Blog

משיח-צדקנו הוא אחד מ"שמונה נסיכי אדם", שעליהם נאמר (מיכה ה,ד): "והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם". הגמרא (סוכה נב,ב) מפרטת את שבעת הרועים ושמונת ה'נסיכים', והמשיח הוא אחד מהם. מוסבר בתורת החסידות כי שמונת ה'נסיכים' משכינים בעולם הזה את האור האלוקי שלמעלה מהטבע.

העובדה שהמשיח קשור במספר שמונה אינה מקרית. המספר שמונה בכלל קשור בגאולה השלמה. על הכינור של ימות המשיח כתוב בגמרא, שהוא יהיה של שמונה נימין (לעומת כינור המקדש שהיה של שבע נימין). המספר שמונה מרומז גם בפסוק "אז ישיר משה", שעל-פי דברי חז"ל מוסב לזמן הגאולה – המילה 'אז' בגימטרייה שמונה.

המערכת הטבעית

תורת החסידות מביאה את דברי הרשב"א, שהמספר שבע מייצג את המעגל השלם של המערכת הטבעית בעולם, ואילו שמונה מסמל את המימד העל-טבעי, שמעל לעולם, ושאף-על-פי-כן מתגלה ובא לידי ביטוי בעולם.

העולם נברא בשבעה ימים (על-ידי שבע המידות העליונות), ומכאן ששבע הוא בבחינת ה'קוד' של תבנית העולם. אין פירוש הדבר שהשבע מבטא את החומר בלבד. הוא כולל גם את היום השביעי, יום השבת, שהוא קודש לה'. אלא שבשבע נכללת הקדושה האלוקית המלובשת בתוך הטבע. המערכת השלמה של המציאות הגשמית עם הכוח האלוקי המלובש בה – מסומלת במספר שבע.

הדבר מתבטא גם בהמחשה גשמית: החומר עצמו מורכב משישה צדדים – מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה ומטה – כשם שימות החול אף הם שישה. השביעי הוא הבורא המתלבש בתוך ששת הצדדים של החומר, כיום השבת הסוגר את מעגל ימי החול. לכן נאמר: "כל השביעין חביבין", כי השביעי מסמל את הקדושה שבתוך העולם. כשם שהיום השביעי הוא שבת, כך החודש השביעי משופע בחגים, וכך השנה השביעית היא שמיטה וכו'. זהו השבע – מערכת שלמה של הטבע עם הקדושה האלוקית המלובשת בה.

פריצה על-טבעית

שמונה מבטא את העל-טבעי, את הקדושה האלוקית שאינה מלובשת בתוך העולם. אין פירוש הדבר שהיא מנותקת מהעולם (שהרי עצם הכינוי 'שמיני' מבטא קשר עם השבעה שקודמים לו), אלא הכוונה, שהיא אינה חלק מהמערכת הטבעית. ה'שמיני' מתגלה בעולם כנס, כתופעה על-טבעית, כדבר שבא מחוץ למסגרת הרגילה. דבר זה מרומז גם במילה "אז (ישיר)", המורכבת מא' וז' –  הא' מסמלת את הקב"ה, הרוכב על הטבע המסומל במספר שבע (ז).

דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, בימי החנוכה. את נרות החנוכה אנו מדליקים על נס הקשור במנורת המקדש, אך במנורת המקדש הודלקו רק שבעה נרות ואילו אנו מדליקים שמונה. שכן מנורת המקדש מבטאת את אור השכינה המתלבשת בתוך העולם ומאירה אותו, ולכן היא בת שבעה נרות; ואולם ימי החנוכה קשורים בנס על-טבעי, של "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", ולכן אנו מציינים את הנס בהדלקת שמונה נרות, שמסמלים את העל-טבעי.

הקשר בין ימי החנוכה לימות המשיח אינו מסתכם בהיותם שניהם מסומלים במספר שמונה. שניהם גם באים מתוך התגברות על הפרעות וקשיים. ימי החנוכה נוצרו דווקא בעקבות גזֵרות היוונים והמלחמה הבלתי-מתפשרת כנגדם, וכך גם הגאולה העתידה תבוא בזכות מסירות-הנפש של עם-ישראל בזמן הגלות. כדי להתרומם למעלה ממגבלות הטבע (שבע) ולהגיע אל העל-טבעי (שמונה), נדרשים מאמץ מיוחד והתמודדות נגד הפרעות העולם. לכן כתוב שימי החנוכה לא יתבטלו גם בבוא הגאולה, כי הם קשורים במהותם לעניין הגאולה.

על משיח-צדקנו נאמר שהוא ילמד תורה את העם כולו, ובכלל זה את כל גדולי הדורות. הדבר מעורר תמיהה גדולה: הלוא "משה קיבל תורה מסיני", ובתוך זה כלולה גם תורתו של משיח, איך ייתכן שהוא ישב וילמד תורה מפיו של משיח?! וכמו-כן איך אפשר להבין שתנאים ואמוראים, שלמדו את כל התורה כולה, יצטרכו לשמוע דברי תורה מפיו של משיח?

הנביא ישעיה מתאר את גדולת חכמתו של המשיח בפסוק "הנה ישכיל עבדי ירום ונישא וגבה מאוד" (ישעיה נב,יג). אומר על כך המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה שם): "זה מלך המשיח… 'ירום' מן אברהם… 'ונישא' ממשה… 'וגבה' ממלאכי-השרת". מוסבר על כך בתורת החסידות (לקוטי תורה צו יז,א) שמעלתו זו של המשיח תהיה משום שהוא יגלה את פנימיות התורה.

מזה ברור שתורתו של משיח תהיה בדרגה אחרת לגמרי מהתורה שניתנת להשגה בזמן הזה. גם מי שלמד את כל התורה כולה והגיע לשלמות בהשגת התורה, כפי שהיא מתאפשרת בזמן הזה, יהיה בבחינת ילד ההולך ל'חדר' לעומת הגילוי העצום שיבוא לידי ביטוי בתורתו של משיח.

לתאר מה שרואים

מסופר בפרי-עץ-חיים (שער קריאת שמע שעל המיטה פרק א) שפעם אחת התנמנם האר"י ז"ל ביום השבת, וכשהקיץ אמר לתלמידיו שלמד עכשיו בישיבה של מעלה עניינים נפלאים בפרשת בלק ובלעם, שכדי לפרשם יזדקק לשמונים שנים רצופות. תורת החסידות מסבירה, שהאר"י ז"ל קיבל את העניינים בבחינת ראייה, ולכן כדי להסביר מה שלמד בשעה קצרה של ראייה יזדקק לשמונים שנים של הסבר בדיבור.

ההפרש בין ראייה לשמיעה אינו כמותי, אלא אין שום יחס ביניהם. יכול אדם לשמוע תיאור של נוף או של אירוע, ונראה לו כי הוא אכן מקבל תמונה של הדבר; אולם ברור שהתמונה המצטיירת במוחו אינה אלא צל חיוור של הדבר עצמו, ואין ערוך בינה ובין ראייה בעיניים. הראייה, נוסף על הבהירות והחדות שהיא מעניקה, נותנת גם תמונה מפורטת לאין-ערוך, בלי ספקות ופקפוקים, והיא גם מקיפה בבת-אחת אין-ספור פרטים, שכדי לתארם יש צורך במילים רבות.

התורה שאנו לומדים בזמן הזה היא בבחינת 'שמיעה'. איננו רואים את עצם הדבר, אלא אומרים לנו שהדברים הם כך וכך. לכן גם מי שלמד את כל התורה כולה השיג אותה בדרגת 'שמיעה', שאין לה ערך לעומת ה'ראייה'. וזו מעלת תורתו של משיח – גילוי הדברים בבחינת 'ראייה'. הוא יגלה את פנימיות התורה בבחינת 'ראייה', עם כל המעלות הנפלאות של ראייה, התופסת את עצם המהות והמביאה בהירות והתאמתות.

הכנה לראייה

הדברים משתקפים גם בכך שבגמרא הלשון הרגיל הוא 'תא שמע' (בוא ושמע), ואילו בספר הזוהר, פנימיות התורה, מעין התורה דלעתיד, הלשון השכיח הוא 'תא חזי' (בוא וראה). שכן בפנימיות התורה מאירה מעלת הראייה של תורתו של משיח. אולם המשיח יגלה את ענייני התורה לכל אחד ואחד בבחינת ראייה ממש – "וראו כל בשר יחדיו".

אלא שכשם שעל לימוד התורה בגן-עדן נאמר "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שכן לימוד התורה בעולם הזה הוא הכנה וכלי לקבלת התורה בגן-עדן –  כך גם לשם לימוד התורה בבחינת ראייה לעתיד לבוא יש צורך בהכנה בזמן הזה. אדם ששומע מראש הסבר על מה שהוא עתיד לראות, יגלה אחר-כך רבדים עמוקים יותר ממי שראה את הדבר בלי הסבר והכנה. וכך, על-ידי שאנו לומדים היום את פנימיות התורה, בבחינת 'שמיעה', נזכה להבין ביתר עמקות את מה שיראה לנו משיח-צדקנו (ראה בכל זה מאמר ד"ה 'הנה ישכיל עבדי' תשל"ב).

בסיום ספרו הרמב"ם אומר, שתשוקתם של החכמים והנביאים לימות המשיח לא באה מרצון לשלוט בעולם ולא כדי להיות מנוּשאים על-ידי הגויים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא "כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה". בהמשך לזה הרמב"ם מתאר את שפע החכמה שיהיה אז, עד ש"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

במשפט של הרמב"ם יש כמה וכמה מילות שלילה. הוא אינו אומר בפשטות שבזמן הגאולה יעסוק העולם כולו בידיעת ה', אלא מדגיש: "לא יהיה… אלא… בלבד". מדבריו נראה שהוא מתכוון לסוג מיוחד מאוד של ידיעת ה'.

תורה טהורה

הרבי מליובאוויטש מסביר (ליקוטי-שיחות כרך כז, עמ' 237), שהרמב"ם מבקש לשלול בזה כמה דברים. ראשית, שבזמן הגאולה לא יהיה צורך בשום עיסוקים שמחוץ ללימוד התורה, אפילו לא עיסוקים שבזמן הזה נחשבים חלק מעבודת ה'. למשל, כיום גם מי שתורתו אומנותו חייב לעסוק מעט במלאכה ובמשא-ומתן (רמב"ם הלכות תלמוד-תורה פרק ג, הלכה י). כמו-כן יש דברים שצריך לעשותם כדי "שיהא גופו שלם וחזק" וכדי "שתהיה נפשו ישרה" (הלכות דעות סוף פרק ג). עיסוקים אלו, כשהם נעשים לשם-שמים, הם כיום חלק מעבודת ה'. על כך רומז הרמב"ם שבזמן הגאולה "לא יהיה עסק כל העולם" – העולם לא יעסוק אפילו בדברים כאלה, "אלא לדעת את ה'" – העולם יתמסר אך ורק לידיעת ה' ולא יעסוק בשום דבר אחר.

אחר-כך הרמב"ם מוסיף ומדגיש: "לדעת את ה' בלבד". גם העיסוק בתורה ובידיעת ה' לא יהיה כדי להשיג שום מטרה אחרת מחוץ לעצם הידיעה והלימוד. ברור שאין כוונתו לשלול לימוד לשם פניות צדדיות, שזה דבר מובן מאליו, אלא אפילו לימוד למען מטרות קדושות, כמו כדי לדעת איך לקיים את המצוות. גם לימוד כזה, שהוא חיובי לגמרי בזמן הזה, אינו התכלית האמיתית של התורה, ולכן בימות המשיח, כשהעולם יגיע לשלמותו, יתעלה גם לימוד התורה לדרגה גבוהה יותר.

אמנם גם אז יצטרכו לדעת איך לקיים את המצוות, אך לימוד תורה לצורך קיום המצוות, יהיה שולי לגמרי. בזמן הגאולה יעביר הקב"ה את רוח הטומאה מן הארץ, וממילא תיעלם גם השִכחה (שהיא תולדת הרע שקיים בעולם). יהודי שילמד פעם אחת את הלכות התורה, כבר יֵדע ויזכור איך מקיימים את המצוות, ולא יצטרך עוד ללמוד תורה למטרה זו. לכן יהיה הלימוד כדי "לדעת את ה' בלבד" – לשמה של התורה וכדי להגיע באמצעותה לדבקות עם הקב"ה.

מעדנים כעפר

שלמות זו בלימוד התורה תושג על-ידי שבזמן הגאולה ייעלמו כל הדברים המפריעים להתמסרות מוחלטת לתורה. הקב"ה יסיר אז את כל המניעות וההפרעות שקיימות בימינו, והעולם יהיה מלא שפע רב, שבני-האדם לא יֵדעו עוד מחסור ומצוקה, ויוכלו להתמסר לגמרי לידיעת ה'.

את השפע הזה הרמב"ם מתאר במילים: "שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר". אין זו כפילות לשון, אלא יש כאן שתי רמות של שפע. תחילה הרמב"ם אומר: "הטובה תהיה מושפעת הרבה". כלומר, יהיה בעולם שפע רב, לא יחסר דבר לאיש, ולכן גם לא יהיה רעב ולא יהיו מלחמות. אחר-כך הרמב"ם מוסיף: "וכל המעדנים מצויין כעפר" – כוונתו בזה לא רק לבטא את כמות השפע, אלא גם את העובדה שהמעדנים וכל הדברים שעינינו נשואות אליהם כיום, יהיו אז בבחינת 'עפר'. הדברים האלה יאבדו את ערכם, שכן העולם יכיר וירגיש כי הטובה האמיתית היא ידיעת ה', והיא תהיה הדבר היחיד שיעסיק את האנושות כולה.

היה אפשר להניח שהמלך המשיח, שלמות המין האנושי, יצמח מהייחוס המעולה ביותר, ייחוס שאין בו רבב (בעיניים שטחיות), אך התורה מספרת שראשית ייחוסו של המשיח בסיפור יהודה ותמר, שממנו נולד פרץ, שמזרעו יהיה המשיח. גם בהמשך אנו רואים שמשיח בן-דוד שורשיו ברות המואבית (שאמנם התגיירה גיור מושלם, ובכל-זאת, למה המשיח צריך לבוא דווקא ממואב?).

אומר המהר"ל מפראג (בספרו גבורות ה' פרק יח, ועוד): "הדבר הזה מופלא מאוד למבינים… כי הוא עמוק מאוד". הוא מסביר שהקדושה וה'קליפה' כרוכות זו בזו, עד שה'קליפה' עצמה היא הנותנת כוח לקדושה להעבירה מן העולם. הוא קושר זאת בפסוק שנאמר על יעקב (בראשית כה,כו): "וידו אוחזת בעקב עשיו", ומסביר שהדבר דומה לפרי, "שכאשר הוא בלתי-נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו, ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".

המשיח "יושב עמהם במדינה"

דבר דומה אנו מוצאים בגאולת מצרים, שהיא מעין 'דגם' של הגאולה העתידה. במקומות אין-ספור מצויין הדמיון בין שתי הגאולות הללו, והדברים מתבססים בעיקר על הפסוק (מיכה ז,טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

הדמיון בין גאולת מצרים לגאולה העתידה איננו במהלכי הגאולה בלבד, אלא גם בדמותו של הגואל. במקומות רבים משווים בין 'גואל ראשון' ל'גואל אחרון'. אצל שניהם יש תקופות של "נגלה ונכסה" וכו'. הקשר ביניהם הדוק כל-כך, עד שהמדרש אומר (שמות-רבה פרשה ב,ד): "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

והנה, גואל ישראל, שהוציא את בני-ישראל ממצרים, משה רבנו, גדל דווקא בבית פרעה. זה פלא עצום: וכי לא היה מן הראוי שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, גואלם של ישראל, יגדל בבית יהודי קדוש וטהור?! מדוע דווקא הוא היה צריך לגדול בבית פרעה, מרכזה של טומאת מצרים?

המדרש (שם פרשה א,לא) מציין זאת בלי להרחיב בהסבר: "בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה", והוא מביא על כך את הפסוק שנאמר על חירם: "ואוציא אש מתוכך". בהמשך נאמר שכך יהיה גם במשיח: "ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ'". כלומר, הן משה רבנו הן המלך המשיח צומחים מאותה מלכות שאותה הם אמורים להכות.

משום כך היה צריך משה רבנו, גואלם של ישראל, לעבור תהליך של גידול בבית פרעה דווקא, שכן כך מתקיים בו "וידו אוחזת בעקב עשיו" – הוא תופס את מלכות מצרים ב'עקב' שלה, בנקודת שקיעתה. משם הוא צומח ומשם הוא יונק את הכוחות שבסופו של דבר יאפשרו לו ליפרע ממנה.

הכנעת עשיו

אף המלך המשיח כך. מאחר שהוא המביא את קיצה של מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ, עליו לעבור תהליך של "יושב עמהם במדינה". המדרש מביא על כך את הפסוק "שם ירעה עגל ושם ירבץ", והמהר"ל מבאר, ש'עגל' מכוון למלך המשיח, "כאשר לא נמצא עדיין בשלמות מעלתו, כמו עגל שלא נשלם גידול שלו". ובתקופה זו נאמר עליו "שם ירעה", כלומר, משם הוא יונק כוחות. ולבסוף "וכילה סעיפיה" – הוא מכלה ומבטל את מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ.

זה הסדר שקבע הקב"ה, שהקדושה צומחת דווקא בתוך המציאות המתנגדת לה, אך בסופו של דבר, דווקא העובדה הזאת מאפשרת לקדושה להכניע את הקליפה. לכן בימות המשיח יתקיים הייעוד (עובדיה בסופו): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה". שלמות המלוכה של הקב"ה תהיה דווקא כאשר יסתיים הבירור של עשיו, וזה יכול להיעשות דווקא על-ידי יעקב ש"ידו אוחזת בעקב עשיו".

להבנת מושגי הגאולה אנו נדרשים להתנתק מעולם המושגים המוכר לנו. המוות, למשל, הוא חלק בלתי-נפרד מהמציאות הנוכחית, עד שקשה להעלות על הדעת אפשרות אחרת. כל אדם וכל יצור – סופו שהוא מסיים את חייו ומת. והנה אומרים לנו שבימות המשיח הדברים ישתנו והמוות יועבר מן העולם. ובמילים אחרות, בני-האדם יחיו חיי נצח.

כך נאמר במפורש בנביא (ישעיה כה,ח): "בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים". כך נאמר גם במדרשים רבים. למשל: "בעולם הזה, על-ידי יצר-הרע השנים מתקצרות, אבל לעתיד-לבוא – בילע המוות לנצח" (תנחומא סוף פרשת יתרו). מדברי חז"ל ברור לגמרי שבעם-ישראל המוות יתבטל, ויש מחלוקת בדבר הפסקת המוות גם אצל הגויים: "אמר ר' חנינה, אין מיתה לעתיד-לבוא אלא באומות-העולם בלבד. ר' יהושע בן-לוי אמר, לא בישראל ולא באומות-העולם" (בראשית רבה כו,ב; ילקוט שמעוני ישעיה רמז תכח. הבחנה זו, בין ישראל לאומות-העולם, מופיעה גם בגמרא, בדברי עולא, סנהדרין צא,ב. גם בתנא דבי אליהו, פרק ה,א, משמע כך: "כשיגיע ימות בן-דוד ויתבטל מלאך המוות בעולם הזה מן ישראל, יהיו כל הגויים אומרים: אשרי העם שככה לו").

מחלוקת והכרעה

עם זה, הרמב"ם (פירוש המשניות סנהדרין פרק י) סבור שגם בימות המשיח יהיה מוות, ושבסופו של דבר ימותו אפילו מי שיקומו בתחיית המתים. לדעתו, אפילו המשיח עצמו ימות, כדבריו: "והמשיח ימות, וימלוך בנו תחתיו ובן-בנו". אולם אף-על-פי שבעניין סדר הגאולה מקובלים עלינו דבריו של הרמב"ם, מכיוון שאין איש חולק עליהם, הרי בנושא המוות קמו חולקים רבים על הרמב"ם וההכרעה כדבריהם.

נגד הרמב"ם התייצבו הראב"ד, הרמב"ן, המחזיקים בתורת הקבלה, ועוד. הרמב"ן (שער הגמול בסופו) כותב בתרעומת: "יגזור הרב ז"ל מיתה על המשיח ועל דורו!". בספר 'עבודת הקודש' (למקובל רבי מאיר בן-גבאי, חלק ב, תחילת פרק מב) נאמר: "הרמב"ם ז"ל שפט משפט מוות על בני תחיית המתים ועל המשיח ודורו".

הרמב"ן מסביר במקום אחר (ויכוח הרמב"ן סי' לט), שכל עניין המוות נתחדש בעטיו של חטא עץ-הדעת, ו"כולם מודים שחטאו ועונשו של אדם הראשון יתבטל לימות המשיח. אם-כן, אחר שיבוא המשיח יהיה (המוות) בטל מכולנו, אבל במשיח עצמו בטל הוא לגמרי". לראיה הרמב"ן מביא את הפסוק המדבר על המשיח: "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד".

עצם החיות

גדולי הקבלה והחסידות הכריעו כדעת הרמב"ן, שהמוות ייעלם מן העולם לעתיד-לבוא, ושעולם התחייה הוא המצב האחרון והשלם ביותר של הבריאה. הרבי מליובאוויטש קושר את החיים הנצחיים לעתיד-לבוא עם גילוי ה'יחידה', עצם החיות, על-ידי משיח-צדקנו: "עכשיו, שנמשך בעולם רק בחינת התפשטות החיות, ישנו עניין המיתה. כי בבחינת ההתפשטות שייך עניין השינוי, ועד – הפסק וכיליון. מה שאין כן לעתיד, שיומשך עצם החיות, הרי כל עצמי בלתי-משתנה" (קונטרס עניינה של תורת החסידות, ס"ה).

מכאן ברור, שמשיח-צדקנו, שנשמתו היא 'היחידה הכללית' של כל נשמות ישראל, ודאי שלא יחול עליו המוות והוא יזכה לחיים נצחיים, וכפי שהרמב"ן (אומר בביאורו לפרשת "הנה ישכיל עבדי") על המשיח: "ויאריך ימים לעדי עולם". ויתרה מזו, הוא אף יביא את עם-ישראל כולו לכלל חיים נצחיים, כפי שהבטיחונו הנביאים..

הסמל הנשגב ביותר למסירות-הנפש היהודית הוא עקֵדת יצחק, שבזכותה גם תבוא הגאולה. בכל עת שאנו רוצים לעורר זכות אבות, אנו מזכירים את מסירות-נפשו של אברהם אבינו, שהיה מוכן לעקוד את בנו יחידו בעבור הקב"ה. אך למעשה זה היה הניסיון העשירי שנתנסה בו אברהם. אחד הניסיונות הקודמים היה באור-כשדים, שבו השליך אברהם את עצמו לכבשן-האש. ממסירות-הנפש המופלאה הזאת אין עושים נס ודגל וכמעט אין מזכירים אותה. הניסיון שעליו גאוותו של עם-ישראל הוא דווקא הניסיון העשירי, ניסיון העקֵדה!

הגמרא מסבירה את הלשון "קח נא את בנך וגו'", ואומרת שהקב"ה אמר בכך לאברהם: "ניסיתיך בכמה ניסיונות ועמדת בכולן; עכשיו עמוד לי בניסיון זה, שלא יאמרו אין ממש בראשונים". מתעוררת כאן השאלה, במה יתרונו הגדול של ניסיון העקֵדה על הניסיונות האחרים?

לא שיקולי כדאיות

מסירות-נפש, במשמעותה האמיתית, היא ויתור מוחלט מצד האדם על ישותו ועל מציאותו האישית. אם אדם 'מוותר', למשל, על מכונית תמורת דירה, אין זו 'מסירות-נפש' אלא עסקה הנובעת משיקולי כדאיות. באותה מידה, אדם המוסר את נפשו כדי לזכות בחיי העולם הבא – האוּמנם הוא בעל מסירות-נפש אמיתית? כשם שדירה שווה יותר ממכונית, כך העולם הבא שווה (בעיני יהודי מאמין) יותר מהעולם הזה. מה הפלא שכאשר עליו לבחור בין העולם הזה ובין העולם הבא – הוא מעדיף את חיי העולם הבא?

דוגמה אחרת: אדם שכל ימיו דגל באידאולוגיה מסויימת, טיפח אותה, הפיץ אותה, הקים לה תלמידים, ולפתע מעמידים לפניו ברירה: להתכחש לה בפומבי או למות. ברור ששיטתו האידאולוגית יקרה בעיניו מחייו האישיים. הוא יבכר למות מתוך שיקול פשוט של כדאיות: האידאולוגיה היא מהות חייו, יותר מהחיים הפיזיים. כשהוא מוסר את נפשו למות, אין זה דווקא ביטוי של איבוד הישות העצמית, אלא להפך – שמירה על מה שבעיניו נראה כעצם מציאותו.

זה מה שאמר הקב"ה לאברהם, שאם לא יעמוד בניסיון העקֵדה יאמרו שאין ממש בניסיונות הקודמים. את עמידתו של אברהם בניסיונות האחרים יהיה אפשר לפרש כשמירה על השיטה והאידאולוגיה שטיפח, שהייתה יקרה לו מחייו. בניסיונות האלה לא נראית בבירור מסירות-נפש במובנה האמיתי.

ציווי שאין בו שום היגיון

מסירות-נפש אמיתית התגלתה דווקא בניסיון העקֵדה. זה היה ניסיון נטול היגיון ונעדר 'כדאיות'. בניסיון של אור-כשדים התקדש שם ה' בעיני הבריות, ואילו ניסיון העקֵדה התרחש במקום שלא היה בו אדם זר. אילו היה אברהם מקריב את יצחק לעולה, איש לא היה רואה זאת. יתרה מזו: יצחק היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה מועלה לעולה, היה בא בכך הקץ על האמונה בה' שאברהם הפיץ וגילה. על-פי כל שיקול הגיוני זה היה דבר חסר כל טעם ותועלת. וזה היה ניסיונו הגדול של אברהם: אם גם במקרה שאין בו שום טעם ושום היגיון, ושהוא גם עשוי לחסל את כל מה שבנה וטיפח בימי חייו, ידבק בה' ויקיים את ציוויו בלי לשאול ובלי לערער!

כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמיתית של אברהם אבינו, מסירות-נפש ללא תנאים, מסירות-נפש שהיא מעל כל היגיון. כאן הומחשה דבקותו המוחלטת בה', שבעבורה הוא מוכן למסור הכול – את כל מהותו ומציאותו, הגשמית והרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו אברהם אבינו, ובזכותה נזכה לגאולה האמיתית והשלמה.

הכנת העולם לגאולה החלה בימיו של אברהם אבינו. עד אברהם היו 'שני אלפים תוהו', ומאברהם החלו 'שני אלפים תורה' (ראה סנהדרין צז,א). לאברהם אבינו גם ניתנה הבשורה על הגלות והגאולה, בברית בין-הבתרים. על-כן מן הראוי להתבונן בעבודתו המיוחדת של אברהם.

מידתו של אברהם אבינו הייתה מידת החסד והאהבה. אברהם מכונה בפסוק "אברהם אוהבי", מפני שהאהבה (מידת החסד) הייתה הקו השולט והמכריע באישיותו ובפעולותיו. מדרשי חז"ל מספרים בהרחבה על מידת חסדו המופלאה של אברהם אבינו, והוא מוגדר "איש הטוב והחסד בעצם", שנדיבותו הייתה הן בממונו, הן בגופו, הן בנשמתו.

לפרסם ולהאיר

תורת החסידות מתמקדת יותר בצד הרוחני שבחסדו של אברהם אבינו. החסד מסמל את הנתינה, את השפע האלוקי שנובע מהקב"ה אל העולם. בכך התבטאה עבודתו הרוחנית של אברהם – הוא האיר את העולם באור האלוקי. עד אברהם אבינו היה העולם חשוך מבחינה רוחנית; לא האיר בו אור אלוקי (כמאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם התחיל להאיר"). עניינו של אברהם היה להוריד לעולם גילויים אלוקיים נעלים ביותר, שירוממו אותו מאפֵלתו.

דבר זה בא לידי ביטוי בכל מעשיו ופעולותיו. תורת החסידות חושפת נקודה זו בכל סיפורי התורה על אברהם: מסעותיו, כריתת הברית עם הקב"ה, פרשת אבימלך וכו'. נוסף על כך נאמר הדבר כמעט במפורש במקרא. על הפסוק: "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", הגמרא אומרת (סוטה י,ב): "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב". כלומר, עבודתו של אברהם אבינו התבטאה בפרסום שם ה' וגילויו בעולם.

הרמב"ם מאריך (בתחילת הלכות עבודת כוכבים) על פעולתו של אברהם בפרסום שם ה' בעולם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלו-ה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה… עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם". גם נאמר בספרים, שלאברהם היה כישרון-הסברה נפלא ביותר, והיה מסוגל להסביר רעיונות עמוקים ומופשטים בלשון פשוטה וברורה, שגם אנשים גסים ביותר, עד "ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם", הבינו את דבריו.

שילוב והתכללות

זה היה חסדו של אברהם אבינו – הוא הוריד לעולם גילויים אלוקיים נפלאים ורומם אותו מהאפֵלה הרוחנית ששרתה בו. גם לפני אברהם היו צדיקים גדולים שגילו אור אלוקי בעולם, אולם ייחודו של אברהם היה במה שמכונה 'התכללות'. לאמור: רק אצל אברהם אבינו נוצרה התמזגות והתכללות בין הקווים השונים, ואילו הצדיקים שחיו לפניו דבקו איש-איש בקו-העבודה המיוחד לו, בלי לשלב את הדרכים האחרות בעבודת-ה'.

אברהם אבינו, אף-על-פי שהיה איש חסד בתכלית, ידע לשלב בשעת הצורך גם את המידה המנוגדת – מידת ה'גבורה'. החסד לא היה אצלו מטרה, אלא אמצעי לפרסום שם ה' בעולם. לכן המדרש מספר, שכאשר לא רצו האורחים לברך את ה', היה אברהם משנה את פניו ומתנהג איתם שלא על-פי חסד, עד שהיה מאלצם להכיר בה' ולברך לשמו. אברהם גם הוליך את בנו לעקֵדה וכבש רחמיו לעשות את רצון ה'. כל זאת מפני שמידת חסדו הייתה של עולם ה'תיקון', שיש בה התכללות והתמזגות של המידות האחרות. ולכן דווקא ממנו "התחיל להאיר", ובו התחילה הדרך המוליכה אל הגאולה האמיתית והשלמה.

העולם מצפה כבר אלפי שנים ל'אחרית הימים', לטוב המופלא שיהיה בזמן הגאולה, אבל האמת היא שכבר הייתה שנה אחת שבה שלט מצב דומה לזה שישרור בימות המשיח. שנה זו, למרבה ההפתעה, הייתה בשנת המבול. ה'עולם' לא היה אז אלא תיבת נח. בתיבה שרתה אווירה מעין זו שתשרור בעולם בימות המשיח.

דבר זה מתחייב גם מהמציאות הפשוטה: הלוא בתיבה נכללו כל מיני החיות והבהמות שיש בעולם. מכל מין הוכנס לתיבה רק זוג אחד (חוץ מהבהמות הטהורות, שמכל מין היו שבעה זוגות). אם אחד מהם היה נטרף או מת – הייתה באה כליה על כל המין. מכאן שבהיותן בתיבה לא טרפו החיות הרעות זו את זו ואף אחת מהן לא מתה – מעין המצב שיהיה בתקופת הגאולה, כאשר יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ויבולע המוות לנצח.

[אמנם כתוב בתורה שנח נצטווה להכין "קינים" בתיבה, וכפירוש רש"י: "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה", אבל קשה לפרש שהכוונה לכלובים סגורים ממש, כמקובל בגני-החיות. סוג כזה של כלובים היה מצריך שטח עצום, גדול לאין שיעור משטחה של התיבה, וכמו-כן היה מחייב צוות גדול של עובדים, כדי לטפל בכל החיות והבהמות. העובדה שהתיבה הספיקה לכולם ודיי היה בנח ובבניו כדי לטפל בכולם, מוכיחה שבתיבה היו תנאים שונים לחלוטין מאלה הקיימים כיום בין החיות והבהמות, כפי שנאמר על תקופת הגאולה: "ונער קטון נוהג בם"].

הכוונה הנסתרת