Blog

דרוש ראש חודש ניסן – רבי דוד בר מוחא זצ"ל

דרוש שדרשתי על מר אבי שלמה בר מוחא תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים וזכרונו לברכה.

ראש חודש ניסן

איתא במדרש אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, הורני באיזו דרך אזכה לחיי העולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד! חיי עולם הבא אתה רוצה? צפה ליסורין. עד כאן לשון המדרש. והנושא הוא (שמות יג, יד) "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' אלוקינו ממצרים מבית עבדים".

מורי וגבירי זרע קודש ברוכי ה'! לא נעלם ממעלת כבוד תורתכם לומר מקצת דברי תורה לעלוי נשמת אבא מארי שנפטר לבית עולמו, יהי רצון שתעלה נשמתו למקום שממנה חוצבה.

לפני שנפרש את המאמר שהתחלתי, נביא מאמר אחר. בתורה כתוב (מלכים א ב, י) "וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד". וביואב כתוב (מלכים א יא, כא) "והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב", השאלה היא למה בדוד נאמר לשון שכיבה וביואב לשון מיתה. והשיבו חכמים (בבא בתרא קטז.) כל מי שמת והניח בנו ממלא מקומו כאילו לא מת, בשביל כך דוד שהניח ילדים כאילו לא מת אבל יואב לא עזב ילדים, בשביל כך נאמר עליו מלת וימת. אבל תלוי איזה ילדים עוזב אדם ונחשב שלא מת. אם עוזב ילדים בעלי מדות טובות ובעלי תורה ומצוות ומעשים טובים כמו שנאמר באברהם אבינו (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'", אימתי נקראים בנים, בזמן ששומרים דרך ה', אבל אם לא שומרים דרך ה', לא נקראים בנים אלא משחיתים, כמו שאמרו על שני פסוקים בתורה כתוב אחד אומר (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים" וכתוב אחד אומר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלוקיכם", אלא הכתוב שאמר 'בנים' בזמן שעושים רצונו של מקום, והכתוב שקראם 'עבדים' בזמן שאין עושים רצונו של מקום.

מעשה דהלל

זאת אומרת העיקר של ילדים שיהיו בני תורה ויראת שמים כמו שמצינו שאמרו חכמים (יומא לה:) על הלל הזקן שהיה עני והולך לעבוד, למשל בעד עשרה שקלים ליום. חצי משכרו היה לוקח לפרנסתו וחצי היה נותן לשומר בית המדרש שיתן לו להיכנס. פעם אחת יצא לעבוד ולא מצא מי שיקח אותו לעבוד ולא היה לו מה לתת לשומר, והשומר לא נתן לו להיכנס. מה עשה, הלך ונתלה בארובה כדי שישמע דברי תורה מפי שמעיה ואבטליון. ואמרו חכמים אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת והיה קר מאוד וירד עליו שלג מן השמים וכסהו, וכשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון מה קרה היום, כל יום הבית מדרש מאיר והיום חשוך, שמא מעונן היום? הרימו עיניהם וראו דמות צורת אדם בארובה, עלו ומצאו עליו בערך משקל שלש מאות ק"ג שלג, פרקו השלג ולקחו אותו ורחצוהו וסכו בשמן והושיבוהו כנגד המדורה, ובאותה שעה אמרו שמעיה ואבטליון על בן אדם כזה מותר לחלל עליו את השבת, מכאן אנחנו למדים כמה גדול כח התורה.

עוד דרשו חכמים (בכתובות קיא:) על הפסוק (ישעיה כו, יט) "כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל", כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו.

גם מחזיקי תורה יזכו לעולם הבא

ואל יחשוב אדם שרק מי שלומד תורה יזכה לעולם הבא, גם מי שלא לומד ומחזיק ביד לומדי תורה גם הוא יש לו שכר כמו שלומד תורה, (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה", וכמו שמצאנו ביששכר וזבולון בני יעקב אבינו שהיו שותפים. יששכר היה לומד, כמו שכתוב (בראשית מט, יד) "יששכר חמור גרם", וזבולון היה סוחר, כמו שכתוב (בראשית מט, יג) "זבולון לחוף ימים ישכון וירכתו על צידון" והיו מחלקים ביניהם.

ואני מעיד על אבא מארי שפעם אני הייתי שותף עם מישהו בעבודה, והלך הוא ובקש מאחד מנכבדי העיר שלנו שידבר ללבי להכניס אותי לישיבת אוצר התורה. ובאותו הזמן היו משלמים לנו כל חודש בערך מאתיים פראנק. ואבא אמר לו לבן אדם שיבטיח לי שהוא יתן לי שש מאות במקום מאתיים, רק שאני אכנס ללמוד, וכך היה, ואני לא רוצה לספר בשבחים שלו, אבל חכמים אמרו אם יש אדם שלא מכיר בו מה היה ואיך מעשיו של בן אדם, יש דבר שמעיד. מה הדבר שמעיד על בן אדם, החיים שלו. כמו שאמרו חכמים עיקר ביאתו של בן אדם לעולם הזה לקיים מצוות ומעשים טובים, אם עשה כך הוא נפטר ולא חוזר בגלגול, אבל אם בן אדם בא לעולם ולא עושה מה שצריך, הוא חוזר בגלגול.

והביאו חכמים ראיה מארבע פעמים במסורה; (בראשית כו, יג) "הלוך וגדל" – (בראשית יב, ט) "הלוך ונסוע". (בראשית ח, ה) "הלוך וחסר" – (בראשית ח, ג) "הלוך ושוב".

דהיינו, אם ראית אדם שנפטר בגיל ארוך כמו אבא מארי שנפטר בגיל צ"ו שנים, בודאי קיים מה שצריך ואין לו על מה לחזור כמו שכתב במסורה, הלוך וגדל הלוך ונסוע.

אבל אם הוא בא לעולם וחסר מה לתקן, שוב פעם חוזר בגלגול לתקן מה שחסר. וזה שרמז בעל המסורה הלוך וחסר דהיינו הלך ויש לו חסרון – הלוך ושוב, עוד פעם יחזור.

כבוד תלמידי חכמים

גם כן היה תמיד זהיר בכבוד תלמידי חכמים. אין יום שבת שלא היה מארח תלמיד חכם על השולחן שלא יקיים (שמות יח, יב) "לאכל לחם עם חתן משה לפני האלוקים". ודרשו בגמרא (ברכות סד.) וכי לפני האלהים אכלו, והלא לפני משה אכלו, אלא אמרו חכמים כל המארח תלמיד חכם בביתו ומאכיל אותו, כאילו אוכל לפני השכינה.

ועכשיו נחזור למאמר שהתחלתי בו. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! הורני באיזה דרך אזכה לחיי העולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא, דוד! חיי עולם הבא אתה רוצה? צפה ליסורין. המאמר הזה יש בו שתי שאלות. אחת על דוד ואחת על הקדוש ברוך הוא. וכי לא ידע דוד במה זוכין לחיי העולם הבא, והלא יש הרבה דברים שזוכין בהם, יש מצוות ומעשים טובים, ויש תורה שהיא כנגד כל המצוות כולם, כמו שאמרו (פאה א, א) ותלמוד תורה כנגד כולם ואיך דוד שואל במה יזכה לחיי העולם הבא. וגם על הקדוש ברוך הוא קשה שאמר לו צפה ליסורין, היה לו לומר לו תעשה מצוות ומעשים טובים ותזכה לתורה, למה אמר לו צפה ליסורין.

אלא אמרו חכמים שיש הרבה שבילים שכולם חושך ואפילה וחיות רעות ומזיקים רבים וכל מיני צרות. ובזמן שיש רשעים ביניהם שגמרו עונש שלהם ואינם יכולים לצאת עד שהקדוש ברוך הוא שולח צדיק אחד דרך השבילים האלה ומוציא איתו את הרשע שגמר עונשו ומביאו איתו. ואם תאמר למה צריך הצדיק לעבור שמה, אלא אמרו חכמים אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, והקדוש ברוך הוא מעביר אותם שמה בגלל אם יש להם עוון נמחק על ידי הפחד שרואה הצדיק בדרך הזאת, ועל דרך זאת מבקש דוד שלא יראה אותה, ועל זה השיב לו הקדוש ברוך הוא, אם אתה לא רוצה לראות את הדרך הזאת, צפה ליסורין, לפי שאמרו חכמים אפילו אדם יהיה רשע גמור אם באו עליו יסורין, אם באו עליו יסורין בחייו, נמחלין לו כל עוונותיו, כמו שאמר הוא בעצמו בתהלים (צד, יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו", בשביל כך אמר לו הקדוש ברוך הוא צפה ליסורין.

משך זמן שעבוד מצרים

נחזור לנושא, "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". רבותי, אתם יודעים בגלל ארבע תיבות שאמר אברהם אבינו לקדוש ברוך הוא בזמן שהובטחה לו ארץ כנען והוא הטיל ספק בקדוש ברוך הוא, ואמר (בראשית טו, ח) "במה אדע כי אירשנה", אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שחשדת בי, גוזר אני על הזרע שלך יעבוד ארבע מאות שנה, כמו שכתוב (בראשית טו, יג) "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". אבל מצינו שבני ישראל לא עבדו אלא מאתיים ועשר שנים כמו שרמזו חכמים במלים שאמר יעקב לבניו בזמן שהיה הרעב ואמר להם (בראשית מב, ב) "רדו שמה", ולא אמר להם 'לכו', זאת אומרת רק מספר רד"ו דהיינו מאתיים ועשר שנה עבדו.

עוד רמז אחר יש בתהלים, יצחק נכתב באות צד"י, אבל בתהלים כתוב באות שי"ן, ישחק, ההבדל שיש בין אות צ' לבין אות ש' הוא מאתיים ועשר].

אם כן למה יצאו קודם הזמן, אלא אמרו חכמים ב' סיבות בדבר. אחת משום קושי השעבוד שהיו משעבדים אותם, במקום שיעבדו שמונה שעות ביום, היו עובדים יום ולילה. והסיבה השניה אמרו חכמים מחמת התורה שרצו לקבל הוציאם הקדוש ברוך הוא לפני הזמן, כמו שכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה, וזה שרמוז במלת 'בחוזק יד', דהיינו קושי השעבוד או בחוזק י"ד – י' ד'ברות.

יהי רצון שתעלה נשמתו למקום שממנה חוצבה ויבקש עלינו רחמים ועל כל ישראל, אמן כן יהי רצון. תם.

דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים – רבי דוד בר מוחא זצ"ל

דרוש שדרשתי על הבחור אסף שמת בתאונת דרכים, יהי רצון שתעלה נשמתו למקום שממנה חוצבה.

כתוב בנביא (ירמיה כב, י) "אל תבכו למת ואל תנודו לו. בכו בכה להולך ולא ישוב עוד". והנושא משיר השירים. (ו, ב) "דודי ירד לגנו לרעות בגנים וללקוט שושנים".

מורי וגבירי זרע קודש ברוכי ה'! לא נעלם ממעלת כבודכם סיבת עומדי לומר מקצת דברי תורה על הבחור שנקטף בטהרה. אוי לאותה שעה שנשמעה השמועה הרעה. כל מי ששמע אותה לבבו ניתר ובשרו סמר. הוריו בוכים, אחיותיו בוכים, חביריו בוכים על מיתתו שאף אחד לא היה מהם רק עפר ואבנים. מיתתו לא באה פתאום לא מצא לו חנון ולא רחום רק מלאך במקום. אביו ואמו לא ראו חופתו ולא שמחתו, אלא קבורתו, אוי לאמו שהיה יושב איתה בשבתות ובחגים ובמועדים, אבל עכשיו איבדה אותו בקצרות ימים ושנים. האבא צועק, האחיות צועקות, האמא צועקת על המכה הזאת ולעולם לא נמחקת. יצא מן הבית בשמחה וחשב לחזור, אבל בסוף עזב להם יגון ואנחה, נשמתו תעלה לגנזי מרומים ותבקש שהקדוש ברוך הוא יתן תנחומים להורים ולחברים ולקרובים ולכל עם ישראל, אמן.

לפני שנפרש את המאמר שהתחלתי, נביא מאמר אחר, דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (פט, מט) "מי גבר יחיה ולא יראה מות", ודרשו חז"ל (דברים רבה ט, ד) מי גבר כאברהם אבינו שנזרק לכבשן האש על ידי נמרוד וניצל, ובסוף מת כמו שכתוב (בראשית כה, ח) "וימת אברהם בשיבה טובה", מי גבר כיצחק שפשט צוארו על גבי המזבח ובסוף מת כמו שכתוב (בראשית כז, ב) "לא ידעתי יום מותי", מי גבר כיעקב שנלחם עם המלאך ונצחו ומת ובסוף מת כמו שכתוב (בראשית מז, כט) "ויקרבו ימי ישראל למות". זאת אומרת אף אחד לא יכול אין אף אחד שיכול לברוח מן המות, אבל רבותי, אתם יודעים שאין דבר קשה ומר כמו המיתה שהיא מבהלת בן אדם שבעל כרחו הוא עוזב את הכל. עוזב את הכסף, עוזב את הבנינים, עוזב את הפרדסים, עוזב את החברים ואין לו רק ארבע אמות קרקע וחתיכת בד לבן ונטמן. והכל היה מן העפר ושב אל העפר. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום בקהלת (ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". פירוש הפסוק, אתה בן אדם תחשוב שכל מה שאתה רץ אחרי הממון ותאוות העולם, בסוף אתה עוזב את הכל, גם האשה, גם הילדים ואין אתה לוקח רק חתיכת בד לבן כמו שאמרנו. זהו שאמר שלמה המלך עליו השלום, בכל עת יהיו בגדיך לבנים, היינו תמיד תחשוב על זה.

ושמן על ראשך אל יחסר, פירושו כמו שנאמר (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם", דהיינו תבקש מהקדוש ברוך הוא שיהיו לך ילדים טובים והגונים שיזכירו את הקבר בנר שמן להדליק, זה מי שזכה להעמיד ילדים. אבל מי שלא זכה להעמיד ילדים כמו הבחור הזה ז"ל שנפטר ולא זכה לאף דבר, בודאי מיתתו קשה יותר מדאי. וביותר שמיתתו היתה חטופה וקטופה שלא היתה לו מחלה ולא שכב על המיטה אלא נשבר פתאום כמו נר שכבה ברוח חזקה, דעך ונפל למיתה, וכמו שאמרנו לא שמח באשה ובבנים, רק עזב בכיה לכל המשפחה וההורים. ועל בחור כזה יכאבו כל הלבבות שנפטר בקצרות שנים ועודנו בחור מורם מעם.

עוונות הציבור הן שגרמו למותו

ועלינו לדעת שכל מיתת הבחורים שלא הגיעו לזמנם, רק בעוונותינו אנחנו. כמו שפירשו חכמים בפסוק (דברים כא, כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ". מלת 'חטא' פירושה 'חסרון', כמו שכתוב "והייתי אני ובני שלמה חטאים", כלומר, חסרים. וגם כן ידוע שכל מי שמת בקצרות ימים ושנים כמו הבחור הזה, נידון ונחשב כשתי מיתות, כמו שאמר איוב (יז, א) "רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי" פירושה, מי שנחבל ונדעך לפני הזמן יש לו שני קברים, האחת שלו והשנית בגלל הציבור. וזהו שרמוז בפסוק וכי יהיה באיש חטא שזהו חסרון כמו זה שלא גמר שנותיו, המיתה שלו בגלל 'עץ' דהיינו נוטריקון ע'וון צ'יבור, שהעוונות שלנו גרמו לו להסתלק לפני זמנו. כמו שאתם רואים עישון בשבת בלי בושה לא מאדם ולא מהקדוש ברוך הוא, תלבושות של נשים בחוסר צניעות ושנראים כמו בהמות, אוי לנו שאנחנו לא יודעים מה גורמים לנו הדברים הללו שנתקלים בהם גם הם גם אנחנו על ידי ראיית עינים שמסתכלים בהם וכמו ירבעם בן נבט חטא והחטיא, ובעוונות הרבים במקום שיקרא תהלים הוא קורא עיתונים ובמקום תורה ותפילה הוא רואה טלויזיה והם הם הדברים הגורמים לסילוקן של הבחורים הללו כמו הבחור הזה. על זה אין לנו אלא רק להתעורר ולחזור בתשובה, אמן כן יהי רצון.

עכשיו אני אחזור למאמר שהתחלתי בו, "אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכה להולך ולא ישוב עוד". במאמר הזה יש שתי שאלות.

  • מי נקרא 'מת' ומי נקרא 'הולך'.
  • למה במת אמר רק פעם אחת לשון בכיה [אל תבכו למת], ובהולך נאמר ב' לשונות בכיה [בכו בכה להולך].

אלא בהקדים מה שאמר בפרקי אבות, בן מאה כאילו מת ועבר מן העולם. זאת אומרת אם בן אדם חי מאה שנה אפילו הוא חי, נקרא מת, ובשביל זה אמר שלמה המלך ע"ה, אל תבכו למת שחי כבר מאה שנה, זה כבר נחשב מת ובשבילו מספיק בכיה אחת בגלל שהוא נפטר. אבל למי צריך לבכות הרבה, למי שלא גמר זמנו כמו הבחור הזה, בשביל כך הפסוק הכפיל בכו בכה פעמיים, לפי שזה הלך לפני זמנו ולא נקרא מת אלא הלך.

ועכשיו נחזור לנושא, "דודי ירד לרעות בגנים וללקוט שושנים". כבודכם יודע שאין דוד אלא הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב גם כן בשיר השירים "אני לדודי ודודי לי", הקדוש ברוך הוא הוא דוד לישראל וישראל דודים של הקדוש ברוך הוא, ירד לגנו אל עם ישראל כמו שכתוב גם כן בשיר השירים "אל גנת אגוז ירדתי", וישראל נמשלו לאגוז, כמו שהאגוזים אם לוקח אחד מהם כולם מתגלגלים, כך ישראל, אם הקדוש ברוך הוא לקח אחד מהם כולם מרגישים (ראה שיר השירים רבה ו, כו). זאת אומרת ישראל נקראים 'גן', עכשיו זה בפירוש דודי, הקדוש ברוך הוא לא חפץ בקש ותבן או קוצים שהם הרשעים שנדמו לקוצים, אלא שושנים כמו הבחור הזה שעודנו באיבו כמו פרח, ולמה לקח אותו להשתעשע איתו בגלל שהוא עוד לא הגיע לגיל עונשים בשמים.

יהי רצון שתעלה נשמתו למקום שממנה חוצבה, והקדוש ברוך הוא ינחם אותו על החיים שלו, אמן כן יהי רצון.

סוד הנחש – רבי יוסף גיקטליה

שאלת ממני ידיד נפשי להודיעך סוד הנחש ומשפטו ולמעשהו. וקודם שאכנס בו בביאורו צריך אני להודיעך עקרים גדולים שהם צורך גדול בהשגת דבר זה. כבר הודעתיך בני כי מן הבינ"ה ולמעלה אינו מושג ונודע לשום נברא ו"עין לא ראתה אלהים זולתך". אמנם מן הגדול"ה והגבור"ה ולמטה שרים עליונים מחוברים באבות שמן הצדדים אברהם יצחק. והנה אברהם שהוא סוד הזרוע הימין (בו) מחוברים חמשה ושלשים שרים על ידי ישמעאל שסמוך לו מצרים שהיא שניה לארץ ישראל. ולמצרים סמוכות שאר ממלכות לשלשים וחמשה שרים לצד ימין שהוא אברהם וכולם מחוברים באברהם על ידי מצרים שהיא ראשונה לממשלות ומחוברות באברהם ע"י ישמעאל. והסוד שהגר המצרית ילדה את ישמעאל לאברהם שנאמר "ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים" מארץ מצרים בודאי והיא אחיזת מצרים באברהם ע"י ישמעאל. והנה מצד אברהם נאחזים בזרוע ימין לל"ה שרים, ואחר שורת ל"ה שרים מבחוץ יש כחות אחרות סמוכות לשרים מצד אברהם ואותם הכחות, נקראים בני פלגשים. כתיב "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה". קטורה ממש, הם שצריכים קטרת להבריחם מן המרכבה "ישימו קטורה באפך". וכתיב "ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם" וגו', בהכרח צריכים שלוח, ושמות הטומאה מסר להם כי בהכרח בני הפלגשים היו, והם הראויים לזוהמא ולטומאה, נתן להם מקום אחיזה, ודע כי מצד שמאל הוא יצחק ול"ה שרים נאחזים בו מצד עשו וכל אותם השרים נקראים בדרך כלל גוים וראשית כולם עמלק בן עשו. שנאמר "ראשית גוים עמלק" ראשיתו נאחז בזרועות עולם ביצחק כי הוא ראשית גוים. כי מן הענק ולמעלה לא עלה אלא יעקב ע"ה לבד. ומן הזרועות ולמטה הוא ראשית גוים. כתיב "ולתתך עליון על כל הגוים" עליו"ן ותהו"ם הם מיוחדים לישראל ע"י יעקב. וזהו סוד העולם הבא, יין המשומר בענביו שאין בו צד יין נסך שלא עלה לשם שום שר של גוים ואינו מנוסך לע"ז. משם ולמטה שוכנים הגוים והזרועות הם אוחזות הגוים. ומצד הגבורה הוא היין שאינו משומר ונעשה יין נסך. והנה ביצחק הוא מקום אחיזת ל"ה שרים של גוים ע"י עשו ע"י עמלק. מה כתיב ביצחק "הביאה לי ציד", וגו' וכתיב "ויבא לו יין וישת", וכתיב "ויתן לך האלהים". רצה להחזירו ולחברו בקשר הבינ"ה שהוא מקום ירידת הטל, רצה לקושרו. "ומשמני הארץ", מאחר שלא זכה עשו לבינ"ה שהוא מקום הטל רצה לקושרו באותו מקום כי מקום הטל מכרו עשו. וזהו סוד הגבורה "קדש לי כל" בסוד החכמ"ה, "הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". והטל יורד מן הגבורו"ת והגשמים יורדים מן הגבור"ה לפיכך הטל אינו פוסק והגשמים פוסקים. והנה הגבורו"ת הוא סוד יין המשומר והגבור"ה הוא מקום שנעשה יין נסך. כתיב "הוא אלהים חיים" וכתיב "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וכתיב "אל חי בקרבכם", וכתי' "בשם יהוה אל עולם" וכתי' "אין עמו אל נכר" וכתי' "לא תשתחוה לאל אחר". מן הזרועות ולמטה הנקראים גבור"ה, נעשה יין נסך ומתנסך לע"ז במגע הגוי לפי שבאותן המקומות מגע היין. ומן הזרועות ולמעלה שהוא מקום הבינ"ה והגבור"ה (נראה לי והחכמ"ה) אין עושה יין נסך שלא עלה שם שר של גוי ונקרא יין המשומר. והוא סוד העולם הבא ויעקב לבדו עלה שם וכתיב "כי יעקב בחר לו יה". וכתיב "ששם עלו שבטים שבטי יה" וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואם הזיד אדם מישראל לשתות יין נסך נאחז בו הקוצים והברקנים של אלהי המסכה ואינו מתפרד מהם ומאבד חלקו מן היין המשומר שהוא חיי העולם הבא. כתיב "סירים סבוכים וכסבאם סבואים". וכתיב "אשר חלב זבחימו יאכלו", וכתיב "ויין ישמח לבב אנוש". וארז"ל לא נברא יין אלא לנחם אבלים. וכתיב "תנו שכר לאובד" וגו' לפי שהיין הוא ממקום השמחה שאין שם דאגה והוא מבתי גואי שהכתוב מעיד עליו הוד והדר, וכתיב "המשמח אלהים ואנשים". ודע כי למעלה משמח אלהי"ם כי שפע הגבור"ה מיין המשומר אמנם מתנסך לפעמים שהרי כתיב "ויבא לו יין וישת" ואלמלא הקדים יעקב יין והביאו למה היה כחה של ע"ז ביין נסך וכתי' "ואלכה לנגדך". אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ואין תרפים כל זה תועלת בשהקדים יעקב ע"ה והביאו. ודע כי שבעים כתרים עליונים נאחזים באברהם ויצחק על ידי יין לפי שהוא מקומו במוח בודאי. ואחר שהודעתיך זה דע כי ביצחק נאחזים ל"ה שרים לשמאל, ע"י אדום וע"י עמלק. ודע כי עמלק הוא ראשו של נחש הקדמוני והוא נאחז בלחש והנחש מרכבתו. כתי' "הנני עומד לפניך שם" וגו' וזה היה ברפידים ובאותו המקום נמצאו הנחש ועמלק מזדווגים כאחד. וכתי' "דרך נחש עלי צור" וכתי' "ויבא עמלק וילחם" בודאי נתחברו צור ונחש ועמלק. כתי' "ראשית גוים עמלק" כתיב בעמלק "אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים". במקום הנקרא דרך אורב לישראל ששם הניחו אדם כשנפל סמא"ל כתי' "על גחונך תלך". ולעולם הוא מוצאו אצל האשה, אמנם מכתו הוא בראשונה כתי' "הוא ישופך ראש" לפי כל מיני מנחשים ומעוננים וקוסמים ע"י נופלים וגלוי עינים גורל עזזל, וזו היתה השגתו של בלעם שכתוב "נפל וגלוי עינים" כתי' הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו" וגו' המה הגבורים מצד הגבור"ה היו. כתיב בעמלק "אשר קרך בדרך" במקום יסו"ד שהוא הדרך "ויזנב בך" בזנבו ממש במקום נפילתו "באשר כרע שם נפל שדוד", ואמרו חז"ל שהיה עושה עם אתונו מעשה אישות בלילה וזה היה מגיע להשגת המנחשים בודאי ועל ידי הקר"י שהיה עושה עם אתונו כתי' "ויקר אלהים אל בלעם". וכתי' "ויתיצב מלאך יהוה בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתנו" רוכב בודאי. כתי' "דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה". ודע כי כמו שהיה משה רע"ה ראש לכל הנביאים והשיג למעלה מכולם בתפאר"ת והוא בתכלית הטהרה, כן בלעם הרשע הוא ראש לכל המנחשים והקוסמים ולמעלה מכולם והשיג מבחוץ על הזרוע והוא היה בתכלית הטומאה והזוהמא. לפיכך ארז"ל במדרש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. ואמרו מה בין נבואת בלעם לנבואת משה, משה אינו יודע מי מדבך עמו ואימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע וכו'. והבן מה שאמרנו בענין זה כי זה כסא לתפארת מבפנים וזה היה ענין נחש מבחוץ. וסימנם אפוד ותרפים ולפיכך קללתו של בלעם מתקיימת לפי שהוא סוד הנחש ועומדת קללתו וברכתו כשהמקטרג מורה זו, וזהו סוד "לא אשלחך כי אם ברכתני" וכתי' "ויברך אותו שם", וכתי' "שם המקום ההוא פניאל", וכתי' "פני יהוה בעושה רע" וכתי' "יאר יהוה פניו אליך", וכתי' "וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו" ממש הוא הדרך והוא המקום שנחש נפל במרכבה וסמא"ל רוכב עליו והוא מקום הקר"י, והוא מקום של דוד והוא מקום בית המקדש והוא מקום קריבת חוה שאין לו מקום להכנס ולהתחבר לאדם אלא ע"י אשה בודאי. לפיכך אמר "אשר קרך בדרך ויזנב", וכתי' "הוא ישופף ראש ואתה תשופנו עקב", וכתי' "יהי דן נחש עלי דרך" וגו', ע"י דן עתיד הנחש להעקר מן העולם וכתי' "וידו אוחזת בעקב עשו", וכתי' "והיה עקב תשמעון" "עקב אשר שמע אברהם בקולי", אלמלא שנצח סמא"ל את יעקב באותו מקום עצמו רצה בלעם לנצח את ישראל. ובאו מלאכי השרת ועמדו במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה במקום נצ"ח והו"ד סתמו המבואות. ואז צווח בלעם "מה אקוב לא קבה" אל לא מצאתי נקב ליכנס, ונוקב שם יי מות יומת. והנביא מכריז ואומר "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב" וגו'. וכתי' "למען דעת צדקות יהוה" מה יעץ בודאי למען דעת צדקות יי בודאי, וכשראה בלעם זה צווח ואמר "כי לא נחש ביעקב" ולא מצא מקום לקללה שהוא ע"י נחש, שכל מקום שהנחש מתדבק שם הקללה מתדבקת. כי כנסת ישראל כסא הברכות והנחש כסא הקללות אימתי כשהכניס מקומו ופרץ גדרו של עולם לפיכך נתקללה האדמה. ואחר שהודעתיך זה דע כי מואב ועמלק מזדווגים יחד להחריב את ישראל. וישמעאל בכללם. לפי שאלו קשורים במרכבה כתיב באברהם "וילך אתו לוט" הוא כסא הנחש הנמצא בסיגים של אברהם מתפרד ממנו אחרי הפרד לוט מעמו, "ויאהל עד סדום" מקום ג"ע וש"ד, וכתי' "וישא לוט את עיניו" וגו' ובדרך ממש היה עומד ונולד ממנו מואב ועמון. מואב נתחבר לבלעם לקלל את ישראל כי כן ראוי לו כי לוט הוא עמון נתחבר לעמלק לטמא מקדש, דכתי' "גבל ועמון ועמלק" כתי' "ותמנע היתה פלגש לאליפז בן עשו ותלד את עמלק" וכתי' "ואחות לוטן תמנע". ודע כי דוד הע"ה בסדום מצאו הש"י כדכתיב "מצאתי דוד עבדי" וגו', וארז"ל היכן מצאו בסדום, מה כתיב "ואת שתי בנותיו הנמצאות" אלו הן רות המואביה ונעמה העמונית שתי פרידות טובות. כתי' "לתאוה יבקש נפרד" וכתי' "ולא ולא יבאו לראות כבלע". ודע והאמן כי הנחש בתחלת בריאתו היה צורך גדול -תקון העולם בהיותו עומד במקומו המיוחד לו בבריאה והוא היה שמש גדול נברא לסבול עול המלכות והשעבוד וראשו על במתי ארץ וזנבו עד שאול ואבדון. כי בכל העולמות כולם היה לו מקום וצורך גדול לתיקון כל המרכבות כל אחד במקומה. וזה סוד התל"י הידוע בספר היצירה והוא המניע את הגלגלים במאמר הבורא ית' והמהפך אותם ממזרח למערב ומצפון לדרום, ואלמלא הוא אין לשום בריה מכל העולם חיים שתחת גלגל הירח הזריעה והצמיחה ואין התעוררות לתולדות כל הנבראים. ובתחילה היה עומד מחוץ לכתלי מחנות הקדושה והיה מחובר לכותל חיצון שבמחנות, אחוריו היו דבוקות בכותל ופניו פונות כלפי חוץ ולא היה לו מקום ליכנס פנימה והיה מקומו לעבוד עבודת הזריעה והצמיחה והתולדות מבחוץ. וזהו סוד עץ הדעת טוב ורע, לפיכך הזהיר הש"י לאדם הראשון שלא יגע בעץ הדעת בעוד שהטוב והרע שניהם דבוקים בו אע"פ שזה מבפנים וזה מבחוץ עד שימתין להפריד את הערלה שנאמר "וערלתם ערלתו את פריו". כתי' "ותקח מפריו ותאכל" הכנס צלם היכל ונמצאת הטומאה חיצונה נכנסת לפנים. שנאמר "והנחש היה ערום מכל חית השדה" וכתי' "פתי יאמין לכל דבר" וכתי' "וכי יפתה איש בתולה" וכתי' "לתת לפתאים ערמה" וכתי' "וערומים יכתירו דעת" והכל מבואר. ואם תאמר הרי כתי' "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" דע כי כל מעשה האלהי"ם כשהם במקומם כל אחד באותו מקום שהכינו והעמידו בבריאתו הוא טוב. וזהו "וערומים יכתירו דעת". ואם להפך ויצא ממקומו הוא רע לגמרי, שזו היא החכמה השלימה. והטוב הגמור בבריאתו של עולם בהיות כל הבריות שברא הש"י על הצורה ועל המקום שהכינם והעמידם נקראות טובות ובהפך נקראות רעות. ולפיכך נאמר "עושה שלום ובורא רע". אמר בענין השלום לשון עשיה ולא כן אמר בענין הרע אלא לשון בריאה. כי הפרש גדול ביניהם שהבריאה אינה שלמות גמר הדבר אלא העשיה. וכתי' "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וכתי' אשר ברא אלהים לעשות" ונמצא עץ הדעת הטוב והרע דבוקים בו, הטוב בהיות הנחש בחוץ במקומו הידוע לו, והרע בהיותו נכנס להיות להיכל הקדש. נמצא הטוב והרע דבוקים במקום אחד. וע"י הדבר הנקרא דרך, מתחברים, אמנם בסבת האשה. ואחר שידעת זה דע שהש"י כתב בתורה "ואל אשה נדת טומאתה לא תקרב" וכתי' "והדוה בנדתה" וכתי' "ואם טהרה מזובה וספרה" וכתי' "וערלתם ערלתו את פריו". את פריו ממש שהעץ טוב ואין בו רע אבל הפרי יש בו טוב ויש בו רע. וכתי' "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וכתי' "ותקח מפריו ותאכל" וכתי' וערלתם ערלתו את פריו". וכתי' "ובשנה הרביעית" זהו הדרך, וכתי' "בשנה החמישית" זו היא האשה. ואחר שהודענוך אלו העקרים הגדולים ראוי לתקן לפניך דרך בידיעת המרכבות ואז תראה ענין הנחש בעניינים (אולי בעינים). דע כי השם ית' תקן סדרי המרכבות מגדול"ה וגבור"ה ולמטה בדרך שאודיעך, היכל הקדש מכוון באמצע תפארת גאון יעקב, אברהם חומה מכאן מוקפת סביב ההיכל לימין ויצחק לשמאל סמוך לאברהם, ישמעאל שורה אחרת ונקרא בן השפחה ובו נאחזים ל"ה שרים, וחוצה לכולם בני קטורה הנקראים בני הפלגשים. וכבר ביארנו על נכון ענין זה גם ביצחק. נמצאת למד כי הקרובים להיכל הקדש הם מזוקקים והם טהורים יותר, והרחוקים מהיכל הקדש כפי רחוקם כך רבוי זוהמתם. ודע כי יש כמה קליפות סביב שבעים שרים של שבעים כתרים וכן למטה כנגד נצ"ח והו"ד ויסו"ד. ויש מחנות כדוגמת השרים והקליפות העליונות, כולם נקראו מחנות של טהרה ומהם של טומאה. אותם של טהרה הם יותר קרובות להיכל והאחרות הולכות ומתרחקות. והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי אין בעולם דבך טמא כשהוא עומד במקומו הראוי לו מתחלת הבריאה, ואין בכל המחיצות דבך שאין בו טומאה וטהרה אלא לפנים מן ההיכל, ואין לך דבך שנקרא טהור שאינו נקרא לפעמים בלתי טהור חוץ מן השורה הפנימית. ואין לך דבר בכל הטמאים שאינו נקרא טהור לפעמים חוץ מן החיצון שהוא טמא לגמרי. וזהו סוד "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" וזהו סוד עשר קדושות בארץ ישראל זו לפנים מזו. ועשר טומאות פורשות מן האדם זו למעלה מזו. וזהו סוד שלש מחנות. וזהו שנאמר "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" ששולחים אותם מג' מחנות. ודע כי כל אלו הקדושות והטומאות על דברים שהזהירה תורה עליהם בענין טומאה כולם אין בהם דבר טהור כשאין בו צד טומאה מלבד השורה הפנימית. ואין לך טמא שאין בו צד טהרה מלבד השורה החיצונה לגמרי. וכל הטומאות והטהרות כולן יש להן למעלה במרכבות מקום אחיזה ותולדה ומקור קיום ועמידה, כל אחת במקומה ושיעורה כדמיון המים המתוקין והמלוחים יש להם מקורות ממה שנמשכים, ואע"פ שיש מקור אחד פנימי שהם מתוקים, ודע כי ע"י המערכות שהמים נובעים בהם משתנה טעמם, מים מתוקים ומהם מרים ומהם מלוחים ומהם חמוצים ומהם עפוצים ומהם נקראים המים הזדונים ומים הרעים ושאר מיני שמות. ובדרך זו אין למטה חול"ד ועכב"ר וצ"ב ושאר מיני שקצים ורמשים ומיני עופות ודגים אסורים וטמאים שאין להם מקום אחיזה למעלה בשלש מערכות, מערכת השרים ומערכת המחנות ומערכת הארצות. וכל מין ומין הטהורים והטמאים למטה מושך ממקומו. ולפי שראוי להיות הטהורים בפנים והטמאים בחוץ צוה הקב"ה את ישראל שלא יאכלו הדברים שטמא להם והשקצים ששקץ להם. לפי שישראל הם טהורים והם חלקו של מקום והם שוכנים בהיכל פנימי. ואילו יאכלו הדברים הטמאים הרי ישראל מטמאים שכל פנימי שבהם כשהם נכנסים בהיכל וגופן מטומא ומשוקץ באותם הדברים, ודומה חטאם לחטא אדם הראשון שאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע וראויים גלות וגרושין כמו שגירש הקב"ה לאדם הראשון מגן עדן, אבל ראויים ליבדל מכל הדברים לגמרי דכתי' "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" וגו' "ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף" וכתי' "כי אני יהוה" אלהיכם ר"ל כמו שאני טהור ושכינתי בהיכל פנימי ואתם חלקי וגורלי ראוי לכם שלא תאכלו הדברים שהם טמאים כדי שלא תטמאו את המקדש. ואחר שידעת זה, דע כי הדברים שהם טמאים כל הכחות החיצונים השוכנים סביב היכל הקדש הפנימי בין אותם הכחות החיצונים שהם קרובים להיכל בין אותם שהם רחוקים משיגים ורואים כל אחד כפי שראוי תוקף גדולת הש"י ויופיו ונועם היכלו. אבל אינם נכנסים לפנים ואין לאחד מהם רשות לצאת חוץ לגבולו אלא כל אחד עומד במקומו רואה ומשיג מס"ך ופרגו"ד. וכן כל כחות הטומאה שומעים ויודעים כל אחד במקומו הראוי לו במחיצתו לפי שאין לשום אחד מהם רשות ויכולת להכנס לפנים ולצאת חוץ למחיצתו, ומחיצה שלו נקראת פרגוד. וזהו אמרם בכל מקום, כך שמעתי מאחרי הפרגוד. והנה כל אותם הכחות החיצונים הרואים יופי ההיכלות הפנימיים והמעדנים והתענוגים והכתרים והנחלות והששון והשמחה שהם בהיכלות הפנימיים מתאוים ונכספים להכנס. להדבק בהיכלי ענג הפנימיים. לפי שבפנים עומדים כל שמחות ותענוגים ומעדנים ומיני כבוד אבל בחוץ אין שם זולתי אותם הגרעינים והעצמות והקליפות שלא יתערבו מבפנים. וזהו סוד משעול הכרמים והסוד הנותן מטר על פני הארץ על פני חוצות ומרוב תשוקת הכחות החיצונים ותאותם להכנס לפנים ונכספין ומשתוקקין אין שקטין רגע שלא מתאוין להכנס ולהדבק בפנים. דע כי האדם לבדו יש כח ותאוה להכנס לפנים ולצאת לחוץ. וזהו סוד "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו" וכתי' "הן אדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" וכו' ולפי שהאדם משוכלל בכל הדברים העליונים והתחתונים נתן השם ית' בידו לבוא להיכל הקדש ולצאת לחוץ ולהכניס ולהוציא, אבל צוה אותו והפקידו שישמור לבל יכניס טמאים לפנים ואל יוציא טהורים לחוץ. וכן צוה הקב"ה לאדם הראשון ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, לעבדה ולשמרה בודאי. מכאן תבין כמה הוא כחו של אדם בקיום המצות או בעשות עבירה ולפי שהאדם הוא רגל מרכבות עליונות ותחתונות יש בו כח לצאת ולבא ולהביא ולהוציא, נצטוה בגן עדן בתחילה ונצטוה בהר סיני בסוף. ואחר שידעת זה דע כי כל הכחות החיצונים הטמאים השוכנים בחוץ ורואים מבחוץ מעלת היכל פנימי ותענוגיו ומעדניו ותפארתו וכבודו ויודעין שאינם יכולים ליכנס לשם בשום צד וענין, אלא האדם לבד, משתוקקין ונכספים לידבק באדם, שאינם יכולים לידבק באדם אם לא יעבור עבירה מעין אותו הדבר שהם רוצים, והם משתדלים תמיד להשכיל את האדם בעבירה כדי שימצא מהן אותה עבירה לידבק באדם. וכשעובר אדם עבירה אזי הם נדבקים בו ונכנסין עמו להיכל הקדש למקום שהוא נכנס, ונמצא צלם שנכנס בהיכל לפי שאין להם רשות להכנס אלא על ידי אדם. וזהו סוד "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" ונמצאו כל הטהרות והטומאות דבקות באדם והאדם גורם לתקן עולם או לחורבנו. זהו דרך אדם הראשון ועניינו ומעשהו לקח אותו השם ית' ויניחהו בגן עדן וצוהו לבל יוציא טהורים לחוץ ולא יכניס טמאים לפנים ולא יערב טהורים עם טמאים לא במעשה ולא בדבור לא במאכל ולא במשתה. וזהו סוד לעבדה ולשמרה, וצוהו שלא יאכל מעץ הדעת טוב ורע שהוא כלל כל מה שאמרנו בגופו ובאכילתו הכל תלוי, והוא עבר ואכל ושתה מן הנקרא "חמת תנינים יינם" וטמא עליונים ותחתונים. כתי' "אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ". ונמצא שחטא אדם הראשון בעולם התחתון ועליון בפעולת ידים ובמעשה, וקצץ בנטיעות והוסיף לעשות, וגורש מן ההיכל הקדוש הנקרא היכל הפנימי שמא יוסיף להכניס צלם גם בקדשי הקדשים ויגדל חטא. וזהו סוד "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים" וגו' "וישלחהו האלהים מגן עדן". ואחר שהודענוך אלו העקרים דע כי הנחש הקדמוני בתחילת ברייתו של עולם הוא עומד מבחוץ לחומות הקדש כולן דכתי' "והנחש היה ערום מכל חית השדה" ממש, אבל היה רואה ושומע מאחרי הפרגוד ולא היה יכול לצאת ולבוא חוץ למחיצתו, ואותו נחש היה עומד בקומה זקופה ראשו בזרועות הנקראות במות עולם וסוף זנבו יורד עד שאול ואבדון והערלה נקשרת בו, והוא היה מוכן לעבוד עבודת רתיחת הטבעים כולן אבל מבחוץ, הביט וראה כבודו של אדם בהיכל הקדש וראה עבודתו שלו ושעבודו מבחוץ וראה שאין לו דרך ליכנס אלא על ידי אדם. ונתגלגל הענין וטימא היכל הפנימי עד בוא אשר לו המשפט. והנה מה שהיה תחילה בכלל טוב, בכלל ברכה, נתחלל ונדבקה בו הקללה ונפל ממקומו למטה למקום הנקרא דרך ואין דרך להוציאו מאותו מקום עד בו הזמן, שנאמר "והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזר חלציו". ודע שזהו סוד גיד הנשה הדבק בכף הירך, ואע"פ שיעקב אבינו מטתו שלימה גיד הנשה נשאר בו והרי הכניסו אדם הראשון לפנים ותקעו בכף הירך, ולפיכך "וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב" וכתי' "והוא צולע על ירכו", וכתי' "ויקח אחת מצלעותיו" וכתי' "כי אני לצלע נכון" וכתי' "ובצלעי שמחו ונאספו" וכתי' "ולצלע המשכן השנית" ולפיכך אסרוהו בני יעקב מעצמם ולא המתינו לסיני וזהו שבח שלהם "כי לא נחש ביעקב". ואחר שע"י שידעת זה, דע כי הנחש הקדמוני יש לו דברים הרבה בכותל המרכבה מבחוץ וכשהכניסו אדם לפנים נשתרשו גידיו בכמה דברים ודרכים ונאחזו ע"י לוט ובניו מצד הימין וע"י עשו ועמלק מצד שמאל ועדיין הוא נאחז. ועליו כתיב "כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק" וכתי' בשאול "והכית את עמלק" ולא גמר המצוה שהיא גמר דבקה במלכו"ת ואיבד המלכות ובא דוד ע"ה ועקר ממנו נחלת עמלק ולקח את עטרת מלכם. ודע כי שני שרפים עומדים סביב היסו"ד אחד מזה ואחד מזה ומבדילין בא קדש לחול וגו', ובין יום השביעי וכו'. ובהם סוד הקדושה תלויה ושלש קדושות הן, קדושת יוצר וקדושת עמידה וקדושת היום ושלשתן דבקות במרכבה. ואלו השרפים הם שומרים היכל הקדש לבל יגעו בו נחשים ולא דברים טמאים והם מקוה טהרה לטמאים. והם שראה ישעיהו הנביא ע"ה "בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את אדני" וגו' "שרפים עומדים ממעל לו אף לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי" וגו' וכתי' "וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים" וכתי' "נחש שרף ועקרב" וכתי' "עשה לך שרף" וכתי' "ויעש משה נחש נחשת" "הכל עשה יפה בעתו" וכתי' "מזה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש" וכתי' "הצור תמים פעלו" "והביט נחש הנחשת וחי" וכתי' "קדוש יהיה" וכתי' "טהור הוא". שרף סוד הקדושה, נחש סוד הטהרה, כתי' "כל ימי נזרו קדש הוא" וכתי' "גבא", הוא טהור הוא הקדושה תוספת אצילות מן הכת"ר הטהרה הוצאת כחות חיצונים לחוץ. כתי' "יגלח אדני בתער השכירה… את הראש ושער הרגלים" וזה סוד הכהנים והלויים. וכשתבין עקרים הללו יתבאר לפניך סוד נחש עקלתון וסוד התנין כי נחש ביבשה ותנין בים והכל תיקון המרכבה, והסוד "כי לא נחש ביעקב" וכתיב בלבן הארמי "נחשתי ויברכני יהוה בגללך" וכתי' "ועשית מעקה לגגך… כי יפול הנופל ממנו" כתי' "נופל וגלוי עינים" כתי' "כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה" "הנפילים היו בארץ" כתי' "כי כשלה ירושלם ויהודה נפל" וכתי' "השליך משמים ארץ תפארת ישראל" לפיכך סומך י"י לכל הנופלים לאותם שהם בסמיכה כתי' נו"ן סמ"ך עי"ן כ"ה לפיכך אין נו"ן במזמור תהלה לדוד ואין קו"ף במזמור אליך י"י נפשי אשא. וזהו שארז"ל אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע, כתי' ביהושע "קום לך למה זה אתה נופל על פניך" כתי' "כי נפלתי קמתי" לא נאמר אקום אלא קמתי קודם לכן קמתי נרפה לישראל ונגלה שני מזמורים אחד לבינ"ה ואחד למלכו"ת. תהלה לדוד לבינ"ה, אלהי בך בטחתי למלכו"ת בזה אין נו"ן בזה אין בו קו"ף. "אקים את סוכת דוד הנופלת" בודאי "וגדרתי את פרציהן" המקום שנכנס בזה הנחש ופורץ גדר ישכנו נחש. "ואלה תולדות פרץ" ולפיכך הלבנה נפרצת והריסותיה אקים וגדר אבניו נהרסה כי שתי אבנים טובות הם שתי אבני שוהם ובהן מפותחות שמות בני ישראל למטה ולמעלה. כי למטה דר ולמעלה כאבן סוחרת זו כנגד זו "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ" ולפיכך "ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה ופניו אל הים הקדמוני וסופו אל הים האחרון ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל יהוה לעשות. אל תראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל יהוה לעשות" לעשות בודאי, "אשר ברא אלהים לעשות" "ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד". מה טעם משום "והיה יהוה למלך על כל הארץ" שלא יכנס נחש למקדש "לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא" "ונחש עפר לחמו" "לא יראו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" כי ההורס גבולו נקרא משחית, ובאותה שעה נקרא דעה "כי מלאה הארץ דעה את יהוה" בהיות עץ הדעת טוב ורע מתמלא מן הדעת לכל הצדדים אז לא יהיה טוב ורע אלא הכל טוב בלי פגם בעולם וזהו פר"ץ וזר"ח, פרץ בתחילה וזרח בסוף "וכבוד יהוה עליך זרח" "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" הצדקה דבוקה בשמש בין צדי"ק לצד"ק והוא סוד היחוד. והטעם "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבש יהוה את שבר עמו" וכו'. אם תבין פסוק זה על אמתתו תמצא הכל גלוי לפניך.

תם ונשלם השבח לבורא עולם:

קדיש – יתגדל ויתקדש

מבוא לקדיש

אמירת קדיש בשנה הראשונה למיתת האב והאם, מקור המנהג הזה הוא במדרש (מעשה זה מופיע בכלה רבתי פ"ב, ובאריכות בספר "אור זרוע" ח"ב, ס"נ): מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם.

לאחר דרישה וחקירה, מצא ר' עקיבא את בנו של האיש, כשעודנו ערל ולא נימול. נטלו ר' עקיבא, מל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה, ולא היה מקבל עד שישב עליו ר' עקיבא בתענית ארבעים יום והתפלל עליו, עד שיצאה בת קול ואמרה לר' עקיבא שנתקבלה תפילתו. אז הלך ולימדו תורה, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון. העמידו בתוך הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך, וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות.

בספר הזוהר (זוהר חדש פ' אחרי דף מט:) מובא המעשה הנ"ל ושם כתוב שר' עקיבא לימדו לומר הפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימדו תורה עד שנסמך בתואר רבי, ואז נגלה המת בחלום אצל ר' עקיבא, ואמר לו: "רבי, הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך, עטרוני בכתרם של צדיקים והושיבוני עמהם בגן עדן.

כתב ה'בית יוסף' (יורה דעה שעו): "כתב 'הכל-בו' על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע ר' פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו'. אמר לו: "אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא". על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא". והרמ"א הוסיף: "כשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנום.

הקדיש אינו מועיל רק להנצל מהגיהנום לבד, אלא גם מועיל להעלותו בגן עדן ממדרגה למדרגה. גם לימוד התורה מועיל מאוד לנשמת הנפטר, והבן הלומד תורה מציל את אביו מדינה של גיהנום ומכניסו בגן עדן. גם לימוד משניות הוא תיקון גדול לנשמת הנפטר (משנה, אותיות נשמה) לכן נוהגים ביום היארצייט (יום השנה, אזכרה) ללמוד משניות המתחילות בשמו של הנפטר.

גם אם היה האב רשע, מועיל מה שהבן עושה בשביל אביו. כל שכן אם ציוה לו אביו שיעשה בעדו תפילה וצדקה אחר מותו, שיועיל יותר ויותר, ועושה נחת רוח לאביו המת ומקיים בזה כיבוד הורים, ובפרט אם תוך שבעה ושלושים יום שמידת הדין מתוחה על נפש המת אם ירבה בלימוד ותפילות וצדקות על נפש אביו ואמו יש כח להתירם מהייסורים והמשפטים של גיהנום, וכרחם אב על בנים ירחם הבן על נשמות אביו ואמו לגמול להם חסד של אמת.

