Blog

מדוע דווקא לפני הגאולה מתחזקות צרות הגלות?

אף שאיננו יודעים במדוייק כיצד אמורים להתחולל התהליכים הקשורים בגאולה, בכל-זאת ניתנו לנו הקווים הכלליים והמאפיינים המרכזיים. אחד המוטיבים החוזרים בצורות שונות בנושא הגאולה הוא, שהמעבר מהגלות לגאולה איננו בצורת טוב ההולך וגובר, אלא שהגאולה באה דווקא לאחר שלב של התגברות החושך.

גאולת מצרים, שמהווה דגם לגאולה הקרובה, ממחישה זאת היטב. לקראת הגאולה גובר סבלם של בני-ישראל במצרים והם זועקים אל ה' ("וייאנחו בני-ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים¹"). הקב"ה שומע את הזעקה ושולח אליהם את משה רבנו כשבפיו בשורת הגאולה. ניתן היה לצפות, שמרגע זה ואילך יתחילו בני-ישראל לראות את פעמי הגאולה. אך קורה ההפך הגמור: פרעה מכביד את עול השיעבוד ואיננו נותן לעם תבן. שוטרי בני-ישראל מטיחים במשה את כאבם, ומשה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה?! למה זה שלחתני?!²". ורק אז מתחילות להינתן המכות שמביאות את הגאולה.

הקור גובר לפני הזריחה

ב'זוהר חדש'³ מתואר, שכך יהיה סדר הגאולה: "כך היא גאולתן של ישראל – בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה ואפילה אחר אפילה, ובעוד הם שרויים בה – יאיר עליהם אור ה'".

ה'כלי יקר'⁴ אומר: "כך היא המידה, שבכל יום סמוך לעלות השחר, החושך מחשיך ביותר… וכן בימות החורף, סמוך לעלות השמש, הקור הולך וגובר ולבסוף הוא מנוצח מן השמש… כמו-כן, מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יותר ממה שעשה לשעבר, זה מופת חותך שקרב קצו וזמן הגאולה קרוב⁵".

המהר"ל⁶ מסביר, שכאשר צריכה להתחולל "הוויה חדשה", התהוות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לצמוח מתוך המציאות הקודמת, אלא צריך להתקיים תהליך של "הפסד הוויה ראשונה", כלומר, ביטול המצב הישן ויצירת חלל ריק, שלתוכו פורצת המציאות החדשה.

רבנו הזקן בעל התניא מבאר⁷, שהואיל ובני-ישראל עמדו אז לקראת התגלות שם הוי-ה במתן-תורה, היה צריך להיות קודם לכן שלב של "הסתלקות החיות", שבו הכוח האלוקי כאילו מסתלק ומתעלם, ואז גוברת "שליטת מצרים". זו, בעצם, התשובה שהשיב הקב"ה למשה רבנו על שאלתו "למה הרעותה", כי עכשיו צריכה לבוא ההתגלות של שם הוי-ה – ו"לכן אמור לבני-ישראל אני הוי'⁸".

דבר זה מסביר את העובדה, שדווקא קודם הגאולה באה תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהיא תקופה ירודה וקשה שלא הייתה כמותה בדורות שעברו, וכן אירועים נוספים שמתרחשים דווקא כאשר מתקרבים ממש לזריחת אור הגאולה. עלינו להבין, שזהו החושך הגובר לפני בוא האור.

כאב הלידה

ביתר פירוט מתחלקות צרות הגלות לשלושה סוגים, והדבר תואם את המשל שהובא לעיל, שממשיל את הגלות לעיבור ואת הגאולה ללידה: א) הייסורים ה'רגילים' של תקופת הגלות, שהם בדוגמת 'צער העיבור'; ב) הסבל המתעצם של תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהוא בבחינת 'חבלי משיח' המשולים ל'חבלי לידה'; ג) הכאב המיוחד של המעבר מגלות לגאולה, שהוא נמשל לצער הלידה עצמה.

הצרות ה'רגילות' של הגלות הן בדוגמת כתישת הזית, שעל-ידה הוא מוציא את שמנו⁹. זו מטרתם הפנימית של צרות הגלות ושל כל הרדיפות והייסורים – לגלות ולהוציא את ה'שמן' שבתוך עם-ישראל, את כוח מסירות-הנפש והדבקות המוחלטת בה'. דווקא על-ידי הניסיונות שעם-ישראל עובר בתקופת הגלות, הוא מבטא יותר את עומק האמונה ואת עוצם הקשר בינו לבין הקב"ה, ובכך הוא סולל את הדרך לגילוי המלא של כבוד ה' בזמן הגאולה.

סוג שני של צרות וייסורים מופיע סמוך לגאולה. אלה הם 'חבלי משיח'. מטרתם להשיג את הזיכוך האחרון שלפני הגאולה, וגם ליצור את התנאים שלתוכם תפרוץ הגאולה. הואיל והגאולה היא מציאות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לבוא על בסיס המציאות הרגילה. לכן נדרש תהליך של הרס המציאות הקיימת, מין יצירת חלל ריק, שעליו יכולה להיבנות הגאולה¹⁰.

אולם הסוג השלישי של צרות הגלות הוא בדוגמת כאב הלידה עצמה. זהו הזעזוע האחרון, שמצד אחד הוא מכאיב מאוד, ומצד שני הוא פותח את השער לאור הגאולה. כך היה גם בגאולת מצרים – ממש לפני הגאולה, אחרי שכבר ניתנה בשורת הגאולה מפי משה רבנו, בא השלב המכאיב של "תכבד העבודה על האנשים", עד שמשה רבנו עצמו זעק לקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה!". אך מיד אחר-כך החלו ניסי הגאולה, וכפי שהשיב הקב"ה למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".

ואכן, מדברי חז"ל ברור, שממש לפני הגאולה מתחולל שיא ההידרדרות הכוללת של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. הגמרא אומרת¹¹ שבן-דוד בא כאשר "תתהפך כל המלכות למינות", וכאשר השפל מגיע לשיאו, דבר שמשפיע גם על אמונתם של יהודים רבים בעצם הגאולה – "עד שיתייאשו מן הגאולה"¹². זהו הרגע שאחריו מתחילה הגאולה עצמה.

להילחם בחושך

אלא שהבנה זו טובה רק כדי שלא ניפול ברוחנו וכדי שלא נפקפק חלילה באמונת הגאולה. אך בה-בשעה צריכה להישמע הזעקה והתפילה לקב"ה שיסתיים החושך ושתבוא מיד הגאולה. הרבי שליט"א מסביר בשיחותיו¹³ למה זעק משה רבנו לקב"ה "למה הרעותה", אף-על-פי שוודאי לא פקפק באמיתות הגאולה הקרובה, וודאי ידע שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. כי משה ידע, שכמי שרואה בצערם של ישראל ובעול הגלות המעיק עליהם, מחובתו לזעוק לקב"ה "למה הרעותה", אף אם הקב"ה יגער בו על כך.

יש כאן צורך בהתייחסות מורכבת ולא חד-צדדית. יהודי שרואה את הירידה הגדולה של עקבתא דמשיחא, ודאי שאסור לו 'להצדיקה' בנימוק שזהו סדר הדברים לפני הגאולה. עליו לזכור, כי אף שסימנים אלה מבשרים כי הגאולה קרובה, הרי כשלעצמם הם שליליים בתכלית. יהודי חייב להיאבק ברע ובייאוש. עליו להילחם בחושך הגובר ככל יכולתו – בתפילה לה', בהגברת אור התורה והמצוות וכו'. ועם זאת, בדיעבד, אחרי שהתגברות החושך כבר הייתה, עליו להבין שהיה זה שלב-מעבר לקראת הגאולה הקרובה מאוד.

הגמרא¹⁴ אומרת: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות-חסדים". תורה וצדקה וחיזוק האמונה בגאולה – מצילים את האדם מחבלי משיח, מקצרים את משך הזמן של 'צירי הלידה', ומזרזים את הגאולה.

_______________

1)     שמות ב,כג.

2)     שמות ה,כב.

3)     זוהר חדש בראשית ו,א.

4)     סוף פרשת שמות.

5)     וכך מובא בשם הרמ"ק (המקובל רבי משה קורדבירו) בספר 'אור החמה' בפירושו לזוהר דף ז,ב: "הנה תחילת הגאולה יהיה צרות גדולות לישראל, מפני שהוא צירוף בשתי דרכים – הא' לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול… ויהפכו לאויבים למשיח; הב' לצדיקים הנשארים, כדי שיזכו לגאולה ויתכפר עוונם על-ידי סבל הצרות, והם ייסורים, וזהו פתח כניסת הגאולה".

6)     נצח-ישראל פרק לב.

7)     תורה-אור וארא נז,ד.

8)     שמות ה,כו.

9)     כמאמר חז"ל מנחות נג,ב.

10)   וכפי שמוסבר במקומות רבים בתורת החסידות, שבין 'יש' ל'יש' צריך שיהיה 'אין' באמצע.

11)   סנהדרין צז,א.

12)   בצרות ובקשיים הללו יש גם היבט של העמדת האמונה במבחן. זו הייתה גם אחת המטרות של הגברת סבל הגלות במצרים לפני הגאולה. וכך נאמר ב'רעיא מהימנא' לזוהר חלק ג, קכד,ב: "כגוונא דא יתעביד לנסא לון לישראל בפורקנא בתרייתא. הדא הוא דכתיב: יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב וקיימין בנסיונא, והרשיעו רשעים – אינון רשעים דרע" (=כך יעשה הקב"ה נסיונות לעם-ישראל בגאולה האחרונה, כמו שכתוב: 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים' – אלה שמצד הטוב יעמדו בניסיון, 'והרשיעו רשעים' – אלה הרשעים שמהרע).

13)   שיחת שבת פרשת וארא תשמ"ג, ועוד.

14)   שם צח,ב.

הרבי, שכל דבריו התממשו במלואם, הוא שבישר לעם-ישראל ולעולם כולו כי הגאולה המובטחת קרובה לבוא, וכי עלינו להיות שותפים בהכנה האחרונה לקבלת פניו. אם הרבי צדק בכל תחזיותיו ונבואותיו – ודאי שידע מה ניבא כשהכין את לב כולנו לקראת בואו של משיח-צדקנו..

מי שהעלה בדורנו בעוצמה רבה את הציפייה לבוא המשיח הוא הרבי מליובאוויטש. הוא חי ונשם את עניין הגאולה בכל עת ובכל שעה. באחת מאיגרותיו אף העיד על עצמו, כי חזון הגאולה העסיקו עוד קודם שהתחיל ללמוד ב'חדר'. מיד כשקיבל את הנהגת חסידות חב"ד (בשנת תשי"א – 1951) הכריז כי תפקידו של דורנו לסיים את עבודת הגלות ולהביא את הגאולה וקבע כי דורנו הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. מכאן ואילך היו כל מעייניו נתונים ליעד זה.

מי שעקב אחר דברי הרבי במשך כל שנות הנהגתו נוכח, כי דבריו ותחזיותיו התגשמו תמיד עד הפרט האחרון. פעמים רבות נראו דבריו תמוהים ובלתי-מציאותיים, אך המציאות הוכיחה כי הרבי ידע תמיד מה שניבא. הנה כמה דוגמאות שהעם כולו היה עד להן:

• מלחמתששתהימים: ערב המלחמה, כאשר העם בישראל ובעולם היה שרוי במתח ובחרדה, שיגר הרבי מברקי עידוד ותמיכה. הרבי כתב: "ודאי לא ינום ולא יישן שומר ישראל ויבשרו טוב". לתלמידי ישיבה מחו"ל הורה להישאר בארץ, וכתב: "אין לפחד ואין להפחיד". ארבעה ימים לפני פרוץ הקרבות נשא דברים לפני רבבת ילדים, בתהלוכת ל"ג בעומר, והבטיח ישועה והצלה לתושבי ישראל.
• מלחמת יום-הכיפורים: לעומת האופטימיות שהקרין ערב מלחמת ששת הימים, בחודשים שלפני מלחמת יום-הכיפורים הראה הרבי סימני מתיחות ודאגה. כמה פעמים קרא במפתיע לכנס ילדים ליד הכותל המערבי ודיבר על כוחם "להשבית אויב ומתנקם". בברכתו המסורתית בערב יום-הכיפורים השתמש בביטוי "עם-ישראל ינצח במלחמה", וזאת בשעה שבארץ שררה שאננות מוחלטת. אולם מיד עם פרוץ המלחמה ניבא הרבי כי הפעם תהיה לערבים מפלה גדולה יותר מהפעם הקודמת.
• העלייה מרוסיה: בשנת תשמ"ז1987- קרא הרבי לממשלת ישראל להיערך לקראת גל עלייה גדול מברית-המועצות. הוא התריע על הצורך לבנות דירות ולהכין מקומות תעסוקה. הרבי אף יזם הקמת שכונה מיוחדת בירושלים ולצידה מפעלי תעשייה "עבור העולים שיבואו". איש לא הבין על מה הוא מדבר, אבל הרבי עמד על שלו, וכמובן צדק.
• נפילת ברית-המועצות: ערב שנת תש"נ1990- דיבר הרבי על הצורך להתכונן לניסים גדולים שיתרחשו בעולם. הוא פירש את תש"נ כראשי-תיבות: תהיה שנת ניסים. הוא אף התבטא שיהיו אלה "ניסים שהעולם כולו יראה". כשהחלו ההתרחשויות המפתיעות, ציין, שבניגוד לאירועים דומים בעבר, עתה יקרו הדברים בלי שפיכות-דמים.
• מלחמת המפרץ: במלחמה זו נוכח כל העם עד כמה קלעו דבריו של הרבי. הוא קבע כי לא יהיה צורך להשתמש במסכות-גז. הוא שלל את היציאה מן הארץ וקרא לתיירים יהודים להוסיף לנסוע לישראל. סמוך לתחילת המלחמה אמר, כי היא תביא ישועה גדולה לעם-ישראל. ואכן, הניסים המדהימים שקרו במלחמה זו וחיסול עוצמתה של עיראק, הוכיחו את אמיתות נבואותיו של הרבי.

הרבי, שכל דבריו התממשו במלואם, הוא שבישר לעם-ישראל ולעולם כולו כי הגאולה המובטחת קרובה לבוא, וכי עלינו להיות שותפים בהכנה האחרונה לקבלת פניו. הרבי קרא לכל יהודי להתכונן לקראת הגאולה הקרובה על-ידי לימוד והכרה של הנושא, תפילה לזירוזה ולקיצור 'חבלי המשיח', מוּדעות לעובדת היותנו בימים של ערב הגאולה, ובעיקר – תוספת בתורה, במצוות ובמעשים טובים.

אם הרבי צדק בכל תחזיותיו – ודאי שידע מה ניבא כשהכין את לב כולנו לקראת בואו של משיח-צדקנו. הבה נאמין ונתכונן!

מבחר מהתבטאויותיו

תשוקה וגעגועים למשיח

יהודים צריכים לדעת, שוודאי כבר הגיעה העת לביאת המשיח, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם", מתוך תשוקה וגעגועים למשיח, וודאי יביאו בכך את המשיח.

ומה שמשיח עדיין לא בא עד עכשיו – ודאי יתרץ המשיח בעצמו קושיה זו. אבל אסור שהקושיה תחליש, חלילה, את עבודת האדם, אלא אדרבה – היא צריכה לעורר תוספת מרץ וחיות והוספה ביתר-שאת וביתר-עוז בעבודתו.

(ספר השיחות תשמ"ח כרך ב, עמ' 574)

מסר לעולם

כתב הסי-אן-אן: "רבי, מהו המסר שיש לך לעולם בעניין המשיח?".

הרבי: "כבר פרסמתי והדבר נדפס בעיתונות בכל המדינות, ואם רצונך לחזור על כך – חזור ואמור שהמשיח מוכן לבוא עכשיו, ומה שנותר לנו לעשות, הוא להרבות יותר בשטח של טוב וחסד".

כתב הסי-אן-אן: "שהאנשים יעשו טוב וחסד כדי שהוא יבוא?".

הרבי: "לעשות קצת יותר ואז יבוא מיד".

(בחלוקת השטרות ל'שליחות-מצווה', ביום ראשון י"ב במרחשוון תשנ"ב)

הכנות אחרונות

כתב עיתון אמריקני: "מהו המסר שיש לרבי עבור העם?".

הרבי: "המשיח עומד להגיע וצריך לעשות את ההכנות האחרונות".

(בחלוקת השטרות ל'שליחות-מצווה', ביום ראשון ב' באדר-א תשנ"ב)

סוף זמן הגלות

לפי כל הסימנים שבדברי חז"ל עומדים אנו בסוף זמן הגלות, לאחר שכבר "כלו כל הקיצין", וכבר עשו תשובה, ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח-צדקנו. (שבת פרשת שמות תנש"א)

על סף הפתח

לא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא הגאולה כבר עומדת על סף הפתח ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ו'יסחוב' את הגאולה לתוך החדר! (ו' במרחשוון תשנ"ב)

עוד זעקה, עוד בקשה

הדבר היחיד שעליו מחכים הוא – שיהודי יזעק עוד זעקה, עוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "עד מתי!". (שבת פרשת דברים תנש"א)

אילו היו מבקשים באמת

אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, ודאי וודאי שמשיח כבר היה בא. (כ"ח בניסן תנש"א)

אחריות אישית

כל יהודי, אנשים נשים וטף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח-צדקנו בפועל ממש. אין לסמוך על אחרים ואין להטיל עבודה זו על אחרים; זו היא עבודה של כל אחד ואחת, כל אחד ואחד צריך לעשותה בעצמו. במה מתבטאת עבודה זו? בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה (נגלה ופנימיות) וקיום המצוות בהידור, וכן – להשפיע על אחרים שיוסיפו אף הם בתורה ובמצוות. (שבת פרשת שמיני תנש"א)

אחד הדברים שקשורים קשר הדוק עם ביאת המשיח, הוא בשורת הגאולה מאת אליהו הנביא. מתי בדיוק אמור להופיע אליהו הנביא? האם עליו להכריז על בואו של המשיח, או ששמור לו תפקיד בשלב מתקדם יותר של הגאולה?.

מתי בדיוק יבוא אליהו הנביא ומה יבשר לנו?

אחד הדברים שקשורים קשר הדוק עם ביאת המשיח, הוא בשורת הגאולה מאת אליהו הנביא. המקור הראשון לכך הוא, כמובן, הפסוק1: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום-ה' הגדול והנורא". וכך אנו אומרים בברכת-המזון: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות".

דבר נוסף שנכרך עם הגאולה הוא מלחמת גוג ומגוג. יש רבים, שכאשר הם שומעים על בואו הקרוב של המשיח, מיד הם מתמלאים חרדה מפני מלחמת גוג ומגוג. כפי שהדברים נראים, זו אמורה להיות מלחמה קשה שבה ישתתפו אומות רבות, ושההכרעה בה תבוא על הרי ישראל².

נושאים אלה מעוררים שאלות רבות: מתי בדיוק אמור להופיע אליהו הנביא? האם עליו להכריז על בואו של המשיח, או ששמור לו תפקיד בשלב מתקדם יותר של הגאולה? ומה לגבי מלחמת גוג ומגוג – איך תתנהל מלחמה זו ובאיזו מידה יהיה עם-ישראל מעורב בה?

לא נדע

העיון במדרשי חז"ל בנושאים אלה, אינו מסייע להבהרת התמונה, ואף מגדיל את העירפול. יש בזה מחלוקות בין החכמים ותיאורים מנוגדים ביותר. זו, אגב, הסיבה, שאלה שניסו לשרטט תחזיות על-סמך המקורות בנושאים אלה, הגיעו ל'תסריטים' שונים ומנוגדים זה לזה בתכלית.

את ההתייחסות הנכונה לסוגיות אלה אנו מוצאים בהלכה. כמו בכל נושא אחר, שההלכה היא זו שמבהירה את התמונה וקובעת מסקנה סופית ונחרצת, כך גם בנושא זה פוסק הרמב"ם בסוף ספרו3 דברים ברורים. את ביאת אליהו הנביא ואת מלחמת גוג ומגוג הוא כולל בתוך הדברים שאותם "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו".

וכך הוא אומר: "ייראה מפשוטם של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה… ויש מן החכמים שאומרים, שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא-בהם, לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו".

לא "עיקר בדת"

כלומר, הרמב"ם קובע לנו הלכה, שכל הנושאים הללו – ביאת אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג וכו' – הם מהדברים שאי-אפשר לצפות מראש כיצד יתרחשו. הוא אף ממליץ להימנע מלעסוק בתחומים אלה, שאינם עיקר בנושא הגאולה ושאין בידינו כלים מספיקים להבינם נכון. וכלשונו: "אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלה וכיוצא-בהם, ולא ישימם עיקר".

דבריו אלה של הרמב"ם באים בהמשך לפרק הקודם, שבו הגדיר את מהותו של משיח, תפקידו וסדר התגלותו. כאן עלולה להתעורר שאלה גדולה: וכי זהו כל עניינו של משיח – פשוט מלך מבית דוד שיביא שלמות בתורה, יסיר את ההפרעות מצד האומות, יבנה את בית-המקדש וכו'?! היכן הם כל הדברים המופלאים שנאמרו על ימות המשיח, כמו הופעתו של אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג, שינוי טבעו של העולם, ועוד?! על כך משיב הרמב"ם, כי דברים אלה אכן יקרו, אך לא נדע איך ומתי; ומכל-מקום, אין הדברים הללו מהווים תנאי הכרחי, ואין הם צריכים להסיח את דעתנו מעיקר מהותו של המלך המשיח, כפי שתואר על-ידו בפרק הקודם.

הרמב"ם קבע הלכה ברורה על גדרו ההלכתי של המשיח ועל סדר התגלותו, ובזה צריך יהודי להאמין. כל הדברים הנוספים, כמו הופעתו של אליהו הנביא, מלחמת גוג ומגוג וכו', אכן יקרו, אך איננו יודעים באיזה שלב בדיוק ובאיזה אופן4. פרטים אלה הם נעלמים, ו"אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

___________

1)     מלאכי ג,כג.

2)     כמתואר ביחזקאל פרקים לח-לט.

3)     הלכות מלכים פרק יב, הלכה ב.

4)     ליקוטי-שיחות כרך יט, עמ' 533. ובכלל זה גם הדברים שיקרו בתקופה השנייה של ימות המשיח, שגם אותם "לא יידע אדם איך יהיו עד שיהיו" – ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 418.

ואגב, מהגמרא (עירובין מג,ב) משמע, שבשורת אליהו היא על ניצחונו הסופי של המשיח, שבעקבותיו "הכול עבדים הן לישראל". ורבי יצחק אברבנאל, בספרו משמיע ישועה, ב'מבשר' הטו, אומר, שאליהו הנביא "יבוא בתחילת תחיית המתים", ו"הוא יהיה ראש לקמים בתחייה".

אחת הבעיות בהבנת עניין המשיח נעוצה בכך, שהוא נתפס במושגים ילדותיים משהו. כאשר מעיינים במקורות ולומדים מהי בעצם הגאולה, מבינים שאנו כבר עומדים בשיאם של תהליכי ההכנה לבואה ושבעצם הימים האלה נוצרת התשתית להתגלותו של המשיח..

המשיח עדיין לא בא, אבל בעולם מתחוללים שינויים כבירים, שאינם אלא יצירת תשתית לקראת הגאולה. כאשר קוראים את מציאות השנים האחרונות בעיניים נכונות, מתברר כי העולם נעשה בשל לגאולה.אחת הבעיות בהבנת עניין המשיח נעוצה בכך, שהוא נתפס במושגים ילדותיים משהו. כאשר מעיינים במקורות ולומדים מהי בעצם הגאולה, מבינים שאנו כבר עומדים בשיאם של תהליכי ההכנה לבואה.

מי שבוחן בעיניים נכונות את מה שמתרחש בעולם בשנים האחרונות, מבין שבעצם הימים האלה נוצרת התשתית להתגלותו של המשיח.

מה יעשה המשיח כשיבוא? הוא יקבץ את כל נידחי ישראל לארץ-ישראל. הוא יכוון וינהיג את האנושות כולה לחיי צדק, טוב ויושר. הוא יפסיק את המלחמות בין עמים, ויהפוך את ה'חרבות' ל'איתים'. הוא יאחד את כל בני-האדם סביב האמונה בה' אחד. והנה, בשנים האחרונות נעשה העולם בשל לקליטת מושגים אלה.

החל משנת תש"נ 1990- אנו עדים לתמורות כבירות ברחבי העולם. תמורות אלה התחוללו במפתיע, מבלי שאיש מהמומחים הצליח לחזותן. כשמצרפים אותן אחת לאחת, מתגלה תמונה מדהימה של בשלות כלל-עולמית לקראת הגאולה.

זה קורה מול עינינו

• עליית יהודים לארץ-ישראל– אחרי שנים רבות של עלייה מזערית, החל פתאום גל עלייה עצום ובלתי-צפוי. דווקא מדינות שמנעו עד כה עליית יהודים, כמו ברית-המועצות, סוריה ותימן, פתחו את שעריהן לעליית יהודים. בשבע-שמונה שנים עלו ארצה יותר ממיליון יהודים – מספר שאין לו אח ורע באלפיים שנות הגלות.
• תהפוכות בעולם – בשנים הללו אירעו תהפוכות מדהימות במזרח-אירופה, בסין, בהודו, בדרום-אפריקה ובמדינות נוספות. התמוטטו משטרי רשע ודיכוי וקמו משטרים הגונים וישרים יותר. שלא כבעבר, התחוללו מהפכות עצומות אלה במהירות שלא תיאמן וכמעט בלא שפיכות-דמים.
• חתירה לצדק ויושר – מלחמת המפרץ ואירועים נוספים מוכיחים, כי העולם חותר להשלטת צדק ויושר, תוך הפניית משאבים רבים יותר ויותר לעשיית טוב וחסד.
• השמדת נשק הרסני – בשנים האחרונות הננו עדים לבלימת מירוץ החימוש המסוכן. נשק השמדה המוני מושמד ומדינות העולם מפנות את משאביהן לבניין וליצירה.
• תקשורת עולמית – בעבר היה קשה להבין כיצד יוכל אדם אחד (המשיח) להנהיג את כל העולם. תקשורת הלוויינים ורשת האינטרנט הן המחשה לכלים שבאמצעותם אפשר לחלוש ולהשפיע בזמן אמת על העולם כולו.
• אחדות המדע – המגמה השולטת כיום במדע היא לאחד תחומים ולמצוא את המשותף בין המקצועות השונים. המדענים מבינים היום, שביקום שוררת אחדות מופלאה, הן באבני-הבניין של החומר, והן ביחסי-הגומלין שבין תחומי המדע השונים. בכך נסללת הדרך להבנת האחדות האלוקית, העומדת ביסוד הבריאה.
• חזרה לאמונה – קריסתו הפלאית והמהירה של הקומוניזם שמה קץ לאתאיזם ולדיכוי האמונה. מאות מיליוני בני-אדם חוזרים להאמין בבורא-עולם.

טעימה קטנה

בדרך זו נעשה העולם בשל יותר ויותר לקלוט את המציאות החדשה שיביא עמו משיח-צדקנו.

הנה כי-כן האנושות נעשית מוכנה לקבל את עולם המושגים של ימות המשיח:

"וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיה ב,ד).

"הנני מביא אותם מארץ צפון וקיבצתים מירכתי ארץ… קהל גדול ישובו הנה" (ירמיה לא,ח).

"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד" (צפניה ג,ט).

חשוב להבהיר: הגאולה עדיין לא באה. עדיין לא התגשמו נבואותיה. מה שאנו רואים עתה הוא שלב של הכנה בלבד. מאחר שהגאולה קרובה כל-כך, מורגשת הארתה בעולם, עד שבני-האדם מתחילים להתקרב בעצמם לעולם המושגים של הגאולה.

נבואות הגאולה יתחוללו במלוא עוצמתן רק לאחר בואו של משיח-צדקנו. כעת זו רק טעימה קטנה מהטוב הצפוי לנו.

האם יש תקופה שבה צריך לבוא המשיח?

העולם מתנהל על-פי תכנית אלוקית קבועה מראש (ולא כאן המקום לדון בשאלה הידועה על מידת השפעתה של הבחירה החופשית על התהליכים). נקודת-המוצא היא הבריאה, והיעד הוא תקופת ה'עתיד לבוא', שבה תתממש בפועל כוונת הבריאה – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". תקופת-הביניים מתחלקת לשלוש תקופות-משנה: 'תוהו', 'תורה' ו'ימות המשיח'.

הגמרא¹ מפרטת את חלוקת התקופות: "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר אברהם אבינו הגיע לשלב של "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם – התחיל להאיר". זה היה בדיוק בסוף האלף השני, כאשר אברהם היה בן נ"ב שנים.

תקופת ה'תורה' נסתיימה בסוף האלף הרביעי. זה היה סמוך לחתימת המשנה, עם ראשיתה של תקופת האמוראים. את סיומה של תקופת ה'תורה' ניתן לראות גם בכך, שלאחר חתימת המשנה לא ניתנה עוד סמכות כה מוחלטת של פסיקת הלכה, כפי שניתנה לתנאים, חכמי המשנה. אז החלה תקופה חדשה – 'ימות המשיח'.

"ימות המשיח"

כיום, 1752 שנים אחר-כך, אולי זה נראה תמוה שתקופה זו נקראת 'ימות המשיח'. הרי זו תקופת הגלות הארוכה, על כל מוראותיה, ייסוריה, רדיפותיה ותלאותיה! אלא הכוונה היא, שבתקופה זו יכול היה לבוא המשיח. כך מסביר רבי יצחק אברבנאל2, שאלפיים השנים הללו נקראים 'ימות המשיח', "לפי שהם ימים מוכנים ומתוקנים לביאתו, אם יזכו הדור". הוא ממשיל זאת ל'ימות הגשמים', שאין הכרח שיהיו תמיד ימי גשם, אלא הכוונה היא "שהם מוכנים לביאת הגשמים בהם יותר מכל ימות השנה. כן גם האלפיים שנה האחרונים היו מוכנים לביאת המשיח".

המהר"ל מפראג³ מסביר, שקודם לכן, גם אם עם-ישראל היה מגיע לשיא ה"זכו", עדיין לא הייתה הגאולה יכולה לבוא, אבל מאז נכנסנו ל"שני אלפים ימות המשיח", הדבר תלוי בנו: אם נזכה, תבוא הגאולה מיד, בראשית התקופה; אם לא נזכה, תתעכב הגאולה. אבל היא חייבת לבוא בתקופה זו, שבכללותה היא תקופת הכנה לגאולה.

שישה ימים, שישה אלפים

החלוקה הנ"ל של ששת-אלפי שנותיו של העולם לשלוש תקופות, היא חלוקה כוללנית למדי. בדברי רבותינו מופיעה חלוקה מפורטת יותר, שמראה את הסדר האלוקי הפנימי ששורר בכל אחד מששת-אלפים השנים הללו.

הרמב"ן⁴ מסביר, כי ששת ימי הבריאה מקבילים לששת-אלפי שנות קיומו (הנוכחי) של העולם. וכך הוא אומר: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת-אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה". בהמשך הדברים משרטט הרמב"ן כמה קווים מקבילים בין אירועי הבריאה שקרו בכל יום לבין אלף השנה המקביל לו.

בצורה מפורטת יותר מופיעים הדברים בתורת החסידות⁵. ששת ימי הבריאה, כמו ששת-אלפי שנות קיום העולם, מקבילים לשש המידות היסודיות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.

• ביום הראשון של הבריאה האירה מידת החסד, ולכן נברא בו האור האין-סופי. כך גם האלף הראשון של העולם היה תקופה של חסד ושפע אלוקי מופלא. האנשים האריכו ימים ו"ניזונו בחסדו של הקב"ה".
• ביום השני פעלה מידת הגבורה – נוצרה ההבדלה בין המים התחתונים לעליונים. גם האלף השני היה תקופה של דין – המבול, מגדל בבל.
• ביום השלישי, פעמיים כי-טוב, האירה מידת התפארת. העולם החל להיתתקן – נראתה היבשה, החלה הצמיחה של העשבים והפירות. כך גם באלף השלישי החלה להתגלות התכלית של הבריאה – הייתה יציאת-מצרים, נבחר עם-ישראל וניתנה התורה.
• בדרך זו מוסברים גם האירועים שקרו בימי הבריאה הנוספים וההקבלה שלהם לאלפי השנים המתאימים:
• ביום הרביעי נתלו המאורות, ובאלף הרביעי עמדו שני בתי-המקדש שמהם יצאה אורה לכל העולם כולו.
• ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף החל לעופף – רמז להתגברות ממשלת האומות באלף החמישי.
• וכך אנו מגיעים ליום השישי, שבו הגיע העולם לשלמותו – נברא האדם. זהו רמז לשלמותו של העולם באלף השישי, שבו 'נברא' ומתגלה האדם השלם ביותר – המלך המשיח. ובלשון הרמב"ן: "זהו בן-דוד הנעשה בצלם אלוקים". כלומר, האלף השישי זהו האלף שמכין את העולם לקראת הגאולה, ואשר במהלכו בא ומתגלה המלך המשיח.

