Blog

התאמת זוגיות לפי הקבלה + 72 השמות

חכמת הקבלה בודקת התאמה זוגית בין בני זוג על פי לוח המזלות. כל מזל משתייך ל"יסוד" מסוים. ישנם בעצם 4 יסודות (מים, רוח, אש ואדמה) וההתאמה בין בני הזוג תלויה ביסוד של שניהם יחד. יש לציין כי גם במקרה שבו רואים "חוסר התאמה" אין זה אומר שעל בני הזוג להיפרד או להימנע מלהיות ביחד. במקרים אלו, יש להשתמש בתכונות המזלות והיסודות של כל אחד מבני הזוג על מנת להבין איפה יכולות לצוץ בעיות ובאילו תכונות אופי ניתן להיעזר על מנת לפתור אותם.

יסוד האש– מזלות אשר היסוד שלהם הוא יסוד האש הם: טלה (ניסן), אריה (אב), קשת (כסלו).

אנשים שהיסוד שלהם הוא יסוד האש מאופיינים באנרגטיות, כריזמטיות, מוחצנות, מרץ, כנות, הרפתקנות ואמינות. נקודות התורפה שלהם הם גאווה, אגו, מהירות לכעוס, ילדותיות, ורצון שהכל יעשה על פי רצונם ודרכם.

יסוד האדמה– מזלות אשר היסוד שלהם הוא יסוד האדמה הם: שור (אייר), בתולה (אלול), גדי (טבת).

אנשים שהיסוד שלהם הוא יסוד האדמה מאופיינים בפרקטיות, שכלתנות, אוהבי ביטחון ויציבות, אוהבים לעזור לזולת, שאפתנים ובעלי שליטה עצמית. נקודות התורפה שלהם הם חומריות, אדישות (לעיתים) וייתכן שגם עצלנות.

יסוד הרוח– מזלות אשר היסוד שלהם הוא יסוד הרוח הם: תאומים (סיוון), מאזנים (תשרי), דלי (שבט).

אנשים שהיסוד שלהם הוא יסוד הרוח מאופיינים ביכולת תקשורת גבוהה, אינטליגנציה, נדיבות, חוש הומור, קסם אישי, טעם טוב וסובלנות. נקודות התורפה שלהם יכולות להיות קושי בקבלת החלטות, להרבות בדיבורים עקרים או ליפול בלשונם, לדבר דברי חנופה או לשון הרע.

יסוד המים– מזלות אשר היסוד שלהם הוא יסוד המים הם: סרטן (תמוז), עקרב (חשוון), דגים (אדר).

אנשים שהיסוד שלהם הוא יסוד המים מאופיינים ביכולת חמלה ונתינה, מסתוריות, זיכרון טוב, חוש פסיכולוגי מפותח, בעלי חכמה ותשוקה, בעלי השראה ודמיון, אינטואיטיביות ואידיאליזם. נקודות התורפה שלהם הם עודף פנטזיה, עקשנות, תאוות תענוגות וקינאה בזולת.

ההתאמות וחוסר ההתאמות בין היסודות מפורטים להלן:

אש ואדמה: לא אידיאלי. האדמה מנסה לכבות את האש

אש ואש: לא אידיאלי. כל אחד מבני האש דורש את המקום שלו והאחד שורף את השני עד הכישלון

אש ומים: לא אידיאלי. ניגודים אמנם יכולים להסתדר טוב אבל יהיו הרבה ריבים

אדמה ואדמה: אידיאלי, בעיקר בהצלחה כלכלית וחומרית

אדמה ומים: אידיאלי. האחד מפרה את השני. גם כאן יש פוטנציאל להצלחה חומרית

אדמה ורוח: לא אידיאלי. הרוח מטבעה לנדוד והאדמה אוהבת יציבות

רוח ורוח: אידיאלי, אבל ייתכנו מאבקים

רוח ומים: אידיאלי. הרוח והמים מפרים האחד את השני ומביאים להצלחה

מים ומים: אידיאלי. המים זורמים ומשתלבים האחד בשני ומביאים הצלחה

כאמור, גם אם השלוב האסטרולוגי בין בני הזוג אינו מצביע על אידיאל מושלם, זה עדיין לא שולל הצלחה במערכת הזוגית. במקרה זה יש לשים לב ביתר תשומת לב לצרכים, לרצונות ולנקודות התורפה של כל אחד ולפעול באופן שיוביל להצלחה זוגית, תוך התחשבות, תקשורת והבנה הדדית.

72 השמות על פי הקבלה

על פי הקבלה, לכל אות בשפה העברית יש כוח ואנרגיה.

72 השמות הוא שם כולל לצירופי אותיות אשר במשך אלפי שנים הכירו המקובלים בכוח של כל צירוף ובאנרגיה הייחודית לו. השמות מרכיבים בעצם שלושה פסוקים ולכל שם משמעות וסגולה משלו. בעזרת כל צירוף ניתן למשוך אל תוך חיינו אנרגיה וכוחם של השמות כבר לא בגדר סוד כפי שהיה בעבר. נהפוך הוא, 72 השמות הפכו בימינו לכלי נפוץ ליישום חכמת הקבלה.

גם אם אין בידינו מידע לגבי כל צירוף, מספיק לקרוא ולסרוק בעיניים את הצירופים על מנת למשוך אל תוך חיינו את כוח החיים ואת האור הקיים בתוכנו. ניתן לסרוק את השמות בעזרת העיניים ולהשתמש בהם ככלי למדיטציה וכערוץ של משמעות רוחנית. על מנת להגיע לתוצאה מקסימאלית, רצוי להאמין בכוח הטמון בשמות ולהבין את הכוח שמביא עימו כל צירוף. צירופי האותיות עוזרים לחבר בין העולם הרוחני לעולם הגשמי.

להלן רשימה קצרה של מספר צירופים והאנרגיה המיוחסת לכל אחד מהם:

א ל ד – אנרגיה של שצירה והגנה מצרות עין וקנאה

ס א ל – שפע ופרנסה

ה ע ע – אהבת חינם, אהבה ללא תנאי

מ ה ש – אנרגיה לרפואה ובריאות

ש א ה – זוגיות ואהבה

ו ה ו – אנרגיה לאושר ושלום בית

ה ק ם – התאוששות מחרדה ודיכאון, סילוק מחשבות שליליות

ל א ו – מבטל את האגו

תפילת "אנא בכח"

על פי מקובלים רבים, תפילת "אנא בכח" הנה תפילה רגילה והיא בעלת עצמה ומשמעות עצומים. בכל אחד מהפסוקים שבתפילה טמונים כוחות גדולים, תובנה ומשמעות. הקבלה מלמדת שתפילת "אנא בכח" הינה כלי עצום לתקשורת רוחנית. התפילה יכולה לעזור לנו להתחבר לעולם ממנו הגענו- עולם שכולו טוב ולהתגבר על המודעות השלילית המסיחה את דעתנו במהלך החיים האמיתיים הגשמיים שלנו. רבים ממליצים להתחבר לתפילת "אנא בכח" תוך מדיטציה יומית אשר תעזור לנו למשוך אל תוך חיינו את האור.

משמעות הפסוקים המרכיבים את התפילה:

"אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה" (ספירת חסד: אב"ג ית"ץ)

בשורה הראשונה טמון הזרע לתחילת הדרך והוא מחבר אותנו ישירות לתדר של עץ החיים. אנו מבקשים מבורא עולם לשחרר אותנו מהכבלים שלנו. על ידי קבלת הזרע הראשוני אנו מתעלים מעל מגבלות החיים שלנו ומוצאים את הכח להתגבר על השליליות בחיינו ולהתחבר לאהבת חינם. בעזרת המילה "אנא" מתחנן האדם לבורא מתוך שפלות הרוח וללא אגו מהבורא ומבקש ממנו "בכח גדולת ימינך", כלומר-יד ימינו (אשר מבשרת על חסד ולא על דין) להתיר את הכבלים הסוגרים עלינו.

"קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא" (ספירת גבורה: קר"ע שט"ן)

העם הפונה אל הבורא, פונה אליו ברינה ושמחה (אשר נעלות בעיניו). גם בזמנים קשים על האדם לקבל את המציאות ברינה ובאהבה משום שהבורא מגיע ממקום של אהבה טהורה. הצירוף "קרע שטן" מלמד אותנו שעלינו לקרוע מעל עצמנו את השטן ואת השליליות ואי הוודאות. דווקא עם הרינה והשמחה תגיע ההארה אשר תטהר בעוצמתה את האדם.

"נא גיבור דורשי יחודך כבבת שמרם" (ספירת תפארת: נג"ד יכ"ש)

אדם אשר חי את חייו בטוב וללא אגו ועוזר לסביבתו שלא על מנת לקבל לעצמו בלבד, הוא גיבור והוא מתחבר עם האור ועם הבורא. שורה זו הינה שורה של גמילת חסדים ופתיחת דלתות אל זרימה של שפע רוחני ופרנסה גשמית. אנו מבקשים מהבורא לשמור עלינו כמו שהוא שומר על עיניו ממראות אסורים מזיקים ("כבבת שמרם").

"ברכם טהרם רחמם צדקתך תמיד גמלם" (ספירת נצח: בט"ר צת"ג)

אנו מבקשים מהבורא שייתן לנו גמול על מימוש התכלית שלנו. צירוף זה מחבר אותנו לכח של התמדה והתגברות על מכשולים. ניסים וגמילה על טוב מגיעים, אבל הם תוצאה של עבודה קשה שלא תמיד רואים את הגמול שלה באופן מיידי.

"חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך" (ספירת הוד: חק"ב טנ"ע)

צירוף זה בא להזכיר לנו שלכל דבר יש סיבה. גם אם אנו רואים את התוצאה ולא מבינים למה היא הגיעה, עלינו להבין שישנה סיבה שקרתה במקום וזמן אחרים ועלינו לראות מעבר למציאות הפיזית המוגבלת שלנו. אנו מבקשים מהבורא את הכח לראות את התוצאות של מעשינו על מנת להימנע מראש מפעולות שיכניסו אל תוך חיינו שליליות וחושך. אנו מבקשים להיות חסינים ואיתנים ולהוות מופת לסביבתנו.

"יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך" (ספירת יסוד: יג"ל פז"ק)

היחיד (הבורא) מתבקש לפנות אל עמו ולהאיר את עיניו. על העם לזכור שהוא העם הנבחר אשר זוכר את קדושת הבורא. על האדם לזכור את "ואהבת לרעך כמוך" ולחיות בקדושה על מנת להסיר את הכאוס ולהגיע את האור. פסוק זה עוזר לנו לזרז את גילוי והפצת האור.

"שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות" (ספירת מלכות: שק"ו צי"ת)

על ידי צירוף זה אנו מקבלים את הכח לחיות במציאות ללא שליליות וכאוס. אנו מבקשים מהבורא לשמוע את צעקתנו ולהושיע אותנו עד שנגיע לתיקון שלנו.

לאחר תפילת "אנא בכח" אומרים משפט נוסף בלחש (למעט ביום כיפור). המטרה של המשפט הנוסף היא להוציא את הפועל את כל האנרגיה החיובית ולכסות אותה על מנת שלא תתפזר או תיספג לאיזשהו כח שלילי. המשפט הזה הוא בעצם היציאה אל הפועל של אנרגיית "אנא בכח". המשפט הוא:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

גימטריה

מה זה גימטריה

גימטריה, בעברית : גמטריא או גימטריה , ברבים גמטראות או גימטריאות , גימטריות .

גימטריה היא נוהג להקצות ערך מספרי לשם, למילה או לביטוי לפי צופן אלפאנומרי.

מילה בודדת יכולה להניב מספר ערכים בהתאם לצופן שבו נעשה שימוש.

צפנים אלפאנומריים עבריים שימשו כנראה מבריאת העולם,

ואומצו על ידי תרבויות שונות.

גימטריה עדיין נמצאת בשימוש נרחב בתרבות היהודית .

מערכות דומות שימשו בשפות ובתרבויות אחרות: היוונים איזופספיה , ומאוחר יותר, נגזרות או בהשראת גימטריה עברית.

למרות שסוג של מערכת גימטריה ('ארו') הופעל על ידי התרבות הבבלית העתיקה, כתב הכתיבה שלהם היה לוגוגרפי ,

ההקצאות המספריות שהם ביצעו היו למילים שלמות. ערכם של מילים אלו נקבע באופן שרירותי לחלוטין והתכתבויות נעשו באמצעות טבלאות, ולכן לא ניתן להתייחס לצורה אמיתית של גימטריה.

"ארו" היה שונה מאוד ממערכות הגימטריה בהן השתמשו התרבויות העבריות והיווניות, שהשתמשו בכתבי כתיבה אלפביתיים.

מערכות דומות שימשו בשפות ובתרבויות אחרות שמקורן בגימטריה העברית או בהשראתן; ספרות אבג'ד בערבית וגימטריה אנגלית.

סכומי גימטריה יכולים לכלול מילים בודדות, או מחרוזת של חישובים ארוכים.

דוגמה קצרה ידועה לנומרולוגיה עברית העושה שימוש בצופן גימטריה היא המילה חי , המורכבת משתי אותיות אשר מסתכמות ב-18

זה הפך את 18 ל"מספר מזל " בקרב העם היהודי. תרומות כסף בכפולות של 18 פופולריות מאוד.

לוח גימטריה בשיטה רגילה

נוסח הזמנה למשפט – יום הדין

נוסח ההזמנה שלפנינו ,(מובא בספר לקח טוב) המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו ,יסייע לנו בודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים.

א 'לחודש אלול אל כל איש ישראל, הנך נקרא בזה להתייצב למשפט ,אשר יערך בימים א 'וב ' בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך ,לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:

א .ביטול תורה.

ב .חטאי הלשון ,כלשון הרע ,ליצנות ,שקר ועוד.

ג .עניינים שבין אדם לחברו ,כהלבנת פנים ,פגיעה בחבר ועוד.

ד .זלזול בממונם של אחרים.

צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא ,בין שאר העונשים האפשריים:

א .עונש מיתה ח"ו.

ב .מחלות ויסורים.

ג .עוני ,צער וגלות.

עליך להופיע לפני השופט באופן אישי ,ללא כל יועצים ומלווים .יצויין, כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב ,לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה .ומכיון שאין לפקפק באמיתות העובדות ,אין כלל מקום לויכוחים או להתנצחויות , אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה ,כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.

לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים ] ניתנה לך ארכה של שלושים יום, כדי לאפשר לך לעיין בגליון האישום ולהכין כתב הגנה .פסק הדין יינתן בו ביום ,ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.

הערה :מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ ,מעונקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין .אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל ,ואף להפנותו לטובתך ! עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב"ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.

ברכות שמברכים כשמגיע משיח

ברכות שמברכים כשמגיע משיח

בסייעתה דשמיה אנו יודעים כבר שמשיח בן דוד כבר פה וצריך להתגלות כל רגע.

ידוע שכשמגיע משיח יש לברך חמש ברכות שכולם צריכים לדעת בעל פה ולשנן,

כשאנחנו רוצים לאכול או לשתות אנו יודעים בפרוש מה אנו צריכים לברך, אז כדי שנזכה להיות מאלה שבאמת מצפים לגאולה אנו צריכים להיות מוכנים כבר עם הברכות בשלוף…

אז הנה חמשת הברכות שאנו צריכים לברך ברגע שמגיע משיח:

  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם גאל ישראל
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו
  • ברוך אתה ד' – א' מלך העולם חכם הרזים

 

בעזרת השם ובאמונה שלמה שנזכה לברך ברכות אלה במהרה

אמן !!!

בעניין מספר הפסוקים התיבות והאותיות בתורה – הרב יצחק יוסף זילבר ז"ל

בעניין מספר הפסוקים התיבות והאותיות בתורה

הרב יצחק יוסף זילבר ז"ל

פתיחה
א. ענין וא"ו דגחון
ב. ענין דרש דרש
ג. בענין והתגלח חציין של פסוקים
ד. ענין עי"ן דיער
ה. ענין והוא רחום חציו דפסוקים
ו. בענין מספר הפסוקים שבתורה

פתיחה

גרסינן במסכת קידושין (דף ל', ע"א): לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים וא"ו דגחון (ויקרא יא, מב) חציין של אותיות של ס"ת, דרש דרש (ויקרא י, טז) חציין של תיבות, והתגלח (ויקרא יג, לג) חציין של פסוקים, יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ, יד) עי"ן דיער חציין של תהלים, והוא רחום יכפר עון (תהלים עח, לח) חציו דפסוקים. בעי רב יוסף, וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל ניתי ס"ת ואימנינהו, מי לא אמר רבה בר בר חנה, לא זזו משם עד שהביא ס"ת ומנאום, א"ל אינהו בקיאי בחסירות ויתירות אנן לא בקיאינן. בעי רב יוסף, והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל אביי, פסוקי מיהא ליתו לימנוה, בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסק ליה להאי קרא לתלתא פסוקי, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן (שמות יט, ט). ת"ר חמשת אלפים ושמונה מאות שמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה", עכ"ל הגמ'.

אחר העיון ובדיקת אותיות, תיבות ופסוקי התורה, נמצא כי:

א. וא"ו דגחון אינה האות האמצעית.
ב. "דרש דרש" אינו אמצע התיבות.
ג. "והתגלח" אינו אמצע הפסוקים.
ד. עי"ן דיער אינו חצי תהלים.
ה. "והוא רחום יכפר עון" אינו במחצית פסוקי תהלים.
ו. מנין פסוקי התורה הינו 5,845 פסוקים ולא 5,888
ז. תהלים מונה 2,528 פסוקים – ואינו מרובה מהתורה.
ח. בדברי הימים ישנם 1,656 פסוקים בלבד.

איזה קשר בין תורה, תהילים ודברי הימים? מדוע לא להשוות שופטים וישעיהו?

אך ידוע, כי חכמינו הקדושים בכותבם הגמרא לא כתבו דברים בלתי נכונים, ולכן יש שתי אפשרויות: או שכתבו סודות תורה במעטה ספורים, או שהגירסא לא נכונה.

בחומש "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים ל"ב מ"ז), מה שכתוב בתורה ונאמר בחז"ל (ירושלמי כתובות סוף פ"ח דף נא) כי לא דבר רק הוא מכם ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יגעין בה. ואם אתה אינו מבינו, צריך לעיין וליגע, ויגעת ומצאת תאמין.

א. ענין וא"ו דגחון

בלמדי את הסוגיה הנ"ל עם בני ר' בן ציון שיחי', חשבנו שאולי הכוונה לאותיות המשונות שבתורה, ולא לכל אותיות התורה. בדקתי ומצאתי כי ישנן שתי גירסאות בדבר, לפי ספרי התורה שלנו ישנן 16 אותיות גדולות וקטנות, ולדעת רבינו יוסף טוב עלם (מובא במחזור ויטרי חלק ב' עמ' 673) ישנן 32 אותיות משונות. ולפי שתי הדעות, ו' דגחון הינה האות האמצעית, 8 מצד אחד ו-8 מהצד השני לדעה אחת, או 16 מצד אחד ו-16 מהצד השני לדעה השניה. ואולי אפשר לדייק כן מלשון הגמ', שלא כתוב חציין של אותיות התורה, כפי שכתוב לעיל מיניה, "שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", אלא כתוב "חציין של אותיות של ספר תורה, – כמו שכותבים אותן בספר תורה. סופרים כל האותיות "שבתורה" – לא ש"בספר התורה".

וברמב"ם בפ"ז מהל' ספר תורה ה"ח כתב וז"ל: "ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות וגו' כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש" עכ"ל. ורבינו בחיי על התורה (בראשית י"א פס' ל"ב) כתב: "והנה זה משלימות התורה ומן הרמזים הצפונים באותיותיה, כי ע"כ באו בתורה אותיות הפוכות ותלויות, וכן עקומות ולפופות, וכן גדולות וקטנות, וכן מנומרות ונקודות", (יתגלו מתוכם חמישים שערי בינה שנתגלו למשה) עכ"ל.

אם נקח את האותיות המשונות בספרי התורה שלנו, גדולות וקטנות, מלבד הוא"ו קטיעא של "את בריתי שלום" (במדבר כח, יח) שזהו מקרה יחיד בכל התנ"ך, אזי נקבל את התמונה הבאה:
חומש בראשית:

בראשית (א, א) – ב' גדולה
בהבראם (ב, ד) – ה' קטנה
ולבכתה (כג, ב) – כ' קטנה
קצתי בחיי (כז, מו) – ק' קטנה
= ארבע אותיות משונות: אחת גדולה + שלוש קטנות
חומש שמות:

נצר חסד (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
= שתי אותיות משונות: שתים גדולות
חומש ויקרא:

ויקרא (א, א) – א' קטנה
מוקדה (ו, ב) – מ' קטנה
גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
= ארבע אותיות משונות: שתים גדולות + שתים קטנות
חומש במדבר:

יגדל (יד, י"ז) – י' גדולה
= אות אחת משונה: אות גדולה
חומש דברים:

שמע (ו, ד) – ע' גדולה
אחד (ו, ד) – ד' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה
תשי (לב, יח) – י' קטנה
= חמש אותיות משונות: ארבע גדולות + אחת קטנה

סה"כ עד גחון (ולא עד בכלל) 8=4+2+2 אותיות משונות,

ומגחון עד סוף התורה 8=2+1+5 אותיות משונות.

גחון מהאי גיסא – ראשון מצד שמאל.

אם נבדוק עתה את האותיות המשונות ע"פ גירסת רבי יוסף טוב עלם, אזי תתקבל התמונה הבאה:
חומש בראשית:

בראשית (א, א) – ב' גדולה
בהבראם (ב, ד) – ה' קטנה
ולבכתה (כג, ב) – כ' קטנה
קצתי בחיי (כז, מו) – ק' קטנה
ובהעטיף (ל, מב) – ף גדולה
הכזונה (לד, לה) – ז' גדולה
חכלילי (מט, יד) – ח' גדולה
שלשים (נ, כג) – ם גדולה
= שמונה אותיות משונות: חמש גדולות + שלוש קטנות
חומש שמות:

כי טוב הוא (ב, ב) – ט' גדולה
צא (יא, ח) – צ' גדולה
ציץ (כח, לו) – ץ גדולה
נצר (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
= חמש אותיות משונות: חמש גדולות
חומש ויקרא:

ויקרא (א, א) – א' קטנה
מוקדה (ו, ב) – מ' קטנה
גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
= ארבע אותיות משונות: שתים גדולות + שתים קטנות
חומש במדבר:

ויהס (יג, ל) – ס' גדולה
יגדל (יד, יז) – ד' גדולה
מה טובו (כד, ה) – מ' גדולה
משפטן (כז, ה) – ן גדולה
וטהרתם (לא, כד) – ם קטנה
= חמש אותיות משונות: ארבע גדולות + אחת קטנה
חומש דברים:

שמע (ו, ד) – ע' גדולה
אחד (ו, ד) – ד' גדולה
ממרים (ט, כד) – מ' קטנה
קן (כב, ו) – ק' גדולה
והתמכרתם (כח, סח) – כ' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
ופתלתל (לב, ה) – פ' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה
תשי (לב, יח) – י' קטנה
אשריך (לג, כט) – א' גדולה
= עשר אותיות משונות: שמונה גדולות + שתיים קטנות

סה"כ עד גחון (עד ועד בכלל) 16=8+5+3 אותיות משונות,

ומגחון עד סוף התורה 16=1+5+10 אותיות משונות, גחון מהאי גיסא – אחרון מצד ימין.

ויתכן שזו היא בעייתו של רב יוסף "וא"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא" – האם גחון הוא ראשון מצד שמאל או אחרון מצד ימין. כלומר האם גירסתינו היא נכונה, או שמא גירסתו של רבי יוסף טוב עלם, ותשובת הגמ' "אנן לא בקיאין". וכדאי לדעת שכתוב במדרש רבה בסוף פרשת אחרי מות צור ילדך תשי י' זעירה, ולית בקרייה כְוַתָה (יו"ד קטן יותר אין בחומש), זאת אומרת, שמי שסובר שבחומש במדבר כה י"א פינחס יש יוד קטן – טועה.

ב. ענין דרש דרש

"דרש דרש (ויקרא י, טז) חציין של תיבות" (קידושין ל, א). ראיתי בספר "אהבת תורה" (קראקא תרס"ה) לרבי פנחס זלמן סג"ל איש הורוויץ בעמוד ד', שמעלה אפשרות שמדובר על חציין של התיבות הכפולות שבתורה, כגון הַשֶׁרֵץ הַשֹׁרֵץ (בראשית ז, כא).

בדקתי בכל התורה, ומצאתי כי ישנם 91 מקרים של תיבות כפולות. ואם נוריד מתוכם את "לך לך" (בראשית יב, א) ואת "שם שם" (שמות טו, כה) שהם תיבות כפולות, אך שורשים נפרדים, אזי ישארו 89 מקרים שהאמצעי בהם הוא "דרש דרש", 44 לפניו ו-44 לאחריו. ומענין שכאן הגמ' לא שואלת מהאי גיסא או מהאי גיסא, כי הגמ' ידעה שזה באמצע. ואלו הם ה-89:

סה"כ 89 תיבות כפולות, 44 לפני דרש דרש, ו-44 לאחריו.

ג. בענין והתגלח חציין של פסוקים

אחר העיון והבדיקה, חושבני כי יתכן להסביר שהכוונה היא רק על הפסוקים שבהם מופיעות אותיות גדולות, ישנן בדבר זה שתי נוסחאות, ע"פ גירסת ספרי התורה שלנו יש 9 פסוקים כאלו, וע"פ גירסת רבי יוסף טוב עלם יש 23 פסוקים כאלו. ולפי שתי הנוסחאות "והתגלח" הינו הפסוק האמצעי.

על פי ספרי התורה שבידינו מספר פסוקים שבהם אותיות גדולות – תשע:
חומש בראשית:

(א, א) – ב' גדולה
חומש שמות:

נצר חסד (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
חומש ויקרא:

גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
חומש במדבר:

יגדל (יד, י"ז) – י' גדולה
חומש דברים:
שמע… אחד (ו, ד) – ע' גדולה + ד' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה

הפסוק שבו "והתגלח" באמצע, 4 פסוקים מימין (1+2+1) ו-4 משמאל (1+3).
ע"כ לפי הגירסא שלנו.

לפי גירסת ר' יוסף עלם ישנם 23 פסוקים שבהם אותיות גדולות, 11 מימין, ו-11 משמאל, הפסוק האמצעי – שכתוב בו "והתגלח".
חומש בראשית:

בראשית (א, א) – ב' גדולה
ובהעטיף (ל, מב) – ף גדולה
הכזונה (לד, לה) – ז' גדולה
חכלילי (מט, יד) – ח' גדולה
שלשים (נ, כג) – ם גדולה
חומש שמות:

כי טוב הוא (ב, ב) – ט' גדולה
צא (יא, ח) – צ' גדולה
ציץ (כח, לו) – ץ גדולה
נצר (לד, ז) – נ' גדולה
אחר (לד, יד) – ר' גדולה
חומש ויקרא:

גחון (יא, מב) – ו' גדולה
והתגלח (יג, לג) – ג' גדולה
חומש במדבר:

ויהס (יג, ל) – ס' גדולה
יגדל (יד, יז) – ד' גדולה
מה טובו (כד, ה) – מ' גדולה
משפטן (כז, ה) – ן גדולה
חומש דברים:

שמע… אחד (ו, ד) – ע' גדולה + ד' גדולה
קן (כב, ו) – ק' גדולה
והתמכרתם (כח, סח) – כ' גדולה
וישלכם (כט, כז) – ל' גדולה
ופתלתל (לב, ה) – פ' גדולה
הלה' (לב, ו) – ה' גדולה
אשריך (לג, כט) – א' גדולה

עד הפסוק שבו והתגלח יש 11 פסוקים בהם יש אותיות גדולות (5+5+1) ולאחריו 11 פסוקים (4+7).

אולי לזה כיוונו חז"ל.

ד. ענין עי"ן דיער

"עי"ן דיער חציין של תהלים" (קידושין דף ל, א). ויש לדקדק האם הכוונה לחצי התיבות, או לחצי האותיות. ומסתבר כי הכוונה היא לחצי האותיות, משום שאחרת מדוע נקטו באות ע' דוקא. ובאמת בעין יעקב הגירסא היא "עי"ן דיער חציין של תהלים באותיות". אולם הרש"ש מדקדק מדלא קאמר: חציין של אותיות, כדאמר גבי ס"ת, שהכוונה היא גם לתיבות וגם לאותיות. ומוסיף הרש"ש, כי טרח ומנה, ומצא שיותר מאלפים תיבות יתירים בחצי הראשון עד מיער. אף אני בדקתי בספר תהלים הכתוב כמעט בשוה בכל דף, ומצאתי למעלה משני דפים ומחצה עדיפים בחצי הראשון ע"פ האחרון.
בדקתי, אולי הכוונה היא לאותיות המשונות שבתהלים, ומצאתי כי קיימות שתי גירסות בזה, ואלו הן:
הגירסא המקובלת:

לשוא (כד, ד) – ו' זעירא או קטיעא
הלעולמים (עז, ח) – ה' רבתי
זרמו (עז, יח) – ז' זעירא (ס"א)
מיער (פ, יד) – ע' תלויה
וכנה (פ, טז) – כ' רבתי
קן (פד, ד) – ק' רבתי
המרו (קז, יא) – ה' זעירא (ס"א)
גירסת רבי יוסף טוב עלם:

על כן (יח, נ) – ע' גדולה
ונפשו (כב' ל) – ו' קטנה
הלעולמים (עז, ח) – ה' גדולה
מיער (פ, יד) – ע' תלויה
וכנה (פ, טז) – כ' גדולה
קן (פד, ד) – ק' גדולה

בין לפי הגירסא המקובלת ובין לפי גירסת רבי יוסף טוב עלם, ע' דיער הוא חציין של אותיות המשונות בתהלים.

ויש לשים לב, דכל אותיות ותיבות אלו משונות הן, כלומר, ע' דיער תלויה, ו' דגחון רבתי, דרש דרש שתי תיבות סמוכות, והתגלח הג' רבתי, וכנראה הודיעו לנו חז"ל חצי התיבות ואותיות משונות, של ספרים הרגילים בפי כל ישראל – תורה ותהילים. וזו להשערתנו, וה' יאיר עינינו בתורתו.

ה. ענין והוא רחום חציו דפסוקים

מקובל כי מספר פסוקי תהלים, הוא 2,527, אולם זו היא שגיאה, ומספר האמיתי הוא 2,528. חצי מהמנין לפי זה הוא 1,264, כלומר הפסוק "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", אך לא יאה לעשות סימן עם פסוק זה. הפסוק שלאחריו הוא "וליבם לא נכון עימו ולא נאמנו בבריתו" וגם פסוק זה אינו מתאים לסימן, ולאחריו בא הפסוק "והוא רחום יכפר עון" וכו'.

ספר ראשון – 638 פסוקים
ספר שני – 495 פסוקים
ספר שלישי – 368 פסוקים
ספר רביעי – 323 פסוקים
ספר חמישי – 704 פסוקים
סה"כ – 2,528
חצי פסוקי תהילים 1,264 = 2,528:2

נוכל לבדוק, בספר א' של תהלים 638 פסוקים
בספר ב' 495 פסוקים
פסוקי מזמור עג 28 פסוקים
פסוקי מזמור עד 23 פסוקים
פסוקי מזמור עה 11 פסוקים
פסוקי מזמור עו 13 פסוקים
פסוקי מזמור עז 21 פסוקים

סה"כ 1229, עד 1264 חסר עוד 35 פסוקים (ע"ח, ל"ה) אחריו "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו", (ע"ח ל"ו) "ולבם לא נכון עמו, ולא נאמנו בבריתו" (ע"ח, ל"ז) לכך בחרו חז"ל לסימן את הפסוק שאחריהם "והוא רחום יכפר עון" (ע"ח, ל"ח).

ו. בענין מספר הפסוקים שבתורה

"ת"ר חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה" (קידושין ל ע"א).

ויש להקשות, דבכל החומשים מצויין כי מספר הפסוקים 5,845 ולא 5,888. ועוד, מדוע, השוו חז"ל לתהלים ודברי הימים, ולא למשל לישעיהו ומשלי וכדו'. ועוד, מה שהקשו תוס', דע"כ מנין פסוקי התורה הרבה יותר מתהלים, ועי' מש"כ המהרש"א ליישב בדוחק רב. וכבר כתבנו לעיל דמנין התהלים הוא 2,528, וכן מנין דברי הימים הוא 1,656 וכתוב בסוף תהילים 2,527.

וראיתי עין יעקב קטן ע"פ "קנמן בשם" מר' יהודה אידל הלוי עפשטיין (תלמיד ר' חיים מוולוז'ין), שראה בספר ישן נושן "כתר תורה" ביאור נפלא.

בגמ' לפני זה נאמר "לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", ולחז"ל היתה מסורת שמספר פסוקי התורה 5,888, אך בתורה ישנם 5,845 בלבד, פסוק נקרא לפעמים לא כל הפסוק רק חלק ממנו (דהיינו שלושה מילים) באו חז"ל ואמרו, שנוסף לפסוקי התורה נמצאים שמונה פסוקי תורה בתהלים, ושלושים וחמישה פסוקים בדברי הימים, וסימנך "והמה בכתובים". ומדוע אמרו חסר ממנו דברי הימים שמונה – לתועלת הזכרון והשינון אמרו כן, משום שהמספר 8 נאמר כאן פעמים רבות, בתורה 5,888, ויתר עליו בתהלים 8, לכך אמרו חסר ממנו ד"ה 8, כלומר מה שחסר בתורה מלבד השמונה שבתהלים, כולם נמצאים בד"ה.

ומעתה מדויקת לשון הגמ' "הוו פסוקי תורה" ולא נאמר בתורה 5,888 פסוקים, זאת משום שלא כל הפסוקים נמצאים בתורה, אלא שכולם הם "פסוקי התורה".

הנה לפניכם ציטוט של דברי ר' יהודה אידל הלוי עפשטיין "קנמן בשם"

ת"ר חמשת אלפים וכו', עי' תוס' והגהת הגרי"ב ז"ל לדברי המהרש"א על התו' וכל הברייתא ופירוש המפרשים ז"ל והכל בלתי מובן, אבל אעתיק לך מה שמצאתי בס' קטן שנקרא, כתר תורה, ולדעתי כיוון בו אל המחבר האמת, ועל הבקיאים בספרי תנ"ך לחפש אחרי' וזה לשונו ממש, למען יזכר לטוב שם משמואל הוא ניהו מר אבא מורי הרב החריף הנגיד מוהר"ר שמואל יכבדש זצ"ל, עלי לקיים מילי דאבות שהיה מרגלא בפיו שכל מי שאינו מוליד ומחדש משכלו ובינתו ודעתו איזה חידוש בתורה הוא נקרא עקר וע"ז הבטיח להם הקב"ה בברכותיו ולא יהיה בך עקר ועקרה הוא נקרא מי שאינו יכול לקבל שכל שיוכל להוליד ולחדש מזה דבר ובבהמתך הוא בר דעת קטן ע"ד דרש רז"ל אפילו בבהמין שלך יכול הוא לחדש איזה דבר מה בתורה יהיה מי שיהיה וכל מי שמחדש איזה דבר מחוייב ללמד ולהודיע לאחרים כמבואר בס' חסידים סי' תק"ל כו', וזהו כי על כל נעלם יבא במשפט, ע"ש לשונו, וכותב אני איזה חידושים מעטים שחדשתי בעז"ה (קדושין ל') ת"ר חמשת אלפים שמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי תורה יתר עלי' תהילים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה ע"כ. הקשו תוס' תימא דע"כ בחומש יש יותר ומהרש"א תירץ קושייתם וכבר הקשו עלי' כל המפרשים עי' ס' פ"י מ"ש עליו, ובר מן דין מאי שייכי דתהלים ודברי הימים לחומש שבתורה, ועוד במה יתורץ על דברי הימים שחסר כמה אלפים פסוקים והוא פלא, ולענ"ד שבעל הגמרא לא נחית לא למניינא פסוקי דתהלים וד"ה רק שקבלה היתה בידם שיש חמשה אלפים תת"פח פסוקי תורה כמבואר בברייתא אך כפי שנמסר במסורה כעת אינו נמצא רק חמשה אלפים תת"מה נמצא שנחסר שלשה וארבעים פסוקים, וכבר הקשה זאת המדקדק רבי אליהו בחור בספר כח ה' וגם בש"ס דפוס קאפוסט נדפס על הגליון תמיה זאת ע"ש ועל תמי' זאת מתרץ בעל הגמ' על הברייתא שהיות שהמ"ג פסוקי תורה נמצאים בתהלים ובדברי הימים כלשון של תורה עם כל הר"ת וס"ת וצירופים היוצאים מהם ויש מהם פסוק משלושה תיבו' ע"פ האתנחת' כמו שמצינו כמה פסוקים מג' תיבו', וה"פ יתר על הפסוקים הנמצאים כעת בתורה נמצא עוד שמונה פסוקים בתהלים כפי שנרשמים למטה ולא יותר, גם בד"ה נמצאים לשון פסוקי תורה חמשה ושלשים וה"פ שחסר ד"ה שמונה מחמת שהם נמצאים בתהלים ויהיו ס"ה חמשה אלפים ותתפ"ח פסוקים סימן בדרך צחות והמה בכתובים היינו תהלים וד"ה. וה' יראנו נפלאות בתורתו א"ס.

וידקדק "לשון הוו" פסוקי תורה ולא לשון כתוב בתורה, עכ"ל המחבר הנ"ל.

כל מה שרציתם לדעת על הקדיש

קדיש – יתגדל ויתקדש

מבוא לקדיש

נוהגים לומר קדיש בשנה הראשונה למיתת האב והאם, מקור המנהג הזה הוא במדרש (מעשה זה מופיע בכלה רבתי פ"ב, ובאריכות בספר "אור זרוע" ח"ב, ס"נ): מעשה ברבי עקיבא, שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם, והיה רץ כמרוצת הסוס וחבילת עצים גדולה על כתפו. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. לשאלת ר' עקיבא על מעשיו, ענה לו אותו אדם: "מת אנוכי, ובכל יום פוקדים עלי מלאכי חבלה הממונים עלי לחטוב עצים, ושורפים אותי בהם. וכל כך למה? מפני שעברתי על כל מצוות התורה". אמר לו ר' עקיבא: "כלום שמעת מן הממונים עליך, אם יש לך תקנה, להפטר מפורענות זו?", אמר לו: "שמעתי שהיו אומרים אלמלי היה למסכן זה בן, שעומד בתוך הקהל ואומר קדיש, וברכו את ה' המבורך, והקהל עונים אחריו אמן, יהא שמיה רבה מברך, וברוך ה' המבורך, מיד היו פוטרים אותי מן העונש". שאל אותו ר' עקיבא על עירו, והלך לשם.

לאחר דרישה וחקירה, מצא ר' עקיבא את בנו של האיש, כשעודנו ערל ולא נימול. נטלו ר' עקיבא, מל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה, ולא היה מקבל עד שישב עליו ר' עקיבא בתענית ארבעים יום והתפלל עליו, עד שיצאה בת קול ואמרה לר' עקיבא שנתקבלה תפילתו. אז הלך ולימדו תורה, קריאת שמע, תפילה וברכת המזון. העמידו בתוך הקהל ואמר קדיש וברכו את ה' המבורך, וענו הקהל אחריו. באותה שעה התירו את המת ופטרוהו מן הפורענות.

בספר הזוהר (זוהר חדש פ' אחרי דף מט:) מובא המעשה הנ"ל ושם כתוב שר' עקיבא לימדו לומר הפטרה בבית הכנסת, וכן עשה, והמשיך ולימדו תורה עד שנסמך בתואר רבי, ואז נגלה המת בחלום אצל ר' עקיבא, ואמר לו: "רבי, הקב"ה ינחמך כפי שניחמתני, כי בשעה שאמר בני ההפטרה, הפקיעו ממני דין גיהנם, ובשעה שעבר להתפלל ואמר קדיש, קרעו לי גזר דיני מכל וכל, ובשעה שנתחכם בני והוסמך על ידך, עטרוני בכתרם של צדיקים והושיבוני עמהם בגן עדן.

כתב ה'בית יוסף' (יורה דעה שעו): "כתב 'הכל-בו' על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע ר' פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו'. אמר לו: "אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא". על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא". והרמ"א הוסיף: "כשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנום.

הקדיש אינו מועיל רק להנצל מהגיהנום לבד, אלא גם מועיל להעלותו בגן עדן ממדרגה למדרגה. גם לימוד התורה מועיל מאוד לנשמת הנפטר, והבן הלומד תורה מציל את אביו מדינה של גיהנום ומכניסו בגן עדן. גם לימוד משניות הוא תיקון גדול לנשמת הנפטר (משנה, אותיות נשמה) לכן נוהגים ביום היארצייט (יום השנה, אזכרה) ללמוד משניות המתחילות בשמו של הנפטר.

גם אם היה האב רשע, מועיל מה שהבן עושה בשביל אביו. כל שכן אם ציוה לו אביו שיעשה בעדו תפילה וצדקה אחר מותו, שיועיל יותר ויותר, ועושה נחת רוח לאביו המת ומקיים בזה כיבוד הורים, ובפרט אם תוך שבעה ושלושים יום שמידת הדין מתוחה על נפש המת אם ירבה בלימוד ותפילות וצדקות על נפש אביו ואמו יש כח להתירם מהייסורים והמשפטים של גיהנום, וכרחם אב על בנים ירחם הבן על נשמות אביו ואמו לגמול להם חסד של אמת.

גם יכול אדם להקל דין ועונש מחברו בעולם הבא, כשהוא נותן צדקה ולומד תורה בשביל המת ומתפלל עבור נשמת המת. כל שכן הבן שהוא כרעא דאבוה (הבן הרגלים של אביו), כשעושה זה לאביו ולאמו ומקיים בזה כיבוד אב ואם. וכן כתוב בזוהר הקדוש (בחוקותי קטו, ב) שלאחר מותם מחוייב הבן לקיים כיבוד אב ואם יותר, ובודאי אין כבוד יותר מזה שמעלה את נשמתם.

הגמרא (כתובות לג) מספרת על רבנו הקדוש, רבי יהודה הנשיא (מחבר המשניות) , כי לפני פטירתו אמר: "לבני אני צריך". אם רבנו הקדוש אמר כי זקוק לעזרת בניו לאחר מותו, בודאי כל אדם אחר זקוק לבניו. כי כל זמן שאדם חי בעולם הזה, העניק לו הבורא את האפשרות לחזור בתשובה ולתקן את מעשיו. אך כאשר עוזב את העולם הזה ומתעלה לעולם האמת, שם אין לו יותר אפשרות לתקן ולהוסיף במצוות ובמעשים טובים. רק מה שצבר בעולם הזה נותר עמו.

בשלב זה רק מעשיהם הטובים של בניו ובנותיו יכולים לסייע לו. מעשי הילדים משפיעים על נשמות ההורים ומוסיפים להם זכויות, וכך גם חלילה, למעשים רעים יש השפעה שלילית על מצבם של ההורים.

בתפילת ראש השנה אומרים: "ספרי מתים וספרי חיים, היום לפניך נפתחים". מובן מדוע נפתחים ספרי החיים, הרי האדם במשך השנה צובר זכויות ועבירות, וביום זה בוחנים את מעשיו. אך מדוע נפתחים גם ספרי המתים? הרי אדם שנפטר לפני חמש שנים, לא עשה במשך השנה מצוות או עבירות, אם כן, איזה שינוי יש בספריו? התשובה לכך, כי מעשיהם של בני הנפטרים (וכן כל אחד אחר שמתחזק ועושה מעשים למענם) משפיעים עליהם, ומוסיפים להם זכויות (או קטרוג), ולכן יש צורך לפותחם כל שנה מחדש.

הגמרא (סנהדרין קד', א') אומרת: "ברא מזכי אבא", פרוש: כל מצוה שעושה הבן לאחר מיתת אביו או אימו, נזקפת לזכותם ובכך הוא מעלה את נשמתם. וכך כותב ר' יונה ב"אגרת התשובה" (דרש ג', יום ו', עט') : עיקר זכותה של אשה לעולם הבא שבניה עובדים לקב"ה, עושים רצונו ויראים אותו. וכשהיא בבית עולמה, ובבניה יש בליבם יראת שמים ועוסקים בתורה ובמצוות, נחשב לה הדבר הזה כאילו היא בחיים ועושה כל המצוות והיא במעלות עליונות לעולם הבא".

החפץ חיים, בספרו 'אהבת חסד' (ח"ב, פ"טו, ע' קמז'), מביא את דברי הספר 'יש נוחלין', הכותב שזכויות ומצוות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הנן כפרה לנפש אביו, אע"פ שעושה אותן מעצמו. וכתב על זה בנו בעל השל"ה: ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנום ומתירו מן הייסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחיצת הצדיקים, כדאיתא בזוהר (סוף פרשת בחוקותי) : "בן יכבד אב" – אע"פ שמחויב יותר לכבדו,דכתיב "כבד את אביך". דאם אותו הבן הולך בדרך רע ומכשול, ודאי מבזה לאביו וכו'. ואם הבן ההוא הולך בדרך הישר והטוב ומעשיו מתוקנים, ודאי שהוא מכבד לאביו בזה העולם לנגד בני האדם, ומכבד אותו בעולם הבא נגד הקב"ה. והקב"ה מרחם על האב ומושיב אותו בכיסא הכבוד" (עד כאן לשון הזוהר הקדוש). והנה אם יפה כח הבן לעשות לאביו את כל הכבוד הזה להכניסו לגן עדן, קל וחומר שיפה כוחו לגרום לאביו שלא יהיה נידון בגיהינום ובייסורים.

ממשיך ה"חפץ חיים" ואומר: יתאר האדם לעצמו כאילו הוא מושלך לתוך האש או מיוסר בשאר ייסורים קשים, מה היה עז חפצו ותשוקתו שבניו יחלצו לעזרתו ויושיעוהו מצרתו. ומאידך יחשוב עד כמה היה מוסר הוא את נפשו כדי לחלץ את אביו מצרה. מתוך כך יתעורר לעשות למען נשמות אביו ואימו להצילם מעונש עוונותיהם המר ע"י מעשיו הטובים. ובמיוחד אמורים הדברים בתוך ה"שבעה" וה"שלושים", שאז כח הדין מתוח ביותר, כידוע. בימים אלה ישתדל הבן להרבות עבורם תורה וצדקה וחסד כפי כוחו, שבזה יצילם מדינה של גיהנום. וסיים השל"ה: דהעושה צדקה בשביל נפש המת (אפילו אם אינו קרובו) בודאי הוא עושה הצלה גדולה ונחת רוח לנשמתו.

כתב בספר 'פלא יועץ' בענין כבוד הורים: "ועיקר הכבוד הוא שיהא מכבדו במותו, וכל אשר בכוחו למעבד ליה ניח נפשיה (פירוש: לעשות לו נחת רוח) יעשה מדי יום יום".

"כי כן ראוי לבן שכל ימי חייו יהא דיוקנו של אביו חקוק בפניו, וידמה כאילו הוא צועק מרה מתוך אש להבה ואומר: "בני ידידי! חונני, חונני! הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי!"

ואף אם חושב הבן שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאילו נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו בעבור תברכהו נפשו וכו'. ומה טוב שיהיה שגור בפיו לומר יום יום: " יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה טוב אשר אני עושה, בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה. ויהיה הכל לזכות ולמנוחה ולעילוי נפש רוח ונשמה של (אבי, אמי, חמי או חמותי). יהי רצון שתהא נפשם צרורה בצרור החיים". ובזה ישא ברכה מאת ה' ומנפש הוריו.

כתוב בספר 'קיצור שולחן ערוך' (הרב גאנצפריד סוף סימן כו') : "אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות להאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, הכי איתא בזוהר הקדוש (ויקרא קטו:) , בֵּן יְכַבֵּד אָב, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, וְאוֹקְמוּהָ, בְּמֵיכְלָא וּמִשְׁתְּיָיא וּבְכֹלָּא. הַאי בְּחַיּיוֹי דְּאִתְחַיָּיב בֵּיהּ. בָּתַר דְּמִית, אִי תֵּימָא הָא פָּטוּר מִנֵּיהּ הוּא, לָאו הָכֵי. דְּאַף עַל גַּב דְּמִית, אִתְחַיָּיב בִּיקָרֵיהּ יַתִּיר, דִּכְתִּיב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ. דְּאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח תְּקָלָא, וַדַּאי מְבַזֶּה לַאֲבוּי הוּא, וַדַּאי עָבִיד לֵיהּ קְלָנָא. וְאִי הַהוּא בְּרָא אָזִיל בְּאֹרַח מֵישָׁר, וְתָקִין עוֹבָדוֹי, וַדַּאי דָּא אוֹקִיר לַאֲבוּי, אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא גַּבֵּי בְּנֵי נָשָׁא, אוֹקִיר לֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא, גַּבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עָלֵיהּ, וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּכוּרְסְיָיא דִּיקָרֵיהּ. עד כאן לשונו. ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות".

קדיש יתום

כוחה של המצוה הגדולה של אמירת קדיש, להגן ולהציל את נשמת הנפטר, הוא רב מאוד. אולם אין לכוון באמירת הקדיש רק לתועלת נשמת הנפטר, עיקר הקדיש הוא שבחים ותפילות שיתגדל שמו יתברך. במילים: "יהא שלמא רבא וכו' ועל כל ישראל" אפשר לכוון על נשמת הנפטר, וכן במילים: "עושה שלום במרומיו".

ענין נוסף באמירת הקדיש הוא צידוק הדין, וכן כתב ב'ספר החיים' ( (אחיו של המהר"ל מפרג) סוף פרק ח') ואלו דבריו: "עיקר תועלת הקדיש לנפש הנפטר היא לפי שאין מיתה בלא חטא. רוב ההולכים לעולמם נפטרים בגלל עוון חילול השם, שאין לו כפרה, אלא מיתה. וכאשר הקב"ה נפרע מהחוטא, שמו של הקב"ה מתקדש, שנאמר: "ונשפטתי", ואח"כ: "והתגדלתי והתקדשתי".

לכן עומד בנו של הנפטר ואומר: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כלומר: מתנחם אני על מיתת אבי, הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש ע"י מיתתו, ומיד מתכפר עוון חילול השם שעשה, וכן היה בתקופת הסנהדרין, שלאחר שפסקו הדיינים עונש מוות, היו בני משפחת הנידון צריכים לבוא ולומר לבית הדין: "יפה דנתם", כדי להראות שאין בליבם על הדיינים ולא כלום, וזהו גם כן מה שמסיים "בחייכון וביומיכון" וכו', כלומר, אתם בית ישראל הזהרו במעשיכם שלא תגרמו מיתה לנפשיכם, רק תחיו ביראת ה'".

בספר 'עולם התפילות' נכתב:

"מהסיפור המפורסם על רבי עקיבא (המובא לעיל) נראה להסיק שהקדיש אינו כלל וכלל תפילה על חיי העולם הבא וישועת נפשם של הנפטרים, כמו שרבים חושבים בטעות. אין בתוכְנוֹ שום רמז על רעיונות כאלו, וכמו כן, אף לא שמץ של בקשת חנינה לטובת נשמות הנפטרים או של תחינה של כפרת עוונותיהם, מתוך הנימוק שכאילו זכויות הבנים מסוגלות להמתיק את העונש המגיע לנשמות הוריהם אחרי פטירתם. לא זו מגמת הקדיש.

תקנת אמירת הקדיש מיוסדת, אך ורק על הרעיון של קידוש השם ברבים. בנו של הנפטר מקדש את השם בזה שהוא מזמין את כל הקהל לברך את ה' בפרהסיה, בציווי "ברכו" (שאומרים לאחר הקדיש בתפילת שחרית ומעריב) , או לאשר ברבים את כל התשבחות שבקדיש ע"י אמירת "אמן". כן ישמש קידוש השם בציבור הוכחה, שהעץ שעשה פרי כזה (כלומר, ההורים שהולידו בן כזה) לא היה חסר ערך לגמרי. הוריהם של בנים כאלה "לא תם לריק כוחם", והם נחשבים לשותפים לקידוש השם, שבנם זוכה לגרום ע"י אמירת "קדיש" ו"ברכו".

עובדה זו עשויה להשפיע לטובה על פסקי הדין שהקב"ה, השופט כל הארץ, יחרוץ על מעשיהם.

לפי המסורת, מגיעה נפש הנפטר לתכליתה ולמנוחתה הנכונה, תחת כנפי השכינה, רק אחרי זמני הזיכוך והצירוף. העלייה מן העולם הזה, עולם השוא והשקר, לעולם הבא, עולם האמת, מעבירה את נפש הנפטר דרך עמק הבכא, הגמול והעונש, כי (קהלת ז', כ') "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא". לפיכך על הבן לעזור תמיד, ובמיוחד בשנת האבל וביום היארצייט. ע"י זכויותיו הוא יכול לקצר את ימי הזיכוך.

ילך הבן בדרך הישרה ובדרך היראה. יקדיש הבן עיתים לתורה, יתפלל הבן לפני התיבה ויאמר קדיש, ולא כמצוות אנשים מלומדה, אלא בכוונה לקדש שם שמים ברבים ולעורר את הציבור לקידוש זה. רק ע"י כל הדברים האלה זוכה הבן לזַכות את הנשמה".

קדיש מזרז את בוא המשיח

‏מאז חורבן הבית, גלתה השכינה עם בני ישראל, ומצטערת היא עמם בייסורי גלותם. בתפילת הקדיש טמונים כוח ועוצמה, המסוגלים לנסוך נחמה, כביכול, בצערו של הקב"ה, ורצון להחיש את גאולתנו.

בגמרא (ברכות ג', א') מספר התנא רבי יוסי על פגישתו עם אליהו הנביא:

"פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב, ושמר לי על הפתח(המתין) עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי, אמר לי: 'שלום עליך רבי'.

"ואמרתי לו: 'שלום עליך רבי ומורי'.

‏"ואמר לי: 'בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו?' "אמרתי לו: 'להתפלל'.

‏" … ואמר לי: 'בני, מה קול שמעת בחורבה זו?'

‏"ואמרתי לו: 'שמעתי בת-קול שמנהמת כיונה, ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות'.

‏"ואמר לי: 'חייך וחיי ראשך. לא שעה זו בלבד אומרת-כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך. ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך', הקב"ה מנענע ראשו ואומר: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם".

אמן יהא שמיה רבא

יעקב אבינו היה הראשון שאמר "אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא". חז"ל אמרו (פסחים נו.) שכאשר יעקב חש כי ימיו ספורים, אסף את בניו ורצה לגלות להם את קץ הימים.

‏"היאספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א) . כיוון שלא רצה הקדוש-ברוך-הוא שיגלה זאת, נסתלקה ממנו רוח הקודש.

‏נחרד יעקב אבינו ואמר: "שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם, שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשיו"?

‏השיבו בניו השבטים הקדושים: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד.

‏כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד".

‏באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

‏דברים אלה מופיעים גם בתרגום ירושלמי, בשינוי קל: לאחר דברי השבטים, אמר יעקב אבינו: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא".

‏אם כן, מה אמר יעקב אבינו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" או "יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא"?

‏מבט מעמיק יותר בשני הפסוקים מעלה כי לשניהם משמעות אחת:

‏"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" פירושו בארמית "יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא". מדוע אפוא איננו אומרים בקדיש את הפסוק בלשון הקודש, אלא דווקא את הפסוק בארמית?

‏במדרש (דברים רבה ב, לה) מובא שכאשר עלה משה רבינו למרום לקבל את התורה, שמע את המלאכים אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". נטל משה רבינו מילות שבח נפלאות אלה, והעניקן לישראל. אך כדי שלא לעורר את קנאת המלאכים, הן נאמרות בארמית, וכאשר אנו אומרים אותן בלשון הקודש לאחר קריאת שמע, הן נאמרות בלחש.

‏רבי אסי המשיל זאת לאדם שנטל בגניבה יהלומים מארמון המלך. כאשר העניקם לאשתו, הזהיר אותה שלא תתקשט בהם בפרהסיה, אלא תענדם בבית בלבד. פעם אחת ויחידה בשנה, ביום הקדוש ביותר, יום הכיפורים, כשעם ישראל דומים למלאכים, אנו אומרים את הפסוק בקול רם. (מילה אחת)

שכרו של האומר "ברוך הוא וברוך שמו" עצום ורב. בשכלנו הארצי והמוגבל, איננו יכולים להשיג את הגמול האינסופי, המזומן ליהודי המבטא בשפתותיו את המילים המגדלות את שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

המשנה אומרת (אבות ד', כב'): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". מהי המצוה ששכרה הוא "קורת רוח" – השכר המזערי – בעולם הבא?

הסבא מקלם לימדנו, כי פעם אחת ויחידה שבה נאמרות המילים "ברוך הוא וברוך שמו" מזכה אותנו בקורת רוח בעולם הבא, שכר העולה על כל הנאות העולם הזה, הצפויות לנו עד סוף ימינו.

הוסיף ה"סבא מקלם" ואמר: השכר על עניית "אמן" אחת גדול אלף מונים מהשכר המובטח למי שעונה ואומר "ברוך הוא וברוך שמו", ואילו שכרו של העונה "אמן יהא שמיה רבא" גדול ‏אלף מונים מזה ‏השמור למי שעונה, "אמן" אחת. נמצאנו למדים, ביאר הסבא מקלם, כי ערכה של אמירת "אמן יהא שמיה רבא" גדול פי מיליון מעניית "ברוך הוא וברוך שמו", ששכרה עולה על כל הנאות העולם הזה. ‏(ר' גבריאל ריקליס מפי המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ)


פרוש הקדיש

יש לכרוע במילים המסומנות (עפ"י שו"ע הרב נו', ה').

שיתגדל ויתקדש שמו הגדול של ה'.
יִתְגַּדַּל [22] וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן) [23]

בעולם שברא, כרצונו.
בְּעָלְמָא דִּי [24] בְרָא, כִּרְעוּתֵיהּ.

שיֶגלה מלכותו עלינו יצמיח ישועתו יחיש ביאת המשיח.
וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. (אמן)

בחייכם וביומכם ובחיי כל בית ישראל,
בְּחַיֵּיכוֹן [25] וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי [26] דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל,

במהרה ובזמן קרוב ואמרו אמן.
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן . (אמן) [27]

יהיה שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים יתברך,
יְהֵא [28] שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ ,

וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר
וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדַּר

ויתעלה ויתהלל, שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא.
וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל [29] , שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. (אמן)

מעל כל הברכות, השירות, התשבחות והנחמות
לְעֵלָּא מִן- [30] כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא

שנאמרות בעולם, ואמרו אמן.
דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

על ישראל ועל רבותינו ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי
עַל [31] יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל-כָּל-תַּלְמִידֵי

תלמידיהם (שיושבים ו) שעוסקים בתורה הקדושה,
תַלְמִידֵיהוֹן, (דְיַתְבִין) דְעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָּא,

אשר במקום הזה ואשר בכל מקום ומקום,
דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל-אֲתַר וַאֲתַר,

יהיה לנו ולכם ולהם שלום חן וחסד ורחמים,
יְהֵא לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹן, שְׁלָמָא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי,

(וחיים ארוכים ומזון (פרנסה) ברווח) מלפני (אלוקי)
(וְחַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי), מִן קֳדָם (אֱלָהָא)

אדון השמים והארץ ואמרו אמן.
מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

יהיה שלום רב מן השמים ושובע וישועה
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה

ונחמה והצלה ורפואה וגאולה וסליחה וכפרה
וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה

ורווח והצלה לנו ולכל עמו ישראל ואמרו אמן.
וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ואמרו אמן.
עוֹשֶׂה [32] שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו [33], הוּא [34] בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל [35] כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (אמן)

הערות לקדיש:
22 – מיוסד עפ"י המקרא: "והתגדלתי והתקדשתי" האמור במלחמת גוג ומגוג, שאחרי זה יתגדל שמו של הקב"ה, שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". יאמר ברור: "יתגדל" ולא כאותם האומרים : "יתקדל".
23 – פירוש האמנים שבקדיש – כן יהי רצון.
24 – שתי תיבות, שלא יאמר: "דברא".
25 – בחייכם העתידיים לעולם הבא, וביומיכם העכשויים.
26 – החיים כיום, ושיחיו בתחיית המתים. וכן יש בזה גם בקשה שנזכה להיות מהנשארים בחיים בתקופת הגאולה.
27 – יש להפסיק מעט בין אמירת מילת "אמן", לבין "יהי שם וכו'".
28 – אמרו חז"ל (שבת קיט:): "כל האומר אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו". ופירוש בכל כוחו- בכל הכוונה ובקול רם. ויכוון שיומשך וירד שפע לעולם ויתבטלו מישראל גזירות קשות ורעות.
29 – יש כאן שמונה לשונות של שבח כנגד שבעה רקיעם וכנגד הרקיע שמעל המלאכים, ועוד שתי לשונות של שבח בהתחלה (יתגדל ויתקדש), סה"כ עשר לשונות של שבח שהם כנגד עשרת הדברות, עשרה הילולים שאמר דוד המלך בספר תהילים וכנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
30 – צריך לומר בשתי תיבות ולא "מכל".
31 – קטע זה מןסיפים בקדיש דרבנן הנאמר אחרי דברי תורה, וכן לאחר קטעים מסויימים בתפילה שהם תורה או אגדה.
32 – לפני אמירת "עושה שלום" יפסע שלוש פסיעות לאחוריו, יאמר: "עושה שלום במרומין" כאשר הוא כורע לצד ימין.
33 – במרומיו- למרות שיש מלאכי אש ומלאכי קרח, מלאכי דין ומלאכי רחמים, אעפ"כ יש שלום ביניהם, מפני שמטרת כולם לעשות רצון ה'. כך מבקשים אנו שישכין ה' שלום עלינו, שכל אחד ימלא תפקידו לפי הכוחות והכלים שניתנו לו ומטרת כולם תהיה קיום רצון הבורא.
34 – יכרע לצד שמאל.
35 – יכרע לפנים.