גם יכול אדם להקל דין ועונש מחברו בעולם הבא, כשהוא נותן צדקה ולומד תורה בשביל המת ומתפלל עבור נשמת המת. כל שכן הבן שהוא כרעא דאבוה (הבן הרגלים של אביו), כשעושה זה לאביו ולאמו ומקיים בזה כיבוד אב ואם. וכן כתוב בזוהר הקדוש (בחוקותי קטו, ב) שלאחר מותם מחוייב הבן לקיים כיבוד אב ואם יותר, ובודאי אין כבוד יותר מזה שמעלה את נשמתם.

הגמרא (כתובות לג) מספרת על רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא (מחבר המשניות) , כי לפני פטירתו אמר: "לבני אני צריך". אם רבנו הקדוש אמר כי זקוק לעזרת בניו לאחר מותו, בודאי כל אדם אחר זקוק לבניו. כי כל זמן שאדם חי בעולם הזה, העניק לו הבורא את האפשרות לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו. אך כאשר עוזב את העולם הזה ומתעלה לעולם האמת, שם אין לו יותר אפשרות לתקן ולהוסיף במצוות ובמעשים טובים. רק מה שצבר בעולם הזה נותר עמו.

בשלב זה רק מעשיהם הטובים של בניו ובנותיו יכולים לסייע לו. מעשי הילדים משפיעים על נשמות ההורים ומוסיפים להם זכויות, וכך גם חלילה, למעשים רעים יש השפעה שלילית על מצבם של ההורים.

בתפילת ראש השנה אומרים: "ספרי מתים וספרי חיים, היום לפניך נפתחים". מובן מדוע נפתחים ספרי החיים, הרי האדם במשך השנה צובר זכויות ועבירות, וביום זה בוחנים את מעשיו. אך מדוע נפתחים גם ספרי המתים? הרי אדם שנפטר לפני חמש שנים, לא עשה במשך השנה מצוות או עבירות, אם כן, איזה שינוי יש בספריו? התשובה לכך, כי מעשיהם של בני הנפטרים (וכן כל אחד אחר שמתחזק ועושה מעשים למענם) משפיעים עליהם, ומוסיפים להם זכויות (או קטרוג), ולכן יש צורך לפותחם כל שנה מחדש.

הגמרא (סנהדרין קד', א') אומרת: "ברא מזכי אבא", פרוש: כל מצוה שעושה הבן לאחר מיתת אביו או אימו, נזקפת לזכותם ובכך הוא מעלה את נשמתם. וכך כותב ר' יונה ב"אגרת התשובה" (דרש ג', יום ו', עט') : עיקר זכותה של אשה לעולם הבא שבניה עובדים לקב"ה, עושים רצונו ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובבניה יש בליבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר הזה כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות והיא במעלות עליונות לעולם הבא".

החפץ חיים, בספרו 'אהבת חסד' (ח"ב, פ"טו, ע' קמז'), מביא את דברי הספר 'יש נוחלין', הכותב שזכויות ומצוות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הנן כפרה לנפש אביו, אע"פ שעושה אותן מעצמו. וכתב על זה בנו בעל השל"ה: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנום ומתירו מן הייסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחיצת הצדיקים, כדאיתא בזוהר (סוף פרשת בחוקותי) : "בן יכבד אב" – אע"פ שמחויב יותר לכבדו,דכתיב "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתוקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקב"ה. והקב"ה מרחם על האב ומושיב אותו בכיסא הכבוד" (עד כאן לשון הזוהר הקדוש). והנה אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה להכניסו לגן עדן, קל וחומר שיפה כוחו לגרום לאביו שלא יהיה נידון בגיהינום ובייסורים.

ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: יתאר האדם לעצמו כאילו הוא מושלך לתוך האש או מיוסר בשאר ייסורים קשים, מה היה עז חפצו ותשוקתו שבניו יחלצו לעזרתו ויושיעוהו מצרתו. ומאידך יחשוב עד כמה היה מוסר הוא את נפשו כדי לחלץ את אביו מצרה. מתוך כך יתעורר לעשות למען נשמות אביו ואימו להצילם מעונש עוונותיהם המר ע"י מעשיו הטובים. ובמיוחד אמורים הדברים בתוך ה"שבעה" וה"שלושים", שאז כח הדין מתוח ביותר, כידוע. בימים אלה ישתדל הבן להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כוחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנום. וסיים השל"ה: דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם אינו קרובו) בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו.

כתב בספר 'פלא יועץ' בענין כבוד הורים: "ועיקר הכבוד הוא שיהא מכבדו במותו, וכל אשר בכוחו למעבד ליה ניח נפשיה (פירוש: לעשות לו נחת רוח) יעשה מדי יום יום".

"כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו יהא דיוקנו של אביו חקוק בפניו, וידמה כאילו הוא צועק מרה מתוך אש להבה ואומר: "בני ידידי! חונני, חונני! הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי!"

ואף אם חושב הבן שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאילו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו וכו'. ומה טוב שיהיה שגור בפיו לומר יום יום: " יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה טוב אשר אני עושה, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה. ויהיה הכל לזכות ולמנוחה ולעילוי נפש רוח ונשמה של (אבי, אמי, חמי או חמותי). יהי רצון שתהא נפשם צרורה בצרור החיים". ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו.

כתוב בספר 'קיצור שולחן ערוך' (הרב גאנצפריד סוף סימן כו') : "אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, הכי איתא בזוהר הקדוש (ויקרא קטו:) , בֵּן יְכַבֵּד אָב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וְאוֹקְמוּהָ, בְּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָיא וּבְכֹלָּא. הַאי בְּחַיּיוֹי דְּאִתְחַיָּיב בֵּיהּ. בָּתַר דְּמִית, אִי תֵּימָא הָא פָּטוּר מִנֵּיהּ הוּא, לָאו הָכֵי. דְּאַף עַל גַּב דְּמִית, אִתְחַיָּיב בִּיקָרֵיהּ יַתִּיר, דִּכְתִּיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ. דְּאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח תְּקָלָא, וַדַּאי מְבַזֶּה לַאֲבוּי הוּא, וַדַּאי עָבִיד לֵיהּ קְלָנָא. וְאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְתָקִין עוֹבָדוֹי, וַדַּאי דָּא אוֹקִיר לַאֲבוּי, אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא גַּבֵּי בְּנֵי נָשָׁא, אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עָלֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּכוּרְסְיָיא דִּיקָרֵיהּ. עד כאן לשונו. ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות".

קדיש יתום

כוחה של המצוה הגדולה של אמירת קדיש, להגן ולהציל את נשמת הנפטר, הוא רב מאוד. אולם אין לכוון באמירת הקדיש רק לתועלת נשמת הנפטר, עיקר הקדיש הוא שבחים ותפילות שיתגדל שמו יתברך. במילים: "יהא שלמא רבא וכו' ועל כל ישראל" אפשר לכוון על נשמת הנפטר, וכן במילים: "עושה שלום במרומיו".

ענין נוסף באמירת הקדיש הוא צידוק הדין, וכן כתב ב'ספר החיים' ( (אחיו של המהר"ל מפרג) סוף פרק ח') ואלו דבריו: "עיקר תועלת הקדיש לנפש הנפטר היא לפי שאין מיתה בלא חטא. רוב ההולכים לעולמם נפטרים בגלל עוון חילול השם, שאין לו כפרה, אלא מיתה. וכאשר הקב"ה נפרע מהחוטא, שמו של הקב"ה מתקדש, שנאמר: "ונשפטתי", ואח"כ: "והתגדלתי והתקדשתי".

לכן עומד בנו של הנפטר ואומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כלומר: מתנחם אני על מיתת אבי, הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש ע"י מיתתו, ומיד מתכפר עוון חילול השם שעשה, וכן היה בתקופת הסנהדרין, שלאחר שפסקו הדיינים עונש מוות, היו בני משפחת הנידון צריכים לבוא ולומר לבית הדין: "יפה דנתם", כדי להראות שאין בליבם על הדיינים ולא כלום, וזהו גם כן מה שמסיים "בחייכון וביומיכון" וכו', כלומר, אתם בית ישראל הזהרו במעשיכם שלא תגרמו מיתה לנפשיכם, רק תחיו ביראת ה'".

בספר 'עולם התפילות' נכתב:

"מהסיפור המפורסם על רבי עקיבא (המובא לעיל) נראה להסיק שהקדיש אינו כלל וכלל תפילה על חיי העולם הבא וישועת נפשם של הנפטרים, כמו שרבים חושבים בטעות. אין בתוכְנוֹ שום רמז על רעיונות כאלו, וכמו כן, אף לא שמץ של בקשת חנינה לטובת נשמות הנפטרים או של תחינה של כפרת עוונותיהם, מתוך הנימוק שכאילו זכויות הבנים מסוגלות להמתיק את העונש המגיע לנשמות הוריהם אחרי פטירתם. לא זו מגמת הקדיש.

תקנת אמירת הקדיש מיוסדת, אך ורק על הרעיון של קידוש השם ברבים. בנו של הנפטר מקדש את השם בזה שהוא מזמין את כל הקהל לברך את ה' בפרהסיה, בציווי "ברכו" (שאומרים לאחר הקדיש בתפילת שחרית ומעריב) , או לאשר ברבים את כל התשבחות שבקדיש ע"י אמירת "אמן". כן ישמש קידוש השם בציבור הוכחה, שהעץ שעשה פרי כזה (כלומר, ההורים שהולידו בן כזה) לא היה חסר ערך לגמרי. הוריהם של בנים כאלה "לא תם לריק כוחם", והם נחשבים לשותפים לקידוש השם, שבנם זוכה לגרום ע"י אמירת "קדיש" ו"ברכו".

עובדה זו עשויה להשפיע לטובה על פסקי הדין שהקב"ה, השופט כל הארץ, יחרוץ על מעשיהם.

לפי המסורת, מגיעה נפש הנפטר לתכליתה ולמנוחתה הנכונה, תחת כנפי השכינה, רק אחרי זמני הזיכוך והצירוף. העלייה מן העולם הזה, עולם השוא והשקר, לעולם הבא, עולם האמת, מעבירה את נפש הנפטר דרך עמק הבכא, הגמול והעונש, כי (קהלת ז', כ') "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא". לפיכך על הבן לעזור תמיד, ובמיוחד בשנת האבל וביום היארצייט. ע"י זכויותיו הוא יכול לקצר את ימי הזיכוך.

ילך הבן בדרך הישרה ובדרך היראה. יקדיש הבן עיתים לתורה, יתפלל הבן לפני התיבה ויאמר קדיש, ולא כמצוות אנשים מלומדה, אלא בכוונה לקדש שם שמים ברבים ולעורר את הציבור לקידוש זה. רק ע"י כל הדברים האלה זוכה הבן לזַכות את הנשמה".

קדיש מזרז את בוא המשיח

‏מאז חורבן הבית, גלתה השכינה עם בני ישראל, ומצטערת היא עמם בייסורי גלותם. בתפילת הקדיש טמונים כוח ועוצמה, המסוגלים לנסוך נחמה, כביכול, בצערו של הקב"ה, ורצון להחיש את גאולתנו.

בגמרא (ברכות ג', א') מספר התנא רבי יוסי על פגישתו עם אליהו הנביא:

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב, ושמר לי על הפתח(המתין) עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי, אמר לי: 'שלום עליך רבי'.

"ואמרתי לו: 'שלום עליך רבי ומורי'.

‏"ואמר לי: 'בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?' "אמרתי לו: 'להתפלל'.

‏" … ואמר לי: 'בני, מה קול שמעת בחורבה זו?'

‏"ואמרתי לו: 'שמעתי בת-קול שמנהמת כיונה, ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'.

‏"ואמר לי: 'חייך וחיי ראשך. לא שעה זו בלבד אומרת-כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

אמן יהא שמיה רבא

יעקב אבינו היה הראשון שאמר "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". חז"ל אמרו (פסחים נו.) שכאשר יעקב חש כי ימיו ספורים, אסף את בניו ורצה לגלות להם את קץ הימים.

‏"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א) . כיוון שלא רצה הקדוש-ברוך-הוא שיגלה זאת, נסתלקה ממנו רוח הקודש.

‏נחרד יעקב אבינו ואמר: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם, שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשיו"?

‏השיבו בניו השבטים הקדושים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".

‏כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד".

‏באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

‏דברים אלה מופיעים גם בתרגום ירושלמי, בשינוי קל: לאחר דברי השבטים, אמר יעקב אבינו: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא".

‏אם כן, מה אמר יעקב אבינו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" או "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא"?

‏מבט מעמיק יותר בשני הפסוקים מעלה כי לשניהם משמעות אחת:

‏"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" פירושו בארמית "יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא". מדוע אפוא איננו אומרים בקדיש את הפסוק בלשון הקודש, אלא דווקא את הפסוק בארמית?

‏במדרש (דברים רבה ב, לה) מובא שכאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, שמע את המלאכים אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". נטל משה רבינו מילות שבח נפלאות אלה, והעניקן לישראל. אך כדי שלא לעורר את קנאת המלאכים, הן נאמרות בארמית, וכאשר אנו אומרים אותן בלשון הקודש לאחר קריאת שמע, הן נאמרות בלחש.

‏רבי אסי המשיל זאת לאדם שנטל בגניבה יהלומים מארמון המלך. כאשר העניקם לאשתו, הזהיר אותה שלא תתקשט בהם בפרהסיה, אלא תענדם בבית בלבד. פעם אחת ויחידה בשנה, ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, כשעם ישראל דומים למלאכים, אנו אומרים את הפסוק בקול רם. (מילה אחת)

שכרו של האומר "ברוך הוא וברוך שמו" עצום ורב. בשכלנו הארצי והמוגבל, איננו יכולים להשיג את הגמול האינסופי, המזומן ליהודי המבטא בשפתותיו את המילים המגדלות את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

המשנה אומרת (אבות ד', כב'): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". מהי המצוה ששכרה הוא "קורת רוח" – השכר המזערי – בעולם הבא?

הסבא מקלם לימדנו, כי פעם אחת ויחידה שבה נאמרות המילים "ברוך הוא וברוך שמו" מזכה אותנו בקורת רוח בעולם הבא, שכר העולה על כל הנאות העולם הזה, הצפויות לנו עד סוף ימינו.

הוסיף ה"סבא מקלם" ואמר: השכר על עניית "אמן" אחת גדול אלף מונים מהשכר המובטח למי שעונה ואומר "ברוך הוא וברוך שמו", ואילו שכרו של העונה "אמן יהא שמיה רבא" גדול ‏אלף מונים מזה ‏השמור למי שעונה, "אמן" אחת. נמצאנו למדים, ביאר הסבא מקלם, כי ערכה של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" גדול פי מיליון מעניית "ברוך הוא וברוך שמו", ששכרה עולה על כל הנאות העולם הזה. ‏(ר' גבריאל ריקליס מפי המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ)
פרוש הקדיש

יש לכרוע במילים המסומנות (עפ"י שו"ע הרב נו', ה').

שיתגדל ויתקדש שמו הגדול של ה'.
יִתְגַּדַּל [22] וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן) [23]

בעולם שברא, כרצונו.
בְּעָלְמָא דִּי [24] בְרָא, כִּרְעוּתֵיהּ.

שיֶגלה מלכותו עלינו יצמיח ישועתו יחיש ביאת המשיח.
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. (אמן)

בחייכם וביומכם ובחיי כל בית ישראל,
בְּחַיֵּיכוֹן [25] וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי [26] דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל,

במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן.
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן . (אמן) [27]

יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים יתברך,
יְהֵא [28] שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ ,

וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר
וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר

ויתעלה ויתהלל, שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא.
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל [29] , שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. (אמן)

מעל כל הברכות, השירות, התשבחות והנחמות
לְעֵלָּא מִן- [30] כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

שנאמרות בעולם, ואמרו אמן.
דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

על ישראל ועל רבותינו ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי
עַל [31] יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל-כָּל-תַּלְמִידֵי

תלמידיהם (שיושבים ו) שעוסקים בתורה הקדושה,
תַלְמִידֵיהוֹן, (דְיַתְבִין) דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָּא,

אשר במקום הזה ואשר בכל מקום ומקום,
דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל-אֲתַר וַאֲתַר,

יהיה לנו ולכם ולהם שלום חן וחסד ורחמים,
יְהֵא לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹן, שְׁלָמָא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי,

(וחיים ארוכים ומזון (פרנסה) ברווח) מלפני (אלוקי)
(וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי), מִן קֳדָם (אֱלָהָא)

אדון השמים והארץ ואמרו אמן.
מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

יהיה שלום רב מן השמים ושובע וישועה
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה

ונחמה והצלה ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה
וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה

ורווח והצלה לנו ולכל עמו ישראל ואמרו אמן.
וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ואמרו אמן.
עוֹשֶׂה [32] שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו [33], הוּא [34] בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל [35] כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)


הערות לקדיש:
22 – מיוסד עפ"י המקרא: "והתגדלתי והתקדשתי" האמור במלחמת גוג ומגוג, שאחרי זה יתגדל שמו של הקב"ה, שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". יאמר ברור: "יתגדל" ולא כאותם האומרים : "יתקדל".
23 – פירוש האמנים שבקדיש – כן יהי רצון.
24 – שתי תיבות, שלא יאמר: "דברא".
25 – בחייכם העתידיים לעולם הבא, וביומיכם העכשויים.
26 – החיים כיום, ושיחיו בתחיית המתים. וכן יש בזה גם בקשה שנזכה להיות מהנשארים בחיים בתקופת הגאולה.
27 – יש להפסיק מעט בין אמירת מילת "אמן", לבין "יהי שם וכו'".
28 – אמרו חז"ל (שבת קיט:): "כל האומר אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו". ופירוש בכל כוחו- בכל הכוונה ובקול רם. ויכוון שיומשך וירד שפע לעולם ויתבטלו מישראל גזירות קשות ורעות.
29 – יש כאן שמונה לשונות של שבח כנגד שבעה רקיעם וכנגד הרקיע שמעל המלאכים, ועוד שתי לשונות של שבח בהתחלה (יתגדל ויתקדש), סה"כ עשר לשונות של שבח שהם כנגד עשרת הדברות, עשרה הילולים שאמר דוד המלך בספר תהילים וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
30 – צריך לומר בשתי תיבות ולא "מכל".
31 – קטע זה מןסיפים בקדיש דרבנן הנאמר אחרי דברי תורה, וכן לאחר קטעים מסויימים בתפילה שהם תורה או אגדה.
32 – לפני אמירת "עושה שלום" יפסע שלוש פסיעות לאחוריו, יאמר: "עושה שלום במרומין" כאשר הוא כורע לצד ימין.
33 – במרומיו- למרות שיש מלאכי אש ומלאכי קרח, מלאכי דין ומלאכי רחמים, אעפ"כ יש שלום ביניהם, מפני שמטרת כולם לעשות רצון ה'. כך מבקשים אנו שישכין ה' שלום עלינו, שכל אחד ימלא תפקידו לפי הכוחות והכלים שניתנו לו ומטרת כולם תהיה קיום רצון הבורא.
34 – יכרע לצד שמאל.
35 – יכרע לפנים.



הלכות קדיש

מלוקט מהספרים: ילקוט יוסף (ילקו"י), יקרא דחיי (יקד"ח), בן איש חי (בא"ח), שולחן ערוך (שו"ע), קיצור שולחן ערוך (קצושו"ע)

א. הקדיש שאומרים לעילוי נשמת הנפטר יש לו מעלה גדולה מאוד. וכתב רבינו האר"י ז"ל שאין טעם אמירת הקדיש להציל המת מדין גיהנם לבדו, כמו שחושבים המון העם, אלא יש בו תועלת גדולה להכניסו לגן עדן ולהעלותו מדרגה לדרגה, ולכן יש לאומרו גם בשבת ויום טוב. (יקד"ח)

ב. נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז"ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. צריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י"ג שנה ומעלה. (ילקו"י)

ג. קטן פחות מי"ג שנים האומר קדיש, בקדישים שהם מחובת התפילה יאמר החזן יחד עם הקטן, ובקדישים שהם רשות יכול הקטן לומר לבדו. (יקד"ח)

ד. בעת אמירת הקדיש נכון להחמיר להשוות הרגלים כמו בתפלה. ואותם המתחילים לומר קדיש כשהם בישיבה או בהילוך, לא טוב הם עושים. (ילקו"י)

ה. השליח צבור עצמו אומר יהא שמיה רבא, אך אינו אומר "אמן". (ילקו"י)

ו. יש לומר בעלמא די ברא כרעותיה, הכ"ף של כרעותיה דגושה. ובאמירת יהא שמיה רבא יש לומר מבָרַך, קמ"ץ תחת הבי"ת ופת"ח מתחת לרי"ש. ולא מבורך בחולם. ואומר תִּשבחתא התי"ו הראשונה בחיריק ולא בשורוק. (ילקו"י)

ז. יש לומר בקדיש "לעלם ולעלמי עלמיא" עם ו', וכן על הצבור לענות ביהא שמיה רבא מבֹרך לעלם וּלעלמי עלמיא, בתוספת ו'. ודלא כמו שנדפס באיזה סידורים, לעלם לעלמי עלמיא, בלי ו', שזה אינו נכון. (ילקו"י)

ח. יש לומר ולכוין בקדיש תיבת שמֵה חסר י'. ויש שגורסים שמיה ביו"ד. ויש גורסים ועלמי בלי למ"ד, כדי להשוות המנין לכ"ח אותיות. אבל הגירסא הנכונה היא "שמה" בלא יו"ד, ולעלמי בלמ"ד. (ילקו"י)

ט. יש לומר בקדיש "לעילא מן כל ברכתא", ולא מכל ברכתא. (ילקו"י)

י. נכון לפסוע שלש פסיעות בכל קדיש שאומרים בו: "עושה שלום במרומיו", הן בקדיש על ישראל, והן בקדיש יהא שלמא, ולא רק בקדיש תתקבל. ואין חילוק בזה בין שליח צבור לשאר כל אדם שאומר קדיש "יהא שלמא" או "על ישראל". וכן יש לפסוע בקדיש תתקבל של ערבית, וכן בקדיש שלאחר ברכה מעין שבע בליל שבת. (ילקו"י)

יא. המתפלל עם אשכנזים והוא בתוך י"ב חודש לאב או לאם, ואומר קדיש לע"נ אביו או אמו, אין לו לשנות מהנוסח המקובל אצלינו, הן באמירת ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן בחייכון וביומכון וכו', והן באמירת יהא שלמא, ועל ישראל. אולם אם אומר קדיש יהא שלמא בבית כנסת של אשכנזים עם אחרים, רשאי לקצר בנוסח יהא שלמא, כפי מנהג נוסח האשכנזים, כדי שיסיים ואמרו אמן עם כולם. אך אין לו לשנות את מבטאו ולומר כמבטא אשכנזי, אלא כל עדה צריכה להחזיק במנהגה, ובמבטא המקובל אצל בני העדה מדורי דורות, מבטא שהחזיקו בו גדולי תורה וענקי הרוח מדורי דורות. ואף במבטא שם ה' אין לו לשנות ולומר הנו"ן כמו חול"ם, אלא יש לומר בקמ"ץ. (ילקו"י)

יב. מנהגינו שכל המחוייבים לומר קדיש תום, אומרים אותו כולם ביחד, הן בקדיש על ישראל שקודם הודו, והן בקדישים שאחר בית יעקב, וקודם עלינו לשבח. אך יש להקפיד שלא יהיה אחד אומר הקדיש במרוצה, וחבירו לאט מדאי, אלא ישתדלו שכולם יאמרו הקדיש מלה במלה ככל האפשר. וכשיש כמה שאומרים קדיש ביחד, ואחד מהם אומר הקדיש בלחש, לכתחלה אין לעשות כן, דצריך שכל אחד יאמר הקדיש בקול רם. אך אם הוא צרוד, והוא בתוך י"ב חודש, יכול לומר הקדיש בלחש עם אחרים שאומרים הקדיש בקול רם. (ילקו"י)

יג. אין לבת לומר קדיש על אביה או אמה , אפילו אם הוריה כתבו כן בצוואה, ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה. (ילקו"י)

(הרה"ג אברהם יוסף שליט"א כתב בתשובה: "כשיש מנין גברים והאישה נמצאת בעזרת נשים ומצטרפת לומר קדיש עם הגברים, כאשר חברותיה בלבד שומעות אותה מותר לה לומר את הקדיש, אולם המנהג הנכון והטוב ביותר, כאשר אדם נפטר בלא בנים שיאמרו קדיש, לשכור תלמיד חכם שיאמר את הקדיש במשך השנה, ותבוא עליהם ברכה".)

