בנושא ביאת המשיח מדגישים המקורות לא רק את עצם האמונה בבואו, אלא גם את נחיצות הציפייה לקראתו. הרמב"ם, בי"ג עיקרי האמונה שלו, מדגיש1: "אם יתמהמה – חכה לו". כך מנוסחים הדברים גם ב'אני מאמין': "ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".. יתרה מזו כותב הרמב"ם בתחילת הפרק העוסק בנושא המשיח2: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". משמע מזה, שאפילו מי שמאמין בעצם בואו של המשיח, אלא שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו"!
ידועים גם-כן דברי הגמרא3, שאחת השאלות ששואלים את האדם ביום-הדין היא: "ציפית לישועה?". יכול אפוא יהודי להאמין בכל י"ג עיקרי האמונה, לעסוק כל ימיו בתורה ובמצוות בתכלית השלמות, אבל אם לא הייתה בו ציפייה לביאת המשיח ולישועת ישראל, יעמוד נכלם מול התביעה האלוקית הגדולה ביום-הדין: "ציפית לישועה?!". מכל זה ברור, שהתורה דורשת מכל יהודי, שיהיה בו רגש ממשי של ציפייה לביאת המשיח, נוסף על עצם האמונה בו.
מבחן לעוצמת האמונה
את חשיבותה של הציפייה אפשר להסביר בכמה אופנים:
הציפייה מהווה אמת-מידה לבדיקת עוצמת האמונה. יהודי שיאמר שהוא מאמין בביאת המשיח, אבל אין בו ציפייה לכך – מעיד על עצמו שאמונתו רופפת למדי. בהכרח שזו אמונה הלוקה בחסר, במובן זה או אחר; שאם-לא-כן, איך ייתכן שאין בנפשו ציפייה דרוכה ליום-ה' הגדול? יהודי שמאמין בטוב הנפלא שצפוי לו, לעם-ישראל, לעולם כולו ולשכינה (שנמצאת בגלות ותיגאל אף היא) בבוא המשיח, איך ייתכן שלא יהיה חדור ציפייה עצומה לראות את הטוב הזה?! על-כן, ככל שיש באדם יותר ציפייה לבוא המשיח, בכך הוא מעיד על עצמו שגם אמונתו במשיח היא שלמה יותר.
הציפייה לביאת המשיח גם מעידה על כך, שהיהודי תופס נכון את כל חיי התורה והמצוות. הרי, כנ"ל, כל עבודתנו בלימוד התורה ובקיום המצוות היא כדי להכשיר את העולם לקראת הגילויים הגדולים בימות המשיח. היום אנחנו ממלאים את הפקודות, ובימות המשיח נראה את התוצאות – את הבירור והתיקון של העולם, שנוצרו על-ידי עבודת התורה והמצוות. ממילא מובן, שאך טבעי הוא שיהודי יהיה מלא ציפייה לראות את סיום העבודה ואת מה שהצליח ליצור ולעשות. אם אין הוא מצפה לביאת המשיח, אות הוא שאין בו גם אמונה אמיתית בכוחה של התורה לשנות ולתקן את העולם.
פרט באמונה
אך מעבר לכל זה, הציפייה היא פשוט הוכחה, שהאמונה בביאת המשיח אינה אמונה כללית ועתידית, אלא שהאדם מאמין בבואו היום! כאשר אומרים לאדם להאמין בביאת המשיח, הוא יכול להאמין שאי-פעם יקרה הדבר הזה והמשיח יבוא. אך כאשר אומרים לו לחכות לבואו, פירוש הדבר, שצריך להאמין שהוא יכול לבוא בכל יום ממש – שהרי על אירוע שיקרה בעוד עשרות או מאות שנים, לא מתאים הביטוי 'לחכות'.
כאשר הרמב"ם אומר, שמי שמאמין בביאת המשיח אבל אינו מחכה לביאתו, הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו", בכך הוא מלמד אותנו את משמעותה האמיתית של האמונה בביאת המשיח – לא רק להאמין שאי-פעם הוא יבוא, אלא להאמין שיבוא היום! לכן, אדם שמאמין באופן כללי בביאת המשיח, אבל אינו מאמין שהוא יבוא היום (וממילא אינו מחכה לו), הוא כופר בשלמות האמונה בביאת המשיח. כי האמונה האמיתית בביאת המשיח פירושה, שהמשיח יבוא היום, ומכאן הצורך ב"אחכה לו בכל יום שיבוא".
לתבוע את הגאולה
הציפייה לגאולה היא גם מהדברים העיקריים המזרזים את הגאולה ושבזכותה תבוא הגאולה. במדרש4 נאמר: "אמר יצחק לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו-של-עולם! שמא אין חזרה לבנים?! השיבו הקב"ה: אל תאמר כן. יש דור שהוא מצפה למלכותי – מיד הם נגאלים, שנאמר: ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".
החיד"א5 כותב: "אמרו בילקוט תהילים רמז תשלו: אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי, כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי", והוא מסביר, שכאשר עם-ישראל מבקש את הגאולה, יכולים לטעון כנגדו, שאין לו די זכויות כדי להיגאל. על כך משיב עם-ישראל, ש"יש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו".
כשם שהציפייה מזרזת את הגאולה, כך העדר הציפייה הוא מהגורמים העיקריים שמעכבים את הגאולה. אם עם-ישראל אינו מצפה לגאולה, כאילו הוא מצהיר בכך שהמצב הנוכחי טוב לו, ובכך נדחית ומתעכבת הגאולה. רבי שמעון בר-יוחאי אף אומר, כי העדר הציפייה והבקשה על הגאולה, מעורר קטרוג קשה: "כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בניין בית-המקדש6".
אנו רואים אפוא, עד כמה חיונית הציפייה לגאולה והתביעה מהקב"ה כי יחוש לגאלנו. ומעניינים דבריו של ה'חפץ-חיים'7: "כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה, אולם הבקשה בלבד אינה מספקת; יש לתבוע את הגאולה, כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא, שאם אינו תובע – אין חיוב לתת את שכרו בו-ביום. כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו"8.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
______________
1) בלשון הפסוק בחבקוק ב,ג. וכך נאמר גם בצפניה ג,ח: "לכן חכו לי, נאום ה', ליום קומי לעד".
2) תחילת פרק יא מהלכות מלכים.
3) שבת לא,א.
4) ילקוט איכה.
5) מדבר קדמות ערך 'קיווי'.
6) מדרש תהילים מזמור יז.
7) חפץ-חיים על הסידור סימן קסח.
8) יש השואלים, אם בקשת הגאולה ותביעת הגאולה אינן סותרות את הגירסה שמובאת ברש"י (כתובות קיא,א), לפיה אחת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל היא "שלא ידחקו את הקץ", ורש"י מפרש: "שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי". שאלה זו נידונה באריכות בספרי הפוסקים. יש סבורים (שו"ת אבני-נזר יורה-דעה סימן תנד ס"ק מ ואילך), ששבועה זו אינה הלכה למעשה. יש אומרים, שלצד שבועה זו הושבעו גם אומות-העולם שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי, ולאחר שהם עברו על שבועתם, נפטרו גם ישראל משבועתם. יש גם דעה, שהשבועות הללו היו תקפות לאלף שנה בלבד. כמו-כן נאמר בספרי מאורי החסידות, שלאחר שכבר חלפו חמש-מאות שנה מהאלף השישי, שוב אין מקום לדבר על 'דחיקת הקץ', שכן זהו כבר זמן הקץ (וראה 'אבקת רוכל' חלק ב, כלל ט, שכיום לא זו בלבד שמותר להרבות בתחנונים על הגאולה, אלא שמצווה רבה היא). אולם לאמיתו של דבר, אין צורך בכל התירוצים הללו. ה'חתם-סופר' (שו"ת חתם-סופר ח"ו סימן פו) דן בגופם של דברי רש"י, והוא מסכם, ש'דחיקת הקץ' הבעייתית היא דווקא על-ידי פעולות בתחום הקבלה המעשית וכדומה, אבל הציפייה והתפילה כשלעצמן – לא עלה על דעתו של איש שיחול עליהן איסור כלשהו.
וראה בליקוטי-שיחות כרך כ, עמ' 384 (בתרגום חופשי): "פשוט שכל זה אינו כלל וכלל עניין של דוחק את הקץ – כי אינו מדובר כאן בקבלה מעשית, השבעת מלאכים וכיו"ב; אלא – אודות לימוד התורה וקיום המצוות בשמחה ובהוספה, כולל גם ופשיטא – לחשוב על פירוש המילות כפשוטו, כשהוא עומד לפני הקב"ה ומבקש ממנו: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', ו'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח – ושיתכוון לזה באמת. ואז – ישאל את עצמו: מה עשיתי בזה היום?".
מקורות רבים על חשיבות הציפייה והתביעה לגאולה נאספו בחוברת 'הגיע זמן גאולתכם'.
משיח יבנה את בית המקדש בירושלים. הכוונה לבית המקדש השלישי שיהיה בנין נצחי כדבר היעוד האלוקי:
