Blog

תיקון חטא העגל

כשתבוא הגאולה יתוקן אחד העוונות החמורים ביותר בדברי ימי ישראל – חטא העגל. זה חטא חמור כל-כך, שהקב"ה הודיע כי בכל עת שיעניש את עם-ישראל על חטאיו, יישא העם את עונשו גם על חטא זה: "וביום פקדי, ופקדתי עליהם חטאתם". אך נאמר בכתבי האריז"ל (ספר הליקוטים ולקוטי תורה לאריז"ל פרשת תישא) שבזמן הגאולה ייהפך יום עשיית העגל לחג, ואז יתקיימו דברי אהרון "חג לה' מחר" – "ונמצא כי חג לה' מחר בעצם, ומחר זה לאחר זמן".

חטא העגל נבע מטעות חמורה בתפיסת האחדות האלוקית. המפרשים מסבירים שהכוונה המקורית של בני-ישראל נועדה לסייע להם לעבוד את ה'.

תחליף למשה

בני-ישראל לא ביקשו חלילה תחליף לקב"ה; הם חיפשו תחליף למשה רבנו. כך הם גם אומרים בפירוש: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ-מצרים, לא ידענו מה היה לו". הם חיפשו גורם מקשר בינם לבין ה', כפי שהיה משה רבנו – "אנוכי עומד בין ה' וביניכם".

מחשבה זו היה לה על מה להתבסס. בני-ישראל ראו שהקב"ה הוציאם מארץ-מצרים דווקא באמצעות משה. הם ראו שבחר לתת את התורה על-ידו, ומשה הוא שהעבירהּ להם. הם נוכחו שהקב"ה התלבש במשה, עד שכל מציאותו התאחדה עם הקדושה האלוקית ולא הייתה לו מציאות עצמית משלו. לכן התורה מכנה את משה 'איש האלוקים', שכן השכינה דיברה מתוך גרונו.

התאחדות זו של הקדושה האלוקית עם אדם, נשמה בגוף, מאפשרת קשר עמוק ופנימי יותר בין העם ובין הקב"ה. בלי התלבשות זו אפשר רק להאמין בה' ותו לא, אבל כאשר השכינה מדברת דרך גרונו של משה, היא נקלטת גם בשכל, ברגש ובאישיות הכוללת של האדם. כדי שמהותו הכוללת של האדם תתקשר עם הקב"ה, הבורא מתגלה על-ידי בן-אדם, שאותו הכול יכולים לראות ולשמוע. כך נוצרת קִרבה פנימית ומקיפה בין האדם לבורא. זה היה תפקידו של משה.

אין עושים לבד

כשבני-ישראל ראו ש"בושש משה לרדת מן ההר", רצו ליצור בעצמם מציאות חדשה שתהיה מאוחדת לחלוטין עם הקב"ה, מציאות שבאמצעותה תחדור הקדושה האלוקית לכל חלקי העולם. בעת מעמד הר-סיני ראו, כדברי חז"ל, את הקב"ה יורד עם מרכבתו העליונה (כמתואר בספר יחזקאל), וראו את 'פני שור' שבמרכבה – החליטו אפוא ליצור דבר דומה שיתאחד לחלוטין עם שורשו האלוקי. כך "יצא העגל הזה", בדוגמת 'פני שור' שבמרכבה העליונה.

טעותם הגדולה הייתה, שהם סברו כי ביכולתם ליצור בעצמם את הדבר שהקדושה האלוקית מתמזגת עמו. כאשר הקב"ה בוחר לשכון במשה רבנו – זו תכלית הקדושה וחיזוק האמונה הטהורה. כשהקב"ה מצווה לעשות שני כרובים של זהב ולהעמידם על ארון-העדות בקודש-הקודשים – זה שיא הקדושה; ומבין הכרובים אכן נשמע ונתגלה דבר-ה' – "ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים". אך כאשר אדם מחליט על דעת-עצמו לעשות דברים שבהם תשכון, כביכול, הקדושה – מזה עלולה להיווצר עבודה זרה בכל חומרתה. כשאדם מחליט ליצור 'מקשרים' בינו ובין הקב"ה, עלול להיווצר מזה מצב של 'שתי רשויות' ועבודה זרה ממש.

על-ידי התשובה השלמה על חטא העגל יבטא העגל עצמו את האחדות האלוקית המוחלטת, כמאמר חז"ל שעל-ידי תשובה שלמה 'זדונות נעשים לו כזכויות'. בזמן הגאולה יתגלה שהאחדות האלוקית מקיפה גם את הרע ואפילו את הדברים הנחותים ביותר, שגם הם משרתים בסופו של דבר את הכוונה העליונה (ראה לקוטי שיחות כרך כד עמ' 10; כרך טז עמ' 414).

עבודה וגילוי מלמעלה

כל אחד ואחד מחודשי השנה מייצג דרך רוחנית וכוחות אלוקיים מיוחדים שמאירים בו. חודש ניסן, החודש הראשון ("ראשון הוא לכם לחודשי השנה"), יש בו מהות מיוחדת, שבאה לידי ביטוי בהיותו חודש הגאולה – "בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל".

דרכה של הגאולה ממצרים מורה על מהותו של חודש ניסן. בני-ישראל, מבחינתם, עדיין לא היו מוכנים לגאולה. מצב העם ערב הגאולה מתואר במילים: "ואת עירום ועריה"; כלומר, חוסר מוכנות מוחלט. לכן היציאה ממצרים הייתה בבחינת 'בריחה' – "כי ברח העם", שכן העם עדיין לא היה בשל להיחלצות עצמית מן הרע ולהתקרבות אל הקדושה.

הגאולה באה כחסד עליון מצד הקב"ה – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". במקום אחר הגאולה מתוארת במילים: "ואשא אתכם על כנפי נשרים". הקב"ה נאלץ כביכול 'לשלוף' את העם מטומאת מצרים ולשאתו למעלה מחומריות העולם. העם עצמו עדיין לא היה מוכן להתגלות אלוקית כזאת, ולכן היא ניתנה בחסד מלמעלה.

רוח של התעוררות

למתת-חסד יתרון גדול לעומת שכר-עבודה: בעוד הפועל מקבל שכר על-פי מידת עבודתו והשקעתו, כשנותנים מתנת-חינם – לא חייב להיות יחס בין המתנה למעשיו של המקבל. אפשר לתת מתנה ענקית, שהמקבל לא היה יכול להשיגה גם בעבודה של עשרות שנים.

זה יתרונו של חודש ניסן: בחודש זה מאירים אורות אלוקיים עליונים ביותר, שבאים מלמעלה, בלי קשר ישיר למעשיו של האדם. לכן אין אומרים 'תחנון' בכל החודש, כי הדברים שיכולים להיעשות על-ידי אמירת ה'תחנון', נעשים מאליהם מצד גדולתם של ימי ניסן.

בשפת החסידות נקרא ניסן חודש של 'אתערותא דלעילא' (התעוררות מלמעלה). מי שליבו ער לגילויים העליונים חש בחודש זה רוח חדשה של קדושה והתעלות. הוא מלא שמחה של מצווה ועונג בעבודת-ה'. כל זה לא בא מכוחו ומעבודתו, אלא במתת-חסד מלמעלה.

עבודה עצמית

אבל המצב של 'אתערותא דלעילא' אינו קבוע, אלא כוח מאיץ בלבד. ההתעוררות של חודש ניסן איננה של האדם עצמו ואינה מעידה על שינוי מהותי בו. כל עוד הוא נתון להשפעת ההתעוררות העליונה, אכן יש לו חיוּת בלתי-רגילה בעבודת ה', שכן בהיותה מתנה מלמעלה, שאינה תלויה כלל במצבו ובמעשיו של האדם, היא יכולה להיות גבוהה וחזקה מאוד. אבל בסופו של דבר, הוא חי על בסיס כוחות שאינם שלו, שיינטלו ממנו בתום תקופת ההתעוררות העליונה.

בזה יתרונו של חודש אייר, שמייצג את הקצה השני – זה חודש של 'אתערותא דלתתא' (התעוררות מלמטה). בחודש זה מחזירים את האדם למצבו האמיתי ותובעים ממנו להתעלות ולהתרומם בכוחות עצמו. הדבר מתבטא במצוות ספירת העומר (שמתקיימת בכל יום ויום מימי החודש), שבה האדם צריך לתקן ולברר את כל המידות שבנפשו. כאן אין הוא יכול לסמוך על כוחות שבאים מלמעלה, אלא הוא עצמו צריך לבער את הרע שבו ולטהר את נפשו.

וזה יתרונה של הגאולה הקרובה לבוא. אמנם היא תהיה בשובה ונחת – "לא בחיפזון תצאו" (ישעיה נב,יב). היא לא תהיה בבחינת מתת-חסד, שאינה תלויה במצבו של העולם, אלא נזכה לה על-ידי עבודתנו ופעולת הזיכוך שעשינו במשך כל תקופת הגלות. ועם זה אמרו חז"ל "בניסן עתידים להיגאל", כי בגאולה הקרובה ישתלבו שתי המעלות – גילוי מלמעלה ועבודה מלמטה – ואף שהיא תבוא על-ידי הזיכוך של הגלות, עדיין תהיה בניסי-ניסים ובהתגלות אלוקית מופלאה.

דרישות גבוהות

בין השינויים שיחולו בימות המשיח יהיו גם שינויים בדיני התורה. ככלל, בימות המשיח תידרש דבקות עליונה יותר בתורה ובמצוותיה.

על התקופה העתידית נאמר שאז תשלוט בעולם מידת הדין והגבורה. למשל, בימינו נקבעה ההלכה על-פי בית-הלל, ששורשם ממידת החסד (והנוטים להקל), אולם על ימות המשיח נאמר (מדרש שמואל, אבות, ה,יט; ועוד), שאז תיקבע ההלכה על-פי בית-שמאי, ששורשם ממידת הגבורה (ולכן הם מחמירים בדרך-כלל). הגמרא (שבת פט,ב) גם אומרת, שלעתיד-לבוא ייאמר ליצחק "כי אתה אבינו", ובספרי החסידות קושרים זאת למידת הגבורה של יצחק, שהיא תהיה השלטת בימים ההם.

דרגה עליונה יותר

על מעלתה המיוחדת של מידת הדין אנו יכולים ללמוד ממאמר המדרש (בראשית רבה יב,טו) על בריאת העולם: "בתחילה עלה במחשבתו לברוא את העולם במידת הדין… ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים". ולכאורה הקב"ה הלוא הוא מקור הטוב והחסד, ולמה לא עלה במחשבתו מלכתחילה לברוא את העולם במידת הרחמים? מכאן למדנו שמידת הדין עומדת בדרגה עליונה יותר ממידת החסד, ולכן רצה הקב"ה לברוא דווקא בה את העולם.

ההבדל העיקרי בין מידת החסד למידת הדין הוא, שמידת החסד מייצגת את ה'התחשבות' במגבלות הבריאה, מתוך נדיבות בהענקת השפע האלוקי לעולם; ואילו מידת הדין תובענית הרבה יותר, והיא דורשת מהבריאה להגיע למלוא הכרת האמת האלוקית.