יד. גר צדק רשאי לומר קדיש על אביו או אמו הגויים, לאחר פטירתם, וכן רשאי לומר השכבה בבית הכנסת. אך כדי שהדבר לא ייראה תמוה לרבים, יאמר את ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד. (ילקו"י)

טו. מי שמת בלי בנים או שבניו קטנים ואינם יכולים לומר קדיש, יכולים לשכור אדם שיאמר בעבורו קדיש ויועיל לעילוי נשמתו. כן הוא הדין אם הניח רק בנות, אפילו גדולות, שאינן רשאיות לומר קדיש, שיש לשכור אדם שיאמר בעבורו קדיש. (יקד"ח)

טז. מי שאין לו בנים שיאמרו עליו קדיש, עדיף לשכור אדם בכסף שיאמר עליו קדיש, מאשר יאמרו עליו קדיש בחינם. (יקד"ח)

יז. אדם שהושכר על מנת שיאמר קדיש, מותר לו לומר קדיש עבור מספר נפטרים ומועיל לכולם. (יקד"ח)

יח. מי שציוה לבניו שלא יאמרו עליו קדיש לאחר מותו, אין להם לשמוע לצוואת אביהם, שאילו ידע מהתועלת שיש באמירת הקדיש לא היה מצוה כן. (יקד"ח)

יט. בעל שנפטרה אשתו, אינו מחויב לומר עליה קדיש בפרט אם יש לה בנים האומרים עליה קדיש. אך מכל מקום בודאי שלא גרע מאדם זר שאומר קדיש ומכוין שיהיה לעילוי נשמתה שמועיל לה, ולכן אם אין מי שיאמר עליה קדיש ראוי שבעלה יאמר עליה קדיש. ויאמר בפיו שכל הקדישים והמצוות שעושה במשך השנה יהיו לעילוי נשמתה. (יקד"ח)

כ. צריך לומר קדיש כל שנים עשר חודש לעילוי נשמתו, ופוסקים מלומר קדיש שבוע אחד בתחילת חודש שנים עשר, שלא יאמרו ההמון שאביו רשע ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש. (יקד"ח)

כא. בשבוע הראשון בתחילת החודש השתים עשרה יפסיק מלומר קדיש יתום שבתפילות, אך קדיש שאומרים אחר הלימוד יכול להמשיך לומר כהרגלו. (יקד"ח)

כב. מי שאומר קדיש על אביו ומפסיק בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, אולם אומר קדיש גם על נפטר אחר שאין מי שיאמר עליו קדיש, יכול להמשיך לומר את הקדיש כדרכו אף בתחילת החודש השנים עשר כיון שיש סיבה לאמירתו. (יקד"ח)

כג. אם לומד לימוד מיוחד לעילוי נשמת הנפטר בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, יש להמנע מלומר קדיש אחר לימוד זה, ורק לאחר לימוד רגיל שאין לו שייכות לנפטר בדוקא, יכול לומר קדיש. (יקד"ח)

כד. לאחר שנים עשר חודש פטור מלומר קדיש, ואף על פי שהשנה מעוברת צריך לומר שנים עשר חודש ולא יותר. וטוב לומר קדיש גם לאחר שנים עשר חודש. (יקד"ח)

כה. אומרים צידוק הדין וקדיש על תינוק שנפטר משעברו עליו שלושים יום. וכן יש לערוך השכבה ואזכרה גם לקטנים שנפטרו קודם שהגיעו לגיל שלש עשרה. (יקד"ח)

כו. מי שיש לו אב ואם מותר לו לומר קדיש יתום אם אין אביו ואמו מקפידים. ואם אביו ואמו מקפידים צריך לשמוע להם. (יקד"ח)

כז. אם התחיל לומר קדיש בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים את הקדיש, והוא שנשתיירו רובם, אבל אם לא נשתיירו רובם לא, ועל אותם שיצאו נאמר: "ועוזבי ה' יכלו", ואם היו עשרה בזמירות ושירת הים ויצאו מהם קודם שיתחיל הקדיש לא יאמר קדיש בפחות מעשרה, וכן בשאר הקדישים, אע"פ שהם חובה. (בא"ח)

כח. אם הם עשרה בצמצום ואחד מהם מתפלל תפלת עמידה, שאינו יכול לענות עמהם קדיש, אעפ"כ מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו ב' או ג' או ד' מתפללין כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש, דכל שיש שם עשרה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה, אבל אם היה אחד מהעשרה ישן אין לצרף ולא יאמרו קדיש עד שיקיצו אותו, ואם אי אפשר להקיצו לא יאמרו. (בא"ח)

כט. צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד, אבל מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר זה אינם מצטרפים אע"פ שפתח פתוח ביניהם, ותיבה או בימה שבבית הכנסת שעומד עליה הש"ץ אע"פ שהיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה הרבה ויש לה מחיצות גבוהים עשרה הש"ץ מצטרף, ומה שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד כל זה לענין צירוף, אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים הרי זה עונה עמהם קדיש. (בא"ח)

ל. כשאומרים שנים או שלשה יחד קדיש, והאחד מקדים את חבירו, אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חבירו, יש אומרים שימתין לאחרון ויענה אמן אחד ויעלה לכולם. וכן יכול להקדים ולענות אמן אחר הראשון ויעלה לו גם לשני. ויש שנוהגים לענות "אמן ואמן" על שניהם. ואם יש הפסק ביניהם אחר תוך כדי דיבור, יענה אמן אחר כל אחד ואחד. (ילקו"י)

לא. יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אמן בקול, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ומה שעונים יהא שמיה רבא בקול רם הוא כדי לעורר הכוונה. אך אין צריך לתת בעוז קולו יותר מדאי, עד שיהיה ללעג בעיני הבריות, אלא יענה בקול רם ובכל כוונתו. ועל כל פנים לא יגביה קולו יותר מהמברך. ופירוש יהא שמיה רבא היינו שיהיה שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיו שמו וכסאו שלמים עד שימחה שמו של עמלק. (ילקו"י)

לב. כשאומר השליח צבור קדיש, אין הקהל חייבים לעמוד, כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מעומד, אלא רשאים לענות אמן יהא שמיה רבא כשהם יושבים. וכן המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח. ורק מי שהיה עומד והתחילו לומר קדיש כשהוא עומד, לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא, ואחר כך ישב. וכן אם עמד בקדיש מלא קומתו לכבוד תלמיד חכם או זקן, ישאר עומד עד שיסים לענות אמן יהא שמיה רבא, ואחר כך ישב. וכל זה כשקם מלא קומתו, (כגון שקם מפני שיבה), אבל אם קם בהידור בעלמא, אין צריך לעמוד כדי לענות. והרואה את חבירו שבא לישב באמצע הקדיש, נכון שיזכירנו שצריך לעמוד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וכן נוהגים על פי הקבלה לעמוד בשעת אמירת קדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של ליל שבת, כדי לקבל שבת בתוספת הרוח. ומנהג האשכנזים כדעת הרמ"א, לעמוד בשעה שעונים קדיש וברכו, וספרדי שמתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא עמהם בעת אמירת קדיש וברכו, כדי שלא יהיה בכלל יושב בין העומדים. (ילקו"י)

לג. לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף, ונשמע כאומר "מן". וכן שלא יחטוף וימהר לענות אמן בטרם סיים השליח צבור את הברכה, או אמירת הקדיש. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. (שו"ע)

לד. וכן לא יענה אמן קצרה, ולא ארוכה מדאי, אלא יאריך קצת עד כדי אמירת אל מלך נאמן. (ילקו"י)

לה. יש להפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא, היות והאמן שעונה היא ענייה על מה שאמר השליח צבור, ויהא שמיה רבא הוא התחלת שבח בפני עצמו. ועל השליח צבור (וכן על כל אומר קדיש) להמתין מעט קודם שימשיך לומר יהא שמיה רבא וכו', ויאמר יהא שמיה רבא בנחת, לאט לאט, ולא במרוצה, כדי שהקהל יספיקו לענות עד דאמירן בעלמא (לפי מנהגינו), ואחר כך יענו גם כן אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא. והאומר הקדיש במרוצה עליו נאמר חוטא אחד יאבד טובה הרבה. (ילקו"י)

לו. מה שיש נוהגים שהצבור או חלק ממנו אומרים הקדיש בניגון יחד עם השליח צבור כשהם יושבים במקומם, ראוי לבטל מנהגם, שאין לומר קדיש עם החזן, אלא צריך להקשיב לו ולענות אחריו אמן, ויהא שמיה רבא. (ילקו"י



עניני יארצייט (יום הזיכרון):

לז. מי שהיה לו יארצייט, ולא יכול לומר קדיש, כגון שהיה בדרך, או שלא הגיע לו קדיש, יכול לומר קדיש בתפלת ערבית שלאחר היהרצייט. (קצשו"ע)

לח. מי ששכח לומר קדיש ביום פטירת אביו יאמר קדיש ביום אחר, שקדיש ולימוד תורה ומצוות שמקיימים הבנים בכל זמן עושה נחת רוח לאביו ואמו. (יקד"ח)

לט. אם חל היארצייט באמצע השבוע מתחילין לומר קדיש מליל שבת הקודם, דהיינו מתפילת ערבית של ליל שבת, עד סוף תפילת מנחה של יום היארצייט. ואם חל יום היארצייט ביום שבת מתחילין מערבית של ליל שבת הקודם, ואומרים כל השבוע עד סוף שבת השניה שהוא יום היארצייט. (יקד"ח)

מ. יש מקומות שנהגו שהאבלים על אב ואם אינם אומרים קדיש בחנוכה ופורים, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר יש לבטלו בהסברה ובאמירה נעימה הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה מפני המחלוקת. (יקד"ח)

מא. אומרים קדיש על הנפטר בחול המועד, והוא הדין אם נפטר ביום טוב שיש לומר עליו קדיש אף על פי שעדיין לא נקבר. (יקד"ח)

מב. אבל העומד באמצע פסוקי דזמרה והציבור הגיעו לקדיש שאומרים קודם עלינו לשבח, רשאי להפסיק שם על מנת לומר קדיש על אביו ואמו, וישתדל על כל פנים שההפסקה תהיה בין מזמור למזמור. (יקד"ח)

מג. אם הבן יודע להתפלל לפני התיבה יתפלל, ויותר מועיל מאמירת הקדיש, שלא נתקן הקדיש אלא לקטנים. (יקד"ח)

מד. גם בתוך שבעת ימי האבל על אביו ואמו ראוי שהבן היודע להתפלל כשליח ציבור יעבור לפני התיבה, אך על שאר קרובים שנפטרו לא יעבור לפני התיבה בתוך השבעה, אלא באופן שאין מי שיודע להתפלל כמותו. (יקד"ח)

מה. אף כי ענין הקדיש בכלל וענין התפילה שעובר כשליח ציבור לפני התפילה בפרט מועיל לנשמת הנפטר, מכל מקום יזהר שלא יבוא על ידי זה לידי קטטה ומריבה, ויוסיף להרבות בלימוד, כי לימוד התורה מועיל שבעתיים מכל התפילה, ועל ידי כן מכניסין המת לגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה אין ערך לכבוד שזוכה אביו על ידי זה בישיבה של מעלה. (יקד"ח)

מו. נוהגים הספרדים שאבל תוך שנים עשר חודש על אב ואם או תוך שלושים על שאר קרובים מתפלל כשליח ציבור גם בשבתות וימים טובים. ומנהגנו להקל שאבל יתפלל כשליח ציבור גם בראש השנה ויום הכפורים ובתפילת מוסף. וגם למחמירים שלא יתפלל האבל כשליח ציבור בימים נוראים ובתפילת מוסף, מכל מקום אם הוא חזן קבוע ומרוצה לקהל אין לבטלו משום זה, אף אם יש עדיף ממנו. (יקד"ח)

מז. יש נוהגים שכאשר נפטר אחד מן הקרובים, מעמידים קערה מלאה מים על הקרקע עד תום שבעת ימי האבלות ולצידה נר דולק, ואין למחות ביד הנוהגים כן, והבא להישאל מורים לו דשב ואל תעשה עדיף. (יקד"ח)

מח. אדם שנפטרו אביו ואמו בתאריכים הסמוכים זה לזה, טוב שיאמר קדיש בשביל שניהם, ולא ישכור אדם שיאמר קדיש בעבור אחד מהם, דקדיש אחד עולה לשניהם. אך נר נשמה יש אומרים שצריך להדליק עבור כל אחד בנפרד. ויש אומרים שגם בנר מספיק אחד עבור שניהם וכן הלכה. (יקד"ח)

מט. נוהגים שהבן עולה לעליית המפטיר לעילוי נשמת אביו ואמו כל שנים עשר חודש, ובפרט בשבת השלושים ובשבת השנה. ועדיף שיעלה הבן לעליית מפטיר משאר עליות. וכן המנהג. (יקד"ח)

נ. כשרוצים שני אחים לעלות לתורה אחד לעליית משלים והשני לעליית מפטיר, אין להקל בזה לכתחילה, ומ"מ העושים כן יש להם על מה שיסמוכו. (יקד"ח)

נא. אם יש שני אנשים הרוצים לעלות לעליית מפטיר לעילוי נשמת קרוביהם, כל הקודם זוכה. כלומר, מי שיום היארצייט קודם בימי השבוע, כגון שאחד ביום ראשון והשני ביום שלישי, אותו שיום היארצייט ביום ראשון זכה בעליית המפטיר. ואם שניהם ביום ראשון, אב קודם לאם. ואם לשניהם אב או אם, תלמיד חכם קודם. ואם שניהם תלמידי חכמים, המופלג בחכמה קודם. ואם שניהם שווים יעשו פשרה, אבל לא יתקוטטו חס ושלום בעבור זה, כי מילה בסלע ושתיקה בתרי, ועל ידי ששותק ומוותר לחבירו יהיה יותר נחת רוח לאביו מאשר ידבר ויעלה למפטיר. (יקד"ח)

נב. אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות לאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, וכן הוא בזוהר הקדוש (ויקרא קטו:) , ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות. (קצשו"ע)

סיפורים בנושא הקדיש

מעשה מדהים

הסיפור שלהלן מועתק מילה במילה מתוך הספר "האיש על החומה"- תולדות הרב זוננפלד:

הגאון זקן המקובלים ר' אהרון סלוסקי שליט"א, שמע סיפור מופלא מפי מורנו על ענין אמירת הקדיש שקרה בפרשבורג, בעת שלמד בישיבת הכתב סופר, ומעשה שהיה כך היה:

אשה מכובדת ובעלת עסק מבוסס, היתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מדי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד קדיש אחריהן, והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.

לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיון שהוא ניהל את העסק ביחד איתה, פגעה פטירתו בעסק, שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. מצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנלן? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה. אולם, על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב אותה מאוד, וזהו, ענין שמירת הקדיש שעלול להתבטל, אחר שהפסיקה את ההקצבה למטרה זו.

במר נפשה עלתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאוד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלאת את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מלאה את נפשה אושר אין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפרקן. כי מרגע שענין הקדיש לנשמות גלמודות הובטח לה, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובענין שתי בנותיה, שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בודאי בעוניין של בנותיה, ויזמין להן את זווגן וכל צרכיהן.

בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מדותיו, וברכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן התקרב אליה ונכנס אתה בשיחה לבבית תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.

נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה מאיגרא רמה לשפל המדרגה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.

"מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך"?, שאל הזקן.

"לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה"? השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום המשוער.

שלף הזקן גיליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם שם את חתימתו, הביע את משאלתו שהיות ומדובר בסכום רציני מאוד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.

כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה כל כך פנים, ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה. אעפ"כ הזדרזה למחרת לסור אל הבנק ולנסות בלב דופק את מזלה.

כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני המבוכה ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו. וכאן התרחש משהו דרמתי ביותר.

כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף…

בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן ענין עם מעשה מרמה. אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה בבהילות שאלה, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה.

"רק אתמול קבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך שכותב ההוראה חתם על ההמחאה", ענתה האשה כמתנצלת.

"האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?", שאל המנהל.

"בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו", ענתה.

הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה בלא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושחרר את האשה.

אחרי שהאשה עזבה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם. האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. בלילה שלפני זה הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון: "דע לך שמאז שסרת מן הדרך הישרה והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה, עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהם, וזכותי עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתיו לאשתי שלעגה לכל הענין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.

וסיים מורנו (הרב זוננפלד): "מי היו שני הבחורים? – אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד…

האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

הנפטר 'ארגן' מניין לקדיש

סיפר הרה"ג מרדכי גיפטר שליט"א: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגורי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור עוד שמונה מחבריו שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה. אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.

משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע.

הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים. משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש"?

משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה באידיש: "אונד איך בין ניסט קיין איד"? (וכי אני אינני יהודי?), ומיד עמד ואמר קדיש.

אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז"ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'. אמרתי לו: 'אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול. הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מנין, ואתה תאמר קדיש!'

כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומַר קדיש'! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי. ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא…"

השופט הגוי שיבח את הקדיש

מעשה שהיה ביהודי עשיר שנפטר בארה"ב והוריש הון רב לבנו שהיה כופר גדול, ובצוואתו התנה את מסירת הרכוש רק אם הבן יאמר עליו קדיש.

התנאי לא מצא חן בעיני הבן, שראה בענין התפילה לעילוי נשמת האב "כפייה דתית", ופנה לבית המשפט. השופט שלא היה יהודי, ביקש לדעת מה כלול בטקסט של הקדיש, הוא קיבל לידיו סידור תפילה מתורגם לאנגלית, וכאשר ראה את פירוש הקדיש התפלא מאוד ואמר:

"כיצד מעז אתה לטעון שיש באמונה של השארות הנפש משום כפייה דתית?! הרי אין כאן מילה אחת הקשורה לנפטר, והקדיש אינו מדבר על עילוי נשמת המת, אלא רק על התפשטות מוסר ה' בעולם, על החוקים היפים שיש בתורה שיתגדלו בעולם, ועל השלום – "יהא שלמא רבא מן שמיא", ועל כך שהעיקרים הכתובים בתנ"ך (שמקובל על כל גויי הארצות) יתפשטו בכל רחבי תבל, ותורת ה' ומעשיו הטובים עם הבריות יתפרסמו בעולם".

השופט לא הסכים לתביעתו של הבן, וציווה עליו לומר קדיש, ואם יסרב תופקע זכותו לירש את אביו.

הכל בגלל קדיש אחד

ספרי המוסר משתדלים להמחיש את מציאות החיים בעולם הזה כמקום בו אפשר לעשות מצוות ללא סוף ולזכות באמצעותם לחיי העולם הבא, וגם בכוחו של מעשה קטן אחד להעניק לאדם אושר נצחי בעולם האמת, מה שלא יוכל האדם לעשות רגע אחד לאחר צאת נשמתו.

בספר "טובך יביעו" הובא מעשה במשגיח כשרות בבית ההארחה של המושב שורש שבהרי ירושלים, שנהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע. והנה אירע יום אחד שהיה חסר העשירי למניין. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרים ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר.

כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ומה פירושו של המושג מניין. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת. לאחר הקדיש, לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

עברו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. בלילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהצטרף למניין, ופניו קורנות. הא יש מספר לו שעזב את העולם לפני כחודש, "ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין".

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות המצוה ההיא שקיים, נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש. הוא מסר את כתובתו המדויקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.

מנוחה בעולם האמת

משפחה יהודית עלתה מאירן לפני כמה שנים. הבנים והבנות לא שמרו מצוות, מלבד בת אחת. כאשר נפטרה האֵם לא היה מי שיאמר עליה קדיש וגם אף אחד לא דאג לכך.

בתום השנה לפטירתה התגלתה האם לבִּתה בחלום ואמרה שאין לה מנוחה בעולם האמת. מתוך הדברים שאמרה אפשר היה להבין שהסיבה היא אי אמירת קדיש. מיד נשכר אברך בן תורה וירא שמים שיאמר קדיש וילמד משניות לעילוי נשמתה.

שלושים יום לאחר מכן התגלתה שוב האם לבִּתה בחלום ואמרה לה: "הנחת את דעתי".

ברכות שמברכים כשמגיע משיח

בסייעתה דשמיה אנו יודעים כבר שמשיח בן דוד כבר פה וצריך להתגלות כל רגע.

ידוע שכשמגיע משיח יש לברך חמש ברכות שכולם צריכים לדעת בעל פה ולשנן,

כשאנחנו רוצים לאכול או לשתות אנו יודעים בפרוש מה אנו צריכים לברך, אז כדי שנזכה להיות מאלה שבאמת מצפים לגאולה אנו צריכים להיות מוכנים כבר עם הברכות בשלוף…

אז הנה חמשת הברכות שאנו צריכים לברך ברגע שמגיע משיח:

  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם גאל ישראל
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם חכם הרזים

בעזרת השם ובאמונה שלמה שנזכה לברך ברכות אלה במהרה

אמן !!!

עצות מהרב – הרב עמיחי דואן

עצות מהרב

מה עיקר הנצרך מאתנו בשבת ? שמעתי מהגר"א נבנצאל שליט"א, שאמר בשם מו"ר הרב דסלר זצ"ל, שהגם שיש מצווה לאכול חמין בשבת , אבל יש להיזהר שלא להכניס את השבת לתוך החמין ולאכול אותה עמו ( עי' מכתב מאליהו ח"א, עמוד 227 ) , כלומר צריך להיזהר שלא לעשות מהעקר טפל ומהטפל עיקר, שהרי השבת היא לא רק יום מנוחה ואכילה, אלא יום של קדושה והתענגות על ה', לכן יש לכנס שיעורי תורה ברבים, בשעות של הצהריים, לקבוע דרשה, לקדש שם שמיים , ללמוד הרבה תורה, ולא להעמיס על הקיבה, שהרי האוכל מביא את השינה, אלא יאכלו דברים מענגים ולא יגררו אחריהם, והעצה היא בקביעת חברותות, שיעורים , כינוסים לשם שמיים, וכך הדבר יחיש גאולת ישראל בקרוב ממש ברחמים . ראה בטור סימן רצ, וביאור דבריו במרן הב"י אות ב' ) שהוא מעניין המלכת ה' בעולם .

מעשה באשה שלא הצליחה  להיגמל מעישון בשבת –מעשה בזוג שהיו בקיבוץ וחזרו בתשובה והאישה לא הצליחה להיגמל מעישון בשבת , הלכו להגרי"ש אלישיב זצ"ל שהורה לברר האם אימה וסבתא היו יהודים, ונמצא שהסבתא היתה מתנדבת גויה שנתנו לה תעודת גיור, ובסוף אמר הגרי"ש זצ"ל : " באו וראו חסדי ה' יתברך. כפי שהבנתי האשה הזאת מבקשת לעשות רצון קונה, והראייה שעזבה את כל אורח החיים הקודם , אבל הבורא , היודע מראשית עד אחרית , ידע שהאישה הזאת היא בת עם זר, וכשהיא תשמור שבת, היא תהיה חייבת מיתה" הורה להשלים גיור כהלכה ואז נגמלה מהעישון וכך היה. ראה ופריו מתוק ( בראשית, עמוד 104 )

עצות מהרב

כיצד אפשר לזכות שהילדים שלנו לא יראו רופאים החורף הזה ?

חז"ל הקדושים במדרש ( שיר השירים רבה פרשה ו, אות יא ) בית שסגור לצדקה פתוח לרופאים , ובית שפתוח לצדקה סגור לרופאים . הוב"ד ילקו"י אבילות ( עמוד נג, הערה יח  ) .

ובימים אלה ממש שולחים מסרונים של חיסונים על דבר נגע השפעת ח"ו וחיסוני "נגד שפעת לילדים "  ,ואילו  והעצה היא , להרבות צדקה, כמו שצריך ע"פ ההלכה שהיא הציווי לדבר ה' בארץ, וה' הטוב יזכה אותנו להכיר רק את מחלקת יולדות בנסיבות המשמחות ,כמו שאמרו רבותינו (יבמות סב ע"א ) : " אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף" , בלידות קלות ומהירות כהטלת ביצת התרנגולת ושה-טיפת חלב היחידה שנכיר תהיה רק "דבש וחלב תחת לשונך" ואת רקת נכיר רק ממה שלמדו אותנו חז"ל בבבלי ובירושלמי.

לישון מתוך דברי תורה – ידוע שהרגעים שבהם הנשמה יוצאת מהגוף היא זמן השינה ונראה שדברי התורה מעלים את הנשמה ישירות למקומה בטח למעלה , ועל רבינו ה באבא סאלי זצ"ל כתוב (  ישראל סבא קדישא, עמוד 143 ) : " תמיד נהג רבינו להירדם מתוך דברי תורה, לשם כף נהג רבינו להביא תלמידים מן הישיבה שיקראו לפניו עד שיירדם " .

האמונה – שירת החיים של יהודי

האמונה – שירת החיים של יהודי

(מהאדמו"ר מסלונים)

הָאֱמוּנָה הִיא סוֹד קִיּוּמוֹ וְנִשְׁמַת אַפּוֹ שֶׁל יְהוּדִי. כַּאֲוִיר לִנְשִׁימָה, שֶׁבִּלְעָדָיו אֵין לְשׁוּם חַי זְכוּת קִיּוּם עֲלֵי אֲדָמוֹת, כֵּן הִיא הָאֱמוּנָה לַיְּהוּדִי הַמַּאֲמִין. בִּלְתִּי הָאֱמוּנָה, אֵין לוֹ כָּל קִיּוּם רוּחָנִי אֲפִלּוּ שָׁעָה מוּעֶטֶת, כִּי הִיא מְקוֹר חַיּוּתוֹ הָרוּחָנִית, וְהִיא נִשְׁמַת הַתּוֹרָה, הַמִּצְווֹת וְכָל הַיַּהֲדוּת.

הָאֱמוּנָה, תַּמְצִיתָה בְּצַו הַחַיִּים שֶׁל יְהוּדִי: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֶלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". הַפָּסוּק הַזֶּה הוּא נִשְׁמַת כָּל הַיַּהֲדוּת, וְהוּא שִׁירַת חַיָּיו שֶׁל הַיְּהוּדִי. אֶת חַיָּיו מַתְחִיל בְּפָסוּק זֶה, בְּהִכָּנְסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ מַשְׁמִיעִים בְּאָזְנָיו קְרִיאָה קְדוֹשָׁה זוֹ, וְגַם טֶרֶם לָכֵן חוֹזְרִים כָּל לַיְלָה לְיַד מִטָּתוֹ אֶת שֹׁרֶשׁ אֱמוּנָתֵנוּ כִּי ה' אֶלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. כְּשֶׁאַךְ מַתְחִיל לְדַבֵּר, מְלַמְּדִים אוֹתוֹ פָּסוּק זֶה (סוכה מ"ב), וְאַחַר כָּךְ כָּל יָמָיו פּוֹתֵחַ וּמְסַיֵּם אֶת יוֹמוֹ בִּקְרִיאַת שְׁמַע. אַשְׁרֵינוּ שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים וּמְיַחֲדִים שִׁמְךָ בְּכָל יוֹם וְקוֹרְאִים פַּעֲמַיִם בְּאַהֲבָה. בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ, אַחֲרֵי הִטָּהֲרוֹ לִפְנֵי ה', מְסַיֵּם אֶת הַיּוֹם בְּקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּקְרִיאַת שְׁמַע. וְכַאֲשֶׁר עוֹבֵר לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן וְגוֹמֵר תַּפְקִידוֹ בְּעוֹלָמוֹ, בְּטֶרֶם תֶּאֱפַס נְשִׁימָתוֹ, יְסַיֵּם בָּהּ אֶת שִׁירַת חַיָּיו בִּקְרִיאַת הָאֱמוּנָה כִּי ה' אֶחָד.