הלכות קדיש

מלוקט מהספרים: ילקוט יוסף (ילקו"י), יקרא דחיי (יקד"ח), בן איש חי (בא"ח), שולחן ערוך (שו"ע), קיצור שולחן ערוך (קצושו"ע)

א. הקדיש שאומרים לעילוי נשמת הנפטר יש לו מעלה גדולה מאוד. וכתב רבינו האר"י ז"ל שאין טעם אמירת הקדיש להציל המת מדין גיהנם לבדו, כמו שחושבים המון העם, אלא יש בו תועלת גדולה להכניסו לגן עדן ולהעלותו מדרגה לדרגה, ולכן יש לאומרו גם בשבת ויום טוב. (יקד"ח)

ב. נאמר בתורה: ונקדשתי בתוך בני ישראל. ודרשו חז"ל, מכאן שכל דבר שבקדושה לא יהיה בפחות מעשרה. צריכים כל העשרה להיות גדולים, מבן י"ג שנה ומעלה. (ילקו"י)

ג. קטן פחות מי"ג שנים האומר קדיש, בקדישים שהם מחובת התפילה יאמר החזן יחד עם הקטן, ובקדישים שהם רשות יכול הקטן לומר לבדו. (יקד"ח)

ד. בעת אמירת הקדיש נכון להחמיר להשוות הרגלים כמו בתפלה. ואותם המתחילים לומר קדיש כשהם בישיבה או בהילוך, לא טוב הם עושים. (ילקו"י)

ה. השליח צבור עצמו אומר יהא שמיה רבא, אך אינו אומר "אמן". (ילקו"י)

ו. יש לומר בעלמא די ברא כרעותיה, הכ"ף של כרעותיה דגושה. ובאמירת יהא שמיה רבא יש לומר מבָרַך, קמ"ץ תחת הבי"ת ופת"ח מתחת לרי"ש. ולא מבורך בחולם. ואומר תִּשבחתא התי"ו הראשונה בחיריק ולא בשורוק. (ילקו"י)

ז. יש לומר בקדיש "לעלם ולעלמי עלמיא" עם ו', וכן על הצבור לענות ביהא שמיה רבא מבֹרך לעלם וּלעלמי עלמיא, בתוספת ו'. ודלא כמו שנדפס באיזה סידורים, לעלם לעלמי עלמיא, בלי ו', שזה אינו נכון. (ילקו"י)

ח. יש לומר ולכוין בקדיש תיבת שמֵה חסר י'. ויש שגורסים שמיה ביו"ד. ויש גורסים ועלמי בלי למ"ד, כדי להשוות המנין לכ"ח אותיות. אבל הגירסא הנכונה היא "שמה" בלא יו"ד, ולעלמי בלמ"ד. (ילקו"י)

ט. יש לומר בקדיש "לעילא מן כל ברכתא", ולא מכל ברכתא. (ילקו"י)

י. נכון לפסוע שלש פסיעות בכל קדיש שאומרים בו: "עושה שלום במרומיו", הן בקדיש על ישראל, והן בקדיש יהא שלמא, ולא רק בקדיש תתקבל. ואין חילוק בזה בין שליח צבור לשאר כל אדם שאומר קדיש "יהא שלמא" או "על ישראל". וכן יש לפסוע בקדיש תתקבל של ערבית, וכן בקדיש שלאחר ברכה מעין שבע בליל שבת. (ילקו"י)

יא. המתפלל עם אשכנזים והוא בתוך י"ב חודש לאב או לאם, ואומר קדיש לע"נ אביו או אמו, אין לו לשנות מהנוסח המקובל אצלינו, הן באמירת ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן בחייכון וביומכון וכו', והן באמירת יהא שלמא, ועל ישראל. אולם אם אומר קדיש יהא שלמא בבית כנסת של אשכנזים עם אחרים, רשאי לקצר בנוסח יהא שלמא, כפי מנהג נוסח האשכנזים, כדי שיסיים ואמרו אמן עם כולם. אך אין לו לשנות את מבטאו ולומר כמבטא אשכנזי, אלא כל עדה צריכה להחזיק במנהגה, ובמבטא המקובל אצל בני העדה מדורי דורות, מבטא שהחזיקו בו גדולי תורה וענקי הרוח מדורי דורות. ואף במבטא שם ה' אין לו לשנות ולומר הנו"ן כמו חול"ם, אלא יש לומר בקמ"ץ. (ילקו"י)

יב. מנהגינו שכל המחוייבים לומר קדיש תום, אומרים אותו כולם ביחד, הן בקדיש על ישראל שקודם הודו, והן בקדישים שאחר בית יעקב, וקודם עלינו לשבח. אך יש להקפיד שלא יהיה אחד אומר הקדיש במרוצה, וחבירו לאט מדאי, אלא ישתדלו שכולם יאמרו הקדיש מלה במלה ככל האפשר. וכשיש כמה שאומרים קדיש ביחד, ואחד מהם אומר הקדיש בלחש, לכתחלה אין לעשות כן, דצריך שכל אחד יאמר הקדיש בקול רם. אך אם הוא צרוד, והוא בתוך י"ב חודש, יכול לומר הקדיש בלחש עם אחרים שאומרים הקדיש בקול רם. (ילקו"י)

יג. אין לבת לומר קדיש על אביה או אמה , אפילו אם הוריה כתבו כן בצוואה, ואפילו אם עושים לימוד בבית עם עשרה אנשים מבני משפחתה. (ילקו"י)

(הרה"ג אברהם יוסף שליט"א כתב בתשובה: "כשיש מנין גברים והאישה נמצאת בעזרת נשים ומצטרפת לומר קדיש עם הגברים, כאשר חברותיה בלבד שומעות אותה מותר לה לומר את הקדיש, אולם המנהג הנכון והטוב ביותר, כאשר אדם נפטר בלא בנים שיאמרו קדיש, לשכור תלמיד חכם שיאמר את הקדיש במשך השנה, ותבוא עליהם ברכה".)

יד. גר צדק רשאי לומר קדיש על אביו או אמו הגויים, לאחר פטירתם, וכן רשאי לומר השכבה בבית הכנסת. אך כדי שהדבר לא ייראה תמוה לרבים, יאמר את ההשכבה בדרך הבלעה ולא באופן מיוחד. (ילקו"י)

טו. מי שמת בלי בנים או שבניו קטנים ואינם יכולים לומר קדיש, יכולים לשכור אדם שיאמר בעבורו קדיש ויועיל לעילוי נשמתו. כן הוא הדין אם הניח רק בנות, אפילו גדולות, שאינן רשאיות לומר קדיש, שיש לשכור אדם שיאמר בעבורו קדיש. (יקד"ח)

טז. מי שאין לו בנים שיאמרו עליו קדיש, עדיף לשכור אדם בכסף שיאמר עליו קדיש, מאשר יאמרו עליו קדיש בחינם. (יקד"ח)

יז. אדם שהושכר על מנת שיאמר קדיש, מותר לו לומר קדיש עבור מספר נפטרים ומועיל לכולם. (יקד"ח)

יח. מי שציוה לבניו שלא יאמרו עליו קדיש לאחר מותו, אין להם לשמוע לצוואת אביהם, שאילו ידע מהתועלת שיש באמירת הקדיש לא היה מצוה כן. (יקד"ח)

יט. בעל שנפטרה אשתו, אינו מחויב לומר עליה קדיש בפרט אם יש לה בנים האומרים עליה קדיש. אך מכל מקום בודאי שלא גרע מאדם זר שאומר קדיש ומכוין שיהיה לעילוי נשמתה שמועיל לה, ולכן אם אין מי שיאמר עליה קדיש ראוי שבעלה יאמר עליה קדיש. ויאמר בפיו שכל הקדישים והמצוות שעושה במשך השנה יהיו לעילוי נשמתה. (יקד"ח)

כ. צריך לומר קדיש כל שנים עשר חודש לעילוי נשמתו, ופוסקים מלומר קדיש שבוע אחד בתחילת חודש שנים עשר, שלא יאמרו ההמון שאביו רשע ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש. (יקד"ח)

כא. בשבוע הראשון בתחילת החודש השתים עשרה יפסיק מלומר קדיש יתום שבתפילות, אך קדיש שאומרים אחר הלימוד יכול להמשיך לומר כהרגלו. (יקד"ח)

כב. מי שאומר קדיש על אביו ומפסיק בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, אולם אומר קדיש גם על נפטר אחר שאין מי שיאמר עליו קדיש, יכול להמשיך לומר את הקדיש כדרכו אף בתחילת החודש השנים עשר כיון שיש סיבה לאמירתו. (יקד"ח)

כג. אם לומד לימוד מיוחד לעילוי נשמת הנפטר בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, יש להמנע מלומר קדיש אחר לימוד זה, ורק לאחר לימוד רגיל שאין לו שייכות לנפטר בדוקא, יכול לומר קדיש. (יקד"ח)

כד. לאחר שנים עשר חודש פטור מלומר קדיש, ואף על פי שהשנה מעוברת צריך לומר שנים עשר חודש ולא יותר. וטוב לומר קדיש גם לאחר שנים עשר חודש. (יקד"ח)

כה. אומרים צידוק הדין וקדיש על תינוק שנפטר משעברו עליו שלושים יום. וכן יש לערוך השכבה ואזכרה גם לקטנים שנפטרו קודם שהגיעו לגיל שלש עשרה. (יקד"ח)

כו. מי שיש לו אב ואם מותר לו לומר קדיש יתום אם אין אביו ואמו מקפידים. ואם אביו ואמו מקפידים צריך לשמוע להם. (יקד"ח)

כז. אם התחיל לומר קדיש בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים את הקדיש, והוא שנשתיירו רובם, אבל אם לא נשתיירו רובם לא, ועל אותם שיצאו נאמר: "ועוזבי ה' יכלו", ואם היו עשרה בזמירות ושירת הים ויצאו מהם קודם שיתחיל הקדיש לא יאמר קדיש בפחות מעשרה, וכן בשאר הקדישים, אע"פ שהם חובה. (בא"ח)

כח. אם הם עשרה בצמצום ואחד מהם מתפלל תפלת עמידה, שאינו יכול לענות עמהם קדיש, אעפ"כ מצטרף עמהם, והוא הדין אפילו אם היו ב' או ג' או ד' מתפללין כל שנשאר רוב שעונין קדיש ואמנים מותר לומר קדיש, דכל שיש שם עשרה שכינה שורה עליהם ויכולים לומר דבר שבקדושה, אבל אם היה אחד מהעשרה ישן אין לצרף ולא יאמרו קדיש עד שיקיצו אותו, ואם אי אפשר להקיצו לא יאמרו. (בא"ח)

כט. צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד, אבל מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר זה אינם מצטרפים אע"פ שפתח פתוח ביניהם, ותיבה או בימה שבבית הכנסת שעומד עליה הש"ץ אע"פ שהיא גבוהה עשרה טפחים ורחבה הרבה ויש לה מחיצות גבוהים עשרה הש"ץ מצטרף, ומה שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד כל זה לענין צירוף, אבל אם יש עשרה במקום אחד שאומרים קדיש או קדושה כל השומע קולם אפילו עומד בבית אחר ואפילו יש בינו לבינם כמה בתים הרי זה עונה עמהם קדיש. (בא"ח)

ל. כשאומרים שנים או שלשה יחד קדיש, והאחד מקדים את חבירו, אם כל אחד בא בתוך כדי דיבור של חבירו, יש אומרים שימתין לאחרון ויענה אמן אחד ויעלה לכולם. וכן יכול להקדים ולענות אמן אחר הראשון ויעלה לו גם לשני. ויש שנוהגים לענות "אמן ואמן" על שניהם. ואם יש הפסק ביניהם אחר תוך כדי דיבור, יענה אמן אחר כל אחד ואחד. (ילקו"י)

לא. יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אמן בקול, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. שכל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ומה שעונים יהא שמיה רבא בקול רם הוא כדי לעורר הכוונה. אך אין צריך לתת בעוז קולו יותר מדאי, עד שיהיה ללעג בעיני הבריות, אלא יענה בקול רם ובכל כוונתו. ועל כל פנים לא יגביה קולו יותר מהמברך. ופירוש יהא שמיה רבא היינו שיהיה שמו של הקדוש ברוך הוא שלם, שנשבע הקדוש ברוך הוא שלא יהיו שמו וכסאו שלמים עד שימחה שמו של עמלק. (ילקו"י)

לב. כשאומר השליח צבור קדיש, אין הקהל חייבים לעמוד, כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מעומד, אלא רשאים לענות אמן יהא שמיה רבא כשהם יושבים. וכן המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח. ורק מי שהיה עומד והתחילו לומר קדיש כשהוא עומד, לא ישב עד שיענה אמן יהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא, ואחר כך ישב. וכן אם עמד בקדיש מלא קומתו לכבוד תלמיד חכם או זקן, ישאר עומד עד שיסים לענות אמן יהא שמיה רבא, ואחר כך ישב. וכל זה כשקם מלא קומתו, (כגון שקם מפני שיבה), אבל אם קם בהידור בעלמא, אין צריך לעמוד כדי לענות. והרואה את חבירו שבא לישב באמצע הקדיש, נכון שיזכירנו שצריך לעמוד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וכן נוהגים על פי הקבלה לעמוד בשעת אמירת קדיש וברכו שלפני תפלת ערבית של ליל שבת, כדי לקבל שבת בתוספת הרוח. ומנהג האשכנזים כדעת הרמ"א, לעמוד בשעה שעונים קדיש וברכו, וספרדי שמתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא עמהם בעת אמירת קדיש וברכו, כדי שלא יהיה בכלל יושב בין העומדים. (ילקו"י)

לג. לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף, ונשמע כאומר "מן". וכן שלא יחטוף וימהר לענות אמן בטרם סיים השליח צבור את הברכה, או אמירת הקדיש. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. (שו"ע)

לד. וכן לא יענה אמן קצרה, ולא ארוכה מדאי, אלא יאריך קצת עד כדי אמירת אל מלך נאמן. (ילקו"י)

לה. יש להפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא, היות והאמן שעונה היא ענייה על מה שאמר השליח צבור, ויהא שמיה רבא הוא התחלת שבח בפני עצמו. ועל השליח צבור (וכן על כל אומר קדיש) להמתין מעט קודם שימשיך לומר יהא שמיה רבא וכו', ויאמר יהא שמיה רבא בנחת, לאט לאט, ולא במרוצה, כדי שהקהל יספיקו לענות עד דאמירן בעלמא (לפי מנהגינו), ואחר כך יענו גם כן אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא. והאומר הקדיש במרוצה עליו נאמר חוטא אחד יאבד טובה הרבה. (ילקו"י)

לו. מה שיש נוהגים שהצבור או חלק ממנו אומרים הקדיש בניגון יחד עם השליח צבור כשהם יושבים במקומם, ראוי לבטל מנהגם, שאין לומר קדיש עם החזן, אלא צריך להקשיב לו ולענות אחריו אמן, ויהא שמיה רבא. (ילקו"י


עניני יארצייט (יום הזיכרון):

לז. מי שהיה לו יארצייט, ולא יכול לומר קדיש, כגון שהיה בדרך, או שלא הגיע לו קדיש, יכול לומר קדיש בתפלת ערבית שלאחר היהרצייט. (קצשו"ע)

לח. מי ששכח לומר קדיש ביום פטירת אביו יאמר קדיש ביום אחר, שקדיש ולימוד תורה ומצוות שמקיימים הבנים בכל זמן עושה נחת רוח לאביו ואמו. (יקד"ח)

לט. אם חל היארצייט באמצע השבוע מתחילין לומר קדיש מליל שבת הקודם, דהיינו מתפילת ערבית של ליל שבת, עד סוף תפילת מנחה של יום היארצייט. ואם חל יום היארצייט ביום שבת מתחילין מערבית של ליל שבת הקודם, ואומרים כל השבוע עד סוף שבת השניה שהוא יום היארצייט. (יקד"ח)

מ. יש מקומות שנהגו שהאבלים על אב ואם אינם אומרים קדיש בחנוכה ופורים, והוא מנהג גרוע, ואם אפשר יש לבטלו בהסברה ובאמירה נעימה הנה מה טוב, ואם לאו לא יבטלוהו ביד חזקה מפני המחלוקת. (יקד"ח)

מא. אומרים קדיש על הנפטר בחול המועד, והוא הדין אם נפטר ביום טוב שיש לומר עליו קדיש אף על פי שעדיין לא נקבר. (יקד"ח)

מב. אבל העומד באמצע פסוקי דזמרה והציבור הגיעו לקדיש שאומרים קודם עלינו לשבח, רשאי להפסיק שם על מנת לומר קדיש על אביו ואמו, וישתדל על כל פנים שההפסקה תהיה בין מזמור למזמור. (יקד"ח)

מג. אם הבן יודע להתפלל לפני התיבה יתפלל, ויותר מועיל מאמירת הקדיש, שלא נתקן הקדיש אלא לקטנים. (יקד"ח)

מד. גם בתוך שבעת ימי האבל על אביו ואמו ראוי שהבן היודע להתפלל כשליח ציבור יעבור לפני התיבה, אך על שאר קרובים שנפטרו לא יעבור לפני התיבה בתוך השבעה, אלא באופן שאין מי שיודע להתפלל כמותו. (יקד"ח)

מה. אף כי ענין הקדיש בכלל וענין התפילה שעובר כשליח ציבור לפני התפילה בפרט מועיל לנשמת הנפטר, מכל מקום יזהר שלא יבוא על ידי זה לידי קטטה ומריבה, ויוסיף להרבות בלימוד, כי לימוד התורה מועיל שבעתיים מכל התפילה, ועל ידי כן מכניסין המת לגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה אין ערך לכבוד שזוכה אביו על ידי זה בישיבה של מעלה. (יקד"ח)

מו. נוהגים הספרדים שאבל תוך שנים עשר חודש על אב ואם או תוך שלושים על שאר קרובים מתפלל כשליח ציבור גם בשבתות וימים טובים. ומנהגנו להקל שאבל יתפלל כשליח ציבור גם בראש השנה ויום הכפורים ובתפילת מוסף. וגם למחמירים שלא יתפלל האבל כשליח ציבור בימים נוראים ובתפילת מוסף, מכל מקום אם הוא חזן קבוע ומרוצה לקהל אין לבטלו משום זה, אף אם יש עדיף ממנו. (יקד"ח)

מז. יש נוהגים שכאשר נפטר אחד מן הקרובים, מעמידים קערה מלאה מים על הקרקע עד תום שבעת ימי האבלות ולצידה נר דולק, ואין למחות ביד הנוהגים כן, והבא להישאל מורים לו דשב ואל תעשה עדיף. (יקד"ח)

מח. אדם שנפטרו אביו ואמו בתאריכים הסמוכים זה לזה, טוב שיאמר קדיש בשביל שניהם, ולא ישכור אדם שיאמר קדיש בעבור אחד מהם, דקדיש אחד עולה לשניהם. אך נר נשמה יש אומרים שצריך להדליק עבור כל אחד בנפרד. ויש אומרים שגם בנר מספיק אחד עבור שניהם וכן הלכה. (יקד"ח)

מט. נוהגים שהבן עולה לעליית המפטיר לעילוי נשמת אביו ואמו כל שנים עשר חודש, ובפרט בשבת השלושים ובשבת השנה. ועדיף שיעלה הבן לעליית מפטיר משאר עליות. וכן המנהג. (יקד"ח)

נ. כשרוצים שני אחים לעלות לתורה אחד לעליית משלים והשני לעליית מפטיר, אין להקל בזה לכתחילה, ומ"מ העושים כן יש להם על מה שיסמוכו. (יקד"ח)

נא. אם יש שני אנשים הרוצים לעלות לעליית מפטיר לעילוי נשמת קרוביהם, כל הקודם זוכה. כלומר, מי שיום היארצייט קודם בימי השבוע, כגון שאחד ביום ראשון והשני ביום שלישי, אותו שיום היארצייט ביום ראשון זכה בעליית המפטיר. ואם שניהם ביום ראשון, אב קודם לאם. ואם לשניהם אב או אם, תלמיד חכם קודם. ואם שניהם תלמידי חכמים, המופלג בחכמה קודם. ואם שניהם שווים יעשו פשרה, אבל לא יתקוטטו חס ושלום בעבור זה, כי מילה בסלע ושתיקה בתרי, ועל ידי ששותק ומוותר לחבירו יהיה יותר נחת רוח לאביו מאשר ידבר ויעלה למפטיר. (יקד"ח)

נב. אף על פי שאמירת הקדיש והתפלות מועילות לאבות, מכל מקום אין אלו העיקר, אלא העיקר הוא שהבנים ילכו באורח מישור, כי בזה הם מזכים האבות, וכן הוא בזוהר הקדוש (ויקרא קטו:) , ויש לו לאדם לצוות את בניו להחזיק באיזה מצוה, ואם מקיימין נחשב יותר מן הקדיש, והוא תקנה טובה גם למי שאין לו בנים אלא בנות. (קצשו"ע)

סיפורים בנושא הקדיש

מעשה מדהים

הסיפור שלהלן מועתק מילה במילה מתוך הספר "האיש על החומה"- תולדות הרב זוננפלד:

הגאון זקן המקובלים ר' אהרון סלוסקי שליט"א, שמע סיפור מופלא מפי מורנו על ענין אמירת הקדיש שקרה בפרשבורג, בעת שלמד בישיבת הכתב סופר, ומעשה שהיה כך היה:

אשה מכובדת ובעלת עסק מבוסס, היתה נוהגת במשך שנים רבות להביא מדי פעם בפעם תרומה הגונה לישיבה, בתנאי שיגידו בישיבה קדיש תמידי לעילוי אותן נשמות גלמודות שאין מי שיגיד קדיש אחריהן, והישיבה העמידה בחור מיוחד שאמר קדיש לטובת נשמות אלו.

לימים הסתלק לעולמו בעלה של אותה אשה, ומכיון שהוא ניהל את העסק ביחד איתה, פגעה פטירתו בעסק, שנצטמק והלך עד שנסגר כליל. מצבה הכלכלי של האשה הלך והחמיר, וברבות הימים נפל עליה עול נוסף, כאשר הגיעו שתי בנותיה לפרקן, וכסף מנלן? נשאה האשה את סבלה בדומיה, קיבלה עליה את הדין באומץ והשלימה עם גורלה. אולם, על דבר אחד לא יכלה לוותר ולבה היה מר עליה ביותר והכאיב אותה מאוד, וזהו, ענין שמירת הקדיש שעלול להתבטל, אחר שהפסיקה את ההקצבה למטרה זו.

במר נפשה עלתה להנהלת הישיבה ושטחה את בקשתה שהישיבה תאות להמשיך גם הלאה את שמירת הקדיש לעילוי נשמות גלמודות, עד שירחיב ה' את גבולה ותחזור לתמוך בישיבה כמקודם. נתרגשו מאוד ראשי הישיבה מתום לבה וצדקת נפשה של אלמנה זו, והבטיחוה למלאת את מבוקשה לשמור את אמירת הקדיש כמו עד כה. הבטחה זו מלאה את נפשה אושר אין קץ, וכשברק של אושר מנצנץ מעיניה הנוגות, נפרדה מראשי הישיבה ופנתה ללכת לדרכה. מעתה שוב לא העיק עליה כל כך מצבה היא, ואפילו מצב שתי בנותיה שהגיעו כבר מזמן לפרקן. כי מרגע שענין הקדיש לנשמות גלמודות הובטח לה, כמעט שלא חסר לה כלום בעולמו של הקב"ה. ובענין שתי בנותיה, שמה מבטחה בה', אבי יתומים ודיין אלמנות. והוא הרחום וחנון יראה בודאי בעוניין של בנותיה, ויזמין להן את זווגן וכל צרכיהן.

בצאתה לרחוב בא למולה יהודי ישיש בעל הדרת פנים נדירה, כשזקן צח כשלג יורד לו על פי מדותיו, וברכה לשלום. הופתעה האשה מהסברת הפנים הלבבית של הזקן הבלתי מוכר לה. הפתעתה גדלה שבעתיים, בעת שהזקן התקרב אליה ונכנס אתה בשיחה לבבית תוך התעניינות במצבה ובמצב בנותיה.

נאנחה האשה קשות ושטחה לפניו את מר גורלה ואת נפילתה מאיגרא רמה לשפל המדרגה, עד שאין לה האמצעים ההכרחיים להשיא את בנותיה הבוגרות.

"מהו הסכום המשוער הדרוש לך להוצאות נישואיהן של בנותיך"?, שאל הזקן.

"לשם מה חשוב לכבודו לדעת, למאי נפקא מינה"? השיבה האשה בתמהון ונקבה בסכום המשוער.