לנגד עיניה של מידת החסד ניצב האדם, על חולשותיו וקשייו; ואילו מידת הדין רואה לנגד עיניה רק את האמת האלוקית השלמה, והיא דורשת מן האדם למלא אחריה בכל תנאי ובכל מצב. מידת החסד מנסה לחסוך מן האדם התמודדויות קשות ומבחנים מסוכנים, ואולם מידת הדין, בתובענותה המוחלטת, מביאה על האדם קשיים וניסיונות, כדי שיתגבר עליהם ויוכיח בכך את דבקותו בקב"ה.

עולם עליון

המחשבה הראשונית, לברוא את העולם במידת הדין, באה דווקא מתוך הכרה במעלתה הנשגבה של מידה זו. דווקא מידת הדין מביאה את האדם לרמות גבוהות הרבה יותר, שכן על-ידי הקשיים ועל-ידי העמידה בניסיונות מגיעים לדבקות גבוהה יותר בקב"ה (כמו שנאמר: "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" – על-ידי ה'שמאל', מידת הדין, מגיעים לבחינת 'ראשי', ואילו על-ידי ה'ימין', מידת החסד, מגיעים לחיבוק ה'גוף' בלבד). אלא שהעולם, במצבו הנוכחי, אינו מסוגל לעמוד בדרישותיה המוחלטות של מידת הדין ("ראה שאין העולם מתקיים"), ולכן שיתף עמה הקב"ה את מידת הרחמים.

אף בית-שמאי מייצגים דבקות עליונה ביותר בקב"ה. לנגד עיניהם עומדת האמת האלוקית השלמה והצרופה, והם דורשים מן האדם ליישמה במלואה. לכן הם מחמירים יותר מבית-הלל. אלא שבמצבו הנוכחי של העולם, עשויה שיטתם להעמיד את האדם בעימותים בלתי-אפשריים עם המציאות. לכן נפסקה ההלכה כבית-הלל. כלומר, מבחינת האמת הצרופה – בית-שמאי צודקים, אלא שחובה לוותר עליה למען קיום העולם.

אך לעתיד-לבוא, כאשר העולם יתעלה לדרגה גבוהה יותר, שוב לא יהיה צורך להתאים את האמת האלוקית למגבלותיו, אלא היא תוכל להאיר בו במלוא עוצמתה. לכן תשלוט אז מידת הדין – ההתגלות המוחלטת של הקב"ה. לכן תהיה ההלכה כבית-שמאי, ולכן ייאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו".

היכן המשיח מתגלה

יש דברים בענייני הגאולה שאינם ברורים עד תומם ולא הוגדרו בבירור ויש מקורות לכאן ולכאן. אחד הדברים הללו הוא מקום התגלותו של המשיח. יש מקורות שעל-פיהם התגלותו של המשיח אמורה להתרחש בארץ-ישראל, ולעומתם יש מקורות שבהם נאמר כי המשיח יתגלה תחילה בחוץ-לארץ.

בספרו ההלכתי של הרמב"ם (הלכות מלכים ביד החזקה) אין הרמב"ם מזכיר דבר על מקום התגלותו של המשיח, ומזה עולה שמבחינה הלכתית אין הדבר נחשב תנאי מחייב. אולם באיגרותיו (איגרת תימן פרק ד) הרמב"ם קובע כי התגלותו של המשיח תהיה בארץ-ישראל: "ולעניין היאך יעמוד המשיח והיכן יעמוד – הרי הוא יעמוד בארץ-ישראל דווקא ובה תחל התגלותו, כאמרו יתעלה 'ופתאום יבוא אל היכלו' (מלאכי ג,א)… ואחר התגלותו בארץ-ישראל וקיבוץ נידחי ישראל לירושלים, יתפשט הדבר מזרחה ומערבה" (כלומר, מארץ-ישראל יתפשטו שלטונו ומלכותו לרחבי העולם).  גם בזוהר (חלק א קיט,א; חלק ב ז,ב) נאמרו דברים דומים: "יתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל" (=מלך המשיח יתגלה בארץ הגליל).

בארץ-ישראל או בגולה?

לעומת זה, במקומות אחרים נאמר שהמשיח יתגלה בחוץ-לארץ דווקא והיהודים יעלו עמו לארץ-ישראל. כך מפורש בהושע (ב,ב): "ונקבצו בני-יהודה ובני-ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ". פסוק זה נאמר על הגאולה העתידה, כדברי המפרשים (מצודת דוד, רד"ק ועוד): "ונקבצו – זה יהיה בימי המשיח. ראש אחד – זהו מלך המשיח". ואז, לאחר שהיהודים היושבים בגולה ימנו עליהם ("ושמו להם") את מלך המשיח, רק אחרי-כן יעלו לארץ-ישראל: "ועלו – מארצות הגולה יעלו אל ארצם" (מצודת דוד שם).

בתרגום יונתן (לשיר-השירים ח,א, על הפסוק "מי יתנך כאח לי") נאמרים דברים דומים: "ובההוא זימנא אתגלי מלכא משיחא לכנישתא דישראל, ויימרון ליה בני-ישראל, אתא, תהא עמנא לאח וניסק לירושלם" (=ובזמן ההוא יתגלה מלך המשיח לעם-ישראל, ויאמרו לו בני-ישראל: בוא, תהיה עמנו לאח ונעלה לירושלים). שוב אנו רואים שההתחברות בין עם-ישראל למשיח נעשית עוד בחוץ-לארץ ועמו היהודים עולים לארץ-ישראל.

כמו-כן נאמר במדרש (שמות-רבה פרשה א,לא), שלפני הגאולה נמצא המשיח בארצות הגולה: "מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה". כך גם מסופר בגמרא (סנהדרין צח,א), שכאשר רבי יהושע בן-לוי שאל את אליהו הנביא היכן המשיח יושב, ענה לו אליהו: "אפיתחא דרומי" (=בפתחה של רומי). ואף שאין לפרש את הדברים כפשוטם ממש, בכל-זאת יש כאן מתן כיוון, שהמשיח נמצא בארצות הגויים (וגם ראשית ההתגלות האלוקית של הגאולה באה כאשר המשיח עודנו במקום הגלות. ראה קונטרס 'מקדש מעט, זה בית רבנו שבבבל', סעיף ד).

שלבים בגאולה

אולי אפשר לומר שהמקורות האלה מדברים על שלבים בהתגלותו של המשיח. בתחילה הוא נמצא בחו"ל ושם הוא מתחיל לפעול. אחר-כך הוא בא בראש המוני יהודים לארץ-ישראל, ואז מקבל אותו כל העם למלך, כדברי הרד"ק (הושע שם): "כי המשיח לא יהיה להם לראש עד שיהיו בירושלים". ומכאן ואילך מתחילה התגלותו הגדולה כמלך המשיח.

בארץ-ישראל הוא ינצח את "כל האומות שסביביו" (כלשון הרמב"ם, בנוסח הבלתי-מצונזר, הלכות מלכים פרק יא, הלכה ד), יבנה את בית-המקדש השלישי ויקבץ את נידחי ישראל; אבל ראשית ההתגלות נעשית בהיותו בחוץ-לארץ. איך בדיוק יקרו הדברים – על כך ככל הנראה כבר אמר הרמב"ם (שם פרק יב, הלכה ב): "לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו".

רגע ההתחלה

סדר הגאולה שהרמב"ם קובע מצייר תהליך הדרגתי. מתעוררת אפוא השאלה: מתי בדיוק מתחילה הגאולה -בשלב ה"יעמוד מלך"? ואולי רק כשמגיעים ל"בחזקת שהוא משיח"? ואולי לאחר מכן, בשלב ה"עשה והצליח וניצח כל האומות"? ואולי בשלב מתקדם עוד יותר, כשהוא בונה את בית-המקדש ומקבץ את נידחי ישראל?

ובניסוח אחר: מתי היא ביאת המשיח והתגלותו? האם מיד כש'יעמוד מלך', ואולי רק כשהוא נעשה 'בחזקת משיח'? או אולי רק כשהוא מגיע למעמד של 'משיח בוודאי' אנו רשאים להכריז שבא משיח-צדקנו?

מהכנות לוודאות

הרבי מליובאוויטש הדגיש פעמים רבות בשיחותיו ובאיגרותיו (ליקוטי-שיחות כרך ה, עמ' 149; כרך כז, עמ' 256; כרך כח, עמ' 135) כי התחלת הגאולה עצמה היא בשלב שבו המשיח "בנה מקדש במקומו"; כלומר – לאחר בניין בית-המקדש השלישי. זה השלב שבו מתחילה בפועל הגאולה האמיתית והשלמה, וזו הנקודה שבה כבר אפשר לקבוע שהמלך המשיח בא ונתגלה. קודם לכן, גם לאחר שעם-ישראל כבר יודע שיש 'בחזקת משיח', ואפילו לאחר שהגיע השלב "עשה והצליח וניצח כל האומות" – עדיין אין אלה אלא הכנות, ואילו הגאולה עצמה טרם החלה ועדיין המשיח לא בא.

ההסבר לכך פשוט: עד שלב בניין בית-המקדש עדיין אין לפנינו מצב של 'משיח בוודאי'. גם לאחר שהגענו לנקודה שבה אפשר לקבוע כי לפנינו 'בחזקת משיח', לפחות תיאורטית ייתכן שהמהלך ייעצר חלילה ולא יתקדם מעבר לכך, וכפי שהרמב"ם ממשיך ואומר (הלכות מלכים פרק יא הלכה ד, בחלק שהשמיט הצנזור): "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג – בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית-דוד השלמים והכשרים שמתו". לכן לא ייתכן להגדיר שלב זה כהתחלת הגאולה, כי משעה שהחל הקב"ה לגאול את עמו לא תיתכן שום אפשרות שהגאולה תתבטל.

התחלת הגאולה וביאת המשיח והתגלותו הן רק כאשר מגיעים לנקודת אל-חזור חד-משמעית – כאשר כבר ברור על-פי ההלכה שזה המלך המשיח ושזו הגאולה האמיתית והשלמה. שלב זה מתחיל בבניין בית-המקדש, שהרי את בית-המקדש בונה רק המשיח ולא אחר, וממילא כאשר נבנֶה בית-המקדש השלישי, אין לנו ספק שאכן בא משיח (ראה ליקוטי-שיחות כרך טו, עמ' 493). זו התחלת הגאולה, והשלמת התהליך באה אחר-כך, כאשר המלך המשיח מקבץ את נידחי ישראל, ואז אנו מגיעים אל הגאולה האמיתית והשלמה.

מעמד חדש

התבוננות מעמיקה בדברים האלה מאפשרת לנו להגדיר במונחים נכונים את מציאות ימינו. מוסכם על הכול כי בימינו מתקיימים כל סימני חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא'. יתרה מזו, בשנים האחרונות מתחוללים תהליכים שבהחלט נושאים עמם את רוח הגאולה. אבל כל אלה אינם אלא הכנות, הכשרת העולם לקראת הגאולה, 'טעימה' קטנה מהטוב הצפוי לנו – לא הגאולה עצמה.

מהלכי הגאולה משולים לנישואין. לפני החתונה קורים הרבה דברים – השידוך, כתיבת התנאים, קביעת מועד החתונה וכו', אבל החתונה עצמה מתחילה בנקודה אחת ברורה – ברגע הקידושין. אז, באחת, משתנה המעמד, ובני-הזוג נעשים בעל ואישה לכל דבר. גם הגאולה היא מצב חדש, מעמד חדש; הגלות מתבטלת, ואנו נכנסים לעידן הגאולה. מעבר זה נוצר רק עם בניין בית-המקדש. אז מסתיימת הגלות ומתחילה הגאולה. כל השלבים הקודמים לכך אינם אלא הכנות. אלא שגם ההכנות מעוררות התרגשות והתפעמות ומגבירות את הציפייה להמשך הגדול.

