כל אחד ואחד מחודשי השנה מייצג דרך רוחנית וכוחות אלוקיים מיוחדים שמאירים בו. חודש ניסן, החודש הראשון ("ראשון הוא לכם לחודשי השנה"), יש בו מהות מיוחדת, שבאה לידי ביטוי בהיותו חודש הגאולה – "בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל".
דרכה של הגאולה ממצרים מורה על מהותו של חודש ניסן. בני-ישראל, מבחינתם, עדיין לא היו מוכנים לגאולה. מצב העם ערב הגאולה מתואר במילים: "ואת עירום ועריה"; כלומר, חוסר מוכנות מוחלט. לכן היציאה ממצרים הייתה בבחינת 'בריחה' – "כי ברח העם", שכן העם עדיין לא היה בשל להיחלצות עצמית מן הרע ולהתקרבות אל הקדושה.
הגאולה באה כחסד עליון מצד הקב"ה – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם". במקום אחר הגאולה מתוארת במילים: "ואשא אתכם על כנפי נשרים". הקב"ה נאלץ כביכול 'לשלוף' את העם מטומאת מצרים ולשאתו למעלה מחומריות העולם. העם עצמו עדיין לא היה מוכן להתגלות אלוקית כזאת, ולכן היא ניתנה בחסד מלמעלה.
רוח של התעוררות
למתת-חסד יתרון גדול לעומת שכר-עבודה: בעוד הפועל מקבל שכר על-פי מידת עבודתו והשקעתו, כשנותנים מתנת-חינם – לא חייב להיות יחס בין המתנה למעשיו של המקבל. אפשר לתת מתנה ענקית, שהמקבל לא היה יכול להשיגה גם בעבודה של עשרות שנים.
זה יתרונו של חודש ניסן: בחודש זה מאירים אורות אלוקיים עליונים ביותר, שבאים מלמעלה, בלי קשר ישיר למעשיו של האדם. לכן אין אומרים 'תחנון' בכל החודש, כי הדברים שיכולים להיעשות על-ידי אמירת ה'תחנון', נעשים מאליהם מצד גדולתם של ימי ניסן.
בשפת החסידות נקרא ניסן חודש של 'אתערותא דלעילא' (התעוררות מלמעלה). מי שליבו ער לגילויים העליונים חש בחודש זה רוח חדשה של קדושה והתעלות. הוא מלא שמחה של מצווה ועונג בעבודת-ה'. כל זה לא בא מכוחו ומעבודתו, אלא במתת-חסד מלמעלה.
עבודה עצמית
אבל המצב של 'אתערותא דלעילא' אינו קבוע, אלא כוח מאיץ בלבד. ההתעוררות של חודש ניסן איננה של האדם עצמו ואינה מעידה על שינוי מהותי בו. כל עוד הוא נתון להשפעת ההתעוררות העליונה, אכן יש לו חיוּת בלתי-רגילה בעבודת ה', שכן בהיותה מתנה מלמעלה, שאינה תלויה כלל במצבו ובמעשיו של האדם, היא יכולה להיות גבוהה וחזקה מאוד. אבל בסופו של דבר, הוא חי על בסיס כוחות שאינם שלו, שיינטלו ממנו בתום תקופת ההתעוררות העליונה.
בזה יתרונו של חודש אייר, שמייצג את הקצה השני – זה חודש של 'אתערותא דלתתא' (התעוררות מלמטה). בחודש זה מחזירים את האדם למצבו האמיתי ותובעים ממנו להתעלות ולהתרומם בכוחות עצמו. הדבר מתבטא במצוות ספירת העומר (שמתקיימת בכל יום ויום מימי החודש), שבה האדם צריך לתקן ולברר את כל המידות שבנפשו. כאן אין הוא יכול לסמוך על כוחות שבאים מלמעלה, אלא הוא עצמו צריך לבער את הרע שבו ולטהר את נפשו.
וזה יתרונה של הגאולה הקרובה לבוא. אמנם היא תהיה בשובה ונחת – "לא בחיפזון תצאו" (ישעיה נב,יב). היא לא תהיה בבחינת מתת-חסד, שאינה תלויה במצבו של העולם, אלא נזכה לה על-ידי עבודתנו ופעולת הזיכוך שעשינו במשך כל תקופת הגלות. ועם זה אמרו חז"ל "בניסן עתידים להיגאל", כי בגאולה הקרובה ישתלבו שתי המעלות – גילוי מלמעלה ועבודה מלמטה – ואף שהיא תבוא על-ידי הזיכוך של הגלות, עדיין תהיה בניסי-ניסים ובהתגלות אלוקית מופלאה.