כיצד לקבל את פניהם בהערכה וכבוד, ולשמש אותם בסעודה וכיוצא בזה, והכל בצניעות מופלגת מבלי שירגישו בכך. וכמאמר חז"ל (ברכות יז.) לעולם יהיה אדם ערום ביראה, ופרש רש"י: להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו. ועין מסכת כלה, וכלה רבתי (פרק א) המקבל כוס מיד הכלה ושותהו, אין לו מחילה עולמית, ואין לו חלק לעולם הבא".

י. כשם שיש להמנע מללכת לפועלי ישועות למיניהם שחשודים על העריות, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס רחמנא לצלן מהם, וצריך לעשות שאלת חכם ולשאל מורה הוראה מבהק למי מתר ללכת. כך יש אסור לאנשים, ללכת ולהתברך אצל נשים, ואין הבדל מי בא אצל מי, ועל כלם נאמר שב ואל תעשה עדיף. ועדיף ללכת אל השם יתברך שהוא הצדיק האמתי, שנאמר; (תהלים קמה, יז) "צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו".

יא. נערות ונשים צעירות, עדיף שיתפללו בבית ולא יבואו לבית הכנסת כלל ועקר מכמה סבות. ורק לשמע שעורי תורה והרצאות מתר. ואם יש גדרי צניעות טובים ולא מדברות הנשים בעזרה לשון הרע ורכילות וכיוצא בזה, יש להן על מה לסמך. וכדאי לעשות שאלת חכם.

יב. מדרכי הצניעות שלא יביטו מהרחוב או מבנינים סמוכים לתוך הבית. וכשיש חשש, מצוה לעשות וילונות לחזק את הצניעות. וכן כשהשכן רוצה לבנות, יעשה חלון מרפסת ודלת באפן המועיל גם מבחינת צניעות.

יג. דירה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם. כלומר מביאים ישוב הדעת ושלוה נפשית, ואוהבים בכך את הבית. ומכאן יש ללמד שבכדי לקים את הפסוק בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך, יש לשפר את הנקיון והיפי בבית. לא בדברים מפארים ויקרים, אלא אפלו בדברים מכבדים. למשל, חדר הבנות שיהיה נקי ומסדר עם שלחן וכסא ומאורר לקיץ, וילונות בחלון, ארון בגדים יפה שטיח נחמד מלמטה, קלטות שירים וחזוקים בכל חדר ועוד כל מיני אביזרי בית. כדי שתהיה לבנות אהבה לבית ולא לרחוב המטנף.

יד. יש אוסרים קול זמר של אחותו הגדולה ובפרט אם היא נשואה.

טו. כשרוצים לחזר הביתה מחתנה או ארוע מסים, אין זה מדרכי הצניעות להכנם לשטח הנשים ולחפש את אשתו, או לקרא לה וכיוצא בזה. עדיף לקבע זמן מסים כדי לצאת, כי אין זה דרך ארץ להסתכל ולצפות בנשים.

טז. אין זה מדרכי הצניעות שיסתובבו בנות מדלת לדלת לאסף צדקה. וגם זה גורם להתחבר לכל אחד, ולא כדאי.

יז. מי שמצוי בביתו המכשיר הטמא והמפלצת הנוראה טלויזיה, הרי זה פוגע בכונה תחלה בחנוך בני משפחתו, וגורם להם עזות פנים ויורדים לכפירה וזמה ושאר מרעין בישין רחמנא לצלן. והירא את דבר ה' יסלק גם את מכשיר הרדיו הטמא מביתו. ומבטח לו שיהיו בניו יראי ה' ואוהבי תורה, ובית כזה יהיו בו אשר ושלוה. ואם רוצה לדעת חדשות יום יום, יהיה מנוי על עתון חרדי וירוח לו. ואיש כזה פסול מלהיות חזן בבית הכנסת (ספר עבד לעבדי ה'). ואף כשמתקבל לעבודה או נוסע למשפחה או לחוץ לארץ, ויודע שיהיה חיב לצפות במכשיר הטמא הנ"ל, יבטל כל תכניותיו, כי יש בזה עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים וזה פשוט.

יח. עוזרות בית ונקיון ושומרות טף וכיוצא בזה, חיבות לבוא בצניעות, כי יש השפעה גדולה על בני המשפחה. ועדיפה אשה או בת חרדית. ועדיפה חלונית בלבוש צנוע, ולא גויה רחמנא לצלן.

יט. מדרכי הצניעות לבנות בית הכסא במקום צבורי כבתי כנסת ואולמות בצניעות גמורה. כלומר שיהיו המחיצות שביניהם מהקרקע ועד התקרה, ולא מחיצה תלויה כלל. וכן סוגר מתאים נח וקל ובטחוני לדלת.

כ. מה שהתירו לערך מסבות ללא מחיצה מאחר שהרגלו זה בזה, הוא דוקא באפן שיושבים בנפרד וגם לבושים בצניעות. מה שאין כן בעוונות הרבים כיום. ולכן חובה קדושה לשבת בנפרד ובמחיצה. ובפרט שהתזמרת מסעירה ומלהיבה את כלם. ואין לך יפה מן הצניעות.

כא. אין זה מהרכי הצניעות שבשמחת שבע ברכות החתן יושב ליד הכלה, ומצדו הגברים ומצדה הנשים. אלא החתן דומה למלך, מה המלך יש לו משתה אנשים לבד ומ ישתה נשים לבד, אף החתן כן. וכן אינו מדרכי הצניעות להרים את הכלה בחתונה על מדף גדול שאוחזים בו מלמטה, באפן שהגברים יכולים להביט בה. וכן אותן בנות שעומדות על הכסא ומסתכלות מעל המחיצה על רקודיהם ושמחתם של האנשים. והדברים ברורים.

כב. עדיף לערוך ארוע או לשכר אולם לארועים ושמחות במקום שאינו כביש סואן ומלא פריצות אלא אזור שקט כמו אולמות שבאזורי תעשיה וכיוצא בזה וכן מקום שיש בו כניסות נפרדות לגברים ונשים באולם. ובזה גם הקדוש ברוך הוא שמח אתם. וכן מלצריות בלבד לנשים. ושיהיו עם בגדי צניעות ולא מכנסים וכיוצא בזה. וכן כפות למלצרים, ושיהיו באזור הגברים בלבד. ומתוך הנסיון, מי שמבקש מצליח. כי יש להם בזה הכנסה, והכסף יענה את הכל.

כג. לא טוב עושים כשמזמינים לשבת חתן וכדומה, בחורי ישיבה מצד החתן או חברות של הכלה לסעודת שבת קדש. שבת חתן מיעד לקרובי המשפחה בלבד. ואלו הם דברים שהצניעות יפה להם. ואף שכונתם לשמח חתן וכלה ולומר דברי תורה וכיוצא בזה, אין הצר שוה בנזק המלך. ויש להקפיד על כך מאד.

כד. צריך זהירות גדולה שלא ללמד קורס להשתלמות וכיוצא בזה מפי מורה חלוני או שמשמשים שם גברים ונשים, ויש חסר צניעות בזה. ובכל אפן לעשות שאלת חכם.

כה. ידועים דברי המדרש, שאסור לרב לקבל נשים, אלא רק אם מתיחס אליהן כמו לבתו, שאין שום השפעה לא טהורה חם ושלום. ומכאן, על גדל הזהירות מלקבל נשים על ידי רוק גרוש וכיוצא בזה. ובכלל, למנות רוק או גרוש לתפקיד צבורי הרי זו סכנה גדולה, שהרבה קלקולים מצויים כיום.

כו. מי שזכה לסלק מביתו את המכשיר הטמא הנקרא טלויזיה או רדיו, אין למוכרו לאחרים מדין (ויקרא יט, יד) "לפני עור לא תתן מכשול". ויקים את הפסוק (דברים ז, כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". ויקים בו, (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כלכם" היום. ומעשה רב ממרן ראש הישיבה רשכבה"ג רבנו אלעזר מנחם שך שליט"א, שנשאל מאברך שאשתו עובדת במפעל, וחברתה הנמצאת בחדרה מפעילה את הרדיו כל זמן עבודתה, ואין מה לעשות נגד זה. והשיב שתפסיק עבודתה שם, והקדוש ברוך הוא יעזר שתמצא מקום מתאים, וכן היה למעשה.

כז. הנהגה טובה שלא לקנות לבית קלמות ששרות בהן נשים, כדי שלא תהיה הגבלה לבני המשפחה.

כח. חשוב מאד לחתן וכלה לקבל הדרכה נכונה לפני החתנה בעניני הבית היהודי וחיי אישות ומשפחה, ובפרמ שמתחתנים בגיל צעיר יחסית, שזה דבר מברך לעצמו ולפעמים חיבים לעשות כן. הדרכה מתאימה מסיעת מאד לבני הזוג להסתדר בחיים. וכמובן על ידי יועצים שומרי תורה ומצוות בהסכמת הרבנים, והכל על טהרת הקדש.