משיח בשני שלבים

תהליך ביאת המשיח המתואר ברמב"ם שונה במידה רבה מהתפיסה המקובלת בקרב המון העם. בדרך-כלל ביאת המשיח מצטיירת כהתגלות על-טבעית, שבאה בבת-אחת ומשנה את פני המציאות. אין זו התמונה המצטיירת מסימני המשיח שברמב"ם. הוא קובע שביאת המשיח היא למעשה תהליך שבו מלכות דוד חוזרת "ליושנה, לממשלה הראשונה", ותהליך זה מורכב בעיקרו משני שלבים: 'בחזקת משיח' ו'משיח בוודאי'.

וכך הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פרק יא, הלכה ד. זה הנוסח המלא, הבלתי-מצונזר): "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל-פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נידחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

עושה ופועל

הצעד הראשון בתהליך ביאת המשיח הוא – "יעמוד מלך מבית דוד". כלומר, יהודי מזרע דוד המלך 'יעמוד' ויתחיל להנהיג ולפעול (ברור שאין הכוונה למלך עם כל דיני המלוכה, שהרי לא ייתכן שימונה מלך בישראל קודם שהראה אפילו סימנים של 'בחזקת משיח'. ראה ליקוטי-שיחות כרך ח, עמ' 361; כרך כג, עמ' 197). הסימן השני – "הוגה בתורה ועוסק במצוות". עליו להיות ראוי בחכמה וביראה למלא את מקום 'דוד אביו'. כל אלה מתארים את מהותו העצמית של המשיח בראשית התגלותו.

לאחר מכן הוא מתחיל לפעול הן בקרב עם-ישראל הן בעולם. בראש ובראשונה – "יכוף כל ישראל" ללכת בדרך התורה. הוא מתחיל להשתמש בכוח הנהגתו כדי להחזיר את עם-ישראל לדרך התורה, ופועל לתיקון פרצות הדת ("לחזק בדקה"). כמו-כן הוא מתייצב נגד אומות-העולם המציקות לישראל – "ויילחם מלחמות ה'".

אלה הסימנים שעל-פיהם אנו אמורים לזהות את המשיח כשהוא בשלבים הראשונים של התגלותו. אם רואים יהודי שיש לו הסימנים הללו, והוא עושה את הפעולות הללו בהצלחה – "הרי זה בחזקת שהוא משיח".

הגאולה בפועל

בשלב ה'בחזקת משיח' אין לצפות ממנו להשיג הצלחה מלאה בפעולותיו, אך דיי גם במידה מסויימת של הצלחה כדי שיוחזק משיח. ההצלחה המלאה היא מסימניו של 'משיח בוודאי': אם הוא אכן מצליח להחזיר את כל עם-ישראל לדרך התורה ("עשה והצליח"), ואם הוא מצליח במאבקו נגד אומות-העולם ("וניצח כל האומות שסביביו"), ואם אחרי כל זה "בנה מקדש במקומו וקיבץ נידחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי".

השלב המכריע, שבו המשיח עובר משלב ה'בחזקת' לשלב ה'בוודאי' הוא – בניין בית-המקדש השלישי (ליקוטי-שיחות כרך חי, עמ' 281, הערה 66; כרך כח, עמ' 135, הערה 33). יש מחלוקת אם המקדש יבוא משמים או ייבנה בידי המשיח. הרמב"ם פוסק כדעה השנייה, שהמשיח יבנהו (ויש הסברים שמתווכים בין שתי הדעות). אולם כשהוא ניגש לבניין בית-המקדש עדיין אין הוא 'משיח בוודאי', שכן הצלחתו בבניין בית-המקדש היא עצמה מהדברים שקובעים כי הוא 'משיח בוודאי'. אלא שאם יש לו סימנים של 'בחזקת משיח', עלינו לסייע בידו לבנות את בית-המקדש.

רק אז, אחרי שכבר נתקיימו כל הסימנים הללו, וכבר נבנה בית-המקדש, ניגש המשיח למלאכת הגאולה בפועל – קיבוץ נידחי ישראל. הוא מחזיר לארץ-ישראל את כל היהודים שנתפזרו בארבע כנפות תבל, ובכלל זה עשרת השבטים שאבדו ואיננו יודעים היכן הם, ואז באה הגאולה האמיתית והשלמה, ועמה נקבע מעמדו של הגואל כ'משיח בוודאי'

כפייה באהבה

הרמב"ם קובע (הלכות מלכים פרק יא הלכה ד) הגדרות ברורות לקביעת זהותו של המשיח. על-פי הרמב"ם, מי שיבצע את המשימות שהמשיח אמור לבצע – הוא המשיח. כלומר, אנחנו נדע בוודאות שזה המשיח רק בדיעבד. אם הוא יצליח להחזיר את עם-ישראל לדרך התורה, ינצח את אויבי ישראל, יבנה את בית-המקדש ויקבץ את נידחי-ישראל – או-אז נדע שזה "משיח בוודאי".

תחילה הרמב"ם מגדיר את מאפייני אישיותו של המשיח: "מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו". כלומר, עליו להיות מנהיג יהודי, מצאצאי דוד המלך, תלמיד-חכם העוסק בתורה ומקיים את מצוותיה. מעניין שהרמב"ם אינו מציין כאן תכונות אחרות שיהיו למשיח, כפי שהוא עצמו מביא במקום אחר (הלכות תשובה פרק ט, הלכה ב): "אותו המלך שיעמוד מזרע דוד, בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבנו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה'". נראה שהתכונות האלה אינן מוגדרות כ'סימני זיהוי' של המשיח, ואין הכרח שיופיעו אצלו בתחילת התגלותו.