הָאֱמוּנָה הִיא מִזְבַּח הָאַהֲבָה עָלֶיהָ שָׁפְכוּ דָּמָם מִילְיוֹנֵי יְהוּדִים, וְהִקְטִירוּ נִשְׁמָתָם כְּשֶׁפִּיהֶם מָלֵא בְּשִׁירַת חַיֵּיהֶם, בִּכְרָזַת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֶלֹהֵינוּ ה' אֶחָד". בְּאֵשׁ קֹדֶשׁ זֹאת עָלוּ עַל הַמּוֹקֵד. גַּם כְּשֶׁנִּתְּנָה לָהֶם הָאֶפְשָׁרוּת לִחְיוֹת חַיִּים מְאֻשָּׁרִים בְּעָלְמָא הָדֵין, לֹא נִתְּקוּ עַצְמָם מִשֹּׁרֶשׁ הָאֱמוּנָה, וְלוּ לְמַרְאִית עַיִן. וּמַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת נִיצוֹץ הָאֱמוּנָה בְּלֵב יְהוּדִי, אֲפִלּוּ זֶה הַשָּׁקוּעַ בְּעָמְקֵי שְׁאוֹל.

הָאֱמוּנָה הִיא שִׁירַת הַחַיִּים בָּעִתִּים הַמְאֻשָּׁרִים, עֵת מִתְרַפֵּק עַל אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה", וְעִמָּהּ הוּא חַי בָּעִתִּים הַחֲשׁוּכִים בְּיוֹתֵר, גַּם כַּאֲשֶׁר עוֹלָמוֹ חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ. וּבָרְגָעִים הַטְּרָאגִיִּים בְּיוֹתֵר, מְבָרֵךְ אִישׁ יְהוּדִי בְּכָל לֵב: "בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת", וּמַצְהִיר כִּי הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (דברים לב), וּמַרְגִּישׁ כִּי גַּם כַּאֲשֶׁר "וְאַצִּיעָה שְׁאוֹל – הִנֶּךָּ", וְגַם כִּי "אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם – גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קלט).

הָאֱמוּנָה הִיא אֹשֶׁר הַחַיִּים. בְּעֵת שֶׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מֵאִיר לַיְּהוּדִי בְּאוֹר הָאֱמוּנָה הַזַּכָּה וְהַבְּהִירָה, אֵין קֵץ לְאָשְׁרוֹ. בָּהּ הוּא מַרְגִּישׁ אֶת הָאֹשֶׁר הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר, וְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם לֹא יִשְׁווּ לַתַּעֲנוּג הָעִלָּאִי הַזֶּה. וּמַה מְּאֹד הוּא אֻמְלָל בְּעֵת אֲשֶׁר עֲנָנִים שְׁחֹרִים יְכַסּוּ עָלָיו אֶת אוֹר הָאֱמוּנָה, וְרִגְשֵׁי בְּדִידוּת וְנִתּוּק מֵאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְעִיקִים עַל לִבּוֹ עַד דִּכְדוּכָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ.

הָאֱמוּנָה הַזַּכָּה וְהַטְּהוֹרָה, נוֹתֶנֶת לַיְּהוּדִי מַבָּט מְיֻחָד עַל כָּל הַבְּרִיאָה. הוּא רוֹאֶה אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ מִתּוֹכָהּ, מֵהַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, וּמִן הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ. מִכֻּלָּם יַרְגִּישׁ אֶת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל, וְאֵיךְ שֶׁאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם. וּבְאוֹר הָאֱמוּנָה יִשְׁמַע אֶת שִׁירַת הַבְּרִיאָה הַיּוֹצֵאת מִכָּל נִבְרָא.

הָאֱמוּנָה מְאִירָה אֶת נִשְׁמָתוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי. הִיא שׁוֹלַחַת קַרְנֵי אוֹר בְּתוֹרָתוֹ, תְּפִלָּתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ. וְגַם בְּכָל עִנְיְנֵי הָאַרְצִיּוּת וְהַחָמְרִיּוּת הִיא מְאִירָה מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. הָאֱמוּנָה פּוֹתַחַת לְפָנָיו שַׁעֲרֵי מְתִיקוּת וְעַרְבוּת, בְּשַׁבָּתוֹת וּמוֹעֲדִים, וּבְקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וְלֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא.

הָאֱמוּנָה הַטְּהוֹרָה נוֹתֶנֶת לַיְּהוּדִי חָזוֹן וְתֹכֶן חַיִּים, וּמַעֲנִיקָה לוֹ תְּחוּשָׁה עִלָּאִית לְהַרְגִּישׁ אֶת יִעוּדוֹ הַמְיֻחָד בְּחַיָּיו, וְאֶת הַשְּׁלִיחוּת הָעֶלְיוֹנָה שֶׁעָלָיו לְמַלֵּא. שֶׁעַל כְּגוֹן דָּא אָמְרוּ חֲזַ"ל (במדבר רבה פט"ז): אֵין לְךָ חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כְּשָׁלִיחַ הַמְמַלֵּא שְׁלִיחוּתוֹ. וּבְכֹחַ עִלָּאִי זֶה מִתְגַּבֵּר עַל כָּל מִכְשׁוֹלֵי הַחַיִּים.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לוֹ.

הַאִם יֵשׁ לְךָ אוֹהֵב וְרֵעַ כְּאָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר רָמְזוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עָלָיו יִתְבָּרַךְ: "רֵעֵךָ וְרֵעַ אָבִיךָ אַל תַּעֲזֹב" – זֶה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ הוּא. וּמִי יָבִין אֶת הֶגְיוֹן לִבְּךָ וּמִי יְרַפֵּא אֶת נַפְשְׁךָ כָּמוֹהוּ יִתְבָּרַךְ. הַקְשֵׁב לִדְבָרַי, הַסְתֵּר אֶת עַצְמְךָ בְּחֶדֶר מְיֻחָד, אִם אֶפְשָׁר לְךָ, וְאִם לָאו – הָסֵב פָּנֶיךָ אֶל הַקִּיר וְצַיֵּר בְּמַחֲשַׁבְתְּךָ שֶׁאַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַתָּה שׁוֹפֵךְ לְפָנָיו אֶת לִבְּךָ בְּשִׂיחַ לִתְפִלָּה, כְּפִי שֶׁעוֹלֶה עַל לִבְּךָ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ. (חובת התלמידים דף קלט)

ייסורי דוד המלך – הרבנית שלומית גד זצ"ל

ייסורי דוד המלך

למרות כל הייסורים, דוד המלך אומר:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מ"ב, ב')

כמו האילה המשתוקקת לאפיקי המים כך נפשי משתוקקת אליך אלהים.

אַיָּל – הוא שם כולל לאַיָּל ואַיָּלָה. רש"י: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג" – דבר הכתוב בזכר ובנקבה. אמרו רבותינו: האַיָּלָה הזאת חסידה שבחיות, וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום. ומה היא עושה? חופרת גומה ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים.

"יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ… אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צ"ד, י"ב)

כל חייו של דוד המלך הם מסכת ייסורים אחת גדולה, צרה רודפת צרה, כל חייו עוברים עליו בייסורים פיזיים ונפשיים קשים הן מבית והן מחוץ, מרגע היוולדו ועד יום מותו הוא מדוכא בייסורים, כל סוגי הייסורים האפשריים אשר ניתן להעלות על הדעת, ללא הפוגה, ללא רגע של מנוחה או שלווה. נראה שייסוריו של איוב היו פחותים בהרבה לעומת ייסורי דוד המלך. אך דוד המלך אומר: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". מבחינתו רודפים אותו רק טוב ורק חסד, לגביו אין ייסורים ואין תלונות, הוא מקבל הכל באהבה, הוא יודע שהכל מאת ה' והכל רק לטובה, דוד המלך אוהב את ה' בכל מאודו: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְיָ, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי"… ולמרות כל הייסורים דוד המלך אומר: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי… צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים"… "לא חסר" לדוד המלך מאומה כי "יְיָ רֹעִי – לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי"… וגם כאשר "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא" דוד המלך אומר: "וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא…כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי"…

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ (המקל) וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"… לפי מצודות דוד על תהילים כ"ג, ד': שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ – מה שאתה מכה אותי בשבט של ייסורין ותחזור ותסמוך אותי במשענתך, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי – הם הם המנחמים אותי כי בזה אראה שלא עזבתני למקרים. ודווקא הצרות, המכות בשבט מוכיחות שה' משגיח עלי ולא עזבני ליד המקרה, שבט הייסורין מוכיח לי שאין כאן הסתר פנים כפי שהיה עם הנחש למשל: עונשו של הנחש היה לאכול עפר, והרי העפר מצוי בכל מקום, אז איזו קללה היא זו שמזונו של הנחש מצוי לו בכל מקום ללא קושי? האמת היא שהקב"ה רצה להיפטר מן הנחש ולא לשמוע ממנו יותר, להסתיר פניו מהנחש, ולכן כל ימיו מזונו זמין ונמנע ממנו להשמיע את שירת היקום, שירת הצומח והחי המבקשים את אוכלם מה'. ומה שהקב"ה מכה את האדם בשבט הייסורים זה מוכיח לאדם: שה' משגיח עליו, ואינו מסתיר פניו ממנו ולא עזָבוֹ.

הרד"ק מבאר: שבט ומשענת זה אותו דבר, כי הרועה משתמש במקל הרועים לכמה פעולות: לפעמים הוא משתמש בשבט – כמקל: למקרה שאותה כבשה יוצאת מהעדר ופונה לכיוון אחר, ובכך היא מסתכנת שיבוא זאב ויטרוף אותה, ובעזרת המקל הרועה מכניס אותה חזרה לתוך העדר. ולפעמים הרועה משתמש בשבט – כמשענת: כאשר הרועה נשען על המקל כדי לנוח, או אם הוא הולך רגע הצידה ומניח את המשענת מול העדר, הכבשים בטוחות שאם המקל כאן – אז גם הרועה כאן. לכן השבט והמשענת "הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".

נראה שייסורי דוד המלך החלו עוד לפני שנולד: אפילו חיים – לא היו לו משלו, הוא היה צריך לחיות רק 3 שעות ולמות אך קיבל את חייו במתנה מאדם הראשון, והנה – שמחה גדולה דוד קיבל חיים ונולד.

אך לא היתה כל שמחה, כבר בלדתו החלו הייסורים: נחשד כממזר, הוא ילד לא רצוי וה"כבשה השחורה" של המשפחה, היה נושא ללעג ולבוז. אחיו התביישו בו, מאסו בו, הרחיקוהו מהבית ושִלחוהו לרעות את הצאן במדבר הרחק מהבית והמשפחה, והוא בודד, מוקף חיות טרף, צער וייסורים, קור וְחום השמש הקופחת.

והנה שמחה גדולה – שמואל הנביא השקול כמשה ואהרון מגיע אליהם כדי למשוח את מלך המשיח, ולהפתעת כולם הוא מושח את דוד למלך. אך אין שמחה למרות משיחתו למלך ייחסם של האחים לא השתנתה. דוד המלך ממשיך לרעות את הצאן, הוא מנגן לפני שאול המלך, והופך למקורב למלך ולנושא כליו, אך גם לזאת אין שום התייחסות מצד משפחתו, ולמרות שהוא כבר מלך – בעיניהם הוא לא השתנה, אין מניחים לו מלרעות את הצאן, והוא הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בבית לחם. כאשר שלושת בני ישי הגדולים הולכים אחרי שאול למלחמה, דוד המלך נוטש את הצאן על שומר ובא במצוות אביו למחנה לפקוד את שלום אחיו, אך למרות שהוא מלך אָחִיו כועס עליו על שנטש את הצאן ובא לראות את המלחמה.

והנה שמחה גדולה – דוד מנצח את גָלְיָת הפלישתי בנצחון מוחץ והופך לגיבור העם, הוא הורג את גָלְיָת וכורת את ראשו ומביאו לפני שאול, ומסבב בירושלים ובערי ישראל לבשר את הנס שעשה ה'. אך הייסורים מעיבים על שמחתו: ומן היום ההוא והלאה, שאול רודף את דוד ומחפש עצות ותחבולות כיצד להמיתו. שאול מטיל את החנית לעבר דוד המנגן, ודוד ניצל רק בנס.

ולמרות שהמלך הבטיח למנצח את בתו, מירב הבכירה ניתנת לאיש אחר, ובעד מיכל שאול המלך דורש 100 עורלות פלישתים ובכך מנסה להפילו בידי פלישתים, אך דוד מביא 200 עורלות עבור מיכל.

והנה שמחה גדולה – דוד נושא לאשה את מיכל בת המלך ושמח באשתו. אך הייסורים שוב מגיעים ומעיבים על שמחתו : שאול שולח שליחים אל בית דוד לשמור את הבית כל הלילה ולהמיתו בבוקר. ומיכל אשתו מצילה אותו בכך שממלטת אותו דרך החלון, ונוקטת בפעולת הסחה כאשר היא מניחה את הטרפים על המיטה ואומרת שהוא חולה… בינתיים דוד בורח ומתרחק, הוא נפרד ממקורביו, מאשתו, מיהונתן ובצר לו הוא מגיע לנָיות אל שמואל הנביא. עבדי שאול מחפשים אחריו ומתנבאים ושאול המגיע לנָיות גם הוא מתנבא, ובינתיים בעוד שאול בביטול חושים דוד בורח ומגיע אל יהונתן ושוטח לפניו את לבו, הוא מסתתר עד שיהונתן בודק עבורו מה כוונת שאול, אך שאול כועס על יהונתן ואומר לו שדוד הוא בֶן מָוֶת ומטיל על יהונתן את החנית להכותו. ליהונתן כבר אין יותר ספקות ביחס לכוונת שאול, ודוד נס לנוב עיר הכהנים.

בנוב עיר הכהנים הכהן שואל לו באורים ותומים, הוא מקבל לחם וחרב, אך בנוסף לבריחה ולהיותו נרדף באים עליו עוד ייסורים : לשון הרע של דואג האדומי עליו גורמת להריגת נוב עיר הכהנים ביד שאול, אביתר הכהן שורד ובורח אל דוד עם ה"אורים ותומים".

בלית ברירה דוד בורח מפני שאול אל שונאיו הפלישתים – אל אכיש מלך גת ובידו חרב גָלְיָת הפלישתי. הידיעה על בואו של דוד מתפרסמת במהירות ומחפשים להורגו, ודוד בראותו את גודל הסכנה מגיע לשפל המדרגה ועושה עצמו משוגע, דוד המלך כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה ריבוא, ואשתו חמישים, ומוריד את רירו אל זקנו, וניצל בזכות ה"שיגעון".

הייסורים אינם מניחים לו לרגע דוד בורח מגת למערת עדולם, ומתקבצים אליו כ-400 איש ומפחד שאול מצטרפים אליו גם בני משפחתו. דוד משאיר את בני משפחתו אצל מלך מואב וממשיך במנוסתו מפני שאול ומגיע ליער חרת אשר ביהודה.

ואם לא די לייסורים הורג מלך מואב את הורי דוד וכל משפחתו.

הייסורים רודפים את דוד והוא נַס עם אנשיו לעיר קְעִילָה, ושם נלחם למען יושבי קעילה בפלישתים השוסים את הגרנות, ומושיע את יושבי קעילה. עוד לא הספיק לשמוח על הנצחון בפלישתים וכבר מלשינים עליו אנשי קעילה לשאול ומתכוונים להסגיר את דוד, ודוד שוב נאלץ לברוח עם כ-600 אנשיו למצדות למדבר זיף.

והזיפים אשר בתחומם מסתתר דוד עולים אל שאול, מלשינים על דוד ומוסרים לשאול את מיקומו המדוייק של דוד: בערבה אל ימין הישימון. שאול ואנשיו כבר מצליחים להקיף את דוד ואנשיו מכל עבר, הם כמעט לוכדים אותם, אך באותו רגע ממש – מגיע שליח אל שאול ומודיע לו על פלישת הפלישתים לארץ, שאול מפסיק לרדוף ודוד ניצל גם הפעם.

דוד בורח אל צורי היעלים ושאול לאחר ששב מאחרי הפלישתים רודף אחריו בצורי היעלים. תוך כדי המרדף אחרי דוד, נכנס שאול לבדו למערה הקרובה להסך את רגליו כשכלל לא דימיין לעצמו שבתוך מערה זו פנימה, יושבים דוד ואנשיו, והנה שעת כושר להרוג את שאול, אך דוד לא פוגע במשיח ה', הוא כורת את כנף מעילו של שאול וגם על כך הוא מצטער ומתייסר לאחר מעשה.

ואם לא די בכל צרותיו וייסוריו של דוד מתווסף לצרותיו גם נבל הכרמלי, וכאשר שולח דוד שליחים אל נבל העשיר אשר חוגג את הגז, כיון שדוד ואנשיו הגנו על אנשי נבל וצאנו, והיה אך טבעי שנבל ישלח עמהם מעט מזון – לא רק שנבל הקמצן אינו שולח מאומה אלא אף מדבֵּר בדוד דברי סרה: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ "עֲבָדִים" הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וכל זאת כשכבר היה ידוע לָכּל שדוד הוא מלך. דוד מתכוון להרוג את נבל המורד במלכותו, אך אביגיל הצדיקה אשת נבל מצליחה למנוע זאת בחכמתה. לאחר עשרה ימים נבל מת ודוד נושא את אביגיל לאשה לאחר שלושה חודשים. עוד לא מספיק דוד לשמוח בנישואיו לאביגיל וכבר מתחילים הייסורים להעיב שוב על שמחתו : כאשר התעברה אביגיל היו מלעיגים שאביגיל מעוברת מנבל.

לאחר מכן נודע שמיכל אשתו הראשונה אשר קידש ב-100 עורלות, ניתנה לפלטי בן ליש.

שאול ממשיך לרדוף אחרי דוד במטרה להורגו, ודוד ממשיך בבריחתו ומסתתר במצדות ובחורשות, בגבעת החכילה, והנה הזיפים שוב מלשינים על דוד, ובעקבות ההלשנה שאול מגיע למדבר זיף עם 3,000 איש מבחורי ישראל. ואז מזדמנת לדוד הזדמנות פז להרוג את שאול כאשר נופלת תרדמה על כל מחנה שאול, אך שוב דוד לא מוכן לפגוע במשיח ה'.

דוד מבין ששאול לא יפסיק לרדוף אותו ולכן מחליט לעבור עם אנשיו לארץ פלישתים אל מעוך מלך גת, שם יד שאול לא תשיגו. מלך גת מקבלו ומאפשר לו להתיישב אם אנשיו בצקלג, ודוד נלחם מדי פעם באוייבי גת. הפלישתים מתכוננים למלחמה בישראל, מלך גת בטוח בדוד וממנה אותו לשומרו האישי אך ברגע האחרון שרי הצבא בגת ממאנים לצרף את דוד.

והנה בהעדרם של דוד ואנשיו, פשטו העמלקים על צִקְלַג ולקחו בשבי את הנשים והילדים, וגם את נשות דוד. דוד ואנשיו בוכים בכי גדול ורודפים אחרי העמלקים ומצילים את הנשים והילדים.

וכאשר חוזר דוד ואנשיו אל ציקלג לאחר הכותו את עמלק, מגיע הרגע הצריך לשמח את דוד יותר מכל: שליח מגיע ומבשר לדוד ששאול ושלושת בניו נפלו במלחמה. שאול אוייבו המבקש את נפשו כבר לא ירדוף אותו יותר, כעת הוא כבר בדרך אל המלכות על ישראל, אך במקום לשמוח – שוב באים על דוד המלך הייסורים, אין רגע של שמחה : דוד עצוב ומקונן "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ… הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!"

דוד שב ליהודה, עם שתי נשיו עמו וכל אנשיו ובני משפחותיהם, והנה שמחה גדולה: בחברון מושחים את דוד למלך על יהודה. אך העצב והייסורים שוב מעיבים על שמחתו של דוד : למרות שדוד נמשח למלך בחברון, ולמרות שכבר היה ידוע לכל שדוד נמשח למלך ע"י שמואל על כל ישראל – בכל זאת ממליך אבנר שר צבא שאול את אִישׁ בֹּשֶׁת בן שאול למלך.

עוד לא נרגע דוד המלך מהמלכת אִישׁ בֹּשֶׁת על ישראל והנה צרה חדשה : מות הנערים בבריכה בגבעון. אבנר בן נר אשר ראה שממלכת אִישׁ בֹּשֶׁת הולכת ומתפוררת, ביקש למשוך את תשומת לב העם למעשה גבורה של אנשיו: על הבריכה בגבעון נאבקו 12 נערי אבנר מול 12 נערי יואב, אך הם היו שקולים בכוחות והרגו אלה את אלה, וזה לא הסתיים בכך, ונהרגו 360 אנשי אבנר ו-19 אנשי יואב ובתוכם עֲשָׂהאֵל קל הרגליים.

אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול לא היה איש מלחמה כלל, אבנר היה כעת האיש החזק בבית שאול, והוא מחליט לכרות ברית שלום עם דוד. דוד מסכים בתנאי שישיב לו את מיכל אשתו, ואבנר מגיע עם מיכל. דוד המלך מקבל את אבנר ואנשיו ועורך לכבודם משתה, והשמחה גדולה – כריתת ברית שלום עם בית שאול. אך השמחה לא אורכת זמן ומיד מעיבים הייסורים גם על שמחה זו : יואב שר צבא דוד שולח שליחים אל אבנר בשם דוד המלך וללא ידיעת דוד המלך, ומחזיר את אבנר אשר היה בדרכו לאחר כריתת הברית עם דוד המלך, אך בדרך יואב מכה את אבנר והורגו. דוד נרעש מהבשורה הרעה, הוא חושש שהעם יחשוב שידו היתה בהריגת אבנר כיון שדוד הזמינו אליו. דוד המלך מלווה את אבנר והוא בראש המתאבלים, הוא מורה לחגור שק ולקרוע בגדים, והוא נושא קולו ובוכה ומקונן: שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, והוא שרוי בצער גדול, עד כדי כך שלא טעם לחם כל היום ההוא.

עוד לא הספיק דוד המלך להתאושש מצער מותו של אבנר בן נר, וכבר נחתה צרה חדשה : הריגת אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול בידי שני אנשי בליעל: בַּעֲנָה ורֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, אשר רצו למצוא חן בעיני דוד המלך וחשבו שהוא ישמח בנפול אויבו ויוכל למלוך על כל ישראל. במקום לשמוח על נפילת מתחרהו אשר במותו "פינה" לו את הדרך אל המלוכה על כל ישראל – דוד המלך מצטער וכועס על שהרגוּ איש צדיק על מיטתו, ונותן הוראה לתלות את בני הבליעל.

והנה שמחה גדולה: לאחר מות אִישׁ בֹּשֶׁת באים כל שבטי ישראל וזקני ישראל אל דוד המלך לחברון, וסוף סוף מושחים את דוד למלך על כל ישראל. דוד עובר לירושלים והופך את ירושלים לבירת ישראל הנצחית. אך גם כאן מתנהלת מלחמה קשה על כיבוש ירושלים מידי היבוסי, העיוורים והפסחים וכו'. דוד המלך בונה את ביתו בירושלים ונולדים לו עוד בנים ובנות.

אך השמחה לא אורכת זמן רב וכבר מלחמה חדשה בפתח : לאחר שהפלישתים שומעים על כל גדולתו של דוד המלך ועל אשר נמשח למלך על כל ישראל, הם מחליטים לבקש את נפשו ויוצאים למלחמה בעמק רפאים. דוד ואנשיו עומדים בניסיון קשה: הם מצוּוים לעמוד ללא תנועה מול כל מחנה הפלישתים העצום העומד ממש לידם, עד לקבלת האות מאת ה': כאשר הרוח תניע את ראשי האילנות. הפלישתים נוחלים מפלה מוחצת והשמחה גדולה.

דוד המלך הולך ברוב עַם להעלות את ארון ה' מבית אבינדב בגבעה בקרית יערים – לירושלים. ועֻזָּה הצדיק אשר שלח את ידיו לאחוז בארון ולסמוך אותו – מת, ואת ארון ה' מָטִים אל בית אדום הגיתי. כל זה מאוד חורה לדוד ומעיב על שמחתו. אך לאחר שלושה חודשים שוב מקבץ דוד המלך את זקני ישראל, השרים, הכהנים והלויים כדי להעלות את ארון ה' לירושלים בשמחה, בתרועה ובקול שופר. ודוד מפזז ומכרכר לפני ה', אך שוב יש לדוד המלך עוגמת נפש : מיכל בת שאול הנשקפה בעד החלון בָּזָה לו על התנהגותו כאחד הריקים, לדעתה.

דוד המלך רוצה לבנות את בית ה', אך עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה כפי שחשב. דוד המלך יוצא להכות בפלישתים במֶתֶג הָאַמָּה, הוא לא מספיק לנוח ממלחמה זו וכבר יוצא למלחמה במואב על אשר הרגו את הוריו ומשפחתו. ומיד צפויה לו עוד מלחמה בהֲדַדְעֶזֶר מלך צובה. מלחמה רודפת מלחמה ורוב ימיו של דוד המלך הוא נלחם כארי בראש הצבא, כדי למגר את אוייבי ישראל. ועוד מלחמה בארם דמשק, ועוד מלחמה בארם בגיא מלח.