כט. גדול צפרנים לנשים חמור מאד, וכחות הטמאה יונקים מאצבעות אלו. ורבנו יוסף חיים זיע"א (בן איש חי פרשת דברים). התיר לטל צפרנים ביום תשעה באב אם זה עדף על הבשר. ובכלל, צבע בצפרנים, אין זה מדרכי הצניעות של בנות ישראל הכשרות, והבן.

ל. בספר קדשת ישראל (עמוד עב) לגאון הגדול המפרסם הרב רבי יצחק רצאבי שליט"א, מביא כמה וכמה סוגי בדיקות דם שמבקשים מאשה מעברת לעשות. למשל: בדיקה נרתיקית (וגינלית בלע"ז). וכן בדיקת סיסי שליא (סי בי אס בלע"ז). בדיקת מי שפיר. בדיקת חלבון עברי. בדיקת סקירת מערכות. בדיקת צמיחת עבר. ורב הבדיקות מיתרות, ויש רבנים שפסקו שאסורות (פרט לבדיקה הראשונה). וכשיש צרך על פי הוראת חכם לעשות, אין לעשותן אלא על ידי אשה רופאה או טכנאית, ולא על ידי איש. כי בעוונות הרבים הצניעות רחוקה מהם, ומה שהם אומרים שצריך לזה דוקא רופא, אינו אלא תואנה להרבות משכרתו, אוי נא לנו כי חמאנו. ובזכות זה תזכה לבנים ובנות צנועים וקדושים. ויש לדעת שאין לסמך על צלומים ובדיקות שעושים, כי לפעמים מפחידים את האשה שכאלו ההתפתחות לא טובה, ודורשים הפלה חם ושלום. ויש להתיעץ תמיד לאחר בדיקות כאלו, עם חכם שמבין בענינים אלו. ומרן החזון איש זיע"א היה רגיל לומר, רופא קמן לא יודע כלום, ורופא גדול יודע קצת והבן.

לא. כלה בערב חפתה, צריכה להרבות בתפלה ובתחנונים לזכות להקים בית על טהרת הקדש. ומדרכי הצניעות והקדשה למעט בדברים חיצוניים. ואשרי כלה שמצליחה לעשות כל הקשוטים האפור והשמלה וכו' וכו' בביתה, ולא בסלון שבחנות. ואין להגרר אחר הצבור הכללי, שאינו מבין כלום בעניני צניעות וקדשה.

לב. ההולכים לבתי מלון וסופי שבוע וכיוצא בזה, יש להקפיד על מקומות שאין בהם את המכשיר הטמא טלויזיה. וכשאין בררה, והזמינו שם מקום או ארוע מסים שחיבים להתעכב שם, יש לבקש מהעובדים להסירו משם. ויש בזה קדוש השם גדול ומעלה גדולה לברח ממקום עברה. כי במקומות כאלו שהולכים לנופש וכיוצא בזה, מצוי מאד יצר הרע גדול. וצריך להזהר.

לג. אין זה מדרכי הצניעות לנשים לדבר בטלפון ניד ברשות הרבים.

לד. אשה חרדית, אף שקונה בגדים צנועים על פי ההלכה, משתדלת שלא לגרר את בעלה לחנות בגדי נשים לראות ולחות דעה וכו, וכו', וגם זה מדרכי הצניעות. ואם חז"ל (קדושין נב:) אמרו,"אשה בעזרה מנין" , גם איש בעזרת נשים מנין. ופשוט.

לה. כשנוסעים לחתנה מחוץ לעיר בהסעה מארגנת, יש להזהר מאד ולזרז את האורחים לסים בהקדם ולחזר הביתה. כי לפעמים הם מתעכבים זמן רב ומגיעים לביתם אחר חצות לילה, ואין זה מגדרי הצניעות. גם לרבות, שיתכן לעבר על אסור יחוד. האסור מן התורה. ויש לבדק לפני הנסיעה מי אחראי על פזור הנוסעים ואם הנהג התחיב כן, למנוע ריב ומחלקת והרם גדרי הצניעות. ובפרמ כששולחים בנות לנסיעה לחתנה של חברה וכיוצא בזה, יש לדיק בזמנים ולהתיעץ עם רבנים. ולבדק את הנהגים שאינם פרוצים, ולא מרבים בדבורים עם אחרים, ולא מפעילים רדיו ושדורים, ושיהיה הכל קדש קדשים. ועצה טובה מאד שלא לנסע לחתנה מחוץ לעיר כשיתכן לחזר מאחר. והשם יתברך לא ימנע מוב להולכים בתמים. וכדאי לתת שי טוב לנהג, בתחלת הנסיעה. ועל ידי זה ישמע להוראות בעזרת השם יתברך.