"עקבתא דמשיחא"

יש הסבורים בטעות שהגאולה תבוא לאחר תום ששת אלפי השנים הללו. אין זה כך. הגאולה וימות המשיח באים במהלך האלף השישי, ואילו באלף השביעי נפתחת תקופה אחרת לגמרי – תקופת השכר העתידית. בספר הזוהר6 נאמר במפורש, שהגאולה תבוא "בשית אלף שנין ולא באשלמותיה" (=באלף השישי ולא בסופו).

בתוך האלף השישי עצמו, התקופה העיקרית והמשמעותית ביותר בתוכו היא התקופה האחרונה, זו המכונה 'עקבתא דמשיחא'. שמה של התקופה נושא בתוכו את שני הפנים הקוטביים שבה: מצד אחד, 'עקבתא' מלשון עקב, החלק התחתון והנחות ביותר בגוף, חלק שהוא קהה וגס וחסר-רגישות. ומצד שני, 'עקבתא דמשיחא' במשמעות של עקבות המשיח – תקופה שבה נשמעים הדי צעדיו המתקרבים של משיח-צדקנו7.

וכך, כאשר אנו מעיינים במקורות, אנו מגלים כי תקופה זו מתאפיינת בשני תהליכים סותרים: מצד אחד – מתחילה בה ההכנה לגאולה, ומצד שני – זוהי תקופה קשה ביותר, תקופה של שפל רוחני-מוסרי ואף תקופה של צרות קשות ומכאיבות.

בספר הזוהר⁸ מוסבר, כי באלף השישי תתחיל תקומתה של השכינה מעפרה, והדברים יתנהלו בהדרגה. שלב מכריע ייפתח במאה השישית של האלף השישי: "ובשית-מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה" (=ובשש-מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי).

ואכן, בתקופה זו – שהחלה בשנת ה'ת"ק (לפני כמאתיים וחמישים שנה), עם תחילת המאה השישית לאלף הזה – החלה פריצה עצומה של חכמה ודעת בעולם. מצד אחד, נתגלו "שערי החכמה למעלה" – החכמה העליונה, פנימיות התורה, זוהי תורת החסידות⁹; ומצד שני, פרצו גם "מבועי החכמה למטה" – חכמות העולם, חכמות הטבע, דבר שמצא את ביטויו בזינוק המדעי והטכנולוגי שהחל אז.

פריצה זו של חכמה הייתה מלווה הרבה עליות ומורדות וחריקות. זה טבעי, בהתחשב בכך, שהעולם עדיין לא היה בשל לקבל את ההתגלויות הללו בצורתן הצרופה. אולם ביסוד הדברים, זוהי הכנה של העולם – הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית – לקראת ימות המשיח.

יש סימנים

כנגד זה, אותה תקופה ממש הייתה תקופה קשה ביותר, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. הדברים תוארו בפירוט רב בדברי חז"ל, שנתנו לנו סימנים מדוייקים¹⁰, שעל-פיהם נוכל לזהות את התקופה הזאת. הסימנים הללו מציינים ירידה מוסרית גדולה שתחול בתקופה זו, שבירת המערכות השלטוניות והחברתיות, התמעטותם של לומדי תורה, התגברות הכפירה, תחושת ייאוש כללית, יוקר מאמיר, וגם צרות גשמיות איומות שיפקדו את עם-ישראל (עד שכמה מהאמוראים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה11" – שיבוא המשיח, ואל אראהו).

חז"ל תיארו לפנינו בפירוט כה רב את סימני התקופה, למען שתי מטרות: כדי שלא נתייאש חלילה, וכדי שנדע כי אלה חבלי המשיח. ואכן, כשאנו בודקים את מה שהתרחש בעולם במיוחד בעשרות השנים האחרונות, אין ספק שכל סימניה של תקופת 'עקבתא דמשיחא' התממשו עד תומם – באופן שאין לו אח ורע בשום תקופה אחרת.

עכשיו ברור למדי, שאנו כבר נמצאים בסיומה של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. עברנו את כל מוראותיה של תקופה זו, ועל-פי התהליכים המתרחשים עכשיו הן בעם-ישראל והן בעולם בכלל, ניתן לקבוע, כי כבר נכנסנו לשלב ההכנות הממשיות לגאולה האמיתית והשלמה.

ואכן, הרבי מליובאוויטש הדגיש שוב ושוב כי כבר נסתיימה העבודה הרוחנית של תקופת הגלות, ועכשיו לא נותר אלא "לקבל את פני משיח-צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולגאול את כל ישראל מהגלות!¹²".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1)     סנהדרין צז,א, עבודה-זרה ט,א.

2)     ישועות משיחו, העיון הראשון, פרק ראשון, וראה שם באריכות.

3)     נצח-ישראל פרק כז.

4)     על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות", בראשית ב,ג. וראה גם רבנו בחיי על פסוק זה.

5)     למשל: מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות, עמ' תיט ואילך; ועוד.

6)     זוהר חדש בראשית כא,א.

7)     שיחת שבת פרשת בא תשד"מ.

8)     וירא, חלק א, קיז,א.

9)     כידוע, התגלות הבעש"ט הייתה בשנת ה'תצ"ד, שנים אחדות לפני ה'ת"ק.

10)   בסוף סוטה, סוף כתובות, סנהדרין שם ואילך, ועוד.

11)   סנהדרין צח,ב. וכן בזוהר חלק ב, עמ' ז,ב, שרבי שמעון בכה ואמר: "ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא" (=אוי לו למי שיימצא באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיימצא באותו זמן).

12)   שיחת שבת פרשת חיי-שרה תשנ"ב.

מדוע נמשלת הגלות לעיבור, והגאולה ללידה?

תורת החסידות¹ מאירה את סוגיית הגלות והגאולה על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב²: "חבלי יולדה יבואו לו". הגאולה מכונה 'לידה': "כי חלה גם ילדה ציון את בניה³". ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה⁴".

חיים של עובר

מצבו של עובר מתואר בגמרא⁵: "דרש ר' שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת… ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח". כלומר: מבחינת מבנה האברים, הכוחות והחושים, דומה העובר לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. ביטוי לכך אנו מוצאים בתנוחת העובר לעומת אדם רגיל: מעלתו העיקרית של האדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן, על-פי מבנה גופו, ראשו ניצב מעל כל האברים; ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" – מעלה זו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוהו כאבר גופני רגיל.

העובר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, בחלל החמים של רחם האם. אבל לעומת היילוד, הוא נמצא בעמדה נחותה לאין-שיעור. עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות כראוי, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה חיים צרים ומוגבלים של עובר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו-שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.

כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של אהבת-ה' ויראת-ה' – אבל כל אלה הם ברמה 'עוברית' בלבד. אין לו 'ראייה' אמיתית בעניינים אלוקיים ואין הוא 'שומע' את דבר-ה' שזועק מכל גרגר של הבריאה. העולם נראה לו כמציאות עצמאית, כבעל כוח-קיום משל עצמו. רק על-ידי הרבה מחשבה והתבוננות הוא יכול להגיע להכרה שכלית (אך לא ראייה מוחשית) בדבר הכוח האלוקי שמקיים את הבריאה בכל רגע ורגע. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך חבל הטבור. הוא אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים רבים נעשים כ"מצוות אנשים מלומדה".

נתחיל לראות

הכיסופים לגאולה דומים אפוא לרצון של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות אור-ה', עד שעינינו הגשמיות יראו זאת, בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר⁶". כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח אבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה'צוותא' שנוצרת על-ידה עם הקב"ה, שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת 'עובר' ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.

ראיית הגלות כעיבור, גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות מהווה הכנה לגאולה. כשיהודי מתאמץ להגיע לדבקות בה', לאהבת ה' וליראתו, למרות הסתר הגלות, בכך הוא מכין את עצמו לקראת הגאולה השלמה בקרוב ממש.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1)     תורה-אור ובהוספות לתורה-אור פרשת שמות, וכן בתחילת פרשת וארא.

2)     הושע יג,יג.

3)     ישעיה סו,ח.

4)     ישעיה לז,ג.

5)     נידה ל,ב.

6)     ישעיה מ,ה.

יושבים יהודים בארץ-ישראל, בירושלים ההולכת ונבנית מיום ליום, ומתפללים לה' שיגאל אותם מהגלות ויביא אליהם את הגאולה; האין כאן סתירה מניה וביה?! וכי אין אנו בני-חורין לחיות כרצוננו?! היכן היא ה'גלות'?.

ברם, ביהדות בכלל ובחסידות בפרט, יש למושג 'גלות' משמעות עמוקה הרבה יותר מ'גלות' במובנה הפשוט. לפי תפיסה פנימית זו של המושג 'גלות', עדיין שרויים אנו בגלות גדולה וקשה עד מאוד, ואנו זקוקים לגאולה.

כמו חלום

גלות, בתפיסה הכוללת והמעמיקה יותר, היא התייחסות בלתי-נכונה בין דברים. כאשר העליונים בדרגה אינם נמצאים במקומם הגבוה, הראוי להם, וכאשר הנמוכים בדרגה עולים למעלה – זו גלות. הגלות מציינת מצב בלתי-תקין, לא-טבעי, מבחינת האמת שבדברים.

מובן שגם גלות ישראל מארצו נכללת בהגדרה זו. המצב הטבעי עבור יהודי הוא להימצא בביתו – בארץ-ישראל. כאשר הוא נמצא מחוצה לה, ואילו בארצו שולט עם אחר – זו גלות, שכן זהו מצב בלתי-תקין ובלתי-נכון. אולם ההגליה הפיסית של עם-ישראל מארץ-ישראל היא מרכיב אחד בלבד של הגלות הכוללת; היא רק ביטוי לגלות הפנימית והמקיפה יותר.

הגלות העיקרית מתחילה בקב"ה, הנמצא, כביכול, בגלות – גלות השכינה. כאן בולט המצב הבלתי-תקין. הרי האמת היא ש'מלוא כל הארץ כבודו' ושכל המציאות יונקת את חיותה מהכוח האלוקי שצפון בה. אבל אמת זו חבויה ומוסתרת. אנו רואים לנגד עינינו רק את העולם הגשמי והחומרי, ואיננו רואים את הכוח האלוקי המחייה ומקיים את הכול. הקב"ה אינו מתגלה אפוא; הוא נמצא בגלות, ואת מקומו תופסת הגשמיות.

גלות נוספת היא גלות הנשמה. ערכה של הנשמה גבוה לאין-ערוך מערך הגוף (והראיה, שהנשמה חיה חיי-נצח ואילו הגוף נהפך לאבן דוממת בצאת הנשמה ממנו). אולם במקום המצב האמיתי והטבעי, שבו הנשמה היא זו שאמורה לשלוט בגוף, הרי אצל רובנו המצב הפוך, והגוף ותאוותיו הם המעסיקים אותנו ביותר. מצב זה, שבו התורה ועבודת-ה' אינן נתפסות (בהרגשה) כעיקר החיים, וענייני הגוף גוברים על צורכי הנשמה – זו גלות הנשמה.

משום כך נמשלת הגלות לשינה, לחלום1. החלום מבטא את הגלות בהיותו אף הוא צירוף של תקינות למראית-עין, המכסה על דברים שאינם נכונים ושאינם יכולים להיות נכונים. שהרי החלום הוא צירופם של דברים ומאורעות ותופעות בעולם, אשר כל אחד מהם יכול אמנם לעמוד בפני-עצמו, אולם צירופם יחד בלתי-אפשרי לחלוטין. ועם זאת, המאפיין את החלום הוא התחושה הפנימית שבו – שבשעת החלום נעשה הבלתי-אפשרי – למציאות קיימת, מובנת וטבעית לכאורה.

שתיחשף האמת

הגלות האמיתית היא אפוא הגלות הכוללת, המצב הבלתי-טבעי של העולם, של האדם, של עם-ישראל, של השכינה. ועל כך אנו מתפללים ומבקשים – שתבוא הגאולה האמיתית והשלמה, שתחשוף לעיני-כול את האמת של הדברים – שהאור האלוקי לא יסתתר עוד, ושהנפש האלוקית לא תהיה נתונה בשבי הגוף, שהעם היהודי ישוב למעמדו האמיתי.

כאשר תתבטל הגלות הכוללת יתקבץ ממילא גם עם-ישראל כולו לארצו, ייבנה בית-המקדש השלישי והשכינה תשוב לשכון בישראל, ואף ביתר-שאת מבעבר. כל עוד כל זה לא בא, ואדרבה, מבחינת היבט זה של הגלות, הרי החשיכה הרוחנית עודנה בתוקפה – נתונים אנו בגלות, ואנו מתפללים לה' שלוש פעמים ביום: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1)     ראה בכל זה ספר המאמרים ת"ש ד"ה "בלילה ההוא". ד"ה זה תשד"מ, ושם צויינו מקורות נוספים.

המלחמות והמצב הכלכלי הקשה בארץ, בוודאי יוצרים רצון למשיח. אבל ליהודי ארצות השפע והעושר – למה להם משיח? ומה חסר היום ליהודי שרוצה לעבוד את ה' באמת ובלב שלם, שעליו לייחל לביאת המשיח?

הציפייה לימות המשיח אינה רק כדי שניגמל לתמיד מן מלחמות, וכדי שנזכה לשפע רב וכל טוב. יהיו בהחלט ימים נפלאים, אך לא רק לשם כך אנו מייחלים לגאולה.

אמונה בביאת המשיח היא יסוד מרכזי בדת-ישראל, אחד מי"ג עיקרי האמונה¹. כל יהודי צריך להאמין בביאת המשיח ולצפות לבואו. שש ברכות בתפילת שמונה-עשרה עוסקות בבקשת הגאולה. ונשאלת השאלה – למה הנושא הזה חשוב כל-כך?

ביאת המשיח שייכת לכאורה לתחום העתיד. יש בתורה נבואות רבות המתייחסות לתקופת אחרית הימים, ובכולן אנו מאמינים, כמובן. ועם זאת, בנושא ביאת המשיח נדרשת מאיתנו אמונה עמוקה יותר, ציפייה יום-יומית, תפילה מתמדת, והרגשה שבלעדיה אין חיינו חיים. הדבר דורש ביאור: וכי אין יהודי יכול לעסוק בתורה ובמצוות ולעבוד את קונו גם בימינו, שהוא נדרש לצפות כל-כך לביאת המשיח?

השאלה מחריפה ככל שמציאות החיים הקיימת מאפשרת לנו להגיע לחיי יהדות שלמים יותר. ככל שיש פחות רדיפות מהגויים, ככל שיש פחות הפרעות על שמירת התורה, ככל שיש יותר שפע ורווחה, ככל שיש יותר לומדי תורה ומקיימי מצוות – מרגישים, לכאורה, פחות את הצורך במשיח שיפתור בעיות. ובאמת, מה חסר היום ליהודי שרוצה לעבוד את ה' באמת ובלב שלם, שעליו לייחל לביאת המשיח?

יביא שלמות

התשובה לשאלות אלה רמוזה במלים שבהן פותח הרמב"ם את ההלכות העוסקות במשיח2: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה, לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו". רואים כאן דבר-פלא: כשהרמב"ם מגדיר את עניינו של המשיח, אין הוא מדבר על שינוי טבעו של עולם ועל כל הנפלאות שעליהן מדברים בדרך-כלל בקשר למשיח. הוא מדבר על נקודה אחת: על השלמות בחיי התורה והמצוות, שתוחזר על-ידי המשיח.

הציפייה למשיח מבטאת בראש ובראשונה את משאלתו של יהודי להגיע לשלמות בקיום התורה והמצוות. הוא יודע, שבזמן הזה אין אפשרות לקיים את כל דיני התורה. לא זו בלבד שיש הפרעות מצד אומות-העולם ומצד הדברים הרעים שקיימים בעולם, אלא שיש חלקים רחבים בתורה ובמצוותיה שאי-אפשר כלל לקיימם. מתוך כל תרי"ג (613) המצוות, יש באפשרותנו לקיים ר"ז (207) מצוות בלבד. כל המצוות הקשורות במלך, בסנהדרין, בבית-המקדש, בקרבנות, בשמיטה וביובל וכו' – אינן ניתנות ליישום בימינו. אין זה הבדל כמותי בלבד. כל מערכת החיים היהודית בימינו היא של פרט ולא של אומה, לגמרי לא כפי שהתורה רואה את מבנה החיים של העם היהודי. התורה בימינו היא, ברובה, תיאורטית ולא מעשית.