והנה מת מלך עמון ידידו של דוד, והוא שולח את נציגיו לנחם את חנון בנו, אך העמונים חושדים שהשליחים באו לרגל את העיר והם מביישים ומבזים את שליחי דוד המלך : העמונים מגלחים את חצי זקנם וחותכים את חצי בגדיהם, ומגודל הבושה יושבים שליחי דוד המלך ביריחו עד אשר יצמח זקנם. דוד התכוון לטובה אך העמונים היו כפויי טובה, ושוב יוצא דוד למלחמה והפעם בבני עמון אשר ביזו את שליחי המלך. ואחר כך שוב נלחם נגד ארם ובני עמון. דוד המלך זוכה לנצחון אדיר על אוייביו, ופחד דוד נופל עליהם.

תוך כדי המלחמה בבני עמון מתרחש מעשה בת-שבע המעיב על כל חייו. נתן הנביא בא אליו ומוכיחו על גזלת כבשת הרש, ודוד המלך חוזר מיד בתשובה ומתענה על כך עד סוף ימיו, אך בכל זאת מרננים אחריו. הצרות רודפות אותו בשרשרת, אחת אחרי השניה, אין לו רגע מנוחה : התינוק שנולד לו מבת-שבע חולה אנוש, דוד מבקש עליו רחמים, צם, מסתגף, שוכב על הארץ – אך התינוק מת.

והנה יש לדוד מעט נחת, נולד שלמה בנו השני מבת-שבע: שלמה החכם באדם וממשיך שושלת בית דוד, ידידיה – ידיד ה', וַיְיָ אֲהֵבוֹ. אך מיד נופלת בביתו צרה חדשה : מעשה אמנון ותמר. אמנון בכורו אונס את תמר אחותו (ואחות אבשלום).

דוד המלך עוד לא מספיק להתאושש מן הצרה החדשה וכבר נוחתת עליו צרה נוספת בביתו : אבשלום בנו האהוב הורג את אמנון בכורו, ובורח לגשור. והנה לאחר מספר שנים אבשלום מורשה לחזור מגשור, ולאחר תכסיס האשה התקועית דוד המלך מתפייס עם אבשלום.

אך השמחה אינה אורכת זמן רב, וכבר מתרגשת בביתו צרה חדשה, והפעם צרה קשה מנשוא : אבשלום בנו האהוב מורד באביו – בדוד המלך, ודוד נאלץ לעזוב את ירושלים עיר הבירה ולברוח עם אנשיו. וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל על הצרה החדשה, "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה".

ואם לא די בצרה הצרורה שפקדה את דוד המלך, תוך כדי מנוסתו מירושלים יוצא שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא ממשפחת בית שאול ומקלל את המלך ומביישו ומסכל את דוד ואנשיו באבנים.

והנה נודע שגם אחיתופל יועצו האישי בקושרים נגדו. ואֲחִיתֹפֶל מציע עצה לאבשלום: לבוא אל פילגשי אביו ובכך לחסל כל סיכוי שהוא להתפייסות עם אביו.

דוד וכל העם אשר אתו עוברים מיד את הירדן, ואבשלום עם כל המורדים בעקבותיו, למרות הכל דוד המלך חושש לחיי אבשלום בנו, ונותן למפקדיו הוראה: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", זה כל מה שחשוב לו במלחמה הזו נגד בנו המורד בו. אך אבשלום נתפס בראשו ושערותיו בסבך האֵלה, ויואב הורג את אבשלום המורד, ונהרגים 20,000 איש מאנשי ישראל.

אך במקום לשמוח במות אבשלום המורד ובחיסול המרד המסוכן ביותר בחייו, ולקבל את חייליו המנצחים בכבוד הראוי להם – דוד המלך עולה לעליית השער ובוכה, וזועק בקול גדול: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". ויואב אומר למלך שאנשיו אשר חרפו את נפשם במלחמה, חושבים שדוד היה מעדיף שהם ימותו ואבשלום המורד ישאר בחיים. דוד המלך מקבל את אנשיו והם שבים עמו לירושלים.

דוד המלך עוד לא מספיק להתאושש ממרד אבשלום, וכבר צרה חדשה ומרד חדש : שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מורד במלכות דוד. תוקע בשופר ומכריז: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי". ותוך כדי המרדף אחרי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יואב הורג את עֲמָשָׂא שר צבא אבשלום, ואנשי דוד מצליחים לדכא את מרידת שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אשר מומת.

עוד לא מצליח דוד המלך להתאושש ממרד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי והנה צרה חדש וייסורים : לקראת שנותיו האחרונות של דוד המלך מגיע רעב אשר נמשך שלוש שנים רצופות.

דוד המלך כבר מזדקן, אך עדיין ממשיך לצאת למלחמות בראש צבאו, והמלחמות על אוייבי ישראל נמשכות כל ימיו: דוד המלך יוצא למלחמה ב-4 בני הָרָפָה בגת ומנצחם, יוצא למלחמה נגד יִשְׁבִּי אך כמעט נהרג ומפקדי הצבא אוסרים עליו לצאת עוד למלחמות: "לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל". אחרי כן היתה עוד מלחמה בְּגוֹב (גזר) עִם פְּלִשְׁתִּים, ומלחמה בַּענק בעל 24 האצבעות.

עוד לא מספיק דוד המלך להתאושש מכל המלחמות והצרות הפוקדות אותו, והנה : מתחילה מגפה בעם, "וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל"… וימותו מישראל 70 אלף איש.

ובנוסף על על הצרות והייסורים מתגלה לעיני דוד מחזה מרתית : הוא רואה מלאך העומד בין הארץ לשמים ובידו חרב שלופה ונטויה על ירושלים להשחית, ואמרו חז"ל: שהמלאך המשחית קינח את חרבו בטליתו של דוד המלך. וכיון שראה דוד את חרבו של המלאך, לא היה בו כח, והיו כל איבריו מרתתין עד יום מותו.

ובסוף ימיו, קרוב לגיל 70, סובל דוד המלך גם מייסורי הגוף ומאבד את חום גופו, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.

ו"לקינוח" כל מסכת הייסורים של דוד המלך, וממש "רגע" לפני מותו : מורד בו אֲדֹנִיָּה בנו כאשר כבר היה ידוע לָכָּל ששלמה הוא המיועד למלוך. ואֲדֹנִיָּה מכתיר את עצמו למלך, ביודעו שדוד המלך כבר זקן וחלש ולא יוכל להגיב. ולא זו בלבד, אלא שמצטרפים אליו לא פחות ולא יותר: יואב שר צבא דוד המלך, ואביתר הכהן מנאמני דוד המלך.

ודוד המלך מתגבר כארי וקם לעשות את רצון ה' ולהמליך את שלמה בנו – ממשיך שושלת בית דוד ומשיח ה'. הוא מצווה לקרוא אליו את: צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, והם מורידים את שלמה לגיחון, מושחים אותו למלך על כל ישראל ותוקעים בשופר, ובכך נכשלת מרידת אֲדֹנִיָּה. וכל העם קוראים: יחי המלך שלמה! וכל העם שמחים שמחה גדולה, עולים אחריהם ומחללים בחלילים.

דוד המלך למרות זקנתו וחולשתו מקהיל את כל שרי ישראל לירושלים ומודיע להם שהקדוש-ברוך-הוא בחר בשלמה המלך לבנות את בית המקדש. באותו מעמד דוד המלך מנדב את העם לבניית בית המקדש, והקהל מתנדב בשמחה. באותו מעמד חשוב גם ממליכים את שלמה המלך בפעם השניה, למלך על כל ישראל ומושחים אותו לעיני כל שרי ישראל, ומושחים גם את צדוק לכהן גדול.

דוד המלך היה גיבור אשר יכול היה לעמוד בייסוריו יותר מכל בן אדם אחר על פני האדמה, לכן נְתָנוֹ הקב"ה באמצע הדורות – שיהיה נושא עליו את הדורות שלפניו ושלאחריו. דוד המלך מלמד אותנו: ששום דבר ואפילו הייסורים הכי גדולים שהתייסר כל חייו – אינם יכולים לחצוץ בינו לבין האלקים, והוא מסיים את חייו בחג השבועות בלימוד תורת ה'. "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד".

"יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים י"א, ה')

כל לשון נסיון הוא מלשון נס, כשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כיון שאם המנוּסֶה נוהג בדרך הטבע – הוא אינו יכול לעמוד בנסיון (ספר דרך חיים). "עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם".

אפשר אולי להבין את ייסורי דוד המלך בדרך משל:
משל לְפִּשְתָנִי:

אמר ר' יוסי ברבי חנינא: פשתני זה כשפִּשְׁתָנוֹ קשה – אינו מקיש עליו ביותר, למה? שהיא פוקעת. הוא מכה רק על הפשתן שהוא יודע שהוא יפה, וככל שהוא מכה עליו הוא משתבח והולך ונעשה לבן וצח. כך אין הקב"ה מנסה לרשעים שאין הם יכולין לעמוד בניסיון, ולמי הוא בוחן ומנסה? את הצדיקים. שהקב"ה מנסה את הצדיק שמביא עליו ייסורין של אהבה, למרק אותו על ידי ייסורין ולזכך נפשו שנאמר: "יְיָ צַדִּיק יִבְחָן", אָבָל "רָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס – שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ". ולמה אינו בוחן לרשעים? מפני שאינן יכולים לעמוד בניסיון.
משל ליוצר קָנְקָנִים:

אמר רבי יוחנן: היוצר הזה כשהוא בודק כבשנו אינו בודק בקנקנים מרועעים (בקנקנים חלשים ורעועים). למה? מפני שאינו מספיק להקיש עליהן עד שהוא שוברן (מיד נשברים), לכן אינו מקיש עליהם כלל. ובמי הוא בודק? בקנקנים היפים והחזקים, שאפילו שמקיש עליהן כמה פעמים הם מחזיקים מעמד ואינן נשברין. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, ואת מי הוא מנסה? דווקא את הצדיקים – "יְיָ צַדִּיק יִבְחָן".
משל למי שיש לו שתי פָּרוֹת:

משל לבעל הבית שיש לו שתי פרות: אחת כוחה רע (חלשה) ואחת כוחה יפה (חזקה). על מי הוא נותן את העול? – לא על הפרה החלשה, שמא תכרע ותיפול, אלא מטיל את העול על הפרה החזקה שכּוֹחָה יפה. כך הקב"ה לא מנסה אלא את הצדיקים.

ולפעמים באין ייסורין ונסיון על הצדיק: שכאשר הקדוש-ברוך-הוא רוצה להביא גזירות רעות על העולם בשביל חטא שהוא בעולם – הוא מביא על הצדיק, שהצדיק סובל את עול הגזירה בשביל כל העולם, ויכול לעמוד בגזירתו יתברך ובעולו. כמו שמצאנו אצל יחזקאל הנביא פרק ד' שבייסורים שלו יכל לכפר על ישראל: "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי (רש"י: לסבול צער וייסורים… כביכול על שהכעיסו לפנָי, ותכפר על עוונם אחרי אשר קשה בעיניך הפורענות שאני אומר להביא עליהם). וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ", ומביא ה"מצודות דוד": בזה הצער יכופר עוון ישראל לבל יהיו כָּלִים בעונותיהם מבלי תקומה.
(מדרש רבה שיר השירים פרשה ב' פסקה מ"ו, מדרש תהילים י"א, ילקוט שמעוני בראשית כ"ב, ספר דרך חיים פרק ה' משנה ב')

הקדוש-ברוך-הוא סורק את ה"פשתן" הטוב והמשובח, מָכֶּה על ה"קנקנים" החזקים, מטיל את ה"עול" על הפרה החזקה, ואת עול התפקיד בעולם מטיל הקדוש-ברוך-הוא על כתפי הצדיקים, כיון שהשאר היו מתמוטטים מעוצמת הייסורים הבאים לעולם בשל הטומאה המתרבה בעולם. ואנו רואים לאורך כל ההיסטוריה היהודית (אברהם אבינו שהתנסה בעשרה נסיונות, יהודים בשואה וכו'): שככל שהאדם הקרוב לאלקים סובל יותר ייסורים, לא רק שהם לא מחלישים את אמונתו, אלא אדרבא הייסורים רק מחשלים את אמונתו ומגבירים את אהבתו לבורא.

במסכת תענית דף כ"א מסופר על נחום "איש גם זו" על רוב תורתו וחוכמתו באו עליו ייסורין וחולאים חזקים ורעים, והוא בחר הכל לנפשו ושאל בבקשה מהקדוש ברוך הוא שיבוא עליו כל דבר חטא שנפל ממנו, ועל כן ביקש מלפניו לגבות מחטאתו בעולם הזה כדי שלא ישאר עליו לא עוון ולא אשמה, אלא שיהיה זך ונקי לעולם הבא.

ונאמר עליו על נחום "איש גם זו" שהיה עיוור משתי עיניו וגידם מידיו ונכה רגליים, ושאר גופו היה מלא שחין וגרב, והיתה מיטתו בנויה על כלים וערבות מלאות מים כדי שיגיע אליו הקור ולא יעלו הנמלים. ויהי היום והאיש יושב בביתו והקירות נטו לנפול, ויבקשו התלמידים להוציאו מן הבית שלא יפול עליו, ויאמר להם נחום: הוציאו את כל כלי הבית מקטון ועד גדול ואל תניחו דבר, ואחר תוציאו את מטתי, כי כל זמן שאשב בבית לא יפול ולא יהרס. ויעשו תלמידיו כן ככל אשר ציוום. ויוציאו כל אשר בבית ולא נותר בו דבר, אחר הוציאוהו מן הבית, ונפל הבית מיד.

ויאמרו לו: רבינו, לאחר שדרכיך רצויות לפני הקדוש-ברוך-הוא ואתה ברוב צדקה וחסידות ובמעלה גדולה בתורה ובחוכמה, למה באו עליך הייסורין האלה הקשים והמשונים? אמר להם: אני שאלתי את כל הייסורין ובאו עלי. יום אחד הייתי הולך לבית חמי והייתי מוליך עמי שלושה חמורים נושאים בר ולחם ומזון ומיני פירות ומגדים, ואני בדרך פגע בי איש אחד ואמר לי: אדוני תן לי מה שאוכל שאני רעב. ואמרתי לו: המתן לי עד שאפרוק מן החמורים, לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו. וכשחזרתי אליו מצאתיו מת נופל על פניו ארצה, וחרה לי עד מאוד וגדל כאבי ועצבי ויגוני ותוגתי. ואפול על פניו, ואשים עיני על עיניו וכפי על כפיו ורגלי על רגליו, ואמרתי: העיניים שלא חסו עליך יהיו עיוורים. והידיים שלא מיהרו לתת לך מאכל יהיו מקוצצים, וכן רגלי. ועוד אמרתי: יהיה גופי מלא שחין וגרב.

וכשראה אותי רבי עקיבא, כך אמר: וי ואבוי לי שראיתיך בכך! אמרתי לו: אשריך שראיתני בכך, שהוא שכר גדול לי וקניתי בו חיי העולם הבא, וקראו לנחום – נחום "איש גם זו" על שהיה מנהגו לומר על כל הצרות שבאו עליו: גם זו לטובה! והיה מצדיק דין יוצרו עליו ולא היה כועס ולא מתקצף. ("מעשי הגדולים", עמ' תמ"ג, תמ"ד הרב שלמה ווילף)

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יְיָ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח', ה')

שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נִתנו אלא על ידי ייסורין ואלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא. (ברכות ה')

ומתוך אהבה שאוהב הקדוש-ברוך-הוא את ישראל, הוא מייסרם בייסורים של אהבה להפרע מהם כל יום מעט על חטאיהם, שבשעת מותו של אדם יהיה נקי וטהור מן העוונות ושלא תהיה מידת הדין מקטרגת עליו. לכן אמרו חז"ל שעולם הבא אינו נקנה אלא בייסורים, שעל ידי הייסורים בא נקי ונוחל העולם הבא, ולכן ישמח בייסורים הבאים עליו שעל ידי הייסורים מתמרקים עוונותיו.

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ" (משלי ג', י"ב)

מצודות דוד מביא: וכמו האב אשר יכוון בהכאה לרצות את בנו להיטיב דרכו, ולא לנקום נקם. שמייסרו בייסורים להדריכו בדרך הישרה, ולפעמים שולח הקדוש-ברוך-הוא ייסורים לצדיק לכפול לו שכרו בעולם הבא, או שיכפר על דורו, והם כתריס בפני הפורענות. המלבי"ם: שהתוכחה היא סימן האהבה. שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו אל מדרגה למעלה למעלה מרוב אהבתו אותו, כמו שירצה האב להעלות את בנו ממדרגה למדרגה.

על ידי הייסורים הצדיקים משיגים טהרה, זיכוך וליבון מכל רשמי החטא וחומריותו. לעליה לדרגות יותר דקות ויותר עליונות ברוחניות זקוקים לזיכוכים נוספים וחמורים יותר. ובגדר זה נבין את העונשים החמורים והסיגופים הקשים של בעלי תשובה. וזהו גדר ייסורין של אהבה שבאים לזכך את האדם ולקרב לבבו לאהבת השם יתברך. לזה צריך להרבות בכיבוס ומירוק על ידי ייסורים ממש. אצל צדיקים אלו שמתיסרים ייסורים של אהבה, הרי אין סכנה שמא יבואו לבעיטה בייסורים, ואדרבא על ידי ייסוריהם הקשים זוכים לעלות למדרגות רמות וגבוהות!
("מכתב מאליהו" הרב דסלר חלק ג' עמ' 235-238)

וצריך לקבל הייסורים בסבר פנים יפות, באהבה ואמונה, ויאמר שהם כפרה לעוונות ולא יטיח דברים ולא יאמר מה חטאתי ששלח לי הקדוש-ברוך-הוא ייסורים, כיון שהקדוש-ברוך-הוא עושה כן לטובתו למרקו מחטאיו, וכן המקבל ייסוריו באהבה והוא שמח בייסורים ומקבל אותם ככפרת עוונותיו, מביא גאולה לעולם ומנכים לו הרבה מאוד מהייסורים בעולם הבא.

וגדול השמח בייסורין מן המביא קורבן, שכן בזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר אדם היה חוטא היה מביא קורבן ומתכפר ואת הקורבן היה מביא מנכסיו. ואילו הייסורים פוגעים בגופו ולכן ניצול מן הדין ויורש מיד גן עדן, נמצא שהייסורים רעים לגוף אבל טובים לנפש, ואמרו חכמים: כל שעברו עליו ארבעים יום בלי ייסורים נחשב כאילו קיבל שכר של העולם הבא בעולם הזה.

וכן אין אדם בעולם הזה בלי ייסורים, שכל צער שסובל האדם נחשב לו כייסורים, ואפילו אם בִּגְדוֹ אינו מתאים לגופו שצר על גופו נחשב הדבר ייסורים, וכן כל צער קל כמו זה נחשב כייסורים ומנכים לו מעוונותיו, כדי שיירש העולם הבא, כיון שאין ייסורין בלי חטא. ואם האדם רואה שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואם פישפש במעשיו ולא מצא, יתלה חטא זה בביטול תורה. ("ילקוט מעם לועז", דברים חלק ב' – עקב)
החסד שבייסורים

באבות נאמר: העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד, והדין נותן שיאמר הקדוש-ברוך-הוא: איני זן משחיתים, ילך המשחית שנברא בעוון אצל מי שבראו ויתפרנס ממנו, ואם היה כך, היה המשחית מיד יורד ונוטל נשמתו של החוטא או כורתו, או שהיה החוטא נענש עליו עד שיתבטל המשחית.

אבל אין הקדוש-ברוך-הוא עושה כן, אלא נושא וסובל העוון, וכמו שהוא זן את העולם כולו, זן ומפרנס המשחית הזה, וממתין עד שיהיה אחד משלושה דברים: או שישוב החוטא בתשובה ויתכלה ויתבטל המשחית בסיגופיו של החוטא, או שיתייסר החוטא בייסורים ועונשים, או כאשר יענש בגיהנום ושם יפרע חובו. הרי שבייסורים האדם מכלה המשחיתים שרוצים לקורעו ולהאבידו מסיבת עוונותיו. ("תומר דבורה" – ר' משה קורדובירו זיע"א)

וכן נאמר ברבנו יונה: שההצלחה של האדם היא כשהוא זוכה להתייסר בעולם הזה. רבותינו מגלים לנו שהאדם המוצלח, הוא אינו הבריא בגופו ונפשו ופרנסתו בשפע ולא יודע שום רע, אלא האדם המוצלח הוא: המתייסר, שזוכה שנפרעין ממנו בעולם הזה, ובא לעולם שכולו טוב נקי וטהור ומוכשר לקבלת שפע העולם הבא. במסכת תענית ח' מובא: אמר רבי יהושע בן לוי – כל השמח בייסורין שבאין עליו, מביא ישועה לעולם.
ייסורי הצדיקים – הגנה על כל הדור

אמרו חז"ל במסכת שבת קי"ח: שהמשיח סובל ייסורים עבור כל ישראל, כמו שכתוב בישעיהו נ"ג: "אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי… אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם… וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ… וַיְיָ הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ"… לכן כל צדיק הדור גם כן סובל ייסורים בשביל כלל ישראל להקל מעליהם, כי הוא בבחינת משיח.

הרמח"ל בספרו "דרך ה' " ח"ב, פ"ג מביא:

…"כל ישראל ערבים זה לזה …ואם נתפסים זה על זה בחטא כל שכן שיועילו זה על זה בזכות. ואמנם, על פי שורש זה נסדר שיגיעו צרות וייסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל באהבה הייסורים שהיו ראויים לו מצד עצמו, ובמעשה הזה מיטיב לדורו שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העולם הבא… יותר גבוה במעלתו… שיִלְקֶה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאוד וקרובים לכליה או לאבדון, והוא בייסוריו מכפר עליהם ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם הבא".

ומצינו באהרון הכהן שכאשר מתו שני בניו, תגובתו היתה "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ( ויקרא י', ג'). רשב"ם מביא: ויאמר משה אל אהרון אל תתאבל ואל תבכה ואל תניח את העבודה, שאתה כהן גדול. ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך. "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (הכהן הגדול)… אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם, וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹקָיו". ואהרון רואה את בניו מתים ושותק ולא בוכה ולא מתאבל, הוא מניח את אבלו וממשיך בעבודת בוראו לכבוד ה'. ולפי הסבא מקלם עמוד ק"ח: זכה אהרון שעל ידי בניו (שמתו) הקב"ה יתיירא ויתעלה ויתקלס בפי כל.

ומצינו ברבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו זיע"א, שהביאו על עצמם ייסורים מרצונם באומרם: חביבים ייסורים. ובמסכת סוכה מ"ה מובא: אמר רבי שמעון בר יוחאי: יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלא אלעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלא יותם בן עוזיהו – מיום שנברא העולם עד סופו, ומפרש שם המהרש"א: ששלושתם היו בעלי ייסורים, וסובלים עוונות כל העולם בייסוריהם. ומצינו ברבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שקיבל על עצמו ייסורים והיה אומר לייסורים: בואו אחי, בואו רעיי. ואמרו חז"ל: שהיו מקפלים תחתיו שישים לבדים, ובבוקר היו מושכין מתחתיו עריבות מלאות דם ושחין שהיה זב מתחתיו. וכל אותו זמן שהיה לו ייסורין עמדה זכותו שלא מת אדם לפני זמנו.

במסכת בבא מציעא מובא מעשה ברבנו הקדוש: שביקש מלפני הקדוש-ברוך-הוא לשלוח לו ייסורים ביודעו עד כמה חביבים ייסורים. והיה חולה י"ג שנה, שש שנים היה חולה במחלת האבנים ושבע שנים בחולי הפה… ואמרו חז"ל: כל השנים שהיה רבינו הקדוש סובל ייסורים, לא מת אדם טרם זמנו ולא הוצרך העולם למטר. ואעפ"י שלא ירד המטר היתה האדמה לחה, וכשהיו עוקרים צנון אחד היתה מתמלאת הגומא מים. והֵגֶנָה זכותו מידה כנגד מידה: כשם שסבל רבי ייסורים בשעת אכילתו מכאב שיניים ומשתייתו שהיה סובל ממחלת האבנים, כך נתברכו התבואה והמים, להודיע שזכותו עומדת לו לדור. ויש אומרים בירושלמי במסכת כלאים, שהיה י"ג שנה חולה בשיניו ובכל אותן השנים עמדה זכותו, שלא הפילה אשה עוברה ולא מתה יולדת בארץ ישראל.

ומצינו במסכת ברכות ה': …רבי יוחנן קבר עשרה בנים זכרים… והיה הולך ומנחם אחרים.

וכן מצינו ברבי חנינא בן דוסא צדיק יסוד עולם, שהיה ניזון בקַב של חרובין (כמות מאוד קטנה של חרובים) מערב שבת לערב שבת, ובזכותו ניזון כל העולם. כיון שישראל ערבים זה לזה, הייסורים של הצדיקים הם הגנה על הדור.

ומצינו במדרש בילקוט משלי כ"א: מעשה ברבי מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמם? הניחה שניהם על המיטה ופרסה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה: היכן שני בניי? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: ציפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו כוס הבדלה והבדיל, הקריבה לפניו לאכול. ולאחר שאכל אמרה לו: רבי שאלה יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פיקדון ועכשיו בא ליטול, האם אחזיר לו או לא? אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון צריך להחזיר. תפסה אותו בידו והעלתו לחדר וראה שני בניו מתים, התחיל בוכה ואומר: בניי, בניי. באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר הפיקדון? כך ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. אמר רבי חנינא: בעניין זה נחמתו ונתיישבה דעתו.

לפעמים הקדוש-ברוך-הוא שולח לאדם ייסורים קלים כדי להצילו מייסורים קשים יותר: במסכת נידה פ"ב מובא מעשה באדם אחד שעמד ליכנס לספינה, ונתקע קוץ ברגלו ולא היה יכול לעלות לספינה. והיה מצטער הרבה שסחורתו נשארה בספינה. אחר כך נודע לו שהספינה נטרפה בים, ונמצא שניצול מייסורים קשים על ידי ייסורים קלים, וייסורים אלה קרויים ייסורים של אהבה – שמחמת אהבת הקדוש-ברוך-הוא אליו שולח לו ייסורים קלים להצילו מן הייסורים הקשים. לפיכך כשבאים ייסורים על האדם, הן בממונו והן בגופו, יאמר כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא עושה לטוב, ויקבלם באהבה ובשמחת לבב.

במסכת ברכות מובא: מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בדרך והביא עמו חמור קטן ותרנגול ונר, והחשיך היום ונכנס למקום אחד ללון, ולא נתנו לו להכנס לשם. אמר: כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא לטוב עושה, ושכב לישון באמצע השדה. בא ארי ואכל את חמורו, ובאה חתול ואכל את התרנגול, בא רוח וכיבה את הנר, אמר: כל מה שעושים מן השמים לטוב הוא. בלילה ההוא באו שודדים ושדדו את כל אנשי העיר, אמר: זהו שאמרתי, כל מה שעושים מן השמים לטוב עושים: כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. שאם היה הנר דולק היו רואים אותו השודדים, וכן היה החמור נוער והתרנגול קורא והיה הגייס בא ובוזז אותו, ולפיכך יקבל אדם ייסורין באהבה.
("ילקוט מעם לועז" דברים ב' – עקב)
המת מתגלה לרופא בחלום

מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש דוי והיה מתייסר בייסורים קשים ומחובר למכשירים שונים שרק על ידיהם עדיין נשאר בחיים. כשראה הרופא המטפל בו את גודל ייסוריו הרבים, החליט שכיון שאין סיכויים לרפאותו, אם כן למה לו חיים. והסיר מן החולה את כל המכשירים שהיה מחובר אליהם, ולאחר זמן קצר נפטר החולה לבית עולמו.

כעבור ימים מספר, נתגלה החולה המת אל הרופא בחלום ואמר לו: המצב היה שנותר לו לחיות עוד ארבעה ימים על ידי המכשירים ולסבול עוד ייסורים קשים, ואז היה נכנס ישר לגן עדן זך ונקי על ידי שהתמרק בייסוריו. ואילו כעת שהרופא הסיר ממנו את המכשירים וגרם בכך שימות ארבעה ימים קודם, הרי חסרים לו הייסורים של ארבעה ימים אלו ואינו יודע כמה זמן יקח עד שיתמרק משארית עוונותיו, וכידוע שייסורים בעולם הזה ממרקים בהרבה יותר מאשר ייסורי גיהנום. הרופא התעורר משנתו מזועזע כולו מחלום זה עד שמחרדת הדין הפך לבעל תשובה. ("לשכנו תדרשו" – ח"א עמ' שי"א)
הייסורים ומרכבות המלאכים

מעשה באדם שהיה למוד בייסורים ומכאובים שונים, מחלות רבות פקדוהו ואת אנשי ביתו, פרנסתו לא היתה מצויה ברווח, ועוד קשיים שונים ליוו אותו בימי חייו. יום אחד אמר לאשתו שהוא נוסע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל, כדי לשאול כיצד עליו לפרש את הנהגת ה' עמו ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר בא לבית הרב נתבקש על ידי הרבנית להמתין עד שהרב יתפנה אליו. התישב האיש באחת הכורסאות שניצבו בחדר, וכיון שהיה עייף מטורח הדרך, שקע בשינה עמוקה.

והנה בחלומו: הוא רואה את עצמו מגיע לשמים, ורואה לפניו דרך שוממה, אף נפש לא נראתה במקום. דממה מוחלטת שררה במקום. אט אט החל צועד במעלה הדרך, לפתע שמע מאחוריו קול רעש גדול הולך ומתקרב אליו, והנה עוקפת אותו מרכבה גדולה מלאה מלאכים צחורים כשלג, המרכבה חלפה במהירות ונעלמה באופק, שוב דמם המקום והאיש המשיך בדרכו. אחר כך חלפה על פניו עוד מרכבה כבראשונה ובעקבותיה מרכבות רבות, כולן מלאות מלאכים לבנים, חלקם גדולים ועצומים וחלקם קטנים וצנומים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים, החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים מטילי אימה. הדבר עורר את סקרנותו. הוא החיש את צעדיו עד אשר הגיע לכיכר רחבת ידיים, ושם מצא את כל המרכבות חונות. המלאכים שירדו מהן פנו לעבר מאזניים ענקיות שעמדו במרכז הכיכר והחלו לעלות עליהן. האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו שכאן הוא בית דין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם. המלאכים העולים על המאזנים נוצרו מהמצוות והעבירות שעשה האדם בימי חייו. כאשר מקיים אדם מצווה בשלמות נברא מלאך לבן גדול וכבד משקל, אך כאשר אין המצווה נעשית בשלמות, נברא מלאך פגום, חסָר אברים או דק וצנום, הוא הדין לגבי המלאכים הנוצרים ממעשי העבירות: אלו שנבראו מעבירות שנעשו בכוונה תחילה או מתוך הנאה, היו גדולים וכבדים, לעומתם – המלאכים שנבראו ממעשי עבירה בשוגג היו צנומים וקטנים.

בינתיים היו המאזניים הולכים ומתמלאים במלאכים לבנים מצד אחד, ובשחורים מצד שני, בעוד הם מטפסים ועולים על המאזניים, התעניין האיש לדעת מי הוא האדם הנדון במשפט זה, כאשר השיבו לו שהוא עצמו נדון במשפט, נדהם ונחרד לראות כי כמעט כל המלאכים כבר ניצבים על המאזניים וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים. ידוע ידע, כי אם זו תהיה התוצאה הסופית, יהיה דינו כדין הרשעים, ועל כן החל רועד כולו מפחד.

והנה הכרוז מכריז ושואל: האם נשארו עוד מלאכים? והתשובה היתה שלא. ושוב שואל הכרוז: אולי סבל היהודי ייסורים בימי חייו, ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות, מיד הופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכח הייסורים שסבל וכנגד כל מלאך של ייסורים הורידו מהמאזניים כמה מלאכים שחורים, שכן ייסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו. כעת רווח לו מעט כאשר ראה שמשקלם של המלאכים השחורים הולך ויורד וכפות המאזניים כמעט השתוו זו לזו.

כאשר תמו גם מלאכי הייסורים ראה שהכף עדיין נוטה במשהו לצד העבירות והבין האיש כי מצבו בכי רע, הנה עוד מעט קט יוכרז על פסק הדין והכף נוטה לרעתו. בצר לו נפלטה לפתע מפיו זעקה גדולה ומרה: הבו לי עוד ייסורים! מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו ובני ביתו של הרב, אשר נבהלו מהזעקה חשו לעברו ושאלוהו: מה קרה? רק עכשיו הבין שהכל היה חלום, קם מהכורסא ופנה לעבר הדלת. הרבנית קראה אחריו: הרי רצית לדבר עם הרב? השיב לה: אין צורך, קבלתי מהשמים את התשובה המתאימה. (סיפור המיוחס לרבנו שלום שרעבי זצ"ל , מובא ב"נחמת ישראל" הרב יעקב ישראל לוגסי שליט"א)

מעלת אמירת הקרבנות קודם שחרית

בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ז שאלה א') נשאל האם חובה לומר סדר התפילה שלפני הודו? והשיב "צריך לומר את כל סדר התפילה שלפני הודו ואף משנת איזהו מקומן וכו', וברייתא דרבי ישמעאל".

ובביאורים שם כתב, הדבר פשוט כיון שהמנהג לומר את כל הנוסח כפי שהוא מסודר בסידורים, אין לבטלו בחינם. והוא נוסח התפילה שקיבל מהרח"ו מהאריז"ל, כמובא בספר שער הכוונות (נ' ע"ד). ואמירת פרשת העקידה הקרבנות והקטורת הביא השו"ע בסי' א' ע"ש, וכן משנת איזהו מקומן וכו' וברייתא דרבי ישמעאל וכו' הביא השו"ע בסי' נ' ואע"פ שכתב שם השו"ע, שתקנו לומר פרשת התמיד ופרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, כדי שיזכה כל אדם ללמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא, דברייתא דרבי ישמעאל הויא במקום גמרא – שהמדרש כגמרא, מ"מ אף תלמידי חכמים הלומדים כל היום אינם פטורים מלאומרם, ומשום שאין זה הטעם היחיד וכמש"כ הטור שאומרים משנת איזהו מקומן משום דכתיב "ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי", וכי בכל מקום מוקטר מוגש? אלא אלו תלמידי חכמים שעוסקים בעבודה בכל מקום, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים ומגישים לפני, וכיון שיש בזה משום "ונשלמה פרים שפתינו", אף תלמידי חכמים אינם פטורים מכך עכ"ל.

ובמנחות (ק"י ע"א) דרשו על הפסוקים "זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם" – כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם – כאילו הקריב אשם.

ובגמ' במגילה (ל"א ע"ב( אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו הקב"ה לאו. אמר לפניו רבש"ע במה אדע? אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו' (רש"י כלומר הקרבנות יכפרו עליהם), אמר לפניו רבש"ע, תינח בזמן שבהמ"ק קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו כבר תיקנתי להם סדר קורבנות, כל זמן שקוראים בהן מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קורבן ומוחל אני על כל עוונותיהם.

ובסידור איש מצליח בפתיחה לקרבנות כתב ז"ל: צריך להשתדל לקרא את הפתיחה לפני התפילה, כי הפתיחה בעולם העשיה, ואם יקרא הפתיחה אחר התפילה נמצא מהפך סדר העולמות, ויש לזה רמז, שברכה האחרונה של העמידה היא "המברך את עמו ישראל בשלום אמן" ולא לחנם נתקנה אחרונה אלא כדי לרמוז על סדר העולמות של התפילה, ור"ת של "עמו ישראל בשלום אמן" – עשיה יצירה בריאה אצילות, לרמוז, שבסדר זה צריך להתפלל ולא לשנות, ושמעתי ממרן הראשון לציון הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א, שאדם שאומר הפתיחה לאחר התפילה נחשב כאדם הלובש בגד תחתון על הבגד העליון שלו (מתוך דברי הגר"מ מאזוז שליט"א).

ובכף החיים (סי' כ"ה אות כ"ז וסי' נ"ב אות ב) כתב "ודע, שבכל סדר התפילה שתקנו חז"ל יש בהם סודות נעלמים ודברים נפלאים כמו שכתב בשער הכוונות כי ע"י המעשה שאנו עושים בכל יום יטול ידיו, ויפנה (לצרכים) וברכותיהם ועטיפת טלית, והנחת תפילין וברכותיהם, נתקנים ד' עולמות אבי"ע בחיצוניות שלהם, ואח"כ על ידי הדיבור ב-ד' חלקי התפילה מפרשת התמיד עד אחר העמידה – נתקן הפנימיות שלהם, וע"כ צריך ליזהר מאד לומר כל סדר התפילה על הסדר ולא יחסר מהם שום דבר, וכן הזהיר המגיד למרן ז"ל, לבוא לבית הכנסת בהשכמה כדי שיוכל להתפלל כסדר ולא בדילוג, כי העושה כן מהפך הצינורות, והביא דבריו א"ר (אות ה), סולת בלולה (אות א), באה"ט (סק"א). וכתב (שם) הסולת בלולה שראה הרבה גדולי ישראל שאף שמאחרין לפעמים לבא לביהכ"נ – מתפללין כסדר ולא בדילוג, וכן כתב הבאה"ט (שם) וביפה ללב (אות א), ועיין פתה"ד (שם) שהאריך בזה והביא כמה פוסקים שס"ל הכי שאין לדלג יעויי"ש. והוסיף הכה"ח "וכך דעתי ההדיוט נוטה, וע"כ לא הארכתי בזה", וציין עוד את דברי שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ד') ששם נשאל הרב, על אדם שמאחר לתפילה כיצד יקצר? וכתב שם הרב פעלים סדר בקצרה, כדי שלא יחסר לו ח"ו מסדר סודות הקבלה, ובכל אופן לאחר התפילה ישלים מה שדילג, וכתב הכף החיים "ואין דעתי נוחה בזה כידוע ליודעי ח"ן וא"צ להאריך, ועיין מה שכתבתי לעיל (סי' כ"ה אות צ"ה) שצריך לדקדק בכל מעשה המצוות שיהיו כסדרן וכמשפטן, אעפ"י כי אין איתנו יודע רמזיהם וסודותיהם".

ועיין בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"ז שאלה ב) ובביאורים שם, שאע"פ שהעלה עיקר להלכה שמותר לדלג כמו שכתב השו"ע (בסי' נ"ב ס"א), מ"מ צריך עיון היום למעשה אם לסמוך על היתר זה לדלג בפסוקי דזמרה, דאפשר שעדיף שיתפלל את כל התפילה כסדרה, אף שיפסיד עי"ז תפילה בציבור, וכ"ש אם יספיק להגיע לתפילת שמונה עשרה לפני שיסיימו הציבור את תפילתם, ומשום מגדר מילתא שאם ידלג יבוא על ידי זה להרגיל עצמו לאחר תמיד ולדלג ויצא שכרו בהפסדו, משא"כ אם רואה שמפסיד עי"ז תפילה בציבור ישמור עצמו לבא בזמן, ולכן אין לסמוך על היתר זה, אא"כ איחר באקראי וברור לו שלא יבוא להקל בזה (ועיי"ש מש"כ עוד).

והנה אנו רואים כמה החמירו רבותינו הקדושים בעניין אמירת הקרבנות לפני התפילה, ואם נתבונן נראה שלא לחינם הקפידו בזה, ועל כן נזכיר כעת כמה מעלות כמוזכר בסידור כוונת הלב ובסידור איש מצליח ועוד, על פי המובא בספרים הקדושים.

פרשת העקידה

בתחילת הקרבנות אנו מזכירים את פרשת העקידה, כתב היעב"ץ "יאמרנה בכוונה עצומה כדי להזכיר זכות אבות לפני הקב"ה, וגם כדי להכניע היצר לעבודת השי"ת, שהרי אברהם אבינו עליו השלום היה מוכן למען שמו יתברך לשחוט לעולה את בנו יחידו אהובו, ויצחק בן ל"ז קיבל ברצון גמור הציווי, ומכאן יבין עד כמה צריכה להגיע עבודת השי"ת".

וכתב המלבי"ם (בראשית כ"ב – י"ג) ולכן מקדימים פרשת העקידה לקרבנות כי היה ראוי שהאדם יקריב את עצמו לקרבן אשה לה', רק ה' ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, שמצד הגוף אין הבדל ביניהם, ועי"ז ה' מקבל כמעשה את מחשבת המקריב שחושב בעת הקרבת הקרבן כאילו אני נשחט ונקרב.

ושחט אותו וכו'

אח"כ אנו אומרים את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח" ואמרו במדרש ויקרא רבה (פרשה ב) אמר הקב"ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין גוי בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהם קוראים מקרא זה "צפונה לפני ה'" אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם.

אלו דברים

אח"כ אנו מזכירים את המשנה (פאה פ"א מ"א) אלו דברים שאין להם שיעור וכו'. וכתב בספר המנהיג מה שתקנו לומר משנה וברייתא זו דוקא, משום שהלכות פסוקות הן ומדברים במצוות שנוהגות בכל עת ובכל שעה ובכל אדם.

לעולם יהא אדם

אח"כ אנו אומרים את התפילה "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי" וכו', הנה תפילה זו מקורה בתנא דבי אליהו (פכ"א) וכתב השה"ל שתפילה זו מימי הרדיפות שבהם היתה סכנה להודות בגלוי באמיתות היהדות, ולכן הזהירם וזירזם לקבל עליהם עול מלכות שמים בסתר, ולכן מבקשים בסוף "ברוך המקדש שמו ברבים" שיקדש שמו ברבים לפי שבשעת השמד אין שמו מקודש ברבים אלא בסתר.

והסביר בספר תיקון תפילה הטעם שתקנו תפילה זו דוקא אחר "אלו דברים שאין להם שיעור וכו'", משום שאמרנו שתלמוד תורה כנגד כולם, והזכרנו חשיבות המצוות בעולם הזה ובעולם הבא, אז כשמצייר כל זאת לעולם יהא ירא שמים ביראה גמורה וכו'.

שמע ישראל

אח"כ אנו אומרים קריאת שמע, וכתב בספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת מקץ הלכה ז), "כשיגיע לק"ש יזהר לומר פסוקים שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו בכוונה גדולה כמו לק"ש של יוצר, הן בסגירת עיניו והן במסירות נפשו בתיבת אחד, דזו היא חיוב מדרבנן, ויכוין לקיים מצות קריאת שמע מדרבנן ויש בה צורך גדול בתיקון התפילה דאין אנחנו יכולים להשלים תיקון הנעשה בקריאת שמע של יוצר אלא בצירוף ק"ש זו.

אתה הוא אחד

מיד אח"כ אנו מזכירים את התפילה "אתה הוא אחד קודם שבראת העולם וכו'" ומקורו ג"כ בתנא דבי אליהו (פכ"א), וכתב השל"ה: יאמר תפילה זו בכוונה ושמחה כי היא שבח נפלא להעיד שה' אחד קודם שברא העולם ואחר שבראו, וכן יתפלל על קיבוץ גלויות שידעו כולם- שם ה' כי אין עוד מלבדו.

אתה הוא ה'

אח"כ אנו אומרים אתה הוא ה' האלוקים בשמים ממעל וכו', כתב הלבוש דאלו הפסוקים הם מעין ברכת קידוש השי"ת שאמרנו לפני כן שמורין על קדושתו ויכולתו יתברך.
פרשת התמיד והקטורת

אח"כ אנו אומרים פרשת התמיד ופרשת פיטום הקטורת שעל זה מובא בזוהר הקדוש הרבה מעלות גדולות, הנה בזוהר (פרשת ויקהל דף רי"ט ע"א) אמר רבי שמעון בר יוחאי אם בני אדם היו יודעים כמה עליון הוא מעשה הקטורת לפני הקב"ה – היו לוקחים כל מילה ומילה ממנה ושמים אותה ככתר של זהב, וכל מי שמשתדל בו – צריך להתבונן במעשה הקטורת, ואם יקרא את פרשת הקטורת בכל יום ויכוין בה – יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא, ויסלק המוות ממנו ומהעולם, וינצל מכל דינים של העולם ומכל רע ומדין של גיהנום ומדינים של מלכויות אחרות. ועוד כתב הזוהר (פרשת וירא דף ק' ע"א) אמר רבי כרוספדאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבנא ותקרובתא ויכון בהון, ברית כרותה היא דמלאכין דמדכרי חובה לאבאשא ליה לא יכלי למעבד ליה אלא טיבו.

ובקונטרס שחברו בישיבת המקובלים נהר שלום, הביאו את דברי המקובל הרה"ג בניהו שמואלי שליט"א שאסף ומנה את כל המעלות המובאים בענין הקטורת מהזוהר והמדרשים ומנאם בקצרה, והם: א. מסלק את המוות ממנו ומהעולם. ב. ינצל מכל דינים קשים וממחלות. ג. מסוגל לרפא את החולה. ד. לא ינזק כל אותו היום שאמרה. ה. זוכה לחלק בעולם הזה ובעולם הבא. ו. עושה נחת רוח לבורא יתברך,וחביבה היא יותר מן התפילה כמו שמובא במדרש תנחומא, שהקטרת הקטורת בבהמ"ק הינה אחת ממצוות ה' יתברך וסודותיה ומעלותיה עצומים ונפלאים עד מאד. וחביבה היא לפני השי"ת מכל מעשה הקרבנות ומן התפילה. ז. מבטל כשפים והרהורים רעים. ח. ימצא חן וחסד בעיני כל רואיו. ט. מסוגל לפרנסה טובה ואף לעשירות ולא יחסר לחמו לעולם. י. ינצל מדין גיהנום. י"א . ינצל מדין של אומות העולם.

ומובא עוד בזוהר הקדוש (פרשת וירא ק' ע"ב), אמר ר' פנחס, פעם אחת הייתי הולך בדרך ופגשתי באליהו הנביא ובקשתי שיגיד לי דבר טוב ומועיל לבריות, אמר לי כך: הקב"ה גזר גזירה [והיו לפניו כל המלאכים הממונים להזכיר עוונותיו של האדם] שבזמן שיאמרו בני אדם את פרשת הקרבנות שציוה משה רבנו ונותן ליבו וכוונתו בהם, כל המלאכים יזכירו אותו רק לטוב.

ועוד אמר אליהו הנביא, בזמן שארע מוות בבני אדם, ברית נגזרה וכרוז עבר על צבא השמים אם יכנסו לבתי כנסיות ובתי מדרשות ויאמרו בכוונת הלב את עניני הקטורת – שיתבטל מהם המוות.

עוד מסופר בזוהר (שם ק"א ע"א ) על רב אחא שהלך לכפר טרשא, ובאותו זמן הייתה מגפה בעיר ורב אחא לא ידע על כך, בני העיר אמרו זה לזה – אדם גדול בא לכאן בואו ונבקש ממנו עצה מה לעשות, באו וספרו לרב אחא שיש מגיפה קשה בעיר זה שבעה ימים, אמר להם נלך מיד לבית הכנסת ונערוך תפילה גדולה לפני הקב"ה שיבטל את הגזירה, עוד הם הולכים לביהכ"נ באו לרב אחא ואמרו לו שעוד שני אנשים מתו ועוד שני אנשים נוטים למות, אמר להם רב אחא אין השעה עכשיו מתאימה לעריכת תפילה, דהשעה דוחקת ביותר ויש לעשות דבר שבכוחו לעצור את המוות מיד, יש לבחור ארבעים איש היותר זכאים מבני העיר, ולחלקם עשרה עשרה בכל פינה מפינות העיר, ויאמרו בכוונת הלב את פרשת הקטורת ומעשה הקרבנות, מיד באו בני העיר, ועשו כן שלשה פעמים, וכן עשו בבתיהם של החולים, ומיד התבטל המוות והמגיפה מהם ושמעו בת קול שיצאה מהשמים ואמרה לגזרות הרעות היעצרו למעלה שהרי דין שמים לא שורה כאן כיון שהם יודעים לבטל אותו.

ה' צבאות עמנו

ובסוף פיטום הקטורת אנו אומרים את הפסוקים "ה' צבאות עמנו משגב וכו'" ומובא בכתבי האריז"ל שבכל פעם שיאמר פיטום הקטורת צריך לומר אלו הפסוקים בסופו כי הם מסוגלים. ובירושלמי (ברכות ה.) אמרו על הפסוקים אלו שלעולם לא יזוזו מפיך, וכתב בספר ראשית חכמה שהטעם לכך מפני שצריך האדם לשום לעולם לנגד עיניו ההשגחה העליונה, ופסוקים אלו מורים על אהבתו הגדולה של ה' אלינו, הגנתו ועזרתו לנו, ועל מידת הביטחון בה' שצריכה להיות לאדם, כדי שיגיע לדבקות בו יתברך.

אנא בכח

בהמשך אנו אומרים: "אנא בכח גדולת ימינך וכו'", שזו תפילת ר' נחוניא בן הקנה, וכתב האריז"ל שבתפילה זו יש מ"ב אותיות כנגד שם מ"ב אותיות, ובראש כל תיבה יש אות ממנו, והם ז' שמות כל שם בן ו' אותיות, ויזהר לאמרה בכוונה עצומה.

ריבון העולמים

אח"כ אנו אומרים ריבון העולמים אתה ציותנו להקריב וכו', לכן יהי רצון מלפניך ה' וכו' שיהא שיח שפתותינו וכו', וכתב בספר ע"ת יאמר זה בשברון לב, ויהרהר מאד בתשובה על עוונותיו, וכבר ידעת מאמרם ז"ל "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", ולכך אומרים "ועתה בעוונותינו חרב ביהמ"ק" כאילו עכשיו נחרב בית המקדש ובטל התמיד בשביל עוונותינו.

איזהו מקומן

אח"כ אומרים משנת איזהו מקומן של זבחים, וכתב היעב"ץ שיאמרנו במיתון ויבין הפירוש, ויכוין בכל ענין שיעלה הקריאה במקום הקרבן ולעשות נחת רוח לה'. וכתב המשנ"ב (סי' נ' סק"ב) בשם הטור, שבחרו במשנת איזהו מקומן וקבעוה אחר התמיד, משום שנאמר "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי", וכי בכל מקום מקטירין ומגישין? אלא אלו תלמידי חכמים שעוסקים בהלכות עבודה בכל יום ובכל מקום שהם – מעלה אני עליהם כאילו מקטירים ומגישין לשמי. ועוד מפני שבפרק זה אין בו מחלוקת והוא משנה ברורה למשה מסיני. וכתב השל"ה כשאומר "איזהו מקומן" או "במה מדליקין" או "פיטום הקטורת", יעשה קול ניגון דמשניות. וכתב הכה"ח (סי' נ' אות א) בשם העט"ז דיש בפרק זה מש"ד תיבות, ועם הקריאה הרי הוא כמניין מש"ה, לומר שהתורה בע"פ נתנה למשה מסיני, וכ"כ בשתילי זיתים (אות א).

