חיי נצח

להבנת מושגי הגאולה אנו נדרשים להתנתק מעולם המושגים המוכר לנו. המוות, למשל, הוא חלק בלתי-נפרד מהמציאות הנוכחית, עד שקשה להעלות על הדעת אפשרות אחרת. כל אדם וכל יצור – סופו שהוא מסיים את חייו ומת. והנה אומרים לנו שבימות המשיח הדברים ישתנו והמוות יועבר מן העולם. ובמילים אחרות, בני-האדם יחיו חיי נצח.

כך נאמר במפורש בנביא (ישעיה כה,ח): "בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". כך נאמר גם במדרשים רבים. למשל: "בעולם הזה, על-ידי יצר-הרע השנים מתקצרות, אבל לעתיד-לבוא – בילע המוות לנצח" (תנחומא סוף פרשת יתרו). מדברי חז"ל ברור לגמרי שבעם-ישראל המוות יתבטל, ויש מחלוקת בדבר הפסקת המוות גם אצל הגויים: "אמר ר' חנינה, אין מיתה לעתיד-לבוא אלא באומות-העולם בלבד. ר' יהושע בן-לוי אמר, לא בישראל ולא באומות-העולם" (בראשית רבה כו,ב; ילקוט שמעוני ישעיה רמז תכח. הבחנה זו, בין ישראל לאומות-העולם, מופיעה גם בגמרא, בדברי עולא, סנהדרין צא,ב. גם בתנא דבי אליהו, פרק ה,א, משמע כך: "כשיגיע ימות בן-דוד ויתבטל מלאך המוות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל הגויים אומרים: אשרי העם שככה לו").

מחלוקת והכרעה

עם זה, הרמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין פרק י) סבור שגם בימות המשיח יהיה מוות, ושבסופו של דבר ימותו אפילו מי שיקומו בתחיית המתים. לדעתו, אפילו המשיח עצמו ימות, כדבריו: "והמשיח ימות, וימלוך בנו תחתיו ובן-בנו". אולם אף-על-פי שבעניין סדר הגאולה מקובלים עלינו דבריו של הרמב"ם, מכיוון שאין איש חולק עליהם, הרי בנושא המוות קמו חולקים רבים על הרמב"ם וההכרעה כדבריהם.

נגד הרמב"ם התייצבו הראב"ד, הרמב"ן, המחזיקים בתורת הקבלה, ועוד. הרמב"ן (שער הגמול בסופו) כותב בתרעומת: "יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו!". בספר 'עבודת הקודש' (למקובל רבי מאיר בן-גבאי, חלק ב, תחילת פרק מב) נאמר: "הרמב"ם ז"ל שפט משפט מוות על בני תחיית המתים ועל המשיח ודורו".

הרמב"ן מסביר במקום אחר (ויכוח הרמב"ן סי' לט), שכל עניין המוות נתחדש בעטיו של חטא עץ-הדעת, ו"כולם מודים שחטאו ועונשו של אדם הראשון יתבטל לימות המשיח. אם-כן, אחר שיבוא המשיח יהיה (המוות) בטל מכולנו, אבל במשיח עצמו בטל הוא לגמרי". לראיה הרמב"ן מביא את הפסוק המדבר על המשיח: "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד".

עצם החיות

גדולי הקבלה והחסידות הכריעו כדעת הרמב"ן, שהמוות ייעלם מן העולם לעתיד-לבוא, ושעולם התחייה הוא המצב האחרון והשלם ביותר של הבריאה. הרבי מליובאוויטש קושר את החיים הנצחיים לעתיד-לבוא עם גילוי ה'יחידה', עצם החיות, על-ידי משיח-צדקנו: "עכשיו, שנמשך בעולם רק בחינת התפשטות החיות, ישנו עניין המיתה. כי בבחינת ההתפשטות שייך עניין השינוי, ועד – הפסק וכיליון. מה שאין כן לעתיד, שיומשך עצם החיות, הרי כל עצמי בלתי-משתנה" (קונטרס עניינה של תורת החסידות, ס"ה).

מכאן ברור, שמשיח-צדקנו, שנשמתו היא 'היחידה הכללית' של כל נשמות ישראל, ודאי שלא יחול עליו המוות והוא יזכה לחיים נצחיים, וכפי שהרמב"ן (אומר בביאורו לפרשת "הנה ישכיל עבדי") על המשיח: "ויאריך ימים לעדי עולם". ויתרה מזו, הוא אף יביא את עם-ישראל כולו לכלל חיים נצחיים, כפי שהבטיחונו הנביאים..