Blog

עולם התיקון

בספרי הקבלה והחסידות מופיעים פעמים רבות המושגים 'עולם התוהו', 'עולם התיקון', 'שבירת הכלים'. העולם שלנו נקרא 'עולם התיקון' ומהות עבודתנו כאן לתקן את 'שבירת הכלים' שנגרמה ב'עולם התוהו' – ואז בעצם באה הגאולה.

הבריאה המוּכרת לנו, עם העולמות הרוחניים הקשורים בה, היא למעשה שלב שני של ההתהוות (זה אחד ההסברים להתחלת התורה באות ב', לאמור: הבריאה הזאת היא שלב ב). למעלה מעולמנו זה (ובכלל זה למעלה מהעולמות הרוחניים הקשורים בו) ניצב עולם אחר, שהוא הראשון בסדר ההתהוות. מובן שאין הכוונה לעולם גשמי ומוחשי. העולם שלמעלה מעולמנו הוא עולם רוחני עילאי, שונה במבנהו ובמהותו. זה עולם ה'תוהו'.

כשהכלים נשברים

הגדרתו של עולם התוהו היא: 'אורות מרובים וכלים מועטים'. זה עולם שבו מאירים אורות אלוקיים עליונים ביותר, אולם אין להם כלי-קיבול הולמים. אפשר לדמות זאת לאדם החש בתוכו אמת גדולה וחזקה, אך אין בו היכולת להבינה בשכלו ולבטאה כראוי. זה מצב משובש, שעלול אף לסכן את שפיות דעתו. גם עולם ה'תוהו' הוא עולם בלתי-מסודר ובלתי-יציב, אף-על-פי שמאיר בו אור אלוקי עליון ביותר.

מכאן גם נובע עוד שיבוש בעולם ה'תוהו' – העדר התכללות. אין בו התמזגות של האמת האלוקית על כל חלקיה, אלא כל חלק מאיר בעוצמה רבה, בלי להתחשב כלל בהיבטים אחרים. מידת החסד אומרת: חסד מוחלט; מידת הגבורה אומרת: רק גבורה; וכך המידות האחרות. עולם ה'תוהו' אינו עולם בנוי, הרמוני, אלא יסוד גולמי – בעל עוצמה אדירה.

בעולם זה אירעה 'שבירת הכלים'. הואיל והאורות היו מרובים וגבוהים ואילו הכלים היו מועטים – הם נשברו. במילים אחרות: כל סדר הדברים הנכון השתבש. נוצרו ערבוביה ואי-סדר. ניצוצות אלוקיים עליונים ביותר נפלו למקומות שעל-פי הסדר הנכון לא היו צריכים להימצא בהם.

העולם שלנו נקרא עולם ה'תיקון', מכיוון שהוא אמור לתקן את השיבושים שנגרמו בעולם ה'תוהו'. כאן האורות מועטים, ומשום כך קיימים כאן העלם והסתר, אך לעומת זאת הכלים מרובים. אותם אורות שמאירים בעולם – יש להם כלים הולמים, והדברים מונחים ומסודרים במקומם הראוי. בעולם ה'תיקון' יש גם התכללות והתמזגות של כל המידות, וכל הצדדים יחדיו יוצרים את המבנה השלם.

דורות הכשירו

אולם בעולם ה'תוהו' יש בכל-זאת יתרון – האורות גבוהים ועליונים ביותר, לעומת 'עולם התיקון', שהאור האלוקי שבו מצומצם ומוגבל. כאן נוצרת דילמה: אם אנו רוצים באורות עליונים – אנו מסתכנים ב'שבירת הכלים'; ואם אנו חושבים על יכולת הקיבול של ה'כלים' – אנו מפסידים את עוצמתם של האורות העליונים.

בזה טמונה מעלתה של הגאולה האמיתית והשלמה – יתמזגו בה שתי המעלות של עולם ה'תוהו' וה'תיקון': האורות יהיו עליונים ביותר, ובה-בשעה יתלבשו בכלים הולמים, שימנעו מצב של 'שבירת הכלים'. דבר זה הושג בעיקר על-ידי דורות של יהודים שעסקו בלימוד התורה ובקיום המצוות בכל קצווי תבל. בעבודה זו נגאלו ניצוצות הקדושה שנפלו ב'שבירת הכלים', ובה-בעת הורחבו 'כלי-הקיבול' של העולם (בכוח התורה ומצוותיה), עד שהעולם כבר מסוגל לקבל את 'האורות העליונים' של 'עולם התוהו' בתוך ה'כלים דתיקון' של העולם הזה.

גאולה מתוך שלום

כאשר ביקש דוד המלך לבנות את בית-המקדש, אמר לו הקב"ה: "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפניי" (דברי-הימים-א כב,ח, וכן בהמשך כח,ג). המפרשים (מצודת-דוד ורד"ק שם) מסבירים, שאף-על-פי שהמלחמות שנלחם דוד המלך היו מלחמות ה', מלחמות צודקות והכרחיות, בכל-זאת היה בכך פגם לעניין בניין בית-המקדש, "שהוא לשלום ולכפרת-עוון ולעטרת-תפילה".

לאור זאת נשאלת השאלה, איך יוכל המלך המשיח לבנות את בית-המקדש השלישי, והרי אף הוא יצטרך לנהל מלחמות? כשמעיינים ברמב"ם (הלכות מלכים פרק יא הלכה ד) רואים שהוא מונה את מלחמותיו של המשיח בשורה אחת עם בניין בית-המקדש שיהיה על-ידו: "ויילחם מלחמות ה'… וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו". ולכאורה, איך המלחמות הללו משתלבות עם בניין בית-המקדש?

כוחו של שלמה

הרבי מליובאוויטש (ספר השיחות תשמ"ט כרך א, עמ' 119) מסביר שעל זה רמז הרמב"ם בדבריו (פירוש המשניות סנהדרין, פרק חלק יסוד הי"ב), שהמשיח יבוא "מבית דוד ומזרע שלמה". בכך רמז הרמב"ם, שמשיח-צדקנו ימזג את המעלות של דוד ושלמה גם יחד. מעלתו של דוד המלך היא המלכות ("דוד מלך ישראל"), וממנו ניתנת המלוכה לזרעו אחריו, ובכלל זה למלך המשיח, אולם מעלתו של שלמה היא השלום והמנוחה – ואף מעלה זו תינתן למלך המשיח.

דוד המלך השיג את ניצחונו על האומות שסביביו על-ידי מלחמות, ואילו שלמה השיג את הכנעת האומות בכוח גדולתו הרוחנית. בזכות חכמתו העצומה התבטלו כלפיו מלכי האומות וקיבלו עליהם את מרותו, עד שאפילו מלכת שבא הרחוקה באה להיווכח בחכמתו ונשאה עמה מתנות יקרות (מלכים-א י). זו שליטה שמקורה רוחני-אלוקי.

לכן נאמר שאילו זכינו הייתה מלכות שלמה נהפכת לשלמות המלכות, ובית-המקדש הראשון היה נשאר בית נצחי והגאולה האמיתית והשלמה הייתה באה כבר אז, שכן תקופת שלמה הייתה הקרובה ביותר לימות המשיח. אלא שהתערבבו דברים לא-רצויים, ולכן נקרעה הממלכה בתחילה, ואחר-כך היה החורבן, ואחריו באו חורבן הבית השני והגלות הזאת, שרק לאחריה תהיה שלמות המלכות ושלמותו של בית-המקדש.

הכנעה בשלום

זו המשמעות הפנימית בדברי הרמב"ם, שהמשיח יהיה "מזרע שלמה". מכיוון שהמלך המשיח יזכה ל"ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה וגו'" (ישעיה יא,ב), יהיה חכם גדול אף משלמה המלך (כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ט, הלכה ב: "אותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יותר משלמה"), ובכוח חכמתו העצומה ורוח ה' שתנוח עליו יביא את הכנעת אומות-העולם בלי שפיכות-דמים.

כאשר יתגלה המלך המשיח יכירו בגדולתו העצומה לא רק היהודים, אלא גם הגויים יתבטלו לפניו ויקבלו עליהם את מרותו. הללו יכירו ויחושו באור הגדול הבוקע ממנו, ובכך שהוא משמש מגדלור של צדק ויושר לאנושות כולה. לכן, לא יעמדו בדרכו, ולא זו בלבד אלא אף יסייעו לו בפעולותיו.

עם זה, מדברי הנביאים וממדרשי חז"ל נראה שבכל-זאת יישארו גויים שלא יקבלו עליהם את מרותו של המלך המשיח ואף יתנגדו לו. באלה אכן יצטרך להילחם, אך לאו-דווקא באמצעים פיזיים, אלא כלשון הנביא: "והִכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע". וכך יוכל המשיח לבנות את בית-המקדש השלישי, מתוך מנוחה ושלום.

שילוב הדרכים

ארבע גלויות גלה עם-ישראל, אך יש קשר מיוחד בין הגלות הראשונה לגלות האחרונה ובין הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה. הגאולה ממצרים והגאולה הקרובה הן חטיבה אחת, שלמות אחת – גאולת מצרים היא ההתחלה, והגאולה הקרובה היא סיומו של התהליך כולו. לכן נאמר (מיכה ז,טו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכמו-כן אמרו חז"ל (שמות-רבה פ"ב,ד): "גואל ראשון הוא גואל אחרון", כי זו שלמות אחת.

מן המשותף לשתי הגאולות: שלא כגאולות מבבל, מפרס ומדי ומיוון – שגם לאחר הגאולה היו יהודים שנשארו בגלות – בגאולת מצרים לא נשאר אפילו יהודי אחד במצרים, וכך יהיה גם בגאולה העתידה. עוד דבר משותף הוא הדגש על גאולה של הציבור כגוף אחד, ולא של יחידים: ממצרים יצאו בני-ישראל כשהם "צבאות ה'", ועל הגאולה העתידה נאמר: "קהל גדול ישובו הנה" – גאולה של ציבור וקהל.

בריחה והפיכה

לצד הדברים המשותפים לשתי הגאולות, הן מייצגות מהויות נבדלות. אחד הביטויים לכך הוא השוני בדרך הגאולה: גאולת מצרים באה בחיפזון – "כי ברח העם" (שמות יד,ה) – ואילו הגאולה העתידה תבוא בשובה ונחת – "לא בחיפזון תצאו" (ישעיה נב,יב).

רבנו הזקן מסביר זאת בספר התניא (פרק לא. וראה לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 35), שהבריחה ממצרים מציינת בריחה מהרע. הם היו חייבים 'לברוח', משום שעדיין היה להם קשר אל הרע – "הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתוקפו". אך בגאולה העתידה לא יהיה עוד רע, משום שיתקיים "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג,ב), וממילא לא תהיה שום סיבה לברוח.

בשפת החסידות, אלה שתי דרכי התמודדות עם הרע – 'אתכפיא' ו'אתהפכא'. הדרך הראשונה ('אתכפיא') היא כפיית הרע, מלחמה מתמדת בו. הרע קיים במלוא תוקפו, מנסה להפריע, ואילו האדם מתגבר עליו, מתמודד עמו וכופה את הטוב על הרע. הדרך השנייה ('אתהפכא') היא הפיכת הרע לטוב. האדם מתגבר כל-כך על הרע, עד שהוא משנה את מהותו לטוב. כבר אין מלחמה, כי כבר אין שום משיכה לכיוון השלילי.

יציאת מצרים הייתה ניצחון של הדרך הראשונה – הטוב גבר על הרע, ניצח אותו, עד שהרע נאלץ להיכנע ולוותר. הרע נשאר רע, אלא שנוצח. לכן נאלצו בני-ישראל לברוח ממצרים, כדי שלא ליפול שוב לזרועות הרע. אבל הגאולה העתידה מבטאת ניצחון בדרך השנייה – הפיכת הרע לטוב. העולם יתוקן, כל הרע שבו ייעלם, ויישאר רק טוב צרוף. ממילא ייעלם הצורך להילחם ברע ולהתמודד עמו, ולכן לא יהיה עוד צורך בבריחה וב'חיפזון'.

שתי מעלות

מתברר שיש מעלה בכל אחת משתי הדרכים ונדרש שילוב של שתי הגאולות זו בזו. עניין זה נרמז בפסוק (בראשית מו,ד) "ואנכי אעלך גם עלה" – שתי עליות, האחת כנגד הגאולה ממצרים והאחת כנגד הגאולה העתידה. כאן רואים כי הגאולה העתידה רמוזה גם בגאולת מצרים. ומצד שני נאמר, שגם בימות המשיח יזכירו את יציאת מצרים, שכן יש מעלה מיוחדת בדרך הגאולה ממצרים.

להפיכת הרע לטוב מעלה ברורה, כי היא מבטאת את האחדות האלוקית של העולם ואת השלטון המוחלט של הטוב. אבל יש יתרון גם לכפיית הטוב על הרע – זה היתרון שבמאבק, בהתמודדות, ביגיעה הפנימית להילחם ברע, בהתבטלות לקב"ה על-אף הרצונות האישיים והנטיות הטבעיות. בגאולה העתידה ישתלבו שתי המעלות הללו, ולכן היא תהיה גאולה שלמה..

קרבנות לעתיד

הרמב"ם פותח  את הגדרת תפקידו של המשיח במילים האלה (בתחילת פרק יא מהלכות מלכים): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה… ובונה המקדש… וחוזרין כל המשפטים… מקריבין קרבנות וכו'". ואכן, כשאנו מבקשים על הגאולה ועל בניין בית-המקדש, העיקר הוא – חזרת הקרבנות.

קין והבל, נוח, האבות – כולם הקריבו קרבנות. אחת העבודות העיקריות של המשכן והמקדש הייתה הקרבת קרבנות. וגם עכשיו, התפילות שאנו מתפללים אינן אלא תחליף – לא-מושלם – לקרבנות שהיו מקריבים בבית-המקדש.

בעניין הקרבנות מילה אחת חוזרת ונשנית הן אצל מפרשי התורה הן בספרי הקבלה – 'סוד'. הרמב"ן אומר (פירושו לויקרא א,ט): "יש בקרבנות סוד נעלם". בזוהר (חלק ב, רלט,א) הקרבן מכונה: "רזא דקורבנא" (=סוד הקרבן). דיי בכך להמחיש את רום-מעלתו של הקרבן.

קרבן – מלשון קירוב

בקרבן שני מרכיבים בסיסיים: א) הקרבן עצמו – בהמה מן החי או מנחה מן הצומח; ב) המעורבות של האדם המקריב. מעורבות זו של האדם אינה רק הבאת הקרבן, אלא גם התייחסות נפשית עמוקה. הרמב"ן אומר שכאשר אדם מביא קרבן, עליו לחשוב שכל מה שנעשה עכשיו בקרבן, בעצם היה צריך להיעשות בו-עצמו, אלא שבחסד הבורא ניתן לו הקרבן חילוף ותמורה. מחשבה זו צריכה להביאו לידי התעוררות נפשית עמוקה, ועליו לחוש כאילו הוא מקריב את נפשו לקב"ה.

במובן זה אפשר להקריב קרבן גם בימינו. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה וגו'", תורת החסידות שואלת (לקוטי תורה ויקרא ב,ב): למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"? אלא שהקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש – עליכם להקריב את נפשכם קרבן לה'. ואיזו נפש? "מן הבהמה" – הנפש הבהמית שבכל אדם. את הנפש הזאת יש 'לשרוף' באש האהבה לה', עד שגם היא תבוא לידי אהבת ה'.

זו המשמעות הרוחנית, הנצחית, של הקרבן – קרבן מלשון 'קירוב', להתקרב אל ה'. להצית אש של אהבה לה' גם בנפש הבהמית (כדברי חז"ל על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" – "בשני יצריך"), שגם הנפש הבהמית תאהב את ה' ותכלה אליו. דבר זה נעשה בעת התפילה, שאז האדם מעורר בליבו אש של אהבה לקב"ה, ושואף להדביק באש הזאת גם את הנפש הבהמית. לכן התפילות הן "במקום קרבנות".

החזרת הסדר ששובש

אך הקרבן איננו תהליך נפשי או סמלי בלבד. המרכיב הגשמי – של הקרבת בהמה או מנחה – חשוב עד מאוד. הזוהר אומר: "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף" (=סוד הקרבן עולה עד סוד האין-סוף). הביטויים שנאמרים בתורה על הקרבנות מדהימים: הקרבן מכונה "לחמי" – 'לחמו', כביכול, של הקב"ה. הקרבן הוא "ריח ניחוח לה'" – "נחת-רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני".

הקרבן אף מעורר רצון חדש אצל הקב"ה – "ונרצה לו". כמו-כן אנו רואים שבקרבנות מוזכר תמיד שם הוי'ה דווקא, שהוא שם-העצם, ולא השמות האחרים. כל זה משקף את ערכו העצום של הקרבן הגשמי.

כאן אנו מגיעים אל 'סוד הקרבן'. כדי להבינו, צריך לדעת מעט על מבנה העולמות הרוחניים. הנקודה היא, שהקרבן מחזיר את העולם לסדר הנכון ששובש. בחי ובצומח יש ניצוץ רוחני ממקור נעלה ביותר. כשאדם נוטל בהמה ומביאה קרבן, הוא מעלה את נפשה לשורשה האלוקי, ועל-ידי כך שופע מהקב"ה אור אין-סופי לעולם. בזמן בית-המקדש עמד העולם בדרגה גבוהה לאין-ערוך בזכות השפע האלוקי שבא על-ידי הקרבנות, ובביאת המשיח יחזרו הדברים לקדמותם, אלא שפי כמה וכמה פעמים.

עושים תשובה ונגאלים

הגאולה תלויה בתשובה, כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". אולם יש לברר מהי אותה תשובה שדרושה להבאת הגאולה. .

בגמרא (סנהדרין צז,ב) יש מחלוקת בעניין זה בין רבי אליעזר לרבי יהושע: "ר' אליעזר אומר, אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". רבי יהושע אינו חולק על עצם הצורך בתשובה לפני הגאולה, אלא על מה שרבי אליעזר אומר "אם לאו – אין נגאלין". לדעתו, כשיגיע זמן הגאולה, שום דבר לא יוכל לעכב אותה; אם ישראל יעשו תשובה מעצמם – מה טוב, ואם לאו – יאלץ אותם הקב"ה לשוב בתשובה ולהיגאל: "הקב"ה מעמיד להן מלך שגזֵרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".

המשיח מעורר

הרמב"ם (שם) קובע כך בפסק-הלכה: "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין". כלומר, הגאולה תבוא לאחר שעם-ישראל ישוב בתשובה, והתורה הבטיחה שבסוף הגלות ישוב העם בתשובה. אלא שניתנה לנו הברירה לשוב בתשובה בעצמנו, או לחכות שהקב"ה ייצור נסיבות שיאלצו אותנו לשוב בתשובה.

תמונת-המצב שמצטיירת אפוא על-פי דברי חז"ל היא, שבתקופה המקדימה את ביאת המשיח תחול הידרדרות קשה בשמירת התורה והמצוות, ואף ירידה במוסריות אנושית בכלל. אלה הסימנים המאפיינים את תקופת 'עקבתא דמשיחא'. ואז, כשהמצב מגיע לשפל המדרגה, מתחוללת התשובה שמביאה את הגאולה.

מי שמתחיל לעורר את העם לתשובה הוא המשיח עצמו. מאחר שמדובר על הזמן הקודם לגאולה, ברור שהמשיח טרם נתגלה כמשיח, אבל הוא כבר פועל ב"יכוף כל ישראל לילך בה (בדרך התורה) ולחזק בדקה" (כפי שמתאר הרמב"ם את סימני המשיח לפני התגלותו). ואז, אם עם-ישראל מתעורר בתשובה – באה הגאולה מיד, בלי ייסורים מיותרים, אבל אם הקריאה לתשובה אינה נענית, עושה הקב"ה דברים שמאלצים את העם לשוב בתשובה.

סימני טהרה

אולם כאן נשאלת השאלה, לאיזה סוג של תשובה ממתין הקב"ה כדי שתבוא הגאולה. האם הכוונה שעם-ישראל כולו צריך לחזור לשמירת התורה והמצוות, ועד אז לא יכולה לבוא הגאולה?! גם מושג זה עצמו טעון בירור – מהי רמת שמירת התורה והמצוות שנדרשת לגאולה, וכי יש הכרח שכל ישראל יהיו צדיקים גמורים עוד לפני הגאולה?!

בעל 'מנחת אלעזר' כותב בפירוש ('דברי תורה' מהדורה ג,כד), שהטיעון "שהגאולה מתעכבת עד שישובו כל ישראל, זהו נגד מקראות רבים", והוא מביא ראיה מסימני חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא', ש"אדרבה, יהיה רוב פני הדור כן (=במצב של "חוצפא יסגי" ושאר הסימנים השליליים). אם-כן, איך יהיה זה דורו של משיח, הרי יעכבו מלבוא משיח עד שישובו כולם ויהיו צדיקים כולם!", והוא מסיים: "אלא ודאי כי הדברים הנ"ל הם הבל וריק וכזב".

ה'כלי-יקר' (סוף פרשת שמות) אומר: "מיד כאשר תגמור בליבך לשוב בתשובה שלמה עד ה', אף-על-פי שעדיין לא עשית הדבר הראוי להיעשות בפועל" – כבר תבוא הגאולה. אם רק "יראה ה' בך סימני טהרה, שנכון ליבך אל ה', אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצוותיו – מכל-מקום, תיכף 'ושב ה' אלוקיך את שבותך'". כלומר, התשובה יכולה להיות כהרף-עין: רגע של התעוררות ותפנית ('תשובה' מלשון פנייה) אל ה' – "ומיד הן נגאלין" (תורה-אור וארא נז,ד).

לגלות את המשיח שבנו

נאמר בספרים שכל יהודי יכול לקרב את הגאולה, וזאת משום שבכל יהודי מצוי 'ניצוץ משיח'. כשהיהודי מגלה וגואל את ה'ניצוץ משיח' שבקרבו, הוא מביא גאולה לעצמו, ובהיותו חלק מעם-ישראל – גם מקרב את הגאולה הכללית. .

ה'ניצוץ' הזה מכונה בשפת הקבלה והחסידות 'יחידה' שבנפש. המושג הזה מופיע לראשונה במדרש-רבה (יד,יא): "חמישה שמות נקראו לה (לנשמה) – נפש רוח נשמה יחידה חיה" (בחסידות הסדר הוא 'חיה' ואחר-כך 'יחידה'). אלה לא רק שמות ומילים נרדפות, אלא חמישה רבדים שקיימים בנשמה; חמש דרגות, זו למעלה מזו.

שלוש הדרגות הראשונות – 'נפש', 'רוח', 'נשמה' – הן הרבדים הגלויים והנתפסים של הנשמה. 'נפש' זו הדרגה שמחיה את הגוף ואת כוחות העשייה. 'רוח' קשורה לתחום הרגשות. 'נשמה' היא המקור לכוחות השכליים של האדם. למעלה מזה עומדות הדרגות 'חיה' ו'יחידה', שאין להן לבוש מוגדר. הן בבחינת רבדים על-שכליים, בלתי-מוגבלים ואין-סופיים שבנשמת היהודי.

איך מגלים

בדרך-כלל האדם עובד את ה' באמצעות הדרגות הנמוכות יותר של הנשמה. רוב בני-האדם עובדים את ה' באמצעות ה'נפש' – בעשייה בלבד. יהודים בעלי דרגה עובדים את ה' גם באמצעות ה'רוח' – מתוך אהבת ה' ויראתו. למעלה מזה הם מי שעובדים את ה' על-ידי ה'נשמה' – מתוך התבוננות שכלית שמולידה רגשות של אהבה ויראה.

אך עבודה זו, מעצם מהותה, היא מוגבלת. מכיוון שהכוחות 'נפש', 'רוח' ו'נשמה' הם כוחות מוגדרים ומוגבלים, ממילא גם עבודת ה' הנובעת מהם מדודה ומוגבלת. לכן יכולים לחול בה שינויים ועליות וירידות.

הכוחות העליונים יותר שבנשמה – 'חיה' ו'יחידה' – הם בלתי-מושגים בדרך-כלל. הם מבטאים את היכולת הבלתי-מוגבלת של האדם – את יכולתו להתרומם מעל מגבלות הטבע והבריאה. לכן אלה כוחות עמוקים מאוד, שרק במאמץ רב אפשר להגיע אליהם. ובין שני הכוחות הללו עצמם, 'יחידה' היא בלתי-מושגת כלל.

דרגת ה'יחידה' אינה מתגלה (במוּדע) במהלך החיים השגרתי. היא באה לידי ביטוי כאשר מנסים לפגוע בעצם הקשר של יהודי עם הקב"ה. למשל, כשמעמידים יהודי בניסיון של עבודה-זרה. או-אז מתגלה דרגת ה'יחידה', מתעוררת נקודת היהדות, ומביאה את האדם לידי מסירות-נפש בפועל.

יום הגילוי

זה ה'ניצוץ משיח' שטמון בכל יהודי. כאשר מתגלה ניצוץ זה, זוכה האדם לגאולה פרטית. הוא נגאל מכל המגבלות הטבעיות, מכל ההרגלים וההשפעות החיצוניות והפנימיות, ומצליח לממש במלוא השלמות את רצונותיה של נשמתו.

וכשם שדרגת ה'יחידה' שבנפש כל יהודי היא 'ניצוץ משיח', כך דרגת ה'יחידה' הכללית של עם-ישראל – אותה נשמה כללית גדולה ואין-סופית, שהיא ה'עצם' של כל נשמות ישראל – היא נשמת משיח. כאשר נשמה זו מתגלה בגופו של משיח-צדקנו, באה הגאולה הכללית. וככל שיותר יהודים מגלים את עצם נשמתם, את 'ניצוץ משיח' שבקירבם, כך מתקרבת התגלותה של נשמת משיח הכללית.

לכך יש קשר מיוחד ליום-הכיפורים. זה היום היחיד בשנה שבו מתפללים חמש תפילות, כנגד חמש הדרגות שבנשמה. התפילה החמישית, תפילת 'נעילה', מכוּונת כנגד ה'יחידה', ובה ניתן לכל יהודי כוח מיוחד לגלות את עצם נשמתו, את ה'ניצוץ משיח' שבקירבו. כאשר יהודי מכריז בסוף התפילה: "שמע ישראל", "ה' הוא האלוקים" – ברגע זה מאירה בו ה'יחידה' שבנפשו וזו עת רצון מיוחדת להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

צדקה וגאולה

צדקה וגאולה

למצוות הצדקה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה. כך אמרו חז"ל (בבא-בתרא י,א): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", וזאת על-פי הפסוק (ישעיה נו,א): "שמרו משפט ועשו צדקה, כי קרובה ישועתי לבוא". עוד נאמר בגמרא (שבת קלט,א): "אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר (ישעיה א,כז): ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

בספר ה'תניא' (פרק לז) מודגשת העובדה, שבכל התלמוד הירושלמי נקראת הצדקה 'מצווה' סתם. הדבר מוסבר בכך, שהצדקה הוא "עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה". במקום אחר (איגרת-הקודש פרק ט) מבואר ש"עיקר עבודת-ה' בעיתים הללו, בעקבות משיחא, היא עבודת הצדקה". מה יש במצוות הצדקה שאין בכל המצוות?

צדקה – נתינת החיים

את מעלתה המיוחדת של הצדקה אפשר לראות בשלושה מישורים. האחד – בהשפעה המזככת שיש לה על נפש האדם; השני – בבירור חומריות העולם ובהשכנת הקדושה בתוכו; והשלישי – בשפע האלוקי העצום ששופע בזכותה לעולם.

מעלתה של הצדקה בזיכוך נפש האדם היא, שכל מצווה מזככת ומקדשת חלק מוגדר של הנפש, אותו חלק הקשור באותה מצווה, ואילו הצדקה מרוממת ומעלה את הנפש כולה. הדבר נובע מההתקשרות הנפשית העמוקה של האדם עם כספו. לא לשווא אמרו חז"ל, שיש מי שממונם חביב עליהם יותר מגופם. הלהיטות הרבה של בני-האדם אחר הכסף אינה מקרית. את הכסף האדם משיג בעמלו ובזיעת-אפיו, והכסף גם נתפס כביטוי ליכולתו לחיות, ליהנות, לעשות דברים. מבחינות רבות, הכסף הוא החיים.

כאשר אדם נותן מכספו למטרות צדקה, הוא נותן בכך את נפשו, את חייו. במקום להנות את עצמו ולענג את גופו, הוא נותן כסף זה לצדקה. בעצם, הוא נתן בזה חלק מהתענוג שלו וממאווייו הנפשיים. הצדקה מבטאת אפוא יותר מכל מצווה אחרת את מסירת הנפש ותענוגותיה לקב"ה. על-כן היא יוצרת הזדככות כללית בכל הנפש.

השפעת הצדקה על הנפש גדולה כל-כך, עד שבדורות האחרונים, כשנתקטנו המוחות והלבבות, וקשה להגיע לדבקות בקב"ה על-ידי עבודת המוח והלב, הרי העצה שניתנת לאדם שרוצה לדבוק בקב"ה היא – להרבות בצדקה. על-ידי הצדקה הוא "זובח את יצרו", הופך את חשכת הנפש הבהמית לאור ולקדושה, ומגיע לדבקות עם הקב"ה.

שפע מלמעלה

נוסף על כך יש בצדקה מעלה מיוחדת מבחינת זיכוך חומריות העולם. חלק חשוב מחייו של אדם מופנה לעבודה ולהשגת פרנסה. העיסוק בהשגת פרנסה מקיף את כל תחומי החיים והעולם. כשיהודי מפריש מממונו לצדקה, בכך הוא מגלה כי כל העיסוק בפרנסה נעשה מתוך כוונה לעבוד את ה', ועל-ידי כך כל עבודתו עולה לקדושה. יוצא אפוא, שהצדקה מרימה ומזככת את כל חלקי העולם, שמתוכם הושג הכסף שהופנה לצדקה.

המישור השלישי, שבו אנו רואים את מעלת הצדקה, הוא בשפע האלוקי שהיא מורידה לעולם. הקב"ה קבע את סדר העולם כך, שכל שפע מלמעלה יבוא בהקדמת פעולה ממשית מצד האדם. כל מצווה מביאה שפע מיוחד, הקשור באופייה ובמהותה של המצווה. בצדקה הדבר פועל ביתר שאת וביתר עוז. כשאדם נותן מממונו לצדקה – הוא מעורר שפע אלוקי רב ועצום מלמעלה, וככל שהוא מדקדק פחות במתן הצדקה, מדקדקים עמו פחות מלמעלה, והשפע האלוקי שניתן לו ולעולם בכלל, מדוד ומוגבל פחות.

לכן, בימים האלה, כשאנו מצפים יום-יום לבוא הגאולה, חשוב להרבות ביותר בצדקה, שהיא המביאה את חסד ה' ובזכותה תבוא הגאולה במהרה בימינו..

ביטול סיבת הגלות

אחד הדברים העיקריים שמזרזים את הגאולה הוא אהבת-ישראל. על-ידה גם מתקנים את סיבת החורבן והגלות (שנאת-חינם), וכאשר בטלה הסיבה, ממילא מתבטלת גם התוצאה..

הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" עשוי להישמע כמליצה נאה בלבד. וכי אפשר לדרוש מבן-אדם לאהוב מישהו אחר באותה מידה שהוא אוהב את עצמו? אפשר, לכל היותר, לדרוש ממנו לאהוב גם את הזולת, אבל לא 'כמוך'!

תורת החסידות אינה רואה בצו זה מליצה בלבד, אלא משימה מעשית בהחלט שהתורה מטילה על היהודי. כדי להבין זאת עלינו לרדת תחילה לשורש הדברים.

אהבה בלי סיבות

כשאדם אומר שהוא אוהב אדם אחר, למה הוא אוהב אותו? אפשר להעלות כמה אפשרויות: הלה הוא איש-שיחה נעים; הוא ניחן בשכל ישר ובעצות נבונות; יש לו לב טוב; הוא אדם חרוץ ומצליח; וכיוצא-בזה. כל אלה סיבות ראויות שבגללן בני-אדם אוהבים את זולתם.

אך לאמיתו של דבר אהבה כזאת אינה אהבה אמיתית. היא דומה מאוד לילד ש'אוהב' סוכרייה: מה הוא עושה לסוכרייה שהוא אוהב כל-כך – מוצץ ובולע אותה… גם האהבה הנובעת מסיבות כגון אלה שנמנו לעיל – אינה אהבה אמיתית לזולת. האיש אוהב את ההנאה שהוא מפיק מהזולת, ולא אותו-עצמו. בעצם, הוא אוהב את עצמו.

כל עוד אלה מושגי ה'אהבה', נשאר ה'אני' האישי במרכז. האדם אינו יוצא מתוך עצמו, אלא 'אוהב' רק את מי שמביאים לו תועלת (ואין כל הבדל איזו תועלת). ודאי שבמצב כזה אין מה לדבר על 'ואהבת לרעך כמוך', שהרי כל אהבת הזולת במקרה כזה לא נועדה אלא לשרת את הצרכים האישיים, ולא ייתכן שאהבה זו תהיה גדולה מהאהבה העצמית.

אבל יש סוג אחר של אהבה. זו אהבה שאין לה 'סיבות'. כשהורים אומרים שהם אוהבים את בנם, הם לא יסבירו את אהבתם ב'סיבות' כלשהן. הם אינם אוהבים אותו מפני שהוא פיקח או נחמד או חרוץ. הם יאהבו אותו גם אם לא יהיה כזה. הם אוהבים אותו מפני שהוא בנם.

מכיוון שזו אהבה שאין לה 'סיבות', היא גם גדולה מהאהבה שההורים אוהבים את עצמם. עובדה, בצרכים שלהם-עצמם ההורים עשויים לחסוך ולהחליט לוותר על מילוי צורך כלשהו, גם אם הוא חיוני; אבל בשביל הילדים הם עושים הכול. גדולה מזו, הורים גם מוכנים למסור את נפשם למען ילדיהם. כי זו אהבה שאינה תלויה בסיבות כלשהן, ומשום כך היא בלתי-מוגבלת.

הזולת אינו זולת

אך כיצד אפשר לאהוב אדם זר באהבה כעין זו שבין הורים לילדיהם? האמת היא שמבחינת הגוף הגשמי הדבר בלתי-אפשרי. הגוף מכיר רק את עצמו, והוא מסוגל לאהוב רק מה שמשרת אותו. אין הוא יכול לאהוב אהבה אמיתית משהו שמחוצה לו. אבל יש לנו גם נפש, נשמה, ומבחינת הנשמה אין שום מניעה לאהוב יהודי שני (נשמה שנייה) אהבה אמיתית. מבחינת הנשמה אין הפרדה בין נשמה אחת לשנייה; כל נשמות ישראל הן כביכול נשמה אחת גדולה, מאוחדת. הנשמה השנייה אינה 'זרה' לראשונה; היא מאוחדת עמה באחדות שאין למעלה ממנה.

הגברת הנפש על הגוף והאחדות עם כל ישראל הן הכלי לגילוי אור הגאולה האמיתית והשלמה.

זו אחת המצוות הגדולות ויש בה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה, וכפי שנאמר (ישעיה א,כז): "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". וכן אמרו חז"ל (בבא-בתרא י,א): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". יש לתת צדקה בכל יום חול (בערבי שבתות וחגים – לתרום סכום כפול, גם עבור השבת או החג). חשוב מאוד שתימצא בבית קופת-צדקה, אשר לתוכה אפשר לתרום מדי פעם. גם במכונית מומלץ להחזיק קופת-צדקה.

שמחה

רק בזמן הגאולה תהיה השמחה שלמה, כפי שנאמר (תהילים קכו,ב): "אז יימלא שחוק פינו", ועל-ידי השמחה אנו מושכים את הגאולה אלינו. רמז לכוחה של השמחה אפשר למצוא גם בכך, שאותיות-היסוד של המילה שמחה – שמח, הן אותיות-היסוד של המילה משיח – משח. כמו-כן, 'משיח' מורכב מאותיות – ישמח.

פנימיות התורה

לימוד תורת החסידות, פנימיות התורה, יש בו סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה. תורה זו, שהייתה נסתרת שנים רבות, נתגלתה על-ידי האריז"ל, ואחר-כך על-ידי הבעל-שם-טוב ותלמידיו, דווקא משום שהיא בבחינת הכנה לקראת הגאולה, והיא כעין 'טעימה' מהתורה שתתגלה בשלמותה בימות המשיח.

תשובה

חז"ל אמרו: "ישראל עושים תשובה – ומיד הם נגאלים". תשובה אין פירושה דווקא מהפכים דרמטיים. מהות התשובה – תפנית, החלטה שמקבל האדם להשתפר, לתקן את עצמו. כל פעולה קטנה וכל מעשה טוב, זה חלק מהתשובה שיכולה להביא את הגאולה.

יחדיו נהיה שותפים בתהליך הגאולה!

מתכון לגאולה

איך מתכוננים?

הגאולה היא לא בשמים, וכל מעשה טוב מזרז את בואה. צריך להתמלא ציפייה, ללמוד את ענייני הגאולה ולהבין את משמעות התקופה שבה זכינו לחיותחשוב להקפיד במיוחד על מצוות ומעשים טובים המזרזים את הגאולה.

כולנו יכולים לזרז את הגאולה וכולנו צריכים להתכונן לקראתה. הרי עוד מעט היא תבוא, וכל אחד ואחד מאיתנו ודאי ירצה להרגיש שעשה משהו לקראת היום הגדול.

הרבי מליובאוויטש הצביע על כמה דרכים שבאמצעותן יש להתכונן לגאולה:

  • מודעות נפשית – פשוט להיות מוכנים לכך, לחשוב על כך, להרגיש כפי שצריך להרגיש בתקופה כה מופלאה.
  • ציפייה דרוכה– עצם הציפייה לבוא הגאולה – מזרזת אותה. אם המשיח מתמהמה – אנו מגבירים את ציפייתנו לבואו. אנו יודעים ומאמינים שהגאולה קרובה-קרובה, ועלינו להתמלא ציפייה ותקווה.
  • עיון בנושאי הגאולה – ללמוד ולהכיר את הנושאים של ביאת המשיח והגאולה. עכשיו, לקראת הגאולה, עלינו ללמוד את המקורות הדנים בסוגיות אלה, כדי שנדע לקרוא נכון את האירועים המתרחשים סביבנו.
  • לבקש – גאולת מצרים באה כאשר עם-ישראל זעק אל ה' וביקש להיגאל. גם אנו צריכים לפנות לקב"ה בתפילה ובבקשה שימהר לשלוח לנו את משיח-צדקנו ולהביא את הגאולה, כי חבל על כל יום שהגאולה מתמהמהת.
  • מעשים טובים – מי יודע, אולי חסרה רק פעולה טובה אחת שלך, כדי שתבוא הגאולה? עלינו להוסיף במעשים טובים – בין אדם לחברו ובין אדם למקום – מתוך כוונה מיוחדת להחיש את הגאולה. כל מעשה טוב, כל עזרה לזולת, כל פרוטה שתורמים למטרות צדקה, כל הוספה בלימוד תורה ובקיום מצוות וכדומה – מקרבים את הגאולה.

מצוות לזירוז הגאולה

חז"ל ציינו כמה מצוות שיש בהן סגולה מיוחדת לקירוב הגאולה. נציין כמה מהן:

אהבת-ישראל

מאחר שהחורבן נגרם בעוון שנאת-חינם, תקנתו היא על-ידי אהבת-חינם. אהבת-חינם פירושה – אהבה ללא תמורה. מניעת שנאה ומחלוקת היא גם הכנה לימות המשיח, שבהם לא יהיו שנאות ומלחמות. יש לאהוב יהודי גם אם קשה למצוא סיבות לאהבו. יש לאהבו כי הוא יהודי, אח – יהיו תכונותיו אשר יהיו ויהיו מעשיו אשר יהיו.

צדקה

זו אחת המצוות הגדולות ויש בה סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה, וכפי שנאמר (ישעיה א,כז): "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". וכן אמרו חז"ל (בבא-בתרא י,א): "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". יש לתת צדקה בכל יום חול (בערבי שבתות וחגים – לתרום סכום כפול, גם עבור השבת או החג). חשוב מאוד שתימצא בבית קופת-צדקה, אשר לתוכה אפשר לתרום מדי פעם. גם במכונית מומלץ להחזיק קופת-צדקה.

שמחה

רק בזמן הגאולה תהיה השמחה שלמה, כפי שנאמר (תהילים קכו,ב): "אז יימלא שחוק פינו", ועל-ידי השמחה אנו מושכים את הגאולה אלינו. רמז לכוחה של השמחה אפשר למצוא גם בכך, שאותיות-היסוד של המילה שמחה – שמח, הן אותיות-היסוד של המילה משיח – משח. כמו-כן, 'משיח' מורכב מאותיות – ישמח.

פנימיות התורה

לימוד תורת החסידות, פנימיות התורה, יש בו סגולה מיוחדת לקרב את הגאולה. תורה זו, שהייתה נסתרת שנים רבות, נתגלתה על-ידי האריז"ל, ואחר-כך על-ידי הבעל-שם-טוב ותלמידיו, דווקא משום שהיא בבחינת הכנה לקראת הגאולה, והיא כעין 'טעימה' מהתורה שתתגלה בשלמותה בימות המשיח.

תשובה

חז"ל אמרו: "ישראל עושים תשובה – ומיד הם נגאלים". תשובה אין פירושה דווקא מהפכים דרמטיים. מהות התשובה – תפנית, החלטה שמקבל האדם להשתפר, לתקן את עצמו. כל פעולה קטנה וכל מעשה טוב, זה חלק מהתשובה שיכולה להביא את הגאולה.

יחדיו נהיה שותפים בתהליך הגאולה!

האם העולם יחרב?

בגמרא (סנהדרין צז,א) מופיעים דבריו של רב קטינא: "שית אלפי שני הווי עלמא וחד חרוב" (=ששת-אלפים שנים יתקיים העולם ובאלף השביעי ייחרב). הדברים תואמים את הידוע, שהעולם נברא במתכונת מחזורית של שבע – שישה ימי חול והיום השביעי שבת; שש שנים של עבודת האדמה והשנה השביעית שמיטה. וכך גם הבריאה בכלל – ששת-אלפים שנים של עולם במתכונתו הנוכחית ואלף שביעי "חרוב".

מה פירושו של "חרוב" זה שיקרה באלף השביעי? האם הכוונה היא שהעולם ייחרב? יש בזה כמה וכמה שיטות של גדולי ישראל. הראב"ד (בהגהתו להלכות תשובה של הרמב"ם פרק ג, הלכה ח) אומר שבאותו אלף העולם "חוזר לתוהו ובוהו". לעומתו סבורים רבים, ובהם חכמי הקבלה, שאין לפרש את הדברים במשמעות של חורבן ממשי, אלא הכוונה היא שזה יהיה עולם שונה מהעולם המוּכר לנו. הם מפרשים, שהעולם "יהא חרב מתאוות וכיסופין דהאי עלמא" (מגיד מישרים פרשת בהר וּויקהל, ועוד). כלומר, זה יהיה עולם ללא יצר הרע, וממילא עולם שונה במהותו.

שיא השלמות וההתעלות

תורת החסידות, על יסוד תורת הקבלה, מאמצת את הדעה האחרונה, שלפיה העולם יוסיף להתקיים, אלא שזה יהיה עולם שונה במהותו. יתרה מזו: לא זו בלבד שבתום האלף השישי לא יבוא הקץ לעולם, אלא דווקא באלף השביעי יגיע זמנה של קבלת השכר על העבודה בששת אלפי השנים.

בספר התניא (פרק לו בהגהה) מובא בשם האריז"ל, ש"קבלת שכר עיקרו באלף השביעי". הזוהר (וירא, חלק א, קיז,א) אומר שכל ההתגלויות של החכמות – הן חכמת התורה, הן חכמות הטבע – בסוף האלף השישי, נועדו כדי ש"יתתקן עלמא לאעלא בשביעי" (=שהעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי). הרי שאז יגיע העולם לשיא שלמותו והתעלותו.

הדמיון לסוגים הנוספים של שביעיות יש בו להמחיש יותר עניין זה. יום השבת אינו מחריב והורס חלילה את מה שנבנה בששת ימי החול, אלא מביא את הדברים לידי שלמות. כך גם שנת השמיטה נועדה להביא את האדם ואת עבודות האדמה בשש השנים שקדמו לה לדרגה עליונה יותר של שלמות ורוחניות. וכך גם האלף השביעי נועד להעלות את העולם לדרגת 'שבת' – עולם רוחני יותר שבו מתגלית האמת האלוקית במלוא זוהרה.

תקופה חדשה

האלף השביעי בא לאחר ימות המשיח ולאחר תקופת תחיית המתים, שיהיו עוד במהלך האלף השישי. כך גם אומר רבנו בחיי (בפירושו על התורה ויקרא כה,ח): "יום שביעי כנגד אלף השביעי, שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. והוא אחר ימות המשיח ותחיית המתים. ובני תחיית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף".

על-פי הדברים הללו עולה, שהתקופה העתידית מתחלקת לשלוש תקופות מרכזיות: האחת – תקופת ימות המשיח, שבעיקרה היא מצב של עולם מתוקן, שחי בשלום ועובד את ה' יחד. התקופה השנייה היא תחיית המתים, שבה ישתנו סדרי עולם, יחיו המתים והעולם יתרומם לדרגה עליונה יותר של רוחניות וקדושה, ואז תגיע כוונת הבריאה לתכליתה והעולם יהיה "דירה לו יתברך". לאחר התקופה הזאת תיפתח תקופה חדשה לחלוטין, שהיא תקופת האלף השביעי.

באור זה יש לראות את משמעות דברי הגמרא "וחד חרוב" – העולם החומרי, על מגבלותיו והֶסתֵריו, ייחרב. זה יהיה עולם טהור ורוחני, שבו מתגלה הקב"ה בכבודו ובעצמו ושבו מקבלים בני עולם התחייה את שלמות השכר הצפון להם.