שלף הזקן גיליון נייר ורשם הוראה לבנק המקומי לשלם לאשה את הסכום שנקבה. אולם בטרם שם את חתימתו, הביע את משאלתו שהיות ומדובר בסכום רציני מאוד, רצוי שתהא חתימתו בנוכחות עדים שיראו במו עיניהם כשהוא חותם אישית על ההמחאה, ויאשרו זאת בחתימת ידם.

נרגשת ומופתעת ממה שהתרחש, עלתה לאולם הישיבה ובקשה משני בחורים להילוות אליה. משראה אותם הזקן, הציע להם שיתבוננו איך שהוא שם את חתימתו על הוראת התשלום, וליתר בטחון ביקש מהם פיסת נייר ורשם עליה את חתימתו למזכרת ולדוגמא. במסרו את ההמחאה על הסכום הנכבד לידי האשה, הורה לה שתלך לפדות את ההמחאה למחרת בבוקר.

כל הענין נראה לאשה ההמומה תמוה ומוזר. מה ראה הזקן הזר הבלתי מוכר להסביר לה כל כך פנים, ולהראות רוחב לב כזה, עד כדי כיסוי הוצאות השאת שתי בנותיה. אעפ"כ הזדרזה למחרת לסור אל הבנק ולנסות בלב דופק את מזלה.

כשבחן פקיד הבנק את ההמחאה, תקע בה מבט תוהה, מסתכל פעם ופעמיים וכולו נבוך ומשתאה. תוך הבעת סימני המבוכה ביקש מהאשה להמתין, והוא נכנס עם ההמחאה למנהל הבנק שהיה גם בעליו. וכאן התרחש משהו דרמתי ביותר.

כשראה מנהל הבנק את ההמחאה, צנח מכסאו והתעלף…

בבנק קמה מהומה, הפקידים ששמעו על המתרחש, הכניסו מיד את האשה לחדר צדדי והפקידו עליה שומר לבל תתחמק, תוך חשד שיש כאן ענין עם מעשה מרמה. אחרי ששבה רוחו של מנהל הבנק, ביקש לראות את האשה שהגישה את ההמחאה לפרעון. בהכנסה בבהילות שאלה, אימתי וכיצד קיבלה את ההמחאה.

"רק אתמול קבלתיו מיהודי מכובד בעל הדרת פנים, וישנם אפילו שני בחורי ישיבה היכולים לשמש כעדים, שראו איך שכותב ההוראה חתם על ההמחאה", ענתה האשה כמתנצלת.

"האם תוכלי לזהות את האיש אם אראה לך אותו בתמונה?", שאל המנהל.

"בודאי אזהה אותו, ואין לי כל ספק שגם שני הבחורים יוכלו לזהות אותו", ענתה.

הורה המנהל להביא לפניו את תמונת דיוקנו של אביו המנוח, וכשהוצגה התמונה בפני האשה, הצביעה בלא היסוס עליו כעל האיש שנתן לה את ההמחאה. ציוה המנהל לפרוע את ההמחאה ושחרר את האשה.

אחרי שהאשה עזבה, סיפר המנהל לנוכחים את פשר הפרשה המוזרה שהתחוללה לנגד עיניהם. האיש שמסר את ההמחאה לאשה, אינו אלא אביו שהלך לעולמו לפני עשר שנים. בלילה שלפני זה הופיע אביו בחלום ואמר לו בזו הלשון: "דע לך שמאז שסרת מן הדרך הישרה והתחתנת עם נכרית והפסקת לשמור את הקדיש, לא מצאה נשמתי מנוחה, עד שבאה אשה אלמונית וצוותה להגיד קדיש לנשמות שאין אומרים קדיש אחריהם, וזכותי עמדה לי שהקדיש הזה שאמרו בישיבה לפי פקודת האשה גרם עילוי ונחת רוח לנשמתי. אשה זו תופיע מחר בבוקר בבנק שלך עם המחאה שמסרתי לה לכיסוי הוצאות נישואי שתי בנותיה". כשקמתי בבוקר נפעם מהחלום, ספרתיו לאשתי שלעגה לכל הענין. אולם משהופיעה האשה עם ההמחאה נתאמת לי שאכן החלום אמת היה.

וסיים מורנו (הרב זוננפלד): "מי היו שני הבחורים? – אני הקטן וחברי ר' יהודה גרינוואלד…

האיש נהיה לבעל תשובה, אשתו נתגיירה כדין, וזכו להקים בית נאמן בישראל.

הנפטר 'ארגן' מניין לקדיש

סיפר הרה"ג מרדכי גיפטר שליט"א: הוזמנתי על ידי אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה במקום מרוחק ממקום מגורי, שיגר התלמיד כרטיסי טיסה עבורי ועבור עוד שמונה מחבריו שהוזמנו גם כן לחתונה. ביום המיועד יצאנו לדרך בהקדם כדי להגיע בזמן לחופה. אך משהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה במקום רחוק מהמקום שבו נערכה החתונה.

משנוכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחופה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה ביחידות בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע.

הסבל האלמוני נעתר לבקשתנו והביא אותנו לחדר צדדי בנמל התעופה. עמדנו להתפלל והסבל נשאר בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים. משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו: "מדוע לא אמרתם קדיש"?

משהשבנו לו כי חסר לנו העשירי למניין, חזר והקשה באידיש: "אונד איך בין ניסט קיין איד"? (וכי אני אינני יהודי?), ומיד עמד ואמר קדיש.

אחר כך סיפר להם האיש בהתרגשות: "היום הוא יום השנה לפטירת אבי ז"ל. זה זמן רב פרקתי מעלי עול תורה ומצוות, ומובן שגם אינני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל בחלום ואמר לי: 'היום הוא יום היארצייט, וגוזרני עליך לומר עלי קדיש'. אמרתי לו: 'אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר קדיש אינני יכול. הואיל ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים'. אך אבא חזר ואמר: 'אני אדאג לכך שיהיה לך מנין, ואתה תאמר קדיש!'

כשקמתי בבוקר אמרתי לעצמי: 'אני לא אומַר קדיש'! אבל עכשיו משראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי. ובסייעתא דשמיא הובאו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להימנע מלומר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא…"



השופט הגוי שיבח את הקדיש

מעשה שהיה ביהודי עשיר שנפטר בארה"ב והוריש הון רב לבנו שהיה כופר גדול, ובצוואתו התנה את מסירת הרכוש רק אם הבן יאמר עליו קדיש.

התנאי לא מצא חן בעיני הבן, שראה בענין התפילה לעילוי נשמת האב "כפייה דתית", ופנה לבית המשפט. השופט שלא היה יהודי, ביקש לדעת מה כלול בטקסט של הקדיש, הוא קיבל לידיו סידור תפילה מתורגם לאנגלית, וכאשר ראה את פירוש הקדיש התפלא מאוד ואמר:

"כיצד מעז אתה לטעון שיש באמונה של השארות הנפש משום כפייה דתית?! הרי אין כאן מילה אחת הקשורה לנפטר, והקדיש אינו מדבר על עילוי נשמת המת, אלא רק על התפשטות מוסר ה' בעולם, על החוקים היפים שיש בתורה שיתגדלו בעולם, ועל השלום – "יהא שלמא רבא מן שמיא", ועל כך שהעיקרים הכתובים בתנ"ך (שמקובל על כל גויי הארצות) יתפשטו בכל רחבי תבל, ותורת ה' ומעשיו הטובים עם הבריות יתפרסמו בעולם".

השופט לא הסכים לתביעתו של הבן, וציווה עליו לומר קדיש, ואם יסרב תופקע זכותו לירש את אביו.

הכל בגלל קדיש אחד

ספרי המוסר משתדלים להמחיש את מציאות החיים בעולם הזה כמקום בו אפשר לעשות מצוות ללא סוף ולזכות באמצעותם לחיי העולם הבא, וגם בכוחו של מעשה קטן אחד להעניק לאדם אושר נצחי בעולם האמת, מה שלא יוכל האדם לעשות רגע אחד לאחר צאת נשמתו.

בספר "טובך יביעו" הובא מעשה במשגיח כשרות בבית ההארחה של המושב שורש שבהרי ירושלים, שנהג לארגן מדי יום ביומו מניין לתפילת מנחה בבית המרגוע. והנה אירע יום אחד שהיה חסר העשירי למניין. המשגיח יצא החוצה, ופגש חקלאי שהיה לבוש במכנסיים קצרים ומראהו כשל יהודי פשוט לכל דבר.

כשהציע לו להצטרף למניין, לא ידע האיש מה הוא שח ומה פירושו של המושג מניין. לאחר שהסביר לו את גודל חשיבות המצוה, ניאות להיכנס לבית הכנסת. לאחר הקדיש, לפני שהקהל התחיל להתפלל, נכנס בחור דתי לבית הכנסת, והנה היו כבר עשרה מתפללים גם בלי החקלאי, שאכן יצא את בית הכנסת והלך לביתו.

עברו כמעט עשר שנים מאז המקרה. המשגיח עזב מזמן את בית ההארחה ועבר לבני ברק. בלילה אחד הוא רואה בחלומו את החקלאי שהצטרף למניין, ופניו קורנות. הא יש מספר לו שעזב את העולם לפני כחודש, "ואין לך מושג איזה שכר קיבלתי בשמים על שהסכמתי להשלים לכם את המניין".

הנפטר הוסיף ואמר שבזכות המצוה ההיא שקיים, נתנו לו הזדמנות להתגלות אליו בחלום ולבקש ממנו שילך אל בנו יחידו המתגורר בירושלים, חילוני גמור, וישכנעו לומר עליו קדיש. הוא מסר את כתובתו המדויקת של הבן, והמשגיח הנפעם אכן קיים את בקשתו והצליח לשכנע את הבן לומר קדיש על אביו.

שוו בנפשכם: מה עשה אותו חקלאי ממושב שורש? בסך הכל הביע נכונות להצטרף למניין. זה הכל. לא יותר מזה. ואיזה שכר קיבל על כך עד כדי כך שנתנו לו רשות להתגלות לאחר פטירתו!

מוסר השכל עצום אפשר ללמוד ממעשה זה, על ערכו של כל צעד קטן שאנו עושים בדרך אל הקדושה.

מנוחה בעולם האמת

משפחה יהודית עלתה מאירן לפני כמה שנים. הבנים והבנות לא שמרו מצוות, מלבד בת אחת. כאשר נפטרה האֵם לא היה מי שיאמר עליה קדיש וגם אף אחד לא דאג לכך.

בתום השנה לפטירתה התגלתה האם לבִּתה בחלום ואמרה שאין לה מנוחה בעולם האמת. מתוך הדברים שאמרה אפשר היה להבין שהסיבה היא אי אמירת קדיש. מיד נשכר אברך בן תורה וירא שמים שיאמר קדיש וילמד משניות לעילוי נשמתה.

שלושים יום לאחר מכן התגלתה שוב האם לבִּתה בחלום ואמרה לה: "הנחת את דעתי".

סוף

עצות מהרב – הרב עמיחי דואן

מה עיקר הנצרך מאתנו בשבת ? שמעתי מהגר"א נבנצאל שליט"א, שאמר בשם מו"ר הרב דסלר זצ"ל, שהגם שיש מצווה לאכול חמין בשבת , אבל יש להיזהר שלא להכניס את השבת לתוך החמין ולאכול אותה עמו ( עי' מכתב מאליהו ח"א, עמוד 227 ) , כלומר צריך להיזהר שלא לעשות מהעקר טפל ומהטפל עיקר, שהרי השבת היא לא רק יום מנוחה ואכילה, אלא יום של קדושה והתענגות על ה', לכן יש לכנס שיעורי תורה ברבים, בשעות של הצהריים, לקבוע דרשה, לקדש שם שמיים , ללמוד הרבה תורה, ולא להעמיס על הקיבה, שהרי האוכל מביא את השינה, אלא יאכלו דברים מענגים ולא יגררו אחריהם, והעצה היא בקביעת חברותות, שיעורים , כינוסים לשם שמיים, וכך הדבר יחיש גאולת ישראל בקרוב ממש ברחמים . ראה בטור סימן רצ, וביאור דבריו במרן הב"י אות ב' ) שהוא מעניין המלכת ה' בעולם .

מעשה באשה שלא הצליחה  להיגמל מעישון בשבת –מעשה בזוג שהיו בקיבוץ וחזרו בתשובה והאישה לא הצליחה להיגמל מעישון בשבת , הלכו להגרי"ש אלישיב זצ"ל שהורה לברר האם אימה וסבתא היו יהודים, ונמצא שהסבתא היתה מתנדבת גויה שנתנו לה תעודת גיור, ובסוף אמר הגרי"ש זצ"ל : " באו וראו חסדי ה' יתברך. כפי שהבנתי האשה הזאת מבקשת לעשות רצון קונה, והראייה שעזבה את כל אורח החיים הקודם , אבל הבורא , היודע מראשית עד אחרית , ידע שהאישה הזאת היא בת עם זר, וכשהיא תשמור שבת, היא תהיה חייבת מיתה" הורה להשלים גיור כהלכה ואז נגמלה מהעישון וכך היה. ראה ופריו מתוק ( בראשית, עמוד 104 )

כיצד אפשר לזכות שהילדים שלנו לא יראו רופאים החורף הזה ?

חז"ל הקדושים במדרש ( שיר השירים רבה פרשה ו, אות יא ) בית שסגור לצדקה פתוח לרופאים , ובית שפתוח לצדקה סגור לרופאים . הוב"ד ילקו"י אבילות ( עמוד נג, הערה יח  ) .

ובימים אלה ממש שולחים מסרונים של חיסונים על דבר נגע השפעת ח"ו וחיסוני "נגד שפעת לילדים "  ,ואילו  והעצה היא , להרבות צדקה, כמו שצריך ע"פ ההלכה שהיא הציווי לדבר ה' בארץ, וה' הטוב יזכה אותנו להכיר רק את מחלקת יולדות בנסיבות המשמחות ,כמו שאמרו רבותינו (יבמות סב ע"א ) : " אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף" , בלידות קלות ומהירות כהטלת ביצת התרנגולת ושה-טיפת חלב היחידה שנכיר תהיה רק "דבש וחלב תחת לשונך" ואת רקת נכיר רק ממה שלמדו אותנו חז"ל בבבלי ובירושלמי.

לישון מתוך דברי תורה – ידוע שהרגעים שבהם הנשמה יוצאת מהגוף היא זמן השינה ונראה שדברי התורה מעלים את הנשמה ישירות למקומה בטח למעלה , ועל רבינו ה באבא סאלי זצ"ל כתוב (  ישראל סבא קדישא, עמוד 143 ) : " תמיד נהג רבינו להירדם מתוך דברי תורה, לשם כף נהג רבינו להביא תלמידים מן הישיבה שיקראו לפניו עד שיירדם " .

ציפית לישועה -מרן ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל

ציפית לישועה

למרן ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל בעל החפץ חיים

פרק א'

הנה בעוונותינו הרבים אנו רואין בכמה מקומות שנתמוטט הדת מאד מאד ומנתקין הבנים מילדותן מתורת ה' מה שלא היה כן באיזה שנים שלפנינו, וכאשר נחקה היטב על סיבת הענין יש כמה דברים, ועיקר הסיבה הוא רפיון האמונה, שהאמונה בעולם הנצח בשכר ועונש ובביאת המשיח ובכל יעודי התורה היא נתנה אומץ לישראל בכל דור לישא כל המצוקות והתלאות ולעמוד עבור דתם במסירת נפש הן בעצמן הן את בניהם, שיפה היה האב לראות בנו שחוט לעיניו על קדושת השם להשיב נשמתו טהורה לאלוקי השמים מלראותו בגרם האושר אם חלילה יסלף דרכו מדרך התורה והמצוה.

אכן בעוה"ר כהיום הצליח מעשה שטן ע"י שלוחיו הרבים לרפות שרשי האמונה מקרב ישראל הן בשכר ועונש הן ביעודי הנביאים, וכאשר רואין גודל המצוקות והתלאות שעוברין עלינו בכל יום מדמין בנפשם שהקב"ה הסתיר פניו ממנו לגמרי, ומתיאשין מן הגאולה ואינן מחכין למלכות שמים כלל, וכל אחד פונה לעצמו ומבקש עצות הן בהיתר הן באיסור איך לפרנס עצמו ובני ביתו, וביותר מזה שאפילו התמימים והישרים יראי אלוקים בראותם גודל הפריקת עול שנתהוה בעו"ה שהוקל בכמה מקומות ענינים החמורים שבחמורים כגון דברים שחייבה התורה עליהן מיתה וכרת (כגון חילול שבת דכתיב "מחלליה מות יומת", ועריות דהיינו טבילת נדה שהיא בכלל כל עריות כמו שכתוב בפרשת אחרי מות) נפל לבן בקרבן וחושבין איך נוכל לקוות בדורנו לרחמי שמים אחרי שהפירו תורת ה' באופן נורא כזה, ועי"ז ממילא מתרפין לגמרי אפילו לראות לתקן איזה אנשים שנוכל להצילם מרדת שחת.

ועל כן מצאתי חובה לנפשי להעריך לפני הכל את אמיתת הענין שאדרבה בזמנינו יותר קרוב לצפות לישועה, והא דלכאורה כאשר יסתכל האדם בתנאי גאולה האחרונה הכתובה בפרשת נצבים שתהיה כאשר נשוב אל ה' לשמוע בקולו ככל המצוה אשר ציוונו בכל לבבינו ובכל נפשינו אנחנו ובנינו ואז ישיב ה' אלהינו את שבותינו וכו' כמבואר שם, וכפי מה שאנו רואין כעת לא אכשיר דרא כלל ודבר זה נותן מקום להתיאש, וכפי מה שכתבנו למעלה, אבל התשובה על זה הוא כפי מה שנבאר, דהנה לכאורה קשה לנו זאת על חז"ל עצמם שמסרו לנו חכמי המשנה והגמרא בסימני הגאולה סימנים שאינם לשבח כלל, כמו שאמרו במשנה סוף סוטה ובסנהדרין צ"ז, בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי וכו' ואין תוכחה, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו בפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה וכלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו וכו' עוד שם חכמת הסופרים תסרח ויראי חטא ימאסו והאמת נעדרת ובסנהדרין איתא דהיינו שנעשית עדרים עדרים והולכת לה, פירוש שתחסר האמת מן העולם יום יום בשטף גדול מאד, עוד שם אין בן דוד בא וכו' עד שירבו המלשינות וכיו"ב דברים רבים וכמה מהם סמכו גם על דברי תורה והנביאים, ואנו רואים בעו"ה שנתקימו כולם בדור הזה (וגם כל שאר הדברים מענין המצוקות ג"כ נתקימו כולם) ולכאורה יפלא דהלא מפסוקי התורה נראה להפך שהגאולה תהיה כאשר נשוב אל ה', כמש"כ והיה כי יבואו אליך וגו' הברכה והקללה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ואז ישיב ה' את שבותך וגו' והוא דבר הבטחה מה' שכן יהיה בודאי וכמו שכתב הרמב"ן.

והנה יש כמה תשובות לבאר הענין (ע"ש בסנהדרין צ"ז ע"ב ודף צ"ח), אבל ביאור הענין הקרוב לפשוטו הוא כך, דשניהם אמת, דבאחרית זמן הגאולה ימצאו שני סוגי אנשים ושניהם עזרו בקירוב הגאולה כאשר נבאר, שימצאו חלק אנשים בישראל אשר יתחזקו עצמם לעבוד את ה' בכל לבבם ובכל נפשם הם ובניהם, והם הם שלומי אמוני ישראל עובדי ה' שבדור הזה שבזמן שיתרבו המתפרצים העומדים לפרוץ ולהרוס דת קדש ע"י ריבוי ספרי הפוקרים אשר יפיצו בקרב העם או שארי עצות של תאוה וחמדה שלוחי דיצה"ר הכחות אשר יגרמו לפרוק עול מלכות שמים עול התורה והעבודה, בעת הזאת השרידים משלומי אמוני ישראל המתחזקים ומתאמצים לשמור כל חוקי התורה שלא להתרפות ממנה וגם את בניהם ילמדון להחזיק בתורת ה' ושלא לסור מכל הכתוב בה ימין ושמאל, בודאי מדרגתם עולה למעלה כי יגיע להם הדבר בקושי גדול ובחרף נפש הרבה יותר מדורות הקודמים, וידוע מה דאיתא באבות דרבי נתן דפעם אחת בצער שקול ממאה פעמים שלא בצער, ועבודת השי"ת כעת היא טהורה ונקיה שאין בה מטרה לכבוד או שארי פניות כי אדרבה נתקיים בנו בעוה"ר וסר מרע משתולל על הבריות ויראי ה' ימאסו אצל איזה סוגי אנשים, ויש אנשים אשר בשביל לעשות את בניהם יהודים כשרים כדת התורה מקבלים עליהם לחיות חיי עוני ודוחק כל ימיהם ומשארית עמלם יפרישו שכר למלמדים ומורים שיתחזקו בניהם בתורת ה' ואינם משנים מקומם בכל ענים ודחקם למקומות הרחוקים שהפרנסה מצויה יותר בשביל חינוך בניהם לתורה ויראה, בודאי נוכל לומר דנחשב זה תשובה לה' בכל לב ונפש וכהנה הבנים השרידים אשר ה' קורא השמים לילות כימים על תורת ה' ומשחירים פניהם בדוחק מזונותיהם ורק להתדבק בתורת ה' ומצותיו כל ישעם וכל חפצם, ובזמן שנמצאו להם הרבה מפריעים ומלגלגים, הם יתחזקו עצמם לעמוד על משמרתם משמרת הקודש בתורה ועבודה וכל הכתוב בתורת משה ודברי נביאים הכל קדוש אצלם, הלא מדרגתם עולה למעלה מאד בעת הזאת וכהנה אלה הבנים מבחורי ישראל אשר מצוקת הזמן יעבר עליהם ובתוך מצוקתם יתחזקו לשמור דת ה' ובכל יכלתם ויפעלו בעצמם לחיות בלחם צר ומים לחץ ורק שלא יבא פגול לתוך פיהם ובזמן שנפשם רעבה וצמאה ועיפה, ולא יום אחד ושנים אלא כמה וכמה ימים ושנים ובכל ענים ומרודם לא יבעטו ח"ו אלא עוד נפשם בהם תתמוגג על מעוטם בתורה ובמצוות ה' אשר אין בידם לעשות כראוי, האין זה תשובה לה' בכל לב ובכל נפש כי עבודתם לה' היא עבודה שלמה אשר זכות אחד מהם יכריע הרבה והרבה כהנה וכהנה, כיו"ב שאנו רואין קדושת עם ישראל שבהתגברות מצוקת הזמן על כל אחד עד מאד, ואעפ"כ מתחזקים בכל נפשם לשמור חוקי התורה הם ובניהם ובאים ומתפללים ובוכים ומתודים לפני הקב"ה ומצדיקים דינו וקובעים עתות לתורה וכל ענים ודחקם ירבו לרחם ולעשות חסד אחד עם חברו בכל מיני השתדלות והתחכמות איך להטיב ולהשכיל אל דל, ועל כל האנשים האלו בודאי קרוב מאד לומר שנתקימו בהם פסוקי התורה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבביך וגו' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוה היום אתה ובניך בכל ללבך ובכל נפשך, כי אלה השרידים שלומי אמוני ישראל שבים אל לבם ויודעים חומר העבודה והמצוה אשר עליהם ומוסרים נפשם לקיים את התורה הם ובניהם.

