זכות העקידה

הסמל הנשגב ביותר למסירות-הנפש היהודית הוא עקֵדת יצחק, שבזכותה גם תבוא הגאולה. בכל עת שאנו רוצים לעורר זכות אבות, אנו מזכירים את מסירות-נפשו של אברהם אבינו, שהיה מוכן לעקוד את בנו יחידו בעבור הקב"ה. אך למעשה זה היה הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם. אחד הניסיונות הקודמים היה באור-כשדים, שבו השליך אברהם את עצמו לכבשן-האש. ממסירות-הנפש המופלאה הזאת אין עושים נס ודגל וכמעט אין מזכירים אותה. הניסיון שעליו גאוותו של עם-ישראל הוא דווקא הניסיון העשירי, ניסיון העקֵדה!

הגמרא מסבירה את הלשון "קח נא את בנך וגו'", ואומרת שהקב"ה אמר בכך לאברהם: "ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן; עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים". מתעוררת כאן השאלה, במה יתרונו הגדול של ניסיון העקֵדה על הניסיונות האחרים?

לא שיקולי כדאיות

מסירות-נפש, במשמעותה האמיתית, היא ויתור מוחלט מצד האדם על ישותו ועל מציאותו האישית. אם אדם 'מוותר', למשל, על מכונית תמורת דירה, אין זו 'מסירות-נפש' אלא עסקה הנובעת משיקולי כדאיות. באותה מידה, אדם המוסר את נפשו כדי לזכות בחיי העולם הבא – האוּמנם הוא בעל מסירות-נפש אמיתית? כשם שדירה שווה יותר ממכונית, כך העולם הבא שווה (בעיני יהודי מאמין) יותר מהעולם הזה. מה הפלא שכאשר עליו לבחור בין העולם הזה ובין העולם הבא – הוא מעדיף את חיי העולם הבא?

דוגמה אחרת: אדם שכל ימיו דגל באידאולוגיה מסויימת, טיפח אותה, הפיץ אותה, הקים לה תלמידים, ולפתע מעמידים לפניו ברירה: להתכחש לה בפומבי או למות. ברור ששיטתו האידאולוגית יקרה בעיניו מחייו האישיים. הוא יבכר למות מתוך שיקול פשוט של כדאיות: האידאולוגיה היא מהות חייו, יותר מהחיים הפיזיים. כשהוא מוסר את נפשו למות, אין זה דווקא ביטוי של איבוד הישות העצמית, אלא להפך – שמירה על מה שבעיניו נראה כעצם מציאותו.

זה מה שאמר הקב"ה לאברהם, שאם לא יעמוד בניסיון העקֵדה יאמרו שאין ממש בניסיונות הקודמים. את עמידתו של אברהם בניסיונות האחרים יהיה אפשר לפרש כשמירה על השיטה והאידאולוגיה שטיפח, שהייתה יקרה לו מחייו. בניסיונות האלה לא נראית בבירור מסירות-נפש במובנה האמיתי.

ציווי שאין בו שום היגיון

מסירות-נפש אמיתית התגלתה דווקא בניסיון העקֵדה. זה היה ניסיון נטול היגיון ונעדר 'כדאיות'. בניסיון של אור-כשדים התקדש שם ה' בעיני הבריות, ואילו ניסיון העקֵדה התרחש במקום שלא היה בו אדם זר. אילו היה אברהם מקריב את יצחק לעולה, איש לא היה רואה זאת. יתרה מזו: יצחק היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה מועלה לעולה, היה בא בכך הקץ על האמונה בה' שאברהם הפיץ וגילה. על-פי כל שיקול הגיוני זה היה דבר חסר כל טעם ותועלת. וזה היה ניסיונו הגדול של אברהם: אם גם במקרה שאין בו שום טעם ושום היגיון, ושהוא גם עשוי לחסל את כל מה שבנה וטיפח בימי חייו, ידבק בה' ויקיים את ציוויו בלי לשאול ובלי לערער!

כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמיתית של אברהם אבינו, מסירות-נפש ללא תנאים, מסירות-נפש שהיא מעל כל היגיון. כאן הומחשה דבקותו המוחלטת בה', שבעבורה הוא מוכן למסור הכול – את כל מהותו ומציאותו, הגשמית והרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו אברהם אבינו, ובזכותה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה.