רבי יוסף קארו
רבי יוסף קארו מגדולי הרבנים ופוסקי ישראל בכל הדורות, מחבר ה"שולחן ערוך" וה"בית יוסף" שבזכותם הוא קרוי בפי העם "מרן המחבר". נולד בשנת הרמ"ח {1488} לאביו רבי אפרים שהיה תלמיד חכם בעיר טולדו שבספרד ולאמו בואינה {טובה}.
מצבם של היהודים בספרד באותה תקופה התאפיין ברגיעה יחסית ובהתמסרות ללימוד התורה. גדולי תורה באו ויצאו בחצר המלוכה והשפעתם הייתה רבה בכל תחומי החיים. כשהיה בן 4 נאלץ לנדוד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד, לפורטוגל. פורטוגל האירה את פניה ליהודים המגורשים והם נקלטו היטב בחיי המדינה והחלו לצבור כוח ועמדות בשלטון המקומי. לאחר 4 שנים החלה ספרד להפעיל לחץ על פורטוגל שיגרשו את היהודים מארצם ובעקבות כך הגיעה המשפחה לקושטא שם גר אחיו רבי יצחק קארו בעל ה"תולדות יצחק" שהיה תלמיד חכם ובקי בקבלה ברפואה בפילוסופיה ובאסטרונומיה. לאחר מות אביו לקחו דודו רבי יצחק לו לבן.
בבגרותו התבסס בעיר אדריאנופול ובעיר זו התחתן עם בתו של רבי חיים אבן אלבלג מחשובי המקום ובה זכה למעמד רבני חשוב. בעיר זו החל רבי יוסף בעבודתו התורנית, הוא כתב את הערותיו לספר ה"יד החזקה" של הרמב"ם הערות אלו שימשו כבסיס לספרו ה"בית יוסף", באותו זמן החלו לכנותו "מרן". אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה התחתן בשנית עם בתו של רבי יצחק סבע ממגורשי ספרד, והיא ילדה לו את בנו בכורו רבי שלמה ועבר לגור בעיר ניקופול {בולגריה} בעיר זו החל לכתוב את ספרו הגדול ה"בית יוסף". רבי יוסף הקים בעיר גם ישיבה גדולה ובה הרביץ תורה לתלמידים רבים שנקבצו ובאו אליו מכל רחבי המדינה. אשתו השלישית היא בתו של רבי זכריה אשכנזי מחכמי ירושלים, עמה התחתן לעת זקנותו ובגיל מופלג בגיל 73 היא ילדה לו את בנו השני רבי יהודה בן הזקונים, שלימים הדפיס את ספריו. האר"י הקדוש שידך את בתו עם בנו של מרן רבי יהודה.
בעיר ניקופול על גדות הדנובה אירע עמו מעשה מופלא. למרן ה"בית יוסף" הייתה שותפות עם יהודי אחד, ושניהם ניהלו חנות והתפרנסו ממנה אף כי לא ברווח גדול. לשותף היו טענות אין ספור על הגאון הקדוש שמחשבותיו שוטטו בעולמות עליונים, הגיגיו נתונים לסוגיות עמוקות ושפתיו דובבות כל היום תורה ותפילה. לא זו בלבד, אלא שהיה מגיע בשעה מאוחרת מבית הכנסת כי תפילתו התארכה והיה עוזב את החנות בשעה מוקדמת כדי להתפלל מנחה וערבית בציבור, למרות שהתנה עם שותפו כך מראש. בקיצור, ביום בהיר אחד השותף הודיע לרבי יוסף שכך לא ניתן להמשיך את השותפות. הפרד נא מעלי "אם השמאל ואימִנה ואם הימין ואשמאילה" (בראשית יג ט), לך לך לבית המדרש כי בתורה חשקה נפשך עד מאוד "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני" (בראשית לג יד). סבר מרן וקיבל הן לה' הישועה ובידו מפתח של פרנסה כי הוא אל זן ומפרנס לכל. אם נסגרה בפניו דלת אחת תפתח אחרת במקומה. ערך השותף חשבון הסחורה שנמצאת בחנות ונתן חצי הסכום לשותפו מרן ובזה פירקו את החבילה. נטל מרן את הכסף והלך לכיוון השוק לעשות במלאכה אולם רגליו הוליכוהו לבית המדרש "חשבתי דרכי, ואשיבה רגלי אל עדֹתיך" (תהלים קיט נט). כששב לביתו שאלה אותו אשתו: במה עסקת היום, במה סחרת היום? הודה ולא בוש שלמד היום תורה כי טוב סחרה מסחר כסף כי מבלי משים לשם הוליכוהו רגליו, אך הבטיח לאשתו מחר אלך לשוק ולא אשכח. ואכן למחרת הלך לשוק ופגש באדם שהציע לו לקנות מכתש יד שחור משחור ושיכנע אותו שזו עסקה טובה, הוא מוכר לו את זה במחיר מציאה ומזה תבוא לו פרנסה טובה. מכיוון שמרן לא הבין בטיב הסחורות השתכנע ושילם כפי שנתבקש לקח את המכתש והביאו לביתו. בבואו הבית שאלה אשתו: ובמה סחרת היום? הגיש לה את "המציאה" ואמר לה שפגש בשוק אדם בעל צורה ונראה אמין ולכן רכש ממנו את המכתש. ראתה האשה את המכתש וחשכו עיניה אבל אשת חיל עטרת בעלה לקחה מידו המכתש ולא אמרה דבר. אחר שקיים רבי יוסף חציו לכם הלך לבית המדרש לקיים וחציו לה'. ובינתיים האשה מירקה את המכתש ומה נדהמה לראות שזהו מכתש עשוי זהב טהור ומחירו כה רב, הטמינה אותו בארון עד שתסחר בו ותקבל תמורתו. בלילה נגלה המוכר אל מרן בחלום ואמר לו: דע לך! שאני הוא מזלך הטוב. המתנתי לך זמן רב עד שתיפרד משותפך כדי לפתוח את מזלך, דע לך שהמכתש שברשותך עשוי זהב טהור!
בשנת הרצ"ג נזקק רבי יוסף לספרים רבים לצורך כתיבת ספרו אך הם לא היו בנמצא בספריית ניקופול לכן נאלץ לצאת מן העיר ולנדוד לערים קושטא שבטורקיה וסלוניקי כדי לדרוש ולחקור באותם ספרים.
בשנת הרצ"ו בחודש תשרי מחליט רבי יוסף קארו כי הגיעה השעה לעלות לארץ ישראל. את דרכו הוא עושה באוניה המפליגה למצרים דרך הים. לאחר מסע שנמשך שנה מגיע רבי יוסף לעיר המקובלים צפת ת"ו. בעיר הגלילית נעשה רבי יוסף לתלמידו המובהק של רבי יעקב בירב שהיה רב העיר צפת, והיה הראשון להיסמך על ידו.
שלושה מועמדים ענקי רוח וגדולי עולם בשם "יוסף" עלו בדיון בפמליא של מעלה שהיו ראוים לכתיבת ה"בית יוסף" על הטור, והם: המהריב"ל – רבי יוסף בן לב. רבי יוסף טיאטצ'יק, אשתו סיפרה עליו אחר מותו שבמשך 40 שנה לא ישן במיטה מוצעת אלא מערב שבת לערב שבת, ועשה לילות כימים בשקידת התורה הקדושה וכדי שלא ירדם מתוך לימודו בלילה הניח שתי קערות מים מתחת השולחן וברגע שראה שנופלת עליו תרדמה טבל במים הקרים רגליו ונעור משנתו והמשיך לעסוק בתורה הקדושה, הוא נהג בפרישות ובטהרה. והשלישי הוא מרן! "המחבר" רבינו יוסף קארו. וההכרעה בשמים נפלה על רבינו יוסף "קארו" כי ה' חפץ "ביקרו" וזאת עקב הצדקות הגדולה והענוה היתרה שהיתה בו כהר סיני שנבחר שעליו תינתן התורה.
על חיבור ספרו ה"בית יוסף" שקד וטרח מרן נר ישראל רבי יוסף קארו כעשרים שנה, בגיל 34 החל מרן רבי יוסף קארו בכתיבת מפעל ספרות זה. יצירת ענק זו נכתבה כפרוש לספר "ארבעה טורים" שחיבר רבי יעקב בן הרא"ש המכונה "בעל הטורים", זהו אוסף הערות שיטתי על הספר "ארבעה טורים", מקורות תלמודיים, ספרי גאונים וכתבי הפוסקים שלפניו, ערך דיון מקיף ומעמיק עד להכרעת ההלכה. ובו ערך רבי יוסף דיונים הלכתיים מעמיקים ואסף לתוכו את דעות כל הפוסקים שחיו עד דורו שבסופם הביע את עמדתו המסכמת. אולם לא היה זה רק פירוש, ה"בית יוסף" הוסיף מקורות דעות ופסקים שלא מופיעים בדברי רבינו יעקב.
ה"בית יוסף" מתחלק לארבעה חלקים כחלוקת ה"טור".
"אורח חיים" – מורה דרך לחייו של היהודי בעניינים הקשורים בסדר יומו מבוקר עד לילה, ובמעגל השנה היהודית שבת ומועדים. בהליכות יום יום החל בהנהגת אדם בבוקר, ציצית, תפילין, תפילה, נטילת ידים, סעודה, ברכות, תפילות, שבת, עירובין, ראש חודש ומועדים.
"יורה דעה" – דן בשאלות של איסור והיתר, שחיטה, טריפות, כשרות המאכלים, עבודה זרה, ריבית, חוקות הגוים, נידה, מקואות, נדרים ושבועות, כבוד אב ואם, תלמוד תורה, צדקה, מילה, ספר תורה ומזוזה, שילוח הקן, מצוות התלויות בארץ, ביקור חולים ואבלות.
"אבן העזר" – על שם העזר כנגדו זו אשתו. מתאר סוגיות הקשורות בחיי המשפחה דיני הבית היהודי כדוגמת פריה ורביה, אישות, קידושין, כתובה, גיטין, יבום, חליצה וטהרת המשפחה.
"חושן משפט" – דן בדיני ממונות בין אדם לחבירו, דיינים, עדות, הלואות, חזקת קרקעות, נזקי שכנים, שותפות, מקח וממכר, מתנה, אבידה ומציאה, פריקה וטעינה, הפקר, נחלות, אפוטרופוס, פיקדון, חכירות, קבלנות, שכירות פועלים, השאלה, גניבה וגזילה, נזקי ממון, חובל בחבירו.
על ארבעה רגלים אלו הניח רבינו את שולחנו הערוך. אחר כתיבת היצירה הארוכה והעמוקה הזו ערך מרן ספר פסיקה תמציתי וברור הלכה למעשה המכונה "שולחן ערוך". במבנה הספר ובסידורו הלך בעקבות "בעל הטורים", אך בניסוחו וסגנונו הלך בעקבות הרמב"ם. דילג על כל השקלא וטריא והביא את השורה התחתונה הלכה למעשה. ובכל דיני איסור והיתר קיבלנו עלינו הכרעת מרן השו"ע הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, אשר מלך מלכי המלכים חפץ ביקרו. המושתת על הפסוק במגילה: "איש אשר המלך חפץ ביקרו" (אסתר ו ז), ועל החריזה של השם קארו – ביקרו. תלמידיו כינו אותו בהערצה רבה "המלך הקדוש". יש מסורת הדורשת את כינויו של רבי יוסף קארו "מרן" כר"ת: מפי ר' נסמך, שהוא נסמך ע"י מאתיים רבנים. אך ברור שזו רק הלצה, כי מרן היא מילה ארמית שפירושה "אדוננו". כמו כן כונה בשם "המשביר" הוא כינויו של יוסף הצדיק "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מב ו), שהלכה כמותו בכל מקום, הוא השליט הוא המשביר על כן יאמרו המושלים: "לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו" (בראשית מא נה), בין להקל בין להחמיר. בארץ הצבי אנו סמוכים על שולחנו של מרן, וכל מטרתו: למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל.
עשר שנים נוספות נדרשו עד להוצאת החיבור לאור. שיטת הפסיקה שלו היתה הכרעה שבין רוב הדעות, מרן יסד את פסיקותיו על שלושה עמודי הוראה, והם: רבינו משה בן מימון – הרמב"ם, רבינו יצחק אלפסי – הרי"ף, ורבינו אשר בר יחיאל – הרא"ש. אותם הגדיר: שלושת עמודי ההוראה אשר הבית – בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם. וכשהיתה מחלוקת ביניהם הלך עפ"י הכלל "אחרי רבים להטֹת" (שמות כג ב). ונספח אליהם הרמב"ן הרשב"א והר"ן. לספר הקיצור של ה"בית יוסף" קרא "שולחן ערוך" שבמהלך ההיסטוריה נעשה לעיקר. ספרו ה"שולחן ערוך" הופיע כשמרן היה בגיל 80 והוא הביא לרבי יוסף פרסום רב בכל העולם ועורר הד עצום בקרב פוסקי הדור, עד לימינו משמשים ה"בית יוסף" ו"השולחן ערוך" שהוא ספר הספרים של כל מורי ההוראה בישראל והוא כמורה דרך לכל יהודי שומר תורה ומצוות והתפשט בכל תפוצות ישראל, ועל פיו ישק כל דבר כי יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ. ה"שולחן ערוך" הפך לספר יסוד לרבנים ולמורה הוראה בכל הדורות, זה השולחן אשר לפני ה'. מרן נתקבל בכל ארץ ישראל וגלילותיה כ"מרא דאתרא", היינו – בעל כתר המלוכה שכל נתיני הממלכה בארץ ישראל וגלילותיה מחויבים להוראותיו, הוא נחשב כסמכות מחייבת ללא עוררין. לפיכך כל דבריו והוראותיו נתקבלו עלינו כהלכה למשה מסיני.
כתב את ספרו "בדק הבית" שנועד להשלמת הב"י שהוא פרושים הוספות והגהות ל"בית יוסף". במקביל לכתיבת ה"בית יוסף" בצפת, עמל וכתב רבי משה איסרליש {הרמ"א} מקארקא {קרקוב} שבפולין ספר דומה בשם "דרכי משה". גם הוא ביסס את ספרו על ספר הטורים, וגם הוא ריכז את המקורות ההלכתיים עפ"י סדר הטור. כשנודע לו על יצירה נוספת ודומה של רבי יוסף קארו, הוא החליט להוסיף לו את הערותיו המביאות את מסורת יהדות אשכנז שחסרה בספרו של רבי יוסף קארו, ובו הוא חולק על ה"בית יוסף". בלשונו של רבי משה איסרליש הוא "פר. ש מפה על השולחן ערוך" בה הוא חולק על רבי יוסף קארו ומביא פסקים ומנהגים של חכמי אשכנז ופולין. כן הוסיף הרבה דינים מוסכמים שלא נזכרו בשולחן ערוך. מכאן ואילך נדפס השו"ע עם הגהותיו של הרמ"א, והצירוף של שניהם הפך להיות ספר החוקים הקאנוני בכל העולם היהודי, כאשר הספרדים נוהגים עפ"י השו"ע והאשכנזים נוהגים עפ"י הרמ"א. הרב עובדיה יוסף שליט"א ממשיך דרכו של מרן רבי יוסף קארו בפסיקה ההלכתית, נוהג לתאר זאת באמצעות המליצה "האשכנזים יוצאים ביד רמ"א" כעין משחק מילים המבוסס על הפסוק: "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה" (שמות יד ח). למעשה חיבורו של הרמ"א נתן גושפנקא וחיזק את מעמדו של ה"שולחן ערוך" שכן במה שלא חלק עליו הרמ"א פוסקים גם האשכנזים על פיו של רבי יוסף קארו.
יצירה נוספת של מרן רבי יוסף קארו היא ה"כסף משנה", בספר "כסף משנה" על ה"יד החזקה" לרמב"ם הוא משתדל לחלץ את "הנשר הגדול" מהשגות הראב"ד ולמצוא מקור תלמודי לדברי הרמב"ם שעליו התבסס, מכיון שהרמב"ם לא ציין מקורות לפסקי הלכותיו מתוך מטרה להקל על המעיין. את חיבורו קרא בשם "כסף משנה" על שם הפסוק בתורה "וכסף משנה קחו בידכם" (בראשית מג יב), וכן ע"ש שנוסף לפרש את דברי הרמב"ם שבו השקיע את כל כוחות נפשו, ומגמתו בספר זה לברר את מקורותיו ולישב את הערותיו על השגות הראב"ד – רבי אברהם בר דוד.
רבי יוסף קארו עסק גם בשאלות ותשובות ואלו נדפסו בספר השו"ת "אבקת רוכל" וכן כתב גם דרשות ופירושים למקרא.
בגיל 49 הגיע מרן רבי יוסף קארו לעיר צפת בירת הגליל העליון עת היתה עיר ואם בישראל העיר שאיוה למושב לו. הוא עמד שם בראש הישיבה, וכן עמד בראש בית הדין הגדול בצפת. בה שכנו באותה עת קדושי עליון כמו האריז"ל – רבי יצחק לוריא אשכנזי. תלמידו המובהק וממשיך דרכו מהרח"ו – רבי חיים ויטאל. הרמ"ק – רבי משה קורדוברו גיסו של רבי שלמה אלקבץ מגדולי המקובלים בעל ספר "פרדס רימונים" היה חוקר ופילוסוף גדול, עוד בהיותו צעיר לימים זכה לסמיכה על ידי מהר"י בירב. רבי יעקב בירב מחדש הסמיכה רבו של מרן ומורה דרכו בקודש, נחשב לגדול הדור הדמות המרכזית ומנהיגן הרוחני של חכמי צפת באותה תקופה. כשהיה בן שמונה עשרה שנים בלבד נתמנה לרבה של העיר פס במרוקו. המקובל משורר ופייטן רבי שלמה אלקבץ מחבר הפיוט "לך דודי" היה ראש ישיבת מירון חיבר ספרים רבים בפשט ובקבלה. האלשיך הקדוש, רבי משה היה דרשן פרשן דיין ופוסק, נודע כסמכות עליונה בהלכה. בני דורו כינוהו "בעל הלכות גדולות". הרבנים למשפחת גלאנטי. רבי אליהו די וידאש מחבר הספרים "ראשית חכמה" וכן "תומר דבורה" ועוד. הפייטן והמשורר הנודע רבי ישראל נג'ארה מחבר הפיוט "יה רבון עלם". המבי"ט – רבי משה מטראני. הרדב"ז – רבי דוד בן זימרא. רבי יוסף סאגיס. רבי אלעזר אזכרי בעל "ספר חרדים" מקובל וקדוש מחבר דרשן ופייטן, חיבר את הפיוט "ידיד נפש". רבי שמואל די אוזידה בעל ה"מדרש שמואל" ועוד רבנים חכמים ומקובלים. צפת היתה כעין גן עדן של מטה.
כרב בצפת לא נמנע רבי יוסף קארו לשלוח יד בקבלה, למרות שאין הוא מרבה להופיע בכתביו ההלכתיים.
ספר נוסף שכתב ובו רעיונות מתורת הנסתר הוא ה"מגיד משרים" המגיד גילה סודות רבים למרן. ה"מגיד" הוא מלאך שנברא מלמוד המשניות של רבי יוסף היה נגלה למרן ומדריכו הן הדרכות מעשיות והן הדרכות לימודיות, הוא הורה למרן לקרוא לספרו "בית יוסף" באומרו כי זהו ביתו בעולם הזה ובעולם הבא.
ביום חמישי י"ג בניסן שנת השל"ה נפטר רבי יוסף קארו, נשבה ארון האלקים נצחו אראלים את המצוקים והוא בן שמונים ושבע שנים, וסימנך ראשו כתם פ"ז. הוא נטמן בעיר צפת בסביבת כל גאוני אותו הדור זיע"א. שהרי הקב"ה בוחר רק בענוים צנועים ושפלי רוח, כדרך שבחר בהר סיני מכל ההרים הגבנונים לתת עליו את התורה.