לו. מכשיר טלפון ניד, מכשיר מסכן ברוחניות וגשמיות. ואסור לתת לצעירות וצעירים מכשיר זה. גם מחוסר צניעות, וגם מפני שאפשר להשתמש בו ליצר הרע כמו עריות, וחברה רעה וכיוצא בזה. ויש מצוה על ההורים להשניא עליהם את ההתלהבות ממכשירים כאלו.

לז. אין התר להזמין חברות לארועים וכיוצא בזה של שאר בני המשפחה שאין להן קשר אתם כל כך. למשל: אח מתחתן, ואחותו רוצה להזמין את בני כתתה. וזה מיתר, וזה מותרות, וזה חסר צניעות להפקיר בנות ולהוציאן מהבית ופשוט.

לח. כשלוקחים שושבין לחתן וכלה ערב החפה, יש להקפיד שרק בחורים נשואים יעזרו לחתן, ולא רוקים. וכן שלא יעזרו בנות רוקות לכלה, מחמת חסר צניעות, וכן קנאה וכיוצא בזה. ולפעמים יש שאלות בעניני טהרה בערב החפה, ואין שום התר למי שלא נשוי לדעת מהענין, והבן. וזה מתוך הנסיון שצעירה רוקה העבירה מידע של הכלה בענין מהרה, והיו תוצאות לא טובות.

לט. בעוון נבלות פה בחורי שונאי ישראל מתים (שבת לג). נבלות היא לא רק קללות גסות ובדיחות של תועבה רחמנא לצלן, אלא גם ספורים שמספרים על פלוני ואלמוני שנכשלו בעברות וכיצד היה המקרה וכו' וכו', גם זה נקרא נבלות פה. וכן דברים שבינו ובינה, אסור לספר ולהשמיע לאחרים. ועל אחת כמה וכמה שיש להזהר בפני ילדים קטנים שלא לדבר על נושאים אלו כלל ועקר. ומה גם שזה גורם גרוי של יצר הרע. ומי שנכשל בעבר בעניני עריות וזכה לחזר בתשובה, אסור לו לספר לאחרים מה עשה וכיצד עשה. וכמובן שאסור לשמע ממנו דברים אלו. וכשמבקש תקון על העבר, יכול לומר שנכשל בעברה בעריות, ותו לא.

מ. אשה שחלתה בבעיה נפשית אחרי לדה וכיוצא בזה, וזקוקה לטפול פסיכולוגי וכדומה, אסור חמור לטפל בה על ידי שיחות עידוד עם פסיכולוגים כי יכולות לצאת תקלות נוראות מעידודים אלו. וכן אסור לאשה להשיח דאגותיה ולשפך את לבה לפני איש, אלא רק על ידי פסיכולוגית או אשה חכמה שמוכנה להקשיב לה. ואם אין בררה, צריך שבעלה ישב לצדה כל זמן הפגישה או מישהו מבני משפחתה. ואוי לנו מיום הדין על התקלות הנוראות מפגישות ושיחות אלו. ודי בזה למבין.

מא. פריצות אינה דוקא פריצות בגדרי הצניעות, אלא גם פריצות של שררה וגסות הרוח והפגנת כח וכיוצא בזה (שבט הלוי חלק ו סוף סימן כד).

מב. באפן שיכולה אשה לדבר עם האשה, אין צרך לדבר עם בעלה או להכניס אותו לענין, מטעמי צניעות. וכן כשרוצה אשה לשאל שאלה מהרב בדיני טהרה וכיוצא בזה, אין צורך לפנות תמיד לבאור השאלה אלא אפשר על ידי פתק בתוך המכתב עם הבדיקה, ואחר כך לפרט הדברים אם יש צרך. כי מדרכי הצניעות להוסיף בקדשה עד כמה שאפשר. וגם כשמדבר כבר עם אשה, לדבר בכבד ראש וברצינות, ועם הרבה כבוד. אבל לא בנגון של דבור סודי או לבבי וכיוצא בזה. ועל אחת כמה וכמה שלא לומר מלות חבה חם ושלום. ואם יש צרך מתר לומר מלות עידוד ושבח. כמו למשל, שהיא אשת חיל, ודואגת למשפחה, ומסורה לבעלה, והבית נקי ומסדר וכיוצא בזה.