יהודי איננו יכול להשלים עם מצב כזה, שבו אי-אפשר לממש את התורה בתוך החיים. הרי הוא מאמין בתורה ובנצחיותה, ולא ייתכן שחלק כה גדול ומרכזי בתורה אינו יכול להיות מיושם. על-כן ברור לו שהמצב הנוכחי הוא מצב זמני בלבד, ובקרוב מאוד יוחזרו התנאים שיאפשרו את מימוש התורה ואת כל מצוותיה. זוהי, בעצם, האמונה הבסיסית בביאת המשיח – אמונה בהחזרת השלמות בקיום התורה והמצוות.

יתרה מזו: המשיח לא רק יחזיר את השלמות שכבר הייתה בקיום התורה והמצוות, אלא יביא שלמות שמעולם לא הייתה. אחת הראיות שהרמב"ם מביא כהוכחה שנושא המשיח מופיע בתורה עצמה, היא מערי-מקלט, שהתורה3 ציוותה: "אם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך, ויספת לך עוד שלוש ערים" – ודבר זה עדיין לא התקיים. אם כן, דווקא המשיח, שבימיו תתקיים ההבטחה כי "ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", ייצור את הנסיבות שיאפשרו לקיים את המצווה "ויספת לך עוד שלוש ערים".

להיות פנויים

כל הדברים המופלאים שייעשו על-ידי המשיח, מטרתם להוביל להשגת שלמות זו בקיום התורה: ביטול שעבוד המלכויות יסיר את ההפרעות מצד אומות-העולם על קיום התורה; "מעדנים כעפר" יאפשרו לעם-ישראל להיות "פנויים בתורה וחכמתה4"; גילוי סודות התורה על-ידו יאפשר דבקות עמוקה יותר בקב"ה; והכול – כדי שתושג שלמות בתורה ובמצוות.

עתה מובן, למה האמונה בביאת המשיח היא עיקר בכללות האמונה בתורה ובמצוות. יהודי שמאמין בתורה ובמצוותיה ויודע שבימינו אי-אפשר לקיים חלקים רחבים מהתורה וממצוותיה, חייב להאמין שיבוא יום ודבר זה יחזור ויתאפשר. ואדם שהתורה וקיום המצוות הם עיקר טעם חייו – מוכרח להשתוקק ליום שבו יבוא המשיח ויחזיר את האפשרות להגיע לשלמות בקיום התורה והמצוות5.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1) פירוש המשניות לרמב"ם, סנהדרין פרק עשירי, י"ג עיקרי אמונה, היסוד הי"ב. הסמ"ק, מצוות-עשה א, אף רואה בעיקר זה חלק בלתי-נפרד מהדיבר הראשון של עשרת הדיברות ('אנכי ה' אלוקיך וגו'"), ובלשונו: "אמרו חכמים, ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו: 'ציפית לישועה?'. והיכן כתיב מצווה זו? אלא שמע-מינה בזה תלוי: שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'… כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' אלקיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם".

2) הלכות מלכים פרק יא.

3) דברים יט,ח.

4) לשון הרמב"ם בסוף הלכות מלכים.

5) ראה בכל זה ליקוטי-שיחות כרך חי, עמ' 276 ואילך.

בין הצדיקים וגדולי-ישראל במרוצת הדורות בלטו דמויות מיוחדות שהתאפיינו באמונה עזה ולוהטת בביאת המשיח. כזה היה ה'חפץ-חיים', למשל, או בעל 'ישמח משה' ועוד. מסופרים עליהם סיפורים מופלאים, כיצד חיו מתוך אמונה גדולה זו, ואף שכבו לישון מצפים בכל רגע לבשורה על ביאת משיח-צדקנו. דומה שהרבי מליובאוויטש מגלם באישיותו סוג של ציפייה ותודעת גאולה שכמותן לא ראינו בעבר.

מעניין להיווכח כי הרבי עצמו גילה שחזון הגאולה העסיק אותו עוד בהיותו ילד רך בשנים. וכך הוא כותב בשנת תשט"ז לנשיא המדינה בן-צבי (אגרות-קודש כרך יב, עמ' תיד): "מיום הלכי ל'חדר' ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור גאולה העתידה – גאולת עם-ישראל מגלותו האחרון. גאולה כזו ובאופן כזה, שעל-ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות, הגזֵרות והשמדות… והכול יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – 'יאמר ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי'".

מתכוון באמת

הרבי הקרין את הציפייה העזה לביאת משיח לכל עם-ישראל. האמונה הלוהטת שלו סחפה עמה אלפים ורבבות, ובמידה מסויימת את כל העם. מספרים על רב ניו-יורקי, ששלח את בתו למחנה-קיץ של חב"ד. בימי שהייתם במחנה ביקרו הילדים בחצר הרבי ושמעו שיחה מיוחדת שנשא הרבי לפני הילדים. כשבא האב לבקר את בתו, שמע ממנה בהתלהבות כי הרבי אמר שהמשיח עומד לבוא בכל רגע וכי צריך להתכונן לקראתו. הגיב האב: "הלוא גם אני מדבר כך בדרשותיי". ענתה הילדה: "אבל הרבי מתכוון לזה באמת".

בשנים תש"נ-תשנ"ב דיבר הרבי על הגאולה כעל עובדה, שכבר נמצאת על סף הדלת ממש. הוא קרא לכל יהודי להשתתף בהכנות האחרונות לקבלת פני משיח-צדקנו, על-ידי לימוד ענייני הגאולה, הוספה במצוות ובמעשים טובים, הוספה בתפילה על הגאולה והפצת תודעת הגאולה לכל העם. הנה כמה מהתבטאויותיו באותם ימים:

"על-פי כל הסימנים שבדברי חז"ל, עומדים אנו בסוף זמן הגלות, לאחר שכבר 'כלו כל הקיצין', וכבר עשו תשובה, ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח-צדקנו" (שבת פרשת שמות תנש"א). בשיחה עם הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו, אמר: "לא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא הגאולה כבר עומדת על סף הפתח ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ו'יסחוב' את הגאולה לתוך החדר!" (ו' במרחשוון תשנ"ב).

הכנות אחרונות

כתב סי-אן-אן שאלו: "רבי, מהו המסר שיש לך לעולם בעניין המשיח?". הרבי: "כבר פרסמתי והדבר נדפס בעיתונות בכל המדינות, ואם רצונך לחזור על כך – חזור ואמור שהמשיח מוכן לבוא עכשיו, ומה שנותר לנו לעשות, הוא להרבות יותר בשטח של טוב וחסד". כתב הסי-אן-אן: "שהאנשים יעשו טוב וחסד כדי שהוא יבוא?". הרבי: "לעשות קצת יותר ואז יבוא מיד" (בחלוקת השטרות ל'שליחות-מצווה', י"ב במרחשוון תשנ"ב).

דברים דומים אמר לכתב עיתון אמריקני ששאל: "מהו המסר שיש לרבי אל העם?". הרבי: "המשיח עומד להגיע וצריך לעשות את ההכנות האחרונות" (בחלוקת השטרות ל'שליחות-מצווה', ב' באדר-א תשנ"ב).

"כל יהודי, אנשים נשים וטף, יש לו אחריות להוסיף בעבודתו להביא את משיח-צדקנו בפועל ממש. אין לסמוך על אחרים ואין להטיל עבודה זו על אחרים… במה מתבטאת עבודה זו? בהוספה בתורה ובמצוות, בלימוד התורה (נגלה ופנימיות) וקיום המצוות בהידור, וכן – להשפיע על אחרים שיוסיפו אף הם בתורה ובמצוות" (שבת פרשת שמיני תנש"א).

בנושא ביאת המשיח מדגישים המקורות לא רק את עצם האמונה בבואו, אלא גם את נחיצות הציפייה לקראתו. הרמב"ם, בי"ג עיקרי האמונה שלו, מדגיש¹: "אם יתמהמה – חכה לו". כך מנוסחים הדברים גם ב'אני מאמין': "ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".. יתרה מזו כותב הרמב"ם בתחילת הפרק העוסק בנושא המשיח2: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". משמע מזה, שאפילו מי שמאמין בעצם בואו של המשיח, אלא שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו"!