בחזקת משיח

כאשר יהודי שיש בו הסימנים האלה מתחיל לפעול, הוא מוגדר "בחזקת שהוא משיח". על-פי הרמב"ם עליו לפעול בשתי זירות עיקריות – השבת עם-ישראל לדרך התורה ומאבק באויבי-ישראל. בלשונו של הרמב"ם: "יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'".

דברי הרמב"ם "יכוף כל ישראל" דורשים הסבר. באיזה כוח יוכל המשיח לכפות על עם-ישראל את התורה והמצוות, והלוא עם-ישראל טרם קיבלו אפילו כ'בחזקת משיח' (שהרי זה אחד הדברים שעליו לעשות כדי שיוּכר כ'בחזקת משיח')? ועוד, איך יוכל לכפות על "כל ישראל", בעוד העם עודנו מפוזר בכל קצווי תבל, שהרי קיבוץ הגלויות יהיה רק לאחר בניין בית-המקדש, כפי שהרמב"ם מפרט אחר-כך?

נוסף על כל אלה מתבקשת שאלה מהותית יותר: וכי זו דמותו של המשיח – אדם שכופה את התורה על העם בכוח הזרוע? וכי לא מקובל בפשטות אצל כל יהודי, שגדולתה של הגאולה וגדולתו של המשיח הן בהתגלות כבוד ה', שאז ישתוקק כל יהודי בעצמו לעבוד את ה' ולקיים את כל מצוותיו?!

אי-אפשר לסרב

בלשון חז"ל מופיע פעמים רבות הביטוי 'כפה' לאו דווקא במשמעות של כפייה בזרוע, אלא במשמעות של אילוץ (ראה בבא-בתרא ח,ב; כתובות מט,ב ונג,א; ועוד). אדם שמבקש ממך דבר בדרך שמקשה עליך לסרב לו – זו בחינה של 'כפייה'. כך גם מבואר בתורת החסידות (ליקוטי-תורה דברים כב,א), שמה שנאמר במתן-תורה "כפה עליהם הר כגיגית", הכוונה להתגלות של "אהבה עליונה" מצד הקב"ה, שעוררה אהבה גדולה בלב בני-ישראל אל הקב"ה, וזו לא הותירה להם ברירה אלא לקבל את התורה.

זו גם משמעות ה'כפייה' שהמשיח יפעיל. הוא לא יצטרך להעמיד שוטרים שיכניסו לכלא כל מי שעובר על דיני התורה. ה'כפייה' שלו מתבטאת באישיותו הרוחנית הגדולה שבכוחה ימשוך את ליבו של כל יהודי אל התורה והמצוות בדרך שתקשה עליו למאן לבקשתו. המשיח יפעל בדרכי נועם ובדרכי שלום, מתוך הרעפת אהבה עצומה על העם, אך דרך פעולתו תיצור אילוץ ו'כפייה'.

החזרת העם לדרך התורה היא זירת פעולתו של המשיח בתוך עם-ישראל, ובה-בעת עליו לפעול גם נגד אויבי-ישראל. הוא יילחם נגד אויבי-ישראל ויחתור למצב שיאפשר לו להתקדם לשלב המכריע – בניין בית-המקדש. על-פי הרמב"ם, המשיח יבנה את בית-המקדש לאחר שיכריע את אויבי-ישראל – "ניצח כל האומות שסביביו". או-אז ייבנה הבית השלישי ותבוא הגאולה השלמה.

נגלה ונכסה

הגאולה הקרובה עתידה להיות דומה לגאולה ממצרים, כפי שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כפי שנראה ממדרשי חז"ל, הדמיון איננו רק בניסים ובנפלאות ששתי הגאולות מלוּות בהם, אלא גם בתהליכים המובילים לגאולה.

שתי הגאולות באות בתהליך שבו יש עליות ומורדות. התהליך הזה מכונה בלשון חז"ל "נגלה ונכסה". על הפסוק (שיר-השירים ב,ט) "דומה דודי לצבי", חז"ל אומרים (שיר-השירים רבה ב,כב): "מה צבי זה נראה חוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם, ונכסה מהם וחזר ונראה להם". מדרש אחד אומר שכך יהיה גם בגאולה העתידה (במדבר-רבה פרשה יא,ב): "כגואל ראשון כך גואל האחרון. הגואל הראשון זה משה, נגלה להם וחזר ונכסה מהם… אף גואל אחרון, נגלה להם וחוזר ונכסה מהם".

עליות ומורדות

ה'שפת אמת' (בחידושיו על הש"ס, ר"ה יא,ב) מסביר, שביאת הגואל עדיין אינה הגאולה, "שהרי משה רבנו בא למצרים קודם הגאולה, וכמו-כן יוכל להיות בגאולה העתידה". בהמשך דבריו משתמע שזו המשמעות של "נגלה ונכסה" – הגואל בא ו'נגלה', ואחר-כך הוא 'נכסה', שכן הגאולה עצמה עדיין לא באה.

ביתר אריכות מסביר זאת רבנו בחיי (בפירושו על התורה, סוף פרשת שמות): "כשם שמצינו שנדחקה להם השעה לישראל במצרים מעת בוא הגואל הראשון לפני פרעה, ואמר לו בדבר השם יתברך: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר', ואחרי זאת כבדה עליהם העבודה ונתעוררה עליהם השנאה וניתוספה ביניהם מאוד על מה שהייתה – כן בגאולתנו זאת העתידה, בהיגלות הגואל האחרון, תתעורר השנאה בין העכו"ם לישראל, ויוסיפו שעבוד על שעבודם ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה… שהרי גאולה זו עתידה להיות כדמיון גאולת מצרים בהרבה עניינים".