מג. בני זוג שנוסעים עם חבר, ישבו שניהם מאחוריו, או שני הגברים מלפנים ושתי הנשים מאחוריו. ואם יש מקום אחד ליד הנהג וארגז מאחוריו, יכל האיש לשבת מאחוריו והאשה אצל הנהג, מחמת הקשי שלה לעלות לארגז, אך ורק באפן חד פעמי. אבל בקביעות הרי זה גורם גדול של יצר הרע ואסור בשום אפן, אף שהבעל מאחוריה וצריך שהאשה תשב בארגז, ואין לזלזל בגדרי הקדשה. וכן להסיע בהתנדבות בטרמפ וכיוצא בזה, כל יום את השכנה לעבודה או על הדרך לקרבת מקום, אסור בהחלט. ואין כאן חסד ולא כלום, ויש כאן יצר הרע. מפני שזה בקביעות, והסכנה מצויה.

מד. אף על פי שמתר מעקר הדין לחתן לישן בבית כלתו לפני החתנה בחדרים נפרדים בהשגחת ההורים, מכל מקום ראוי ונכון יותר לישן בבית שכנים וידידים ולשמר על גדרי הצניעות. וכן יש להזהר שלא יעבר זמן רב בין הארוסין לחתנה "ויאמר לקוצרים ה' עמכם" (רות ב, ד). ובכלל, מהארוסין שכבר החליטו להנשא זה לזה, יתכן שהיה אסור להפגש מעקר הדין. ועל כל פנים צריך זהירות גדולה גם כשנפגשים לסדורים כלליים וכיוצא בזה, שיזהרו שיצר הרע לא יסדר אותם. ועין לעיל שיפגשו פעם בשבוע, וכן דעת כמה מורי הוראה. ושמעתי בשם מרן הרב אלעזר מנחם שך שליט"א, להפגש אחר הארוסין פעם בשלשה שבועות, ואלו דרגות בצניעות.

מה. להזמין נערים ובחורים לשבת לבית לחזוק, אם יש בבית בנות גדולות אסור מטעמי צניעות. והיו כאלה שאחר כך שלחו מכתב אישי לאותה בת. וכן להפך, להזמין נערות ובחורות לשבת לחזוק, אם יש בנים גדולים זה גורם פרצה בחומת הצניעות. ועצה טובה, להזמין נערים לבית כשהבנות קמנות, ולהזמין נערות לבית כשהבנים קטנים או כשהבנים בישיבות. וכשאין בררה, לשלח אותם אל הסבתא.

מו. עצה טובה, שלא להזמין אורחים לבית כשהבנים היקרים באים לשבת קדש מהישיבה הקדושה, כדי שעקר תשומת הלב תהיה רק להם. וכן כשבאים החתן והכלה לשבת קדש, לא להזמין עוד ועוד אורחים וכיוצא בזה, כדי שירגישו שעושים הכל לכבודם. וזה יסוד חשוב בהנהגת הבית.

מז. כידוע, מתנות לפועלות ולעובדות מסימות אסור, אלא רק אם זה שוה לכלם. וכן בחנות, מתנה מהלקוח למוכרת או מהלקוחה למוכר, יש להזהר בזה מאד. ועל אחת כמה וכמה אם אשת המוכר מקפידה על כך שיש להמנע. ועצה טובה, כשיש צרך במתנה זו, שתתן הלקוחה מתנה לאשת המוכר, או הלקוח לבעל המוכרת וכיוצא בזה. למשל, בשם או ספר בשול וכדומה לאשת המוכר, וספר תורני לבעל המוכרת. והדברים האלה נכתבים מחמת מעשים שהיו בעוונות הרבים. ויש להזהר בזה מאד, ולא לזלזל במעלות הצניעות.

מתוך הספר אנשי קודש – מו"ר הרב חיים רבי שליט"א

הרבי הבטיח והשנים חולפות

שאלה: הרבי מליובאוויטש הכריז שהגאולה עומדת לבוא בכל רגע, ומאז כבר עברו כמה שנים והמשיח עדיין לא בא!

תשובה:

למעשה, הרבי עצמו שאל שאלה זו, והתייחסותו אליה הייתה דו-ערכית.

מצד אחד אמר, שאין לו שום הסבר לעיכוב הגאולה, בשעה שכבר התממשו כל הסימנים ו"כלו כל הקיצין". הוא הפך שאלה זו לזעקה גדולה אל הקב"ה – "עד מתי!?".

מצד שני אמר, שאם אנו רואים שעדיין הגאולה מתמהמהת, עלינו להסיק מכך שנדרשת מאיתנו עשייה נוספת. לכן קרא להוסיף באהבת-ישראל, בציפייה לגאולה ובקיום מצוות ומעשים טובים.

זו צריכה להיות גם ההתייחסות שלנו. מצד אחד עלינו לחזק את אמונתנו שאכן הגאולה קרובה לבוא. מצד שני, עלינו לבחון אם אכן עשינו די הצורך להכנת עצמנו והעולם שסביבנו לקראת הגאולה.

את השאלות הללו צריך להפוך לכוח מניע: להגביר אהבת-ישראל, להוסיף תורה ודעת על הגאולה וביאת המשיח, להרבות מצוות ומעשים טובים, ולהאמין שגם אם יתמהמה – בוא יבוא, ובקרוב ממש..

האם היהדות היא 'דת משיחית'?

שאלה: העיסוק המרובה בעניין הגאולה וביאת המשיח מדיף ריח של משיחיות.

תשובה:

אנחנו חיים בדור של ססמאות ולא תמיד משמעותן ברורה. המושג 'משיחיות' עולה אצלנו בהקשרים שונים, ובחוגים מסויימים נהפך למילה גסה. לבלבול המושגים תורמת גם העובדה, שקבוצת מתנצרים מכנה את עצמה 'יהודים משיחיים', וכך מתלווה למילה 'משיחיות' גם צליל נוצרי.

על-כן, הבה נוותר על הססמאות ונדבר לגופם של דברים.

האמונה בגאולה כלל-עולמית שתבוא על-ידי המשיח – היא מעיקרי היהדות. כל התנ"ך מלא נבואות על גאולה זו. הרמב"ם מונה אותה כעיקר השנים-עשר בי"ג עיקרי האמונה. סידור התפילה היהודי משובץ מתחילתו ועד סופו בתפילות ובבקשות על הגאולה.

חז"ל אומרים, שאחת השאלות ששואלים אדם בבואו לעולם-האמת היא – "ציפית לישועה?". כמו-כן נאמר בתלמוד, שחובתו של כל יהודי לפעול להחשת הגאולה ולבניין בית-המקדש השלישי, ו"כל שלא נבנה מקדש בימיו – כאילו נחרב בימיו".

אם זו 'משיחיות' – הרי היהדות היא 'דת משיחית' מאוד.

העובדה שמשתמשים במילה משיח שימושים פסולים – החל מהנוצרים הטוענים שמחולל דתם היה 'המשיח', דרך משיחי-שקר שקמו במשך הדורות וניסו לבטל מצוות שונות בטענה שכבר בא המשיח, ועד קבוצות בדורות האחרונים, שביקשו ליטול לעצמן את משימותיו של המשיח ולחולל בעצמן את הגאולה – אין בה להפקיע מן היהדות את תוכנו המקורי של המושג.

אנו מאמינים בביאת המשיח, מצפים לבואו, מתפללים לקיצור 'חבלי המשיח' שאנו שרויים בהם, ומצווים לעשות הכול כדי להחיש את הגאולה ולפעול שתבוא בקלות ומתוך שמחה.

לעשות או לצפות?

האם האמונה במשיח אינה מבטאת המתנה פסיבית וחוסר מעש, במקום לקום ולשנות את המציאות במו-ידינו?

יש הרואים סתירה בין ציפייה למשיח ובין עשייה עצמית. אין זה כך. אלה שני היבטים שמשלימים זה את זה.

יש דברים שהם בידינו ויש דברים שהם רק בידי הקב"ה, והוא יחולל אותם כאשר ישלח לנו את משיח-צדקנו. אנו צריכים וחייבים לעשות מה שבידינו, ועלינו לבקש מהקב"ה לעשות מה שבידיו.

האמונה במשיח והציפייה לבואו אינן יכולות להיות בשום פנים ואופן עילה לחוסר מעש. אם אדם יכול לשנות את המציאות לטובה – הוא חייב לעשות זאת ולא להימנע מעשייה בתירוץ שהוא מחכה למשיח.

אין שום סתירה בין השניים: עלינו להתמודד עם המציאות ולתכנן תכניות ארוכות-טווח כאילו איננו מצפים בכל רגע לבוא המשיח, ובה בשעה עלינו להיות מלאי ציפייה לבואו, ולדעת שהגאולה האמיתית תבוא רק על-ידו..