ידועים גם-כן דברי הגמרא³, שאחת השאלות ששואלים את האדם ביום-הדין היא: "ציפית לישועה?". יכול אפוא יהודי להאמין בכל י"ג עיקרי האמונה, לעסוק כל ימיו בתורה ובמצוות בתכלית השלמות, אבל אם לא הייתה בו ציפייה לביאת המשיח ולישועת ישראל, יעמוד נכלם מול התביעה האלוקית הגדולה ביום-הדין: "ציפית לישועה?!". מכל זה ברור, שהתורה דורשת מכל יהודי, שיהיה בו רגש ממשי של ציפייה לביאת המשיח, נוסף על עצם האמונה בו.

מבחן לעוצמת האמונה

את חשיבותה של הציפייה אפשר להסביר בכמה אופנים:

הציפייה מהווה אמת-מידה לבדיקת עוצמת האמונה. יהודי שיאמר שהוא מאמין בביאת המשיח, אבל אין בו ציפייה לכך – מעיד על עצמו שאמונתו רופפת למדי. בהכרח שזו אמונה הלוקה בחסר, במובן זה או אחר; שאם-לא-כן, איך ייתכן שאין בנפשו ציפייה דרוכה ליום-ה' הגדול? יהודי שמאמין בטוב הנפלא שצפוי לו, לעם-ישראל, לעולם כולו ולשכינה (שנמצאת בגלות ותיגאל אף היא) בבוא המשיח, איך ייתכן שלא יהיה חדור ציפייה עצומה לראות את הטוב הזה?! על-כן, ככל שיש באדם יותר ציפייה לבוא המשיח, בכך הוא מעיד על עצמו שגם אמונתו במשיח היא שלמה יותר.

הציפייה לביאת המשיח גם מעידה על כך, שהיהודי תופס נכון את כל חיי התורה והמצוות. הרי, כנ"ל, כל עבודתנו בלימוד התורה ובקיום המצוות היא כדי להכשיר את העולם לקראת הגילויים הגדולים בימות המשיח. היום אנחנו ממלאים את הפקודות, ובימות המשיח נראה את התוצאות – את הבירור והתיקון של העולם, שנוצרו על-ידי עבודת התורה והמצוות. ממילא מובן, שאך טבעי הוא שיהודי יהיה מלא ציפייה לראות את סיום העבודה ואת מה שהצליח ליצור ולעשות. אם אין הוא מצפה לביאת המשיח, אות הוא שאין בו גם אמונה אמיתית בכוחה של התורה לשנות ולתקן את העולם.

פרט באמונה

אך מעבר לכל זה, הציפייה היא פשוט הוכחה, שהאמונה בביאת המשיח אינה אמונה כללית ועתידית, אלא שהאדם מאמין בבואו היום! כאשר אומרים לאדם להאמין בביאת המשיח, הוא יכול להאמין שאי-פעם יקרה הדבר הזה והמשיח יבוא. אך כאשר אומרים לו לחכות לבואו, פירוש הדבר, שצריך להאמין שהוא יכול לבוא בכל יום ממש – שהרי על אירוע שיקרה בעוד עשרות או מאות שנים, לא מתאים הביטוי 'לחכות'.

כאשר הרמב"ם אומר, שמי שמאמין בביאת המשיח אבל אינו מחכה לביאתו, הוא "כופר בתורה ובמשה רבנו", בכך הוא מלמד אותנו את משמעותה האמיתית של האמונה בביאת המשיח – לא רק להאמין שאי-פעם הוא יבוא, אלא להאמין שיבוא היום! לכן, אדם שמאמין באופן כללי בביאת המשיח, אבל אינו מאמין שהוא יבוא היום (וממילא אינו מחכה לו), הוא כופר בשלמות האמונה בביאת המשיח. כי האמונה האמיתית בביאת המשיח פירושה, שהמשיח יבוא היום, ומכאן הצורך ב"אחכה לו בכל יום שיבוא".

לתבוע את הגאולה

הציפייה לגאולה היא גם מהדברים העיקריים המזרזים את הגאולה ושבזכותה תבוא הגאולה. במדרש⁴ נאמר: "אמר יצחק לפני הקדוש-ברוך-הוא: ריבונו-של-עולם! שמא אין חזרה לבנים?! השיבו הקב"ה: אל תאמר כן. יש דור שהוא מצפה למלכותי – מיד הם נגאלים, שנאמר: ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

החיד"א⁵ כותב: "אמרו בילקוט תהילים רמז תשלו: אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי, כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי", והוא מסביר, שכאשר עם-ישראל מבקש את הגאולה, יכולים לטעון כנגדו, שאין לו די זכויות כדי להיגאל. על כך משיב עם-ישראל, ש"יש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו".

כשם שהציפייה מזרזת את הגאולה, כך העדר הציפייה הוא מהגורמים העיקריים שמעכבים את הגאולה. אם עם-ישראל אינו מצפה לגאולה, כאילו הוא מצהיר בכך שהמצב הנוכחי טוב לו, ובכך נדחית ומתעכבת הגאולה. רבי שמעון בר-יוחאי אף אומר, כי העדר הציפייה והבקשה על הגאולה, מעורר קטרוג קשה: "כל אותן אלפים שנפלו במלחמה בימי דוד, לא נפלו אלא על שלא תבעו בניין בית-המקדש⁶".

אנו רואים אפוא, עד כמה חיונית הציפייה לגאולה והתביעה מהקב"ה כי יחוש לגאלנו. ומעניינים דבריו של ה'חפץ-חיים'⁷: "כמה פעמים ביום אנו מבקשים על הגאולה, אולם הבקשה בלבד אינה מספקת; יש לתבוע את הגאולה, כפועל שכיר המבקש את שכרו, שהדין הוא, שאם אינו תובע – אין חיוב לתת את שכרו בו-ביום. כן אנו צריכים לתבוע את גאולתנו"⁸.

(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)

______________

1)     בלשון הפסוק בחבקוק ב,ג. וכך נאמר גם בצפניה ג,ח: "לכן חכו לי, נאום ה', ליום קומי לעד".

2)     תחילת פרק יא מהלכות מלכים.

3)     שבת לא,א.

4)     ילקוט איכה.

5)     מדבר קדמות ערך 'קיווי'.

6)     מדרש תהילים מזמור יז.

7)     חפץ-חיים על הסידור סימן קסח.

8)     יש השואלים, אם בקשת הגאולה ותביעת הגאולה אינן סותרות את הגירסה שמובאת ברש"י (כתובות קיא,א), לפיה אחת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל היא "שלא ידחקו את הקץ", ורש"י מפרש: "שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי". שאלה זו נידונה באריכות בספרי הפוסקים. יש סבורים (שו"ת אבני-נזר יורה-דעה סימן תנד ס"ק מ ואילך), ששבועה זו אינה הלכה למעשה. יש אומרים, שלצד שבועה זו הושבעו גם אומות-העולם שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי, ולאחר שהם עברו על שבועתם, נפטרו גם ישראל משבועתם. יש גם דעה, שהשבועות הללו היו תקפות לאלף שנה בלבד. כמו-כן נאמר בספרי מאורי החסידות, שלאחר שכבר חלפו חמש-מאות שנה מהאלף השישי, שוב אין מקום לדבר על 'דחיקת הקץ', שכן זהו כבר זמן הקץ (וראה 'אבקת רוכל' חלק ב, כלל ט, שכיום לא זו בלבד שמותר להרבות בתחנונים על הגאולה, אלא שמצווה רבה היא). אולם לאמיתו של דבר, אין צורך בכל התירוצים הללו. ה'חתם-סופר' (שו"ת חתם-סופר ח"ו סימן פו) דן בגופם של דברי רש"י, והוא מסכם, ש'דחיקת הקץ' הבעייתית היא דווקא על-ידי פעולות בתחום הקבלה המעשית וכדומה, אבל הציפייה והתפילה כשלעצמן – לא עלה על דעתו של איש שיחול עליהן איסור כלשהו.

וראה בליקוטי-שיחות כרך כ, עמ' 384 (בתרגום חופשי): "פשוט שכל זה אינו כלל וכלל עניין של דוחק את הקץ – כי אינו מדובר כאן בקבלה מעשית, השבעת מלאכים וכיו"ב; אלא – אודות לימוד התורה וקיום המצוות בשמחה ובהוספה, כולל גם ופשיטא – לחשוב על פירוש המילות כפשוטו, כשהוא עומד לפני הקב"ה ומבקש ממנו: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', ו'את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח – ושיתכוון לזה באמת. ואז – ישאל את עצמו: מה עשיתי בזה היום?".

מקורות רבים על חשיבות הציפייה והתביעה לגאולה נאספו בחוברת 'הגיע זמן גאולתכם'.