ואכן, לפי מדרשים אחרים תקופה זו, שבה הגואל הוא בבחינת 'נכסה', תהיה תקופה קשה לישראל, שבה גוברת ידם של רשעי העם, ואומות-העולם מטילות מצור על עם-ישראל. הדבר יוצר מצוקה קשה, עד שעם-ישראל זועק אל ה', וכפי שנאמר במדרש תלפיות: "באותה שעה יצעקו בני-ישראל צעקה גדולה עד לשמים".

שעת מבחן

כידוע, בעניינים האלה חז"ל מדברים בלשון של משלים ודימויים, ואין בידנו לתרגם אותם לתיאור מדוייק של האירועים, אבל הגרעין המרכזי של דבריהם מבטא תקופה של 'נכסה' ושל ירידה. במדרשים מתואר שלב שבו המשיח יהיה 'בבית-האסורים'. וכך נאמר (פסיקתא רבתי סוף פרשה לד): "למה נקרא שמו עני? שנתענה כל אותם השנים בבית-האסורים ושחקו עליו פושעי ישראל". עוד נאמר שם שהמשיח נקרא 'צדיק' על שם שהוא "מצדיק דינו על ישראל ששחקו עליו כשישב בבית-האסורים".

מבואר בספרים, שירידה זו יש לה כמה וכמה מטרות. אפשר לראות בה מעין זיכוך אחרון לפני הגאולה, או שמטרתה להסיר גורמים שליליים שעלולים לפגום בשלמות הגאולה. כמו-כן, על-ידי הירידה הפתאומית הזאת נוצר חלל ריק ומתעוררת ציפייה עזה יותר לקראת אור הגאולה, ודבר זה מכין את הקרקע לקראתה. נוסף על כך, יש במצב זה מעין ניסיון ומבחן לאמונתו של כל יהודי בגאולה הקרובה לבוא.

מידת האמונה והעמידה בניסיון תבוא לידי ביטוי בבוא הגאולה. מי שהאמינו – יֵלכו בשמחה בראש המחנה; הצדיקים שהשקיעו את עצמם בתורה – "עתידים לבכות", והקב"ה יאמר להם: "כבר שמעתי את תפילתכם", ויזכה אותם בשמחת הגאולה בזכות תורתם. ואולם הלועגים למשיח והמתנגדים לו, עליהם נאמר: "אויביו אלביש בושת – אלו החולקים עליו". ואולם המשיח ימחל לכולם ויזַכה את כולם בשמחת הגאולה

מלכות ונשיאות

דברי ימי ישראל שזורים במערכת היחסים המורכבת בין שני מחנות מרכזיים בעם-ישראל – מלכות יהודה ומלכות יוסף. גם הגאולה קשורה בשני השבטים האלה – משיח בן-דוד (משבט יהודה) ומשיח בן-יוסף (משבט אפרים). בהקשר זה נאמר הייעוד, כי בזמן הגאולה יהיה איחוד מלא בין שתי המלכויות: "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם… ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז,כד-כה).

חז"ל (סנהדרין צח, סוף עמוד ב) מסבירים, שבימות המשיח לא ייחצה עוד עם-ישראל לשתי ממלכות – יהודה ויוסף – אלא המשיח, המלך מבית-דוד, משבט יהודה, יהיה מלך אחד ונשיא אחד.

שני תפקידים

כשנדייק בלשון הפסוק נגלה, שהמשיח מכונה פעם אחת 'מלך' ופעם אחרת 'נשיא' ("ועבדי דוד מלך עליהם… ודוד עבדי נשיא להם לעולם"). גם במערכת היחסים בינו לבין העם, המתוארת בפסוקים, אפשר להבחין בהבדל: כשהוא מכונה 'מלך' הנביא אומר "מלך עליהם", ואילו כשהוא מכונה 'נשיא', נאמר "נשיא להם".

הפסוקים האלה מבטאים את שני התפקידים שימלא המשיח: מצד אחד הוא יהיה מלך, שתפקידו לכוף את עם-ישראל ללכת בדרך התורה, להילחם באויבי ישראל ולהשליט צדק ויושר בעולם. כמו שהרמב"ם אומר (הלכות מלכים סוף פרק ד), שזה עניינו של מלך בישראל בכלל: "תהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'".

מצד שני, המשיח יהיה גם רועה רוחני ומורה-דרך, שילמד תורה את העם ועל-ידו "תרבה הדעה והחכמה והאמת" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ט הלכה ב). לכן הוא יהיה "בעל חכמה יותר משלמה ונביא גדול… ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגויים לשומעו". על שם פעולתו זו הוא מכונה נשיא, כמו ראש הסנהדרין שנקרא נשיא.

שני התפקידים הללו מיוצגים כיום על-ידי יהודה ויוסף. יהודה, שנשלח על-ידי יעקב "לתקן לו בית-תלמוד, שמשם תצא הוראה" (תנחומא ויגש יב. ילקוט שמעוני רמז קנב. הובא ברש"י בראשית מו,כח), מייצג את ההנהגה התורנית, ואילו יוסף, המשנה למלך במצרים, מייצג את המלכות.

 וזה החידוש שיהיה בביאת המשיח – הקב"ה יחבר את 'עץ יהודה' ואת 'עץ אפרים' ל'עץ אחד', ובמשיח יתמזגו וייכללו שתי תכונות ההנהגה הללו והוא יהיה גם מלך וגם רב ומורה-דרך.

לכן כשהמשיח מוגדר 'מלך' הלשון הוא "מלך עליהם", שכן המלכות, מעצם טבעה, עניינה שלטון על העם, והמלך מרומם ונבדל מהעם. ואילו כשהוא מכונה 'נשיא', נאמר "נשיא להם", כי תפקידו השני של המשיח, היותו רב ומורה-דרך, נעשה מתוך קִרבה אל העם, ולכן הלשון הוא "נשיא להם".