אמנם גם זאת הגידו לנו חכמינו ז"ל מראש, כי לא הכל יעמדו במדרגה הזאת, ויקום דור החדש שהם להיפך הראשונים, שיעמדו במדרגה שפלה במצב הדת מאד ויתנהגו כל אחד כפי הישר בעיניו (ולא יקבלו תוכחה כמבואר במשנה) ואעפ"כ אל יפול לבנו מזה, כי זה גופא מסימני הגאולה כי אלה הראשונים יקרבו הגאולה במעשיהם הטובים ואלה נמי יקרבו הגאולה, והיינו שבדורות הקודמים שהלכו הדורות כתיקונן וכל כלל ישראל עמדו במעמדן, האבות מסרו לבניהם את יסודי האמונה והדת והבנים קבלו באהבה וחיבה כל מה שנמסר להם מאבותיהם (וכפי חוקי מדות הדרך ארץ שקודמות לתורה שעל הבנים הצעירים לשמוע לקח אביהם ואמונתנו הקדושה הלא היא מקובלת מדור דור מאבות לבנים עד דור הראשון שהיו ששים רבוא אנשים מבני עשרים ומעלה לבד הנשים וטף שהיו כולם במעמד הר סיני והם ראו את הכל בעיניהם וכדכתיב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי) וכמו שאנו אומרים ודבריו חיים וקיימים כו' על אבותינו עלינו ועל בנינו ועל דורותינו וכו' וכל ישעם וחפצם הן מהאבות והן מהבנים היתה רק זאת לזכות בתורה ומעשים טובים ולעשות רצון אבינו שבשמים ואז לא היתה הנחיצות כ"כ בקירוב הגאולה שמצב הדת עמד על תילו ובאריכות הגלות נתגדל ונתרבה זכותן של ישראל מדור דור הן מהזכיות בעצמם שנתוספו מכל דור, והם משכר ההמתנה שישראל מחכין ומצפין לביאתו של משיח זה זמן ארוך ועמודים באמונתן ובצפיותן לישועה, וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) שכשם שאנו מחכין כן הקב"ה מחכה לגאלנו כמו שנאמר לכן יחכה ה' לחנכם וגו' ומאחר שהוא מחכה ואנו מחכים למה לא בא להגדיל שכר ולכן לא מיהר הקב"ה את הקץ.

אבל כל זה כשהקבלה מיסודי הדת ושרשי האמונה היתה חזקה ולא בא שום רפיון בקיום התורה והמצוה מצד האמונה אבל בעת הזאת שבעוה"ר קמו הפריצים ויחללו דת קודש ע"י ריבוי ספרי עמל ודעות חופשיות אשר יפיצו בקרב העם, כבו כמעט את שלהבת האמונה הטהורה מלב צעירי ישראל, והרבה התחילו למאן בקבלת אבותיהם והם חכמים בעיניהם נגד כל דורות הקודמים וכל החכמים ונבונים וקדושי עליון שבכל הדורות שהיו לפנינו שמסרו נפשם על כל חוק מחוקי התורה נקלה כבודם בעיניהם ואף נגד רבותינו בעלי המשנה והגמרא שהיו כמלאכי מרום מצאו איזה מהם עזות בנפשם לדבר נגדם, אוי לנו שכך עלתה בימינו והוא כנבואת חז"ל שחוצפא יסגי שגדל עד מאד בעוה"ר, וממילא אין ביכולת האבות למסור קבלתם הנאמנה להבנים מיסודי הדת וחביבות התורה והמצות מאחר שימאנו לקבל, וא"כ אין שום תועלת נרצה מאריכת הגלות כיון שהקבלה הולכת ונפסקת ח"ו (ועוד בעוה"ר אנו רואים להיפך שהבנים יפעלו גם על האבות לרעה) ובע"כ יחיש וימהר הקב"ה הגאולה לפקוח עינים עוורות לראות באור האמיתית, כי חלילה לא יעזוב הקב"ה את בניו שיודחו, וכדכתיב בל ידח ממנו נדח, כי הם בניו בני בחוריו אשר נטלם ונשאם מימות עולם, וכדכתיב ואף את גם זאת בהיותם בארץ אויביהם (פירוש שהקב"ה הגלה את ישראל שיטיבו את מעשיהם שם בהגיעם חמת המציקם והם יוסיפו לעשות זאת גם שם בכ"ז) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, ואמרו חז"ל לא מאסתים בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, ולא געלתים בימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו, לכלותם בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, להפר בריתי אתם בימי פרסיים, שהעמדתי להם של בית רבי, כי אני אלוהיהם לעתיד לבוא.

נמצא ששני סוגי אנשים שימצאו בעת האחרונה שניהם יקרבו את הגאולה, אלה במעשיהם הטובים וגודל המצוקות שהם סובלים ואלה במעשיהם אשר לא טובים, ומובן הדבר כי טוב יותר להאדם להיות מהטובים ולא מהרעים, וכ"ז שכתבנו מרומז בתורה בפרשת האזינו דקאי נמי בענין אחרית הגאולה (כמו שפירשו חז"ל בסנהדרין דף צ"ז) וכדכתיב כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, והיינו כי ידין ה' עמו יתנחם לגאלם (כפרש"י) משום דגם עבדיו נתונים בצרה ויראה כי אזלת יד פירוש שהלך כוחן של ישראל להיות בגולה כי אפס עצור ועזוב היינו שאפס בהחלט כח המחזיק דת קודש שאין בכחן של ישראל עוד להחזיק.

וכעין זה פירשו לנו חז"ל בסנהדרין שם במקרא זה אין בן דוד בא עד שירבו המלשינות והיינו שמטעם זה אפס עצור ועזוב שאין בכח העומדים בראשי עם להחזיק הדת, ד"א עד שיתמעטו התלמידים ופירש"י שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, הרי שימצא גם אז עבדיו נאמנים לו יתברך אלא יהיו מועטין ואין בכחן לעצור, וכן נמצא בכתוב על עת הגאולה (ירמיה ל"א) וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה, וכתוב בגמ' (סוטה כ"ב) דזרע בהמה קאי על אדם שאין בו לא מקרא ולא משנה ולא גמרא והיינו שימצאו שני סוגי אנשים וכנ"ל ושניהם יהיו מסייעים לקירוב הגאולה וכנ"ל.

היוצא מדברינו שבזמנינו יש יותר לצפות ולקוות שיתגלה כבוד השי"ת בעולם וכפשטיה דקרא שאמר הכתוב חי אני נאום ה' וימלא כבוד ה' את הארץ, ולפ"ז צריך כל איש ישר לב להתבונן מה יהיה כשיבוא משיח צדקינו מי יהיה אז לשם ולתהלה ולתפארת ומי יהיה אז המאושר מאדם, אותן שדבקו בהשי"ת בעת התגברות המצוקות והתלאות והם עמדו על משמרתם להיות יהודים נאמנים לה' ולתורתו על פניהם יאיר אור השי"ת כל אחד לפי מדרגתו בידיעת התורה ובקיום מצותיו וכדאיתא בתנא דבי אליהו פ"א אור של ת"ח וצדיקים לימות בן דוד ולעוה"ב כיצד וקחשיב שמה כמה מדרגות יש שנותנים לו מאור פנים ככוכבים קטנים ויש ככוכבים גדולים (וכמו שאמר הכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד) ויש שנותנים לו מאור פנים כמו הלבנה בתחלת החודש ויש כמו בחמשה לחודש ויש כמו עשרה לחודש ויש כמו בט"ו לחודש ויש כמו השמש בצאתה שעה אחת על היום ויש כמו שלש וכו' ויש כמו שש שעות על היום, וכל זה מרומז ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ע"ש.

ובאמת כ"ז מרומז במה שאמר הכתוב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ואחז"ל היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו, אלא בין השונה פרקו מאה פעמים לבין השונה מאה פעמים ואחד, וביאורו לפי מה שהיה עמלו בתורה ביותר יאיר אור פניו ביותר וזהו שאמר וראיתם היינו שיהיה ניכר על אור פניו מדרגתו היותר גדולה, ומסיים שם בתנא ד"א זה הכלל כל הנושא פנים אל התורה זוכה ומקבל פני השכינה אבל המזוהם בעבירות אינו מיסב בפני המלך (פירוש אפילו לאחר שיקבל עונשו בגהינם וינקה מעונותיו אינו זוכה לקבל פני המלך וכענין שאחז"ל המחליט עצמו לעבירה אין לו מחילה עולמית) במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה ומת הרי הוא כצדיק עולם לכל דבריו, וכעין זה איתא שם ג"כ בפ"ה וז"ל כבוד ועוז לצדיקים לע"ל ולעוה"ב כיצד, הקב"ה יושב בביהמ"ד שלו וצדיקי עולם יושבין לפניו ולכל אחד ואחד נותנין לו מאור פנים לפי התורה שיש בו.

ודע עוד לפי מה שביארו למעלה דבסוף הגלות ימצאו דעות נפסדות ויש שעי"ז יבדלו מן התורה ומן המצות, וע"כ האנשים שיתחזקו אז לילך בדרכי ה' וללמוד תורתו ולקיים מצותיו, נקראין אז בשם צדיקים, וזהו שאמר הכתוב "ועמך כלם צדיקים" היינו אותן שישארו לצד ה', ולא נתפתו להפושעים (כן כתב באבקת רוכל תלמידו של הרא"ש ז"ל), וע"כ צריך כל איש להתחזק כעת בידיעת התורה ובקיום מצותיו דאחר שיבא משיח שוב נקראים אותם השנים, שנים אשר אין בהם חפץ, וכמו שאמר הכתוב וזכור את בוראך בימי בחורתיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, ואחז"ל אלו ימות המשיח שאין בהם זכות ולא חובה והטעם כי אז יתבטל היצה"ר.
פרק ב'
והנה כל מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח ידוע לכל שעונו גדול מנשוא שחסר לו עיקר אחד מן השלשה עשר עיקרים, וכן מי שאינו מחכה לביאתו דהיינו שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא, הוא חבירו של האיש הזה וככופר בתורה יחשב, דז"ל הרמב"ם בהלכות מלכים פי"א המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כמו שהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו (ע"כ ר"ל שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא) לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקיבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבתך וגו' והביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' עכ"ל.

והנה באמת אנו צריכין להתבונן מן העבר על העתיד בעת שיצאנו ממצרים הבטיח ה' לנו כמה טובות וכתיב ביהושע (כ"ג) ויקרא יהושע לכל ישראל ויאמר אליהם וגו' וידעתם בכל לבבכם ובכל נפשיכם כי לא נפל דבר אחד מכל הדברים הטובים אשר דבר ה' עליכם הכל באו לכם לא נפל ממנו דבר אחד, וממנו נוכל להתבונן גם היום בודאי יקוים הבטחתו אשר הבטיח לנו בפרשת הגאולה, ונאמר יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם, ולבד מה שהבטיח לנו בתורתו הבטיח לנו ביד כל עבדיו הנביאים אודות הגאולה העתידה בישעיהו בירמיהו ביחזקאל ובתרי עשר, בכולם יש נביאות על הגאולה העתידה ומדרגה הרמה של ישראל אשר יהיה בזמן ההוא שכולם יגיעו למדרגת הנבואה, וכדכתיב (יואל ג') והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' וגם כל הכבוד שיהיה להם מכל באי עולם וכדכתיב והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו' כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בכלי טהור בית ה', ונאמר והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, וכלל אמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

וענין איחור הגאולה כבר רמז לנו הקב"ה בעצמו ע"י הנביא הושע (ג') כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח וגו' אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים, ואמר לנו עוד אם יתמהמה חכה לו, ביאור הדבר אם יחשוב האדם שח"ו יתבטל הבטחתו שהבטיח לישראל לא כן הדבר אלא חכה לו, פירוש כאדם המחכה על איזה דבר כי באמת בודאי יתקיים, כמו שאמר הכתוב יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם ומסיים הכתוב כי יבא לא יאחר, וביאורו לדעתי בדרך דמיון מלך אחד התקצף על בנו ויגזור עליו על חמש שנים שלא יהיה בביתו ושלחו למדינה רחוקה מאד בקצה העולם אשר בימים הראשונים היה צריך ליסע איזה שנים, ואחרי ניחם המלך, אכן דבריו שדיבר אין להשיב ויתבונן בנפשו מה לעשות כאשר תכלינה החמש שנים בלא תמשך נסיעתו כמה שנים קודם שיבא לפה ויתן צו שיעשו עבורו כל ההרים למישור ויעשה עבורו כל המאשינעס שבעולם אשר יוכל בזמן קל לבוא לביתו ולא יאחר בשביל הנסיעה רק לזמן מעט מאוד.

כן הוא ענינינו אשר נפזרנו בקצה הארץ והקיבוץ גליות יהיה מכל ישראל כאמור ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל, ויחשוב האדם שהקיבוץ גופא ימשך כמה שנים עד שיקובצו, אבל באמת לא כן הוא, הקב"ה עושה כל ההכנות מקודם עד שכשיבוא עת הקיבוץ לא ימשך הרבה וזה שכתוב אם יתמהמה חכה לו, ושמא תאמר הלא ימשך הרבה הקיבוץ גופא, ולזה אמר כי בא יבא, ר"ל כאשר יבא הזמן שיוכל לבא לא יתאחר כלל, והוא כמו שאמר הכתוב מי אלה כעב תעופינה, ר"ל כמו הענן שהוא רץ במהרה מאוד כן יהיה הקיבוץ גליות, ועצם ענין האיחור יש תשובה פשוטה כי הנה הכתוב אומר ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה והרי שם לא היו רק שבעה אומות, ואפ"ה כשרצה הקב"ה לקיים ההבטחה שהבטיח לאברהם היה מוכרח זרע אברהם להמתין כמה מאות שנה עד שיושלם עונם, וכהיום שהוצרך כל העולם להתברר ולבוא הכל תחת רשותו של הקב"ה ומלך משיחו כמאמר הכתוב בדניאל (ז') ולה יהיב שלטן ויקר ומלכו וגו' הוכרח הדבר להמשך זמן רב, ויותר מזה שהגאולה הקודמת לא היה אלא לזמן כמו שכתוב בסה"ק, אבל הגאולה האחרונה הזו היא אחרית כל הגליות שלא יהיה עוד שום גלות וממילא הוכרחו לתקן כל הקלקולים שהיו לישראל מיום היותם לגוי ובאריכת הגלות יתוקן הכל וגם הגלות הוא צירוף גדול לברר הרע מן הטוב וכמאמר הכתוב בדניאל בסופו יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים וגו' ולכל זה צריך זמן רב.

אבל חלילה חלילה לנו להתיאש ע"י האיחור, ופרט שהנביא הגיד לנו מראש על האיחור כי אף אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא וגו' וחלילה לא יפול מדברי ה' דבר וכמו שאנו אומרין בברכות שקבעו לנו אחר ההפטרה, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, ובפקט בעיקר הזה שלא דבר אחד הוא שכל הנביאים מלאים מזה וכל רבותינו בעלי הש"ס מלאים מזה והוא עיקר ויסוד אמונת ישראל, ואנו אומרים זה בברכה ראשונה ומביא גואל לבני בניהם, ובפרט כהיום לפי מצב ישראל שהגיע עד לעפר בעוה"ר הן בגופם הן בנפשם וכמשה"כ שחה לעפר נפשינו היינו נפשם של ישראל כידוע מצב הדור הצעיר, דבקה לארץ בטנינו היינו גופם של ישראל בודאי עלינו לעמוד הכן ולחכות לישועה ובלשון הכתוב הנ"ל חכה לו דהיינו שצריך לעמוד מוכן כמו שעומד ומחכה על איש שיבא ומי בעת כזאת יודע אולי כבר עומד אחר כתלינו.

ואשר למי שאינו מתיאש מלחכות להגאולה ונותן לב על עצמו ובניו להרבות תורה ומצות שלא תשיגנו בושה לעת ההיא כי רק בעוה"ז שדומה ללילה הכל מכוסה ולא ניכר צדיק לפני רשע, אבל אז יתגלה הכל וכדאיתא בתרגום קהלת על הפסוק סוף דבר הכל נשמע ותרגם כל עובדי בני עלמא עבידין דיתפרסמון, וכל אחד יתכבד לפי התורה והמצות שיש בידו וכמשה"כ על עת ההיא ושבתם וראיתם בין עובד אלקים לאשר לא עבדו וכנ"ל בפרק הקודם.
פרק ג'
והנה בפרקים הקודמים שעברו ביררנו מצד השכל שצריך האדם לצפות לישועת ה', ועתה נבאר החיוב ממאמרי חז"ל, דהלא אמרו בשבת (דף ל"א) ששואלין לו לאדם בשעת הדין צפית לישועה (והיינו כמו שאנו מתפללין בכל יום "וקרנו תרום בישועתך"), והקב"ה מתרעם על האדם כשאינו מחכה למלכותו כדאיתא בפסיקתא (במאמר גילי) שאמר הקב"ה לצדיקים לא יפה עשיתם שחיבבתם לתורתי ולא חכיתם למלכותי, שהרי אפילו צדיקים המחבבין התורה דורשים מהם על צפוי לישועה, ודבר זה מקרב את הגאולה כדאיתא בילקוט איכה בשעת חורבן הבית אמר יצחק אבינו לפני הקב"ה, רבש"ע שמא אין חזרה לבנים, והשיב הקב"ה אל תאמר כך יש דור שהוא מצפה למלכותי מיד הם נגאלים שנאמר "ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם", מכל זה נראה שרצון השי"ת שנחכה למלכותו בכל עת (ונראה שזהו שאחז"ל צפית לישועה, שלשון ציפיה הוא כמו הצופה שעומד במקום גבוה ומתבונן לראות איזה דבר חדש, כך צריך האיש הישראלי לחכות על מלכות שמים שיתגלה בקרוב).

והנה ידוע שהוזהרנו בתורה להרחיק מדברי שקר כמו שכתוב "מדבר שקר תרחק", והיינו אפילו אם הדבר הזה איננו שקר גמור רק שיש בו קצת תערובת שאיננו אמת ג"כ הוזהרנו בזה (עיין שבועות דף לא), וזהו אפילו אם הוא מדבר עם איש שכמותו וכ"ש אם הוא מדבר עם נשיא בישראל, וק"ו בן בנו של ק"ו אם הוא מדבר עם השי"ת בודאי יש ליזהר מלהיות דובר שקר לפניו וכמו שכתוב "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני", וזה אפילו אם איננו מזכיר שמו של הקב"ה על ענין זה שהוא מדבר, ופרט כשבוא מזכיר שמו על ענין זה, בודאי צריך זהירות גדולה בענין זה.

וע"כ יפלא מאוד איך אנו אומרין ג"פ בכל יום "עלינו לשבח" ומסיימים "על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזיך", והלא אם היה מקוה באמת על כבוד ה' שיתגלה במהרה היה צריך כל אחד להכין עצמו לדעת עניני העבודה כל ההלכות השייכות לעניני הקרבן והמקדש (ודוגמא, אם מצפין שיבוא המלך בהעיר אפילו באיזה ספק ספיקא מקשטין כל הרחובות לכבודו אפילו אם יהיו אלף רחובות בעיר מספק פן יסע דרך רחוב זה), בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשנ, ואם ת"ח לא ידעו בהם הלא לבזיון יהיה לו, אין זאת כי אם שבפינו לבד אנו אומרין דבר זה, אבל רחוק הוא מכליותינו, וע"ז אני מתמה, איך אנו אומרין לפני ה' דבר שאיננו כן, ובפרט להזכיר שני שמות הקדושים ע"ז, וכשיתבונן בעצמו ימצא שמזכיר יותר מארבעים שמות הקדושים בכל שבוע (ג"פ "עלינו לשבח") ובחשבון שנה הוא מזכיר יותר מאלפיים שמות הקדושים ללא דבר, כי הוא אומר לפני ה' שמקוה שבמהרה יתגלה כבודו ובאמת אינו מקוה כלל.

והנה על כלל ישראל יש לדון לכף זכות דהם סומכין עצמן על הכהנים שעליהם מוטל ענין המקדש ועבודתו, אבל על הכהנים בודאי יש לתמוה מאוד כשהם מתיאשין מללמוד דיני עבודה הלא בם בחר ה' לשרתו ובכל יום יש ספק שמא יבוא משיח צדקנו, וכדאיתא בעירובין (דף מ"ג) שהאומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור בכל יום לשתות יין שמא יבוא היום, ונפסק כן להלכה (רמב"ם פ"ד מהלכות נזירות הלכה י"א), וידוע מה שהיה בעת הגאולה השניה שאמר הקב"ה לחגי הנביא שאל נא את הכהנים תורה וגו' וכן יהיה בודאי בגאולה האחרונה וכמה תגדל הכלימה כשלא ידעו מה להשיבן.

ובאמת מוטל ג"כ על ת"ח שבישראל לקבוע עת מעתותיו לידע דינים השייכים לעניני הקודש והמקדש, דהלא ידוע מה שאחז"ל אלף נכנסין למקרא חלק עשירי מזה יוצאין לגמרא, נמצא דלגמרא הוא אחד ממאה אנשים, וכמו בכל ישראל כן הוא בודאי גם בכהנים איש למדן להבין הלכה הוא אחד ממאה, ותשעים ותשע הם אנשים פשוטים גמורים, ובודאי צריכין ללמוד עמהם דיני עבודה, וכן היה בזמן המקדש, כדאיתא בירושלמי פ"ד דשקלים, רב יהודה בשם שמואל, דת"ח היו לומדים עם הכהנים דיני שחיטה וקבלה וזריקה, וכן בודאי בעת הגאולה כשיעברו הים ויוצרך כל אחד להביא קרבן תודה, או על חולה שנתרפא שמצוי אצל כל אדם או חייבי חטאות שימצא לאלפים שעברו על חילול שבת בשוגג וכה"ג וירוצו הכל אצל הכהנים שיקריבו בעדם הקרבנות, והכהנים ירוצו אצל כל בעלי תורה להבינם איך להקריב הקרבן כדין, וכמה בזיון וכלימה יגיע אז לכל איד מבעלי תורה כשלא ידעו להשיב. וידיעה בעניני עבודה לידע כל פרטיה למעשה נצרך לזה כמה שבועות או חדשים.

והנה לפי גודל מצוקת הזמן שמצוי כעת בעוה"ר שנתקיימו כמעט כל הסימנים שהזכירו חז"ל בעת קירוב הגאולה (עיין סוף סוטה במשנה ובסנהדרין צ"ז וצ"ח) ובודאי יש לקוות לגאולה וצריך להזדרז להכון לעבודה ולהלכותיה, ולך נא ראה מה שאחז"ל (סנהדרין צ"ח) לענין משיח שראה ריב"ל דהוי שרי ואסר כל מכה בפ"ע ולא הכל ביחד, והטעם השיב בעצמו כי פן יאמר לו הקב"ה שילך לגאול בניו ולא יצטרך לעכב, ועתה נוכל ללמוד בק"ו אם רגע אחד אינו כדאי לעכב לכלל ישראל, מה נאמר אם יבוא משיח צדקנו ויאמר לנו בשם ה' להקריב קרבנות הקבועים בשם כלל ישראל וקרבנות האמורים בספר יחזקאל ואנחנו נהיה מוכרחים להמתין עכ"פ איזה שבועות או חדשים1 עד שנהיה בקיאים בהלכותיהן, לך נא וראה מה דאיתא בבכורות (דף נ"ד), דלפיכך בטלו שלא לעשר מעשר בהמה אף דהוא מצות עשה דאורייתא משום דאתי לידי תקלה (דכיון דאין לנו מזבח להקריב וצריכין להמתין עד שיפול בהן מום אתי לידי גיזה ועבודה) וקפריך הגמרא: "נישדי בי מום בכוליה עדריה קודם שנעשר את העדר" (דהוא עדיין חולין ומותר להטיל בהן מום), ומשני: "מהרה יבנה המקדש ובעינן בהמה להקרבה ולא שכיחי" עיי"ש בגמ', והרי משום חשש זה ביטלו מ"ע דאורייתא, ולמה לא נימא מהרה יבנה המקדש ובעינן כהנים להקרבה ולא שכיחי דהא בעינן שיהיה יודעין דיני עבודה בכל משפטיה ולא שכיחי וכנ"ל, וע"כ כשאנו אומרין "נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך" צריכין אנו להתחזק שיהיה שכיחי כהנים להקרבה, והיינו2 שכל מי שהוא בן תורה ובפרט כשהוא ג"כ כהן יקבע עת מעתותיו ללמוד ענייני הקודש והמקדש, ובזה יהיה היכר שאנו מחכים ומצפים על התגלות כבודו בעולם ונעבוד עבודתו בכל אשר יצוונו.

  1. ואל יאמר האדם הלא אז יבוא משיח ואליהו והם עתידים להגיד לנו כל חלקי הספיקות, וכמו שמובא בגמרא כמה ספיקות בשם תיקו ואמרו המפרשים שתיקו הוא ר"ת תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, ע"ז נשיב לו אמנם הדבר כן הוא שכל חלקי הספיקות יתברר לנו ע"י אליהו, אבל הדברים הפשוטים המבוארים בפסוק ובביאורי תורה שבע"פ המסורה לנו כמבואר בת"כ ובגמרא הלא אנו צריכין בעצמנו לדעת כפי יכולתינו, כי הלא אליהו לא יבוא ללמוד עם כל אחד ואחד דברים שהיה יכול לידע מעצמו ורק הפסיקות אשר אי אפשר לברר יתגלו לנו על ידו, ועל הפשוטות המבוארות הלא יאמר כי היה לכם ללמוד ולשנות בעצמיכם קודם שבאתי לבשר הגאולה וכמו שנאמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" ובתריה כתיב "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" וגו'.
  2. ואפילו מי שאין לו שהות, או שאינו מוכשר לזה יראה עכ"פ לעשות מעמד ומצב לאחרים בעלי תורה שילמדו עניני הקודש והמקדש ויחשב על שמו, ע"כ מה נאה היה אלו ימצאו איזה עשירים מנדבין מנכסיהן לקבוע במקומן או במקום אחר שיאות להם חבורת אברכים גדולי תורה שילמדו הסדר ההוא ויהיו בקיאים בכל הלכותיו (וכן עשיתי בעירי שקבעתי עשרה אברכים גדולי תורה ויראה לענין זה, ושמעתי שמקרוב נעשה בירושלים עיה"ק ג"כ חבורה קדושה כזו אשרי הפונה אליהם להחזיקם), ויקדישו לזה מחצית עתותם ומחצית לשארי לימודים איש איש כחפצו, ביו"ד או בח"מ, וישתדלו ללמוד ההלכות האלו על בורין, כי כיון שהקב"ה חושב ללמודים אלו כאלו מקיימין אותם בפועל ממש, צריך להשתדל ולידע כל דבר בבירור וכמו שכתב השל"ה בספרו יש נוחלין, ובזה תהיה התועלת כפולה, כי לבד מה שימצאו בישראל מופלגים היודעים בהלכות אלו הנוהגים בזמן המקדש (שיהיה במהרה בימינו) עוד זאת שת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה הקב"ה כאלו מקריבין בפועל (מנחות ק"י), וכל זה הוא לבד מצות החזקת התורה שרבה היא מאד, ויתכן מאוד כשתמצא חברה קדושה כזו שלומדים בתמידות דיני עבודה, האיש שיודע בנפשו שעבר על עון חילול שבת והוא מחויב חטאת יבקשם שילמדו עבורו דיני הקרבת חטאת, וידוע מאמר חז"ל כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת, או אם הוא אחד מארבעה שצריכין להודות כגון חולה שנתרפא או שהיה חבוש בבית האסורין וכה"ג ובזמן המקדש היה צריך להביא קרבן תודה, ועכשיו צריך ללמוד דיני הקרבת התודה, ועיין בסוף שו"ע אורח חיים בהשמטה שם, שביררנו שם ההנהגה בענין הזה, ומי יתן שיהיו הכל מתבוננין בזה המאמר שאמר השי"ת ומקיימין אותו בודאי היה מתבטל כל הצרות והגירושין.

ובאמת לבד הטעם שכתבנו למעלה שצריך כל ת"ח לידע דיני עבודה כדי שידע להורות לכהנים, הלא הכהן הוא שייך רק לענין קבלה וזריקה שזה מיוחד לכהן לבד, אבל שאר עניני קודש בכלליהן ופרטיהן הוא שייך לישראל כמו לכהן, כמה גדול וקדוש הלימוד ההוא כדאיתא במגילה ל"א "אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה (היינו שטף מים והפצה על כל פני הארץ), א"ל לאו, אמר לפניו רבש"ע במה אדע כי אירשנה, א"ל קחה לי עגלה משולשת (דהיינו הקרבנות יכפרו עליהן), אמר לפניו רבש"ע, תניח בזמן שביהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מה תהא עליהם, א"ל כבר תיקנתי להם סדר קרבנות, כ"ז שקוראין בהן מעל אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם (והכוונה שיתבונן בפירושם ובאופני הקרבתם וכמו שכתב רבינו בחיי "שאין לאמר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם" עכ"ל.

ואיתא במדרש פר' צו ובפסיקתא דרב כהנא פיסקא טו: ר"א בשם ר' חנינא בר פפא, שלא יהיו ישראל אומרים לשעבר היינו מקריבין קרבנות ומתעסקין בהן (ר"ל גם בלימוד הלכותיהן), ועכשיו שאין אנו מקריבין אותן מהו להתעסק בהן, א"ל הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בהן כאילו אתם מקריבין אותם, ואיתא במדרש ילמדנו (פ' צו יד): אמר הקב"ה לישראל אע"פ שביהמ"ק עתיד ליחרב והקרבנות בטלין לא תשכחו עצמכם לסדר הקרבנות אלא הזהרו לקרות בהן ולשנות בהן (ר"ל בלימוד הלכותיהן) ואם תעסקו בהן אני מעלה עליכם כאלו בקרבנות אתם עוסקים, עיי"ש עוד מה שמאריך בזה.

והנה ידעתי את התשובות אשר ישיבו כי בימינו טרדות הזמן מרובות ומשפט הקדימה להלכות הנהוגות בזמן הזה, אבל אשאלם הלא יש כמה מסכתות אשר רובם אינם שייכים בזמנינו למעשה כמו רוב מסכת סנהדרין ומסכת מכות ורוב מסכת יבמות ועוד כהנה אשר אין נוהגות בזמנינו למעשה, ואעפ"כ לומדים אותם בעיון כיאות ולמה יגרע חלק קדשים חלק הקרבנות מבית אלוקינו מהמסכתות ההם, וגם משמע בגמרא שהסדר הזה היה נחשב בימי האמוראים ללמוד למעשה כמו שאר הסדרים, והוא הכל מטעם שכתבנו שכיון שהקב"ה מקבל הלימוד לקרבן כמו בזמן הבית אין אנו יכולים לפטור עצמינו מלימוד הזה כמו שלא היו יכולין לפטור עצמן מקרבן בזמן הבית, והוא בב"מ קי"ד דאשכח רבה בר אבוה לאליהו וכו' ושאל אותו אליהו למה לא למד סדר טהרות והשיבו בארבעה לא מצינא בשיתא מצינא ופי' רש"י בארבעה בגירסא דארבעה סדרים כגון מועד, ישועות (נזיקין), נשים, שהן נוהגות בזה"ז כמו בזמן הבית, וקדשים נמי כדכתיב ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ואמרינן (מנחות דף קי) אלו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה בכל מקום מעלה עליהם הכתוב כאלו מקריבין אותן בביהמ"ק, בשיתא מצינא בתמיהה זרעים אינו נוהג בחו"ל וכן טהרות, עכ"ל, הרי בסדר קדשים היו לומדים האמוראים כמו שאר סדרים, ומטעם זה סדרו רב אשי ורבינא בדורות הבאים גמרא על כל סדר קדשים מה שלא עשו כן בזרעים ובטהרות אף שהיה להם תליסר מתיבתין גם על מסכת עוקצין כדאיתא בברכות (דף כ.) והיינו מטעם הנ"ל, דלימוד קדשים נחשב לישראל כאלו מקריבין עוד הקרבנות, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בסוף מסכת מנחות וז"ל "ואמרו ת"ח העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בהמ"ק בימיהם, וע"כ ראוי לאדם להתעסק בדברי הקרבנות ולשאת ולתת בהן ולא יאמר הרי הן דברים שאין צורך להן בזה"ז כמו שאומרים רוב בני אדם" עכ"ל.

ודע עוד דלימוד זה מועיל לאדם שלא ימצא מקטרגין עליו מלמעלה כדאיתא בזה"ק במדרש הנעלם פרשת וירא "א"ר כרוספאי האי מאן דמדכר בפומיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עניינא דקרבניא ותקרובתא (דהיינו כל קרבן וקרבן למה הוא בא ומעשה העבודה והקרבה ממש בכל קרבן) וכיון בהו (ר"ל שתהא זה במקום עסק ההקרבה לכפר עי"ז אותו החטא שבא עליו אותו קרבן) ברית כרותה הוא דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה לאבאשא ליה דלא יכלין למעבד ליה אלמלא טיבו", עכ"ל. ועיי"ש עוד שאליהו הנביא גילה זה הסוד לרבי פנחס עיי"ש.

והנה מזה המאמר לבד נוכל להבין גודל הזריזות ללימוד ההוא, הלא כ"א יודע את נגעי לבבו שיש לו עוונות הרבה, וממילא יש עליו עי"ז כמה מקטרגים ר"ל, כי מכל עוון נברא מקטרג אחד כדאיתא באבות פ"ד וכשיש לנו איזה עצה ותחבולה להשקיט רוחם שלא יוכלו לקטרג עלינו ואדרבה יזכירונו לטוב לפני הש"ת כמה אנו חייבין לתת לבנו להעצה ההיא ולא להתעצל בזה, ומלבד כ"ז הלא בזמן שביהמ"ק קיים אלו היה רוצה אף הנשיא שבישראל להקריב קרבן בעצמו אין לו שום רשות לזה (ועוזיהו המלך נתנגע עבור זה) ורק לכהנים ניתן רשות ואילו בזמנינו כל אד מישראל יש לו רשות ללמוד ענייני קרבנות והקב"ה חושב עליו כאילו הקריבן, ועוד יש כמה מאמרי חז"ל המפליגים מאוד בענין קדושת הלימוד ההוא ומעט מהם העתקתי בספרי "תורה אור" עיי"ש.

דברי הצעיר שבכהונה המקוה לישועת ה' ישראל מאיר ב"ר אריה זאב הכהן מראדין בעה"מ ספר "חפץ חיים" ו"משנה ברורה".

דיני צניעות מ"א סעיפים

דיני צניעות מ"א סעיפים

א. גדר הצניעות באשה הוא שתשמר עצמה בצניעות גדולה עד כמה שאפשר שלא יראו אותה בני אדם ולא ישמעו קולה. מפני שכל דבר שיכול לגרם לגרוי של יצר הרע הן בבגוד הן בדבור ואפלו בהליכה, הרי שהיא מצווה להסתירו ולנהג בצניעות שלא להכשיל בני אדם בעברה. שהרי אמרו חז"ל: (ברכות סא.) "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה אף על פי שיש בו תורה ומצוות כמשה רבנו לא ינקה מדינה של גיהנום". ולכן כתוב בתורה על יוסף הצדיק (בראשית לט, יב) "וינס ויצא החוצה" שבכדי להשמר צריך לברח ממקום עברה, אחרת הוא בסכנה גדולה. וזו הנהגה חשובה תמיד וכן האשה מצווה להסתיר עצמה כמה שאפשר ולהתפלל שלא תכשיל אנשים חס ושלום כמו שהתפללה אותה אשה (סוטה כב:) יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם. שהשבח הגדול ביותר לאשה הוא הצניעות.

ב. אסור לאשה ללכת ברחוב בגלוי שערה חס ושלום. מפני שיש בזה גרוי של יצר הרע שהרי זה מושך את העין, ואסורו מן התורה (כתובות עב.), ומבאר בזהר הקדוש, שכל הברכה וההצלחה של הבעל בפרנסה, הכל בזכות כסוי הראש של אשתו. ובזכות זה אפשר לזכות לבנים צדיקים. כמו שאמרה קמחית: (יומא מז.) "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי". ולדעת הזהר הקדוש גם בבית צריכה האשה ללכת עם כסוי ראש אף שמעקר הדין מתר. ויתכן לפעמים שאפלו בחורה רוקה אסורה בגלוי ראש, באפן שמפזרת את שערותיה על גופה וכתפיה, שהרי זה מושך את העין, והוא אסור חמור אפלו לרוקות (שו"ת שבט הלוי). אבל רוקות שהולכות בשער אסוף בגומי וכיוצא בזה, מתרות בגלוי שערן. ורק בשעת התפלה והברכות צריכות הן לכסות את ראשן אף שהן רוקות, מפני שאסור להזכיר שם שמים בראש מגלה (שו"ת יביע אמר חלק ו).

ג. דעת רבנו הגדול מרן הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א. לאסר בהחלט לאשה פאה נכרית. והוא מחמיר בזה מאד מאד ואפלו בפאה קצרה וכל שכן פאה ארכה ומסלסלת וכיוצא בזה שזה ממש תועבה רחמנא לצלן. וכן דעת החזון איש והסטייפלר והרב מבריסק זצוק"ל לאסר בהחלט פאה נכרית. והוסיפו שיש בזה ריח של אסור דאורייתא. ואותן הנשים המהדרות בכל דבר שיהיה השגחת הבד"צ למהדרין מן המהדרין, כיצד אינן מהדרות בכסוי ראשן שיהיה למהדרין ובפרט שיש אוסרים מן התורה. ועוד, מכיון שהדור שלנו פרוץ, והרבה מכשולים יש בזה בעוונותינו הרבים, גם המתירים בעבר, יודו שאסור בהחלט. ומי שאשתו מתעקשת מאד בענין כסוי ראש, יעשה שאלת חכם ויקבל הנהגה ועצה טובה כיצד להתנהג. ויש להמנע מלשמע הרצאות מנשים החובשות פאה נכרית, רחמנא לצלן.

ד. בגדים שקופים אסור לאשה ללבש כי יש בזה גרוי של יצר הרע (ברכות כה:) וכן גרבים שקופות לא מועילות, והרי זה "שוק באשה ערוה" (שו"ת יביע אמר חלק ו). ולכן גם צריכה אשה ללבש בגד נוסף (הנקרא תחתית) מתחת לשמלה להרבות בחזוק הצניעות. ואין ללבש תחתית לבנה מתחת לשמלה שחרה, שהרי זה בולמ ומגרה יצר הרע. וכל שכן שלא ללבש בגדים שנעשו על ידי סריגה וכיוצא בזה שיש בהם חשש פריצות חס ושלום.

ה. השמלה צריכה להגיע עד אחרי הברכים ולמטה, שגם בזמן ישיבתה תהיה צניעות רבה, וכל שכן שלא תלך בחצאית צרה או שסע וכו' וכו' רחמנא לצלן.

ו. לא תשב האשה רגל על רגל, שהרי זה חסר צניעות. וכן לא תתכופף להרים חפץ מן הקרקע אלא תשב ותרים. וראיה מרות המואביה, שאמר עליה בעז (רות ב, ה) "למי הנערה הזאת" ופרש רש"י, שראה בה מדת הצניעות שאספה שבלים, עומדים מעומד ושוכבים מיושב, כדי שלא תשחה. ומכאן למדנו גם שלא תרוץ האשה ברחוב כיון שגורמת שיביטו בה. ועל אחת כמה וכמה שלא תכנס בין גברים. לפעמים יש ברחוב שמחת תורה או לויה חס ושלום ונכנסת האשה בין הגברים, ומאחר שחוששת מצניעות היא רצה ממש בין הגברים והרי זו קלקלה יותר, שגם נכנסה בין הגברים וגם רצה ברחוב.

ז. שרוולי חלצתה צריכים לכסות זרועותיה עד אחרי המרפק. ואם זרועותיה מגלות הרי זו דרך פריצות. וכן שרוולים רחבים מדי אינם דרך צניעות (שו"ת יביע אמר חלק ו). ויש הנוהגות לכסות את כל ארך היד עד קרוב לפסת היד (עין בבא קמא מח.), ובזכות זה זוכות לבנים צדיקים.

ח. הבגד סמוך לצואר יהיה סגור באפן שלא יתגלה הגוף למטה. והסימן הוא שיהיה סגור עד שתי העצמות שבצדי הצואר. ומהערף עד החליה הראשונה שבחומ השדרה.

ט. לא תנעל האשה נעלי התעמלות ברחוב, מפני שהן משוות לה מראה רחובי וקליל (הרב בר שלום שליט"א).

י. אסור לאשה ללבש שמלות אדמות או משנות המושכות לב להסתכל בה, וכן בקשוטים ושאר בגדים לא תתבלט למשך העין. וכן לא תלבש בגד הדוק לגוף שמבליט האברים. לכן החלצה צריכה להיות קלושה ורחבה שלא תבליט עצמה. וזו הסבה שאמותינו הקדושות היו לובשות בגד עליון מעיל או של וכיוצא בזה מטעמי צניעות שלא להבליט האיברים (עין ברכות י:) ועוד, קול באשה ערוה. על כן לא תזמר האשה בפני אנשים שישמעו שירתה אף שיש מתירים באפן שלא מכיר את קולה כגון על ידי קלטת וכיוצא בזה. ואם מרגיש השומע שזה משפיע עליו ועל ידי זה בא לידי גרוי של יצר הרע, אסור בכל אפן. ובכלל צריך האדם להרגיל עצמו בהנהגה טובה שעליה נאמר (רש"י דברים יד, כא) "קדש עצמך במתר לך". ולשמע בבית רק קלטות שירים של גברים ולא של נשים, ורק שירי קדש ולא שירי לכלוך ותועבה חס ושלום. ויש להוסיף שאסור גם לשמע שירים מפסוקים של שיר השירים. מפני ששיר השירים הוא קדש קדשים שכתב אותו שלמה המלך ברוח הקדש, והפסוקים בתורת משל על אהבת הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. ואותם האנשים ששרים שירים מפסוקים של שיר השירים וכונתם לתועבה וגרוי יצר הרע, פשוט וברור שאסור לשמע שירים אלו. ומאחר שפסקו חז"ל "קול באשה ערוה" , יש ללמד מכאן שצריכה האשה להשתדל מאד לא לדבר בקול רם וזה מדרכי הצניעות של בת ישראל. גם יש להזהר, שלא להשתמש במלים של הרחוב שיש בהם נבלות פה וגם מראה על קלות הדעת. למשל: במקום לומר המסבה היתה "משגעת" , "מטריפה" ו"כמעט התעלפתי מהשירים היפים" , עדיף לומר המסבה היתה "נהדרת" וכלם "נהנו" שם מאד.

יא. אסור גמור לאשה ללחץ יד לגבר. ואין שום התר בדבר. גם אם גורם עלבון או בושה כשמסרבת, יש להסביר להם בעדינות שדבר זה אסור על פי דעת תורתנו הקדושה (ספר "עוד יוסף חי"), ומרן החזון איש פסק על זה "יהרג ואל יעבר". ואפלו רב גדול המברך אשה לא ישים ידו על ראשה אלא באויר וזה מדרכי הצניעות והקדשה (טהרת הבית סוף סימן א).

יב. אשה צנועה אינה מתחברת ואינה משוחחת ומרבה בדבור עם אנשים זרים. ולא תחשב שעל ידי רב שיחה תשפיע עליהם לחזר למוטב, כי אין זה דרך התורה הקדושה שתצא אשה להשפיע על אנשים. מכאן למדים, שאסור לבעלות תשובה להתוכח עם שכנות וחברות בנושא יהדות, מפני שזה לא מתאים לכל אחת וצריך הוראת חכם כיצד להתנהג. ההנהגה הטובה היא לכון אותם להרצאה חשובה ולמדרשיה טובה ששם יקבלו תורה ויראת שמים.

יג. בנסיעה במונית וכיוצא בזה, דרך צניעות היא שאינה יושבת ליד הנהג, כי אם בספסל האחורי. וכן יש לאשה להמנע מעצירת מונית ברחוב ובפרט בלילה כשיש סכנה גופנית ורוחנית חס ושלום. וכן מדרכי הצניעות שלא תמצא אשה יותר מדי ברחוב, כמו שאמרו על שרה אמנו (בראשית יח, ט) "הנה באהל" ופרש רש"י "צנועה היא". ובפרט יש להזהר שלא לחזר מאחר בלילה אפלו משעור תורה או הרצאה חשובה. כי אין זה מהרכי הצניעות לבת ישראל ללכת ברחוב בשעת לילה מאחרת. ומכאן יש ללמד שכשעורכים מסבת שבע ברכות וכיוצא בזה, להתחיל מקדם ולסים עד שעה אחת עשרה בלילה, שיספיקו האורחים לחזר הביתה ולמנוע גזל שנה מהשכנים, ובני הבית יכינו עצמם למחר להמשיך בסדר היום.

יד. אסור לאיש לבקר אשה חולה ואין לאשה לבקר חולה שאין זה צניעות. וכל כבדה בת מלך פנימה (יקרא דחיי סימן א) ובפרט במחלקת יולדות בבתי החולים, שמטעמי צניעות ודרך ארץ צריך להמנע מלהכנס לשם. ולא טוב עושות אותן הנשים היולדות שמבקשות מבעליהן לבוא כל יום לבית החולים לאחר הלידה. כל שכן שלא להכנס אל תוך חדר הלדה בזמן הלדה, מפני שמצוי מאד הרהורי עברה במקום זה. ותפקיד הבעל לחכות לאשתו בחדר ההמתנה ולהתחזק מאד באמירת תהלים שהעבר יצא לחיים טובים ולשלום. ואשרי אשה המבינה זאת.

טו. מצוה על אשה ליפות עצמה בתוך ביתה לכבוד בעלה. ולדעת חכמינו זכרונם לברכה, חשוב מאד שכאשר אשה מתכוננת לקבל את פני בעלה כשחוזר בערב מן העבודה או מבית המדרש, להקפיד על לבושה ועל יפיה לכבוד בעלה (ספר "המספיק לעובדי ה’ " דף יז). כאשר יוצאת אשה לחוץ ומרגישה צרך, ליפות עצמה תשתדל למעט בזה עד כמה שאפשר. ואשה שיודעת שבעלה שומר על הקדשה ובפרט על שמירת העינים כשנמצא בחוץ, הרי זה מחזק את האהבה ביניהם, שהרי יודעת שבעלה מסתכל רק עליה. וזו הנהגה יפה של תורתנו הקדושה על שמירת העינים.

טז. יסוד הצניעות שהבת תשאר תמיד רק בחברה טובה. אין פריצות גדולה יותר מזו שאשה הולכת לעבד בסביבה חלונית או אפלו בחברת בנות שקבלו חנוך אחר, שמדברים שם תמיד נבלות פה וליצנות. ובזמנינו רב קלקולי הבנות נתהוו על ידי החברה והרבה בתים נהרסו בגלל זה. ועל כן, יחפשו מקום עבודה המתאים לבת חרדית שתשאר בצניעותה. ובזכות צניעות האשה, יזכו לברכת ה' ולחיים מאשרים בעולם הזה ובעולם הבא. ולכן, כל הצעת עבודה משרדית וכיוצא בזה צריכים לשאל את הרב הגדול כיצד לנהג בנושא, וכן צריך הבעל להמנע מאד ולמעט בנסיעות לחוץ לארץ וכיוצא בזה. ואם כבר נוסע, לא יתעכב שם יותר מדי. וכמובן להתיעץ עם הרב הגדול כיצד לנהג בנושא.

יז. לא יכנסו הנשים לשטח הגברים. הן בבית הכנסת, והן בחתנה, ובמסבות משפחתיות. מכאן גדל הזהירות לעשות בכל ארוע מחיצה טובה להפריד בין הנשים לגברים. ואף שיש מתירים בלי מחיצה אם יושבים בהפרדה מחלטת גברים לבד ונשים לבד (יביע אמר חלק ו), בדורנו שיש נשים הבאות ללא צניעות מתאימה ובפרט שהן רוקדות שם, פשוט וברור שלכל הדעות צריך מחיצה. ולדעת תורתנו הקדושה חתנה שיש בה צניעות מתאימה, השכינה נמצאת שם. ואם יש אורחים וקרובי משפחה האומרים שלא יבואו אם תהיה מחיצה, יש להסביר להם בעדינות את חשיבות הענין. והוא, שהקדוש ברוך הוא בא לחתנה זו, ואם יתעקשו עדיף לותר עליהם, העקר שהקדוש ברוך הוא ישמח בחתנה קדושה ויפה זו. ויש להוסיף בהזמנות ובמודעות "בדי לא לפגע ברגשותינו, נא לבוא בלבוש צנוע,; או "נשמח לראותכם בלבוש צנוע". וכן יש להוסיף בהזמנות "בנים ובנות לא ילחצו ידים". וכן עוד הערות לפי מצב המשפחות.

יח. לא תלך אשה בין שני גברים, וכן להפך (עין הוריות יג:)

יט. בזמנינו נתרבו "פועלי ישועות" ומקבלים למיניהם, וכן אלה שפותחים גורלות ומזלות בכל מיני אפנים שהם. יש להמנע מללכת אתם, ושומר נפשו ירחק מהם. וצריך ללכת לצדיקים אמתיים שמכרים לנו על ידי גדולי ישראל. לכן צריך אדם להתיעץ עם חכם גדול, לאיזה צהיק ומקבל מתר ללכת ולבקש ברכה. וצריך אדם להרגיל עצמו להתפלל לבורא עולם ולהתחזק בתורה ובתפלה על כל צרה שלא תבוא, ולא לבטח באנשים, רופאים, ומקבלים למיניהם. ובדרך רמז אמרו: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה" ראשי תבות אד"ם אדמורי"ם, דוקטורים, מקבלים. והבוטח בה' אשריו.

כ. חסר צניעות שאשה מעשנת סיגריה (טהרת הבית חלק ב' דף קלא).

כא. יש האוסרים בכל תקף למוד נהיגה לאשה. ואשה החושבת שמכרחת היא ללמד נהיגה בגלל מצב המשפחה וכיוצא בזה, תתיעץ עם רב גדול.

כב. אסור להראות תמונות נשים או סרטי וידאו של חתנה וכיוצא בזה שיש בהם רקודי נשים וכו' לגברים. שהרי יש בזה חשש הרהורי עברה. ומטעם זה, יש נשים הנמנעות מלעמד בפני צלם הארוע וכיוצא בזה וכל שכן בזמן שהן רוקדות, וכל זה מטעמי צניעות, ואשריהן בעולם הזה ובעולם הבא. גדולי ישראל שליט"א למדו אותנו הנהגה מובה שלא להביא כלל ועקר הכרטה לחתנות ושמחות. וכשאין בררה, יש להקפיד על הסרטה "עדינה ושקטה" כלומר ללא זרקורים מסנורים ומכשירים גדולים וחוטי חשמל על שטח כל האולם. וראוי ליחד אשה צלמת לעזרת הנשים (שבט הלוי).

כג. אסור בכל תקף להתרחץ בים מערב שאין בו הפרדה מחלטת בין גברים לנשים, והוא אסור חמור מעקר ההלכה ואף לצרך רפואה הדבר אסור (יחוה דעת חלק ה' סימן סב). ובחוף נפרד לנשים צריכות להזהר להתרחץ במים אך ורק כשיש תוספת של בגד וחלוק רחב על כל גופה. וכל העובר סמוך לשפת הים כשמצויות נשים נקרא רשע. ומי שלא הולך לחוף הים כלל ועקר תבוא עליו הברכה.

כד. אסור חמור לחנות בגדים למכר בגדים לא צנועים לנשים. ומי שיש לו עסק כזה צריך הוא להתיעץ עם חכם גדול כיצד לנהג.

כה. אסור לאשה ללבש מכנסים בשום אפן. ואפלו מחמת חולי חיבת ללבש שמלה על הכל, מחמת צניעות שלא להבליט עצמה.

כו. אסור חמור לקרא ולעיין בעתונים חלוניים ולצפות במכשיר הנקרא טלויזיה, תל בזיון. וזה חמור עוד יותר ממי שקורא בתנ"ך של הנוצרים "הברית החדשה" , מפני שיש בדברים אלו עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. ובעלי התכניות, השדרנים והסופרים למיניהם, מודים ומתודים בעצמם שכל זה מחנך לאלימות ותועבה. ואמרו חז"ל "הקורא בספרים חיצוניים, אין לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ.). ויש האוסרים למכר מכשיר טמא זה לאחרים משום (ויקרא יט, יד) "לפני עור לא תתן מכשול". ואסור חמור על המוכרים ומפיצים עתונים וחוברות אלה, שמחטיאים הם את הרבים (ארח חיים סימן שז).

כז. אסור באסור מחלט לבנות להתגיס לשרות הצבאי ואף לשרות לאמי בבתי חולים וישובי ספר. וכל כבדה בת מלך פנימה, להיות תחת השגחת הוריה. וכן הורו כל גדולי הדור, ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. וידוע שמרן החזון איש פסק "יהרג ואל יעבר". ובפרט היום שידוע ומפרסם שהמצב הרוחני בצבא ירוד מאד, ואפשר להשיג חוברת לבת ישראל המסבירה על המצב המשפיל והפוגע בצבא על מנת למנוע בהחלט מהבנות להתגיס. גם שרות לאמי אסור מאחר והנהול הוא על ידי אנשים פורקי על. ויש אגדות נפלאות בהסכמת גדולי ישראל ועליהן יש לסמך כיצד יש לעזר לעם ישראל. ובת ישראל המקפידה לשמר על היהדות והצניעות עוזרת בזה הרבה מאד, ומשרתת את המדינה באפן המועיל ביותר.

כח. טיול מארגן למקומות הקדושים, רק בנהול חרדי על טהרת הקדש. ואסור להצטרף לטיול מארגן ליותר מיום אחד מטעמי צניעות. רק מבקר עד ערב וחזרה הביתה לחיים טובים. בנסיעה כזו לומדים ומבינים (תהלים קד, כד) "מה רבו מעשיך ה’ " , וזוהי המטרה להתפעל מן הבריאה הנפלאה שברא ה' בעולמו. לכן כאשר עמי הארץ ללא רב מסמך מארגנים טיולים, בשום אפן אין לנסע אתם.

כט. אסור לזוג נשוי, להכניס לבית אשה צעירה הנמצאת בשלבי גרושין לתקופה מסימת עד שתסתדר אף שהיא צנועה, מחשש הרהורי עברה והרס שלומ בית. וכל שכן לא להביא גבר זר לבית רחמנא לצלן. וכלל גדול למדונו רבותינו "מנע רבים מתוך ביתך" (יבמות סג:). ואלה הנוהגים להזמין אורחים לשבת קדש, לקרבם ליהדות או מסבות אחרות, צריכים להזהר מאד. שאם בעל הבית פוגם את עיניו ונכשל ומסתכל באורחות וכיוצא בזה, שלא יזמין אליו כלל ועקר, שלא יצא שכרו בהפסדו חם ושלום (עבד ה').

ל. אסור לאיש להסתפר אצל אשה וכן אסור לאשה להסתפר אצל איש. ויש בזה שחץ ופריצות רחמנא לצלן (יצחק ירנן חלק ב' אבן העזר סימן א). וכמה מתוקה תורתנו הקדושה שצותה על כסוי ראש לנשים, ועל ידי זה מצליחים לשמר על הקדשה היטב היטב. ואין לזה היתר של "פרנסה" , מפני שאסור לעבד עבודה זרה שהיא נגד התורה הקדושה ויכולה לקלקל את האדם אף שזה לפרנסה, כמו שאסור ליהודי לפתח חנות לבשר חזיר אפלו בשביל גויים. גם נהג מונית צריך מאד להזהר בעבודתו שלא יבוא לידי נסיון וחשש להכשל בעברה חס ושלום. ובכל אפן צריך להתיעץ עם גדול בתורה כיצד לנהג.

לא. אשת חיל יראת ה' נזהרת מאד שלא להביא הביתה שכנה או חברה כאשר הבעל נמצא בבית. וזהו מדרכי הצניעות שאם שכנתה או חברתה זקוקה לעידוד או חזוק, תעשה כן בזמן שבעלה מחוץ לבית. וכאשר הבעל נמצא בבית, צריך לתת הרגשה ותשומת לב מיחדת עבורו. מכאן למדים שלא להאריך בשיחות טלפון כאשר הבעל נכנס לבית. וכן אשה שמסתיעת בעוזרת לנקיון הבית וכיוצא בזה, להשתדל מאד להעסיק אותה בשעות שהבעל נמצא מחוץ לבית. וכאשר הבעל מגיע הביתה, הבית יהיה מוכן ומסדר כשהעוזרת כבר סימה והלכה לביתה. ועל ידי זה אשתו עזר כנגדו.

לב. מדרכי הצניעות אף שצריך איש לדבר עם אשה מפני הצורך או בטלפון וכיוצא בזה, שלא לנהג בקלות ראש חס ושלום, אלא לדבר ברצינות ואך ורק לפי הצורך. יש גם להזהר שלא להסתכל הסתכלות חודרת ועמקה. ולכן הבין אבימלך שרבקה אשתו של יצחק, מפני שלא היה מסתכל. בנשים כשדבר אתן וכאן ראה שמסתכל עליה. אדרבא, בשת פנים לגן עדן, להביט כלפי מטה ולא לכוון האשה. ועל אחת כמה וכמה שלא להזכיר את האשה בשמה, שדבר זה גורם לחבה ומביא לגרוי של יצר הרע. בפרט כשחוזרים על שמה מדי פעם שזה סכנה ממש. לכן, יש להזהר שלא לומר, גברת שרה, גברת רבקה, אלא לפנות בשם משפחתה גברת כהן, גברת לוי וכו'. (עין בן יהוידע תענית ה:) ועוו דבר בענין, כל כך יפה לומר "מזכיר אוטומטי" במקום "מזכירה אוטומטית".

לג. אסור לטיל יחד בחורים ובחורות בפרט ברקודים ושמחות. אפלו אם מארסים ומשדכים, כל עוד שלא נכנסו תחת החפה אסורים הם אפלו בנגיעה קלה. עצה טובה לבני זוג העומדים להנשא, להפגש פעם בשבוע בלבד, ועל ידי זה השכל פועל יותר מן הרגש. ומרן החזון איש היה אמר, שכשחתן וכלה שומרים על הקדשה לפני החתנה, הקדוש ברוך הוא שומר עליהם אחרי החתנה. והעקר ללמד תמיד בעניני קדשה וצניעות, ובפרט לאחר הלדה וכיוצא בזה.

לד. בגדי האדם מסמלים את הפנימיות שלו. המתנהגים בצניעות מראים הם לכל העולם שהם צנועים, ואינם רוצים שיסתכלו עליהם. והם מרצים מעצמם, ושיש להם שלות נפש. אך ההולכים בפריצות, מגלים בזאת ריקנות פנימית ורגשי נחיתות, ומענינים שאנשים זרים יביטו עליהם רחמנא לצלן, במקום הבית הקר שאינם מסתדרים בו. גם מראה האדם על ידי לבושו הצנוע, שהוא שיך לצבור החרדי שומר תורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה. וגם הכפה שלובש האדם כשהיא מתאימה לפי ההלכה, מראה שהוא קשור לשומרי תורה ומצוות, ועליו נאמר (תהלים קיט, סג): "חבר אני לכל אשר יראוך".

לה. גם בזמן שצריך להתלבש ולהחליף בגדיו, צריך שיהיה בצניעות. ואל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו. וכן כשנכנס לבית הכסא הנקרא שרותים, צריך להתנהג בצניעות, וזוהי מצות עשה מן התורה (באור הלכה סימן ג) ואיש כזה נכנס למקום טמא ויוצא קדוש. וכל מי שמתנהג בצניעות, נצול מחלומות רעים ומכל מיני פחד (ברכות סב.).

לו. גם צריך להקפיד להיות צנוע במעשים טובים שעושה ולא לפרסם אותם. כמו שאמר הנביא (מיכה ו, ח): מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד "והצנע לכת עם אלוקיך". וכל המפרסם מעשיו הטובים, נענש על כך (ירושלמי חגיגה). ומדת הצניעות היא מהמדות הטובות (מהרש"א כתובות סב:).

לז. אסור לאשה לעזר ולסיע לאיש זר בדבר שיש בו חבה, כגון לרחץ פניו ידיו ורגליו, או למזג לו כוס לשתיה, או להציע לו מטתו בפניו בסדינים נאים וכו'. ויש להזהר שתעשה כל זה שלא בפני האורחים, מפני שדבר זה גורם חבה של יצר הרע. ואם האורחים נמצאים באותו חדר, יש להניח מצעי המטה שם והאורחים יסדרו לעצמם (טהרת הבית חלק ב' דף קצו).

לח. אסור לאדם לנהג עם אשתו מנהגי חבה בפני אחרים (אבן העזר סימן כא). וכן אסור ללכת עם אשתו ברחוב יד ביד ועוד, שיש בזה חסר צניעות. ונראה, שגם כשהולך עם בתו ברחוב, אם היא נראית בוגרת והאבא נראה צעיר, שלא ילך אתה יד ביד, שלא יחשבו שהיא אשתו ויש בזה גדרי צניעות (ועין סנהדרין מו).

לט. וכן יש להמנע מלהזמין צעירים מתחזקים לסעודת שבת וכיוצא בזה כשיש בבית בנות בוגרות וכיוצא בזה, כי יצאו תקלות מארוח כזה. ולהגיע למעלה של "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" , צריך רק על ידי הוראת חכם מי הם האורחים וכו' וכו'. וכן נערה המבקשת להתארח בשבת קדש, יש לבדק כונתה. כי לפעמים מנצלים את מקום הארוח ל"קרש קפיצה" לדברים לא טובים. ואסור להיות תמים בענין זה.

מ. אף על פי שמעקר הדין אין אסור לאיש לשבת ליד אשה באוטובוס צבורי או ברכבת, וכן אין אסור לאשה לשבת ליד איש שהרי אינם נוגעים זה בזה כלל. מכל מקום, מנהג בנות ישראל הצנועות להמנע מכך. וישראל קדושים נמנעים מדברים אלו וכן ראוי לנהג. בפרט אם האשה היושבת לידו לבושה בבגדי שחץ ופריצות, ללא שרוולים ובחצאית קצרה (אוצר דינים דף שעה).

מא. כשאשה צריכה להבדק אצל רופא מחמת חולי וכאב וכדומה, כל שיש רופאה, אפלו בשכר, אין ללכת אצל רופא אפלו בחנם. ואפלו אם הרופא ממחה יותר, אין ללכת אצלו שלא לצרך גמור. והרבה פעמים נשים רבות הולכות לרופא כשהן מעברות, או כשלא נפקדו מיד אחר נשואיהן. וזהו מנהג רע, וצריך להתריע על כך לבל ינהגו כן. ורק במקרים מסימים וצרך גדול, יש מצוה ללכת לרופא לקבל טפול מתאים. כי כשיש מחוש בעלמא שאפשר להתגבר עליו ובכל זאת הולכת, על ידי כך היא מורידה מעליה את מסוה הבושה ומעטה הצניעות. ומצוה לפרסם הדברים ולהשפיע על בנות ישראל להמנע מכך (מהרת הבית חלק ב' עמוד רכב). :

מתוך הספר אנשי קודש -מו"ר הרב חיים רבי שליט"א