רבי ישמעאל אומר

אח"כ אנו אומרים ברייתא דר' ישמעאל, (ומקורו בספרא פ"א) ותקנו לאמרה כדי שאדם יצא ידי חובת לימוד גמרא, שנאמר לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד (קידושין ל), וכתב המ"ב (שם) שבחרו ברייתא זו מפני שהיא תחילת תורת כהנים שהיא ראש לכל פרשת הקרבנות, ועל כן קבעוה אצל הקרבנות. והוסיף שאין עולה לו ללימוד אלא למי שמבין. וכתב בספר עוד יוסף חי (פרשת מקץ ט) שלכן חייב כל אדם ללמדם. וכתב היעב"ץ שעל פי הסוד – מדות אלו רומזות לי"ג מידות הרחמים, כמש"כ בכתבי האריז"ל ובספר בני יששכר.

וכ"כ בספר אור לציון (ח"ב פ"ז הערה א) שיש ענין גדול לומר ברייתא דרבי ישמעאל, ובספר שער הכוונות וכן בסידור הרש"ש הביאו בה כוונות וסודות גדולים, ועל כן אף עדיף לדלג חלק מפסוקי דזמרה כדי לאמרה, וכן כתב כה"ח (סי נ' אות ד) וז"ל: מ"מ מועיל זה התיקון ג"כ למי שאינו לומד גמרא בכל יום, כגון שהוא עוסק בדברי הפוסקים או בדברי קבלה וכיוצ"ב, או אפילו למי שלומד גמרא בכל יום אפשר דיש ימים שאין אותה הסוגיא בלולה, דדוקא בימיהם שהיו בקיאין הרבה בלימוד הגמרא ולמדין הרבה – יבא בלימודם מקרא משנה וגמרא, לא כן עתה כי לא כל אפיא שוין, ועל כן יש ליזהר בזה, ובפרט בפרשת התמיד ופיטום הקטורת ואנא בכח ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל, יש בהם כוונות ודברים בסוד כמבואר בשער הכוונות ובסידור הרש"ש ז"ל עכ"ל.

מכל הנ"ל אנו למדים כמה חיוב ומעלה לומר סדר הקרבנות הנתקן בסידורים לפני שחרית, הבה נתחזק באמירתם, ובפרט בימים קשים אלו שעם ישראל זקוק לרחמי שמים מרובים.

שלא לעבור כנגד המתפלל – הרב חיים ליקבורניק ז"ל

שלא לעבור כנגד המתפלל

הנני נותן לפניכם היום ברכה "קונטרס קיצור הלכות" מספר משנה ברורה בה"ל ושעה"צ בענין שלא להפסיק כנגד המתפלל (שו"ע או"ח סימן ק"ב), בתוספת ציורים הממחישים את עיקרי ההלכות בצורה ברורה ומאירת עיניים.

ואם כי אקוה בעזהשי"ת להוציא לאור על כל הלכות תפילה, מ"מ ראיתי חובה לעצמי להזדרז ולפרסם חלק זה, כי ראה ראיתי שהלכות אלו שיסודם הוא שלא להפסיק בין המתפלל לשכינה, וי"א שלא להפריע כונת המתפלל, מזולזלות אצל רבים מהמתפללים, וגם כי לרבים לא נהירים פרטי ההלכות בענין זה.

ודרשו חז"ל (ברכות ו' ב') על הפסוק "כרום זלות לבני אדם" אלו דברים שעומדים ברומו
של עולם ובני אדם מזלזלין בהן, ופרש"י ז"ל: כגון תפילה שעולה למעלה. ולכן אמרתי
לזכות את הציבור ע"י הוצאה מיוחדת זו ואקוה כי עי"ז יתרבו המקפידים בהלכות אלו
ויתרבה כבוד שמים בעולם, ובזכות זה ישמע ה' שועתנו ויקבל תפלותינו ברצון אכי"ר.

המצפה שיתגדל ויתקדש שמו הגדול
חיים ב"ר יהושע זאב ז"ל ליקבורניק
מחבר קצור הלכות על המועדים ותפילין

סימן ק"ב – באילו אופנים התירו לשבת תוך ד' אמות של המתפלל – ובאיזה אופן יש אוסרים לשבת אפילו מחוץ לד' אמות

א. אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל, [וכן בתוך ארבע אמות של הש"ץ או אלו שהש"ץ מוציא אותם בתפלת שמונה עשרה], בין מלפניו בין מן הצדדין (ולא ברור מה דעת המחבר לענין לשבת מאחורי המתפלל בתוך ד' אמות ועיין בב"י ובד"מ). והרמ"א מוסיף דאף מלאחוריו אסור וכן הסכימו האחרונים, ואין צריך ד' אמות עם האלכסון אלא ד' אמות עגולות. ואפילו אם המתפלל עומד בתחנונים שלאחר התפלה, כל זמן שלא פסע אסור לישב בארבע אמותיו. ואף לסמוך (דהיינו, שאם ינטל אותו דבר שסומך עליו, יפול) אסור, אך סמיכה במקצת, שאם ינטל יוכל לעמוד, יש להקל במקום הדחק (סעיף א' וס"ק א' ב' ג' ד' ובסימן קכ"ד במ"ב ס"ק כ' ושעה"צ כ'. ועיין עוד בסימן קמ"א ס"ק ב' במ"ב ובסימן תר"ז ס"א).

ב. אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע, גבוה עשרה ורחב ארבעה (טפחים), מותר לישב בצד השני אפילו בתוך ד' אמות, דהא מפסיק רשות, וכן (לשבת) באלמעמר"ע (פי', בימה) מותר, מפני שהוא רשות אחרת (ס"ק ב').

ג. ואם עוסק בדברים שהם מתקוני התפלות אפילו בפרק איזהו מקומן, והוא הדין אם עוסק בפרקים (פי' פרקי אבות) במנחה בשבת מותר לישב בצד המתפלל תוך ד' אמותיו. ויש מתיר בעוסק בתורה אע"פ שאינו מתקוני התפלות, וטוב להחמיר לעמוד, אם לא במקום הדחק, ובלאחריו אין להחמיר בזה ודוקא אם מוציא דברי תורה בשפתיו, אבל מהרהר בלבו אינו מועיל, ואפילו בעניני תקוני התפלות (אינו מועיל אם מהרהר בלבו). ויש מי שאומר כל זה דוקא מן הצד, אבל כנגדו אפילו כמלוא עיניו אסור אפילו היושב כנגד המתפלל עוסק בקריאת שמע, מפני שנראה כמשתחוה לו, וטוב להחמיר כהיש מי שאומר. ובעמידה (כנגדו) חוץ לארבע אמות ודאי אין להחמיר ובפרט אם היה עוסק בתורה, ואולי אף בתוך ארבע אמות (סעיף א' וס"ק ה' ו' ז' ח' ט' ושעה"צ י"ב).

ד. יש מי שאומר שאם היושב לצד המתפלל ידוע שהוא חלוש ואי אפשר לו בקל להרחיק ד' אמות ולישב שם, מותר לו לישב, דחולשתו מוכחת עליו שמפני כך ישב. ודוקא לישב לצד המתפלל, אבל לפניו יש מחמירים אף בחלוש (סעיף ב' וס"ק י' י"א).

ה. אם היושב ישב כבר ועמד זה בצידו, אינו צריך לקום, אלא המתפלל צריך להרחיק ד' אמות ממנו כשרוצה לעמוד ולהתפלל שהרי זה בא בגבולו, והרמ"א מוסיף "ומכל מקום מידת חסידות הוא לקום אפילו בכהאי גוונא", כדי להרים מכשול מחבירו שעשה שלא כשורה, שעמד להתפלל בתוך ד' אמות של היושב כבר בהיתר. ודוקא בביתו, אבל במנין קבוע, וכל שכן בביהכ"נ, צריך לקום דהוא מקום מיוחד לכל בני אדם. ואפילו אם המקומות קבועים לכל אחד שקנאום בדמים, נמי יש להחמיר, אך בעוסק בתורה לא יחמיר בזה, כ"ש רב שיושב עם תלמידים ולומדים, ובאו עשרה המתפללים, אין צריכים לעמוד, ואפילו מידת חסידות ליכא (סעיף ג' ס"ק י"ב י"ג י"ד. וצ"ב האם מותר לשבת כשעוסק בתורה גם כשהצבור מתפללים בזמן שנקבע לתפלה).

באילו אופנים אסור לעבור כנגד המתפלל ובאיזה אופן מותר, ומה לדעת הזוהר

א. אסור לעבור כנגד המתפלל בתוך ארבע אמות ואפילו אם המתפלל עומד בתחנונים שלאחר התפלה, כל זמן שלא פסע, מפני שמבטל כוונתו ע"י זה. ואפילו אם המתפלל משלשל הטלית על פניו ואין רואה את העובר ראוי לחוש להחמיר (דגם באופן זה מבטל כונתו), ובפרט לפי מה שכתב הח"א דטעם האיסור מפני שמפסיק בין המתפלל לשכינה, בודאי אין להקל בזה. ואפילו אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע, גבוה עשרה ורחב ארבעה, אסור לעבור מצד השני, אם אינו גבוה כ"כ שלא יוכל (המתפלל) להסתכל בצד השני (מפני שמבטל כונתו). וכן מצדד הפמ"ג בסימן צ' ס"ק ה' שיש להחמיר (שלא) לעבור באלמעמר"ע נגד המתפלל אף שהוא רשות בפני עצמו (סעיף ד' ס"ק ב' ג' ט"ו ובה"ל ד"ה אסור לעבור).

ב. ודוקא לפניהם, אבל בצידיהם מותר לעבור ולעמוד. ולא ילך להלאה כדי שלא יהיה כנגד פניהם, שכל שיוכל לראותו, אף שהוא צדדין שלפניו כלפניו דמי ואסור, מפני שמבטל כונתו ע"י זה. ולפי זה כ"ש שאסור לילך ולעמוד נגד פניו בתוך ארבע אמות, כן הוא לדעת המג"א, והא"ר סובר דלא אסרו רק לעבור בתוך ד' אמות נגד פניו, אבל צדדין שלפניו מותר. וכן לילך בתוך ארבע אמות ולעמוד מותר אפילו לפניו, ואפשר שיש להקל במקום הדחק (כדעת הא"ר). והזוהר בפרשת חיי שרה (בסוף הפרשה) אוסר אפילו צידיהם תוך ארבע אמות. (ובמגן אברהם כתוב שהזוהר כותב שבכל צד אסור לעבור תוך ד' אמות) (סעיף ד' וס"ק ט"ז י"ז י"ח. וצ"ע מדוע השמיט המג"א מה שכתוב בזוהר בר לקמיה שפרושו הוא שלפניו אסור כלל לעבור אפילו מחוץ לד' אמות).

ג. ויש ליזהר שלא לעבור בעת שקורין שמע ישראל (מפני שמבטל כונתו) (בה"ל ד"ה אסור).

ד. אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע שלש פסיעות אם העומד אחוריו הוא בתוך ד' אמותיו או שע"י שפוסע ג' פסיעות יגיע לתוך ד' אמות המתפלל, עד שיגמור מי שמאחוריו את תפלתו, וצריך לדקדק בזה אפילו האחרון מאריך בתפלתו ואפילו התחיל להתפלל אחריו. ואם אינו אחוריו ממש רק מרוחק לצדדין (פי' שעומד בצדדים שלפני המתפלל העומד אחריו) להמ"א אסור, ולהא"ר הנ"ל מותר לפסוע אחוריו. ואפשר שיש להקל במקום הדחק (סעיף ה' וס"ק י"ט כ' כ"א כ"ב).

שאלות ותשובות בענין לעבור כנגד המתפלל

  1. שאלה: האם מותר לכהן לעבור לפני המתפלל כדי ליטול ידיו לברכת כהנים או כדי לעלות לדוכן ?

תשובה: רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א וכן הגר"ן געשטטנר שליט"א סוברים שבשביל ליטול ידיו אסור לעבור, כי בשעת הדחק אפשר לסמוך על הנטילה של הבוקר אבל בשביל לעלות לדוכן מותר. הגר"י זילברשטיין שליט"א הורה לעיין בא"א מבוטשאטש בסימן ק"ב שהוא מיקל באם המתפלל עוצם עיניו וה"ה אם מחזיק סדור מול פניו. וכן מיקל באם יש מחיצה לפני המתפלל אע"פ שהמתפלל יכול לראות מי שעובר לפניו.

2. שאלה: מי שצריך לצאת לנקביו האם מותר לעבור לפני המתפלל ?

תשובה: מותר כדי שלא יעבור על בל תשקצו (רבינו הגר"ח שליט"א ורגרנ"ג שליט"א).

3. שאלה: מי שממהר לצאת לקחת ילד מהגן או שצריך להגיע בזמן לכולל האם מותר לו לעבור לפני המתפלל ?

תשובה: רבינו הגר"ח שליט"א אוסר. הגרי"ז שליט"א מתיר בשעת הדחק לסמוך על הא"א הנ"ל (וע"ע בתשובה של הגרנ"ג שליט"א).

4. שאלה: האם מותר לש"ץ להתחיל חזרת הש"ץ קודם שפסע ג' פסיעות לאחר התפילה בלחש ומה יעשה אם עומד אדם בתפלה מאחוריו ?

תשובה: האגרות משה או"ח ה' סימן ע' אות ח' וכן מרן הגרי"ז זצ"ל ומרן בעל הקהלות יעקב זצ"ל, סוברים שאין להתחיל חזרת הש"ץ לפני שהש"ץ פסע ג' פסיעות לאחר תפלה בלחש, ואם יש מאחוריו אדם שמתפלל יפסע לצדדין. ואם יש שורה צפופה של בני אדם שמתפללים אחוריו שאינו יכול ללכת לצדדים של המתפלל צ"ע (רבינו הגר"ח שליט"א). והגרי"ז שליט"א סובר שאם אינו יכול לפסוע אחורנית שיפזר רגליו (ואח"כ יחזור ויקרב רגליו ויתחיל חזרת הש"ץ, ושמעתי שכך הורה מרן הגריש"א שליט"א)(וע"ע בתשובה של הגרנ"ג שליט"א).

5. שאלה: שלשה שהתפללו אחד אחרי השני ושניים הראשונים גמרו והאחרון עדיין לא גמר האם מותר לראשון לפסוע אחורנית באם לא נכנס לתוך ד' אמות של האחרון ?

תשובה: מותר (רבינו הגר"ח שליט"א).

6. שאלה: בבית המדרש שיש שם זמן שהוא קבוע ללמוד ולא לתפלה ואדם בא ונעמד להתפלל קודם שהתיישבו ללמוד, האם מותר להתיישב ללמוד בתוך ד' אמות של המתפלל ?

תשובה: אסור להתיישב (רבינו הגר"ח שליט"א, והגרי"ז שליט"א).

7. שאלה: מי שנעמד להתפלל בחלל הפתח של בית הכנסת או במעברים האם מותר לעבור לפניו ?

תשובה: רבינו הגר"ח שליט"א מסתפק בזה, אבל ודאי שעשה שלא כדין. הגרנ"ג שליט"א מתיר, והגרי"ז שליט"א סובר שבשעת הדחק אפשר לסמוך על הא"א הנ"ל (וע"ע בתשובה של הגרנ"ג שליט"א).

8. שאלה: המ"ב בסימן ק"ב ס"ק ט' כותב, וטוב להחמיר שלא לשבת כנגד המתפלל כמלא עיניו, האם גם בצדדין שלפניו יש להחמיר ?

תשובה: רבינו הגר"ח שליט"א סובר שאין להחמיר. הגרי"ז שליט"א סובר שיש להחמיר.

9. שאלה: האם יש חיוב לזה שמאריך בתפלה לעמוד במקום שלא יכשיל את הרבים שעוברים לפניו אפילו שעושים שלא כדין ?

תשובה: רבינו הגר"ח שליט"א סובר שאע"פ שאינו עובר על לפני עור מכל מקום ראוי לעמוד במקום שלא יכשיל הרבים. הגרי"ז שליט"א סובר שיש עליו חיוב לעמוד במקום שרבים לא יכשלו, כדי שלא יעבור על "לפני עור".

10. שאלה: מי שנעמד להתפלל בעת חזרת הש"ץ לאחר שהצבור כבר גמר תפלת הלחש האם אסור לעבור לפניו ?

תשובה: אסור לעבור לפניו, אבל ודאי שעשה שלא כהוגן (רבינו הגר"ח שליט"א).

11. שאלה: רב שלומד עם תלמידים ובא אדם ונעמד להתפלל תוך ד' אמות, כותב המ"ב בסימן ק"ב שאין צריך לקום ואפילו מדת חסידות ליכא.

א. האם גם ביחיד הלומד הדין כן ?

תשובה: רבינו הגר"ח שליט"א סובר שמידת חסידות הוא ליחיד לקום.

ב. האם מותר לשבת ללמוד אפילו לפני המתפלל או רק בצד המתפלל ?

תשובה: ישתדל להיות בצד המתפלל (הגרי"ז שליט"א).

12. שאלה: בזמנים הקבועים להתפלל האם גם אז יהיה הדין שאם ישב ללמוד קודם שהצבור נעמד להתפלל שאינו צריך לקום ?

תשובה: רבינו הגר"ח שליט"א מסתפק בזה. הגרי"ז שליט"א סובר שחייב לעמוד.

13. שאלה: האם מותר לעבור לפני המתפלל כדי ליטול כובע ומעיל המונחים לפניו על מנת להתפלל עם הצבור ?

תשובה: אסור לעבור. ויעוין באשל אברהם (בוטשאטש) סימן ק"ב שכתב: ולעבור – לפני המתפלל כדי לשמוע קדיש, או אפילו לענות אמן נראה להקל כי אין ספק בלבול דעת חבירו מוציא מידי ודאי מצוה, שלא לענות אמן. וכדי שלא לעבור על בל תשקצו נראה פשוט שנכון להקל, אך גם בשביל אמן לבד לא נראה להחמיר בזה עכ"ל, ויתכן שלפי דברי הא"א יהיה מותר, וצ"ע. ומוטב להתפלל ביחידות עם כובע ומעיל מאשר להתפלל בצבור בלי כובע ומעיל (הגרי"ז שליט"א בגליון בית דוד).

14. שאלה: מנין שמתפלל במקום שאין ספר תורה האם מותר לעבור לפני המתפלל כדי להוציא ספר תורה מההיכל וכן אם מותר אח"כ להחזיר הספר למקומו ?

תשובה: מרן הגריש"א שליט"א השיב דאפשר לסמוך על הא"א הנ"ל ולהתיר מפני כבוד ספר תורה, וכמדומני שגם מפני טרחא דצבורא (הגרי"ז שליט"א בגליון בית דוד) להלן מתשובת הגאון רבי נתן גשטטנר שליט"א ששלח אלי וע"ד שהעיר בכמר ספיקות בהלכה זו, וכגון מי שממהר ללכת ללמוד בבית המדרש אם מותר לעבור לפני המתפלל, וכן בצריך לנקביו, וכן בשליח צבור שצריך לפסוע אחורנית, וכן מי שנעמד בחלל הפתח של בית הכנסת אם מותר לעבור לפניו – יעויין בס' אשל אברהם להגאון מבוטשאטש ז"ל (או"ח סי' ק"ב) שכתב כמה קולות בדין זה, ומהם שאם יש לפניו שולחן או סטענדר שיש לצדד להקל (ולכאורה צריך לומר שהשלחן והסטנדר יש להם מחיצות של י' טפחים ברוחב ד' טפחים), וכן כשעיני המתפלל סגורות דליכא חשש בלבול יש לצדד להקל ובדרבנן הבא להחמיר עליו הראיה (ולכאורה אם בזמן שעובר הוא מתחכך במתפללים פשיטא שגם לא"א אסור כי זה ודאי, שמבלבל דעתו של המתפלל), וכן כנגד הקטן המתפלל י"ל דמותר לעבור, וכן כשאומר תחנונים שאחר התפלה וכבר גמר הברכות, וכן כדי לשמוע אמן וקדיש יש להקל, וכן כדי שלא לעבור בבל תשקצו עיי"ש. ובס' דעת תורה (או"ח סי' ק"ב ס"ד) כתב שאם עמד להתפלל במקום שרבים עוברים כגון באמצע בית הכנסת, דמי לקבר המזיק את הרבים דמותר לפנותו ואינו תופס מקומו, ועדיין צ"ע עיי"ש. גם יש לדון מהא דאיתא בשו"ע יו"ד (סי' רכ"ד) דבית הכנסת יש לו דין של בית השותפין, ומבואר בחו"מ (סי' קס"א ס"ה) דבחצר השותפין כל אחד יכול לעכב את חבירו שלא יעשה בו דבר שאין דרך אנשי המקום לעשותם עיי"ש, וא"כ לאו כל כמיניה של המתפלל לעמוד במקום שמפריע לאחרים, ומכל שכן שמפריע לשליח צבור לפסוע לאחוריו, דעי"ז גורם לטירחא דציבורא. ועיין בס' ארחות חיים על השו"ע (או"ח סי' ק"ב אות ב') בשם ס' מאורי אור להמליץ על המקילים בזמן הזה שהרוב אינם מכוונים, והמכוונים עפ"י רוב עוצמים עיניהם, ומדינא דגמרא סגי בעיניו למטה ולבו למעלה עיי"ש. והנה מכל הני טעמא יש מקום להקל היכי דאיכא חשש הפסד ללימוד תורה, או ביטול תפלה בצבור ושמיעת קדיש ואמן, או הפסד פרנסה, או טירחא דציבורא המביא למחלוקת. והיה מקום לברר כל פרט, אולם בגלל אפיסת הפנאי אסתגר בזה, וישמע חכם ויוסף לקח, עכ"ל.

קונטרס – שלא לעבור כנגד המתפלל

ציורים

אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל, בין מלפניו בין מן הצדדין (ולא ברור מה דעת המחבר לענין לשבת מאחורי המתפלל בתוך ד' אמות ועיין בב"י ובד"מ). והרמ"א מוסיף דאף מלאחוריו אסור וכן הסכימו האחרונים, ואין צריך ד' אמות עם האלכסון אלא ד' אמות עגולות.


אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל, ויש מי שאומר כל זה דוקא מן הצד, אבל כנגדו אפילו כמלוא עיניו אסור אפילו היושב כנגד המתפלל עוסק בקריאת שמע, מפני שנראה כמשתחוה לו, וטוב להחמיר כהיש מי שאומר.


ואם מתפלל וה"ה כשאומר פרקי אבות במנחה בשבת מותר לישב בצד המתפלל. אבל אם עוסק בתורה יש להחמיר שלא לישב בצד המתפלל אם לא במקום הדחק, ובלאחריו אין להחמיר. וכל זה דוקא אם מוציא בשפתיו.


יש מי שאומר שאם היושב לצד המתפלל ידוע שהוא חלוש ואי אפשר לו בקל להרחיק ד' אמות ולישב שם, מותר לו לישב, דחולשתו מוכחת עליו שמפני כך ישב. ודוקא לישב לצד המתפלל, אבל לפניו יש מחמירים אף בחלוש.


אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע, גבוה עשרה ורחב ארבעה (טפחים), מותר לישב בצד השני אפילו בתוך ד' אמות, דהא מפסיק רשות, וכן (לשבת) באלמעמר"ע (פי', בימה) מותר, מפני שהוא רשות אחרת.


אסור לישב בתוך ארבע אמות של מתפלל ואף לסמוך (דהיינו, שאם ינטל אותו דבר שסומך עליו, יפול) אסור.


אך סמיכה במקצת, שאם ינטל יוכל לעמוד, יש להקל במקום הדחק.


אם היושב ישב כבר ועמד זה בצידו, אינו צריך לקום, אלא המתפלל צריך להרחיק ד' אמות ממנו כשרוצה לעמוד ולהתפלל שהרי זה בא בגבולו, והרמ"א מוסיף "ומכל מקום מידת חסידות הוא לקום אפילו בכהאי גוונא".


אם היושב ישב כבר ועמד זה בצידו, אינו צריך לקום, ודוקא בביתו, אבל במנין קבוע, וכל שכן בביהכ"נ, צריך לקום.


אסור לעבור כנגד המתפלל בתוך ארבע אמות. ודוקא לפניהם, אבל בצידיהם (וה"ה מאחוריו) מותר לעבור ולעמוד. והזוהר בפרשת חיי שרה (בסוף הפרשה) אוסר אפילו בצידיהם תוך ארבע אמות.


ולא ילך להלאה כדי שלא יהיה כנגד פניהם, שכל שיוכל לראותו, אף שהוא צדדין שלפניו כלפניו דמי ואסור, מפני שמבטל כונתו ע"י זה. כן הוא לדעת המג"א, והא"ר סובר דלא אסרו רק לעבור בתוך ד' אמות נגד פניו, אבל צדדין שלפניו מותר ואפשר שיש להקל במקום הדחק.


ויש ליזהר שלא לעבור בעת שקורין שמע ישראל (מפני שמבטל כונתו. ועיין בהלכות סעיף א' השני). ולענין תפלה אם משלשל את טליתו על פניו בעת שמתפלל שמונה עשרה עיין בבה"ל דבור המתחיל אסור.


אסור לעבור כנגד המתפלל בתוך ארבע אמות ואפילו אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר שהוא קבוע, גבוה עשרה ורחב ארבעה, אסור לעבור מצד השני, אם אינו גבוה כ"כ שלא יוכל (המתפלל) להסתכל בצד השני (מפני שמבטל כונתו).


אם השלים תפלתו והיה אדם אחר מתפלל אחריו, אסור לפסוע שלש פסיעות אם העומד אחוריו הוא בתוך ד' אמותיו או שע"י שפוסע ג' פסיעות יגיע לתוך ד' אמות המתפלל, עד שיגמור מי שמאחוריו את תפלתו.


ואם אינו אחוריו ממש רק מרוחק לצדדין (פי' שעומד בצדדים שלפני המתפלל העומד אחריו) להמ"א אסור, ולהא"ר הנ"ל מותר לפסוע אחוריו. ואפשר שיש להקל במקום הדחק.