הנשיאות נצחית

אף-על-פי שעיקר חידושו של המשיח הוא בעניין המלכות – שיתקן את העולם כולו להתנהג כראוי ולעבוד את ה' – בכל-זאת יש יתרון מיוחד בעניין הנשיאות והוראת דרך ה'. שכן פעולת המלכות עניינה רק תיקון העולם והכשרתו לתכליתו, אבל לאחר שהפעולה הזאת מסתיימת והעולם מגיע לתיקונו, כבר אין צורך כל-כך בפעולתו של המשיח כמלך, ועיקר תפקידו של המשיח ללמד את העם ולהורותם את דרך ה'.

התכלית האמיתית היא לגלות בעולם את האמת האלוקית, שזה עניינה של הנשיאות. לכן דווקא בעניין הנשיאות נאמר "דוד עבדי נשיא להם לעולם", שכן עיקר הנצחיות של מלכות המשיח אינה בעניין המלכות אלא דווקא בהשפעתו כנשיא ורועה רוחני, ש"ילמד את העם ויורה אותם דרך ה'" (ראה לקוטי שיחות כרך לה, עמ' 206).

בשמן קודשי משחתיו

גואל ישראל בגאולה האחרונה נקרא 'משיח'. בפשטות הכוונה למשיחה בשמן, כמו שנאמר (תהילים פט,כא): "מצאתי דוד עבדי בשמן קָדשי משחתיו". אמנם כל מלכי בית-דוד נושאים עמם את המעלה הזאת של המשיחה ב'שמן המשחה', אבל דווקא הגואל האחרון נקרא על שמה. מכאן שהשמן מבטא את מהותו הפנימית.

על משמעותו הרוחנית של השמן אפשר לעמוד מתוך התבוננות באירועי חנוכה. בחנוכה היה ניצחון גדול ביותר של עם-ישראל על היוונים, אולם כאשר הגמרא (שבת כא,ב) שואלת "מאי (מהו) חנוכה?", אין היא מזכירה כמעט את ניצחון המלחמה ומתמקדת בנס פך השמן: "כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית-חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כוהן גדול; ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

טהרת ה'שמן'

בתורת הקבלה והחסידות השמן מסמל את החכמה. למעשה הדבר רמוז גם בגמרא (מנחות פה,ב): "מתוך שרגילים בשמן זית, חכמה מצויה בהם" – הרי לפנינו הקשר בין שמן לחכמה. שמן בעם-ישראל מסמל את חכמת התורה – "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים". וכאן נטושה המלחמה בין עם-ישראל ליוונים – על טהרתה של חכמת התורה.

מאבק זה בא לידי ביטוי בכך שהיוונים "טימאו כל השמנים". ההקפדה של עם-ישראל להדליק את המנורה בשמן טהור, אין בה לכאורה היגיון. לוּ היו אוכלים את השמן או אפילו מקריבים אותו על-גבי המזבח, יש מקום לדבר על טומאה וטהרה; אך כאשר השמן משמש למאור בלבד – וכי יש הבדל בין אור של שמן טהור לאור של שמן טמא?! הרמב"ם אומר שטומאה וטהרה בכלל "אינם מדברים שדעתו של אדם מכרעתם, והרי הם מכלל החוקים". על-אחת-כמה-וכמה שההקפדה על הדלקת המנורה בשמן טהור דווקא היא דבר על-שכלי לחלוטין. נגד זה התקוממו היוונים – נגד היסוד העל-שכלי שיש בשמן של עם-ישראל, קרי: בחכמת התורה.

מהות המאבק

אולם היהודים ידעו שיש לשמור על טהרתו של ה'שמן'. אמנם התורה היא חכמה, ובתור שכזו היא נתפסת בכלי השכל. היא עצמה אף מחייבת ללמדה ולהבינה כשם שלומדים ומבינים כל דבר-חכמה: צריך ללמוד, להתעמק, להקיש דבר לדבר, להקשות, לתרץ וכו'. כשרב פוסק הלכה, הוא חייב לנמקה בשכל ובהיגיון; אבוי לו אם יפסוק הלכה על-פי השראות 'על-שכליות'.

אף-על-פי-כן יש בתורה יסוד על-שכלי מובהק. יהודי שלומד תורה יודע, שהצד המובן והמושג בתורה אינו אלא חלק ממהותה. התורה, במהותה האמיתית, היא חכמתו של הקב"ה, שלמעלה לגמרי מהשכל ומההבנה האנושיים; אלא שהקב"ה הלביש את חכמתו העצמותית בלבוש שכלי, שאף אנו נוכל להבינה ולתפסה בשכלנו. הכרה זו משנה מהותית את גישתו של יהודי לתורה. אין הוא ניגש אליה כאל כל חכמה ושכל. יש בגישתו יסוד של קדושה, של התבטלות, של טהרה.

דבר זה לא יכלו היוונים לקבל. הם ביקשו לראות בתורה חכמה ושכל ככל החכמות. הם טימאו את השמן, המסמל את התורה. ניצחון החשמונאים הוא ניצחון הקדושה והטהרה, ולאורם אנו לומדים תורה ומקיימים מצוות עד היום הזה.

יסוד זה שבתורה ובמצוות הוא שיתגלה על-ידי משיח-צדקנו. בגאולה תתגלה פנימיות הדברים והכול יראו את המהות האלוקית שבכל דבר, שזה עניינו של השמן. שמן גם רומז ל'רזין דרזין' (סודי-סודות), שאף דבר זה יתגלה על-ידי משיח. לכן שמו העיקרי הוא 'משיח', על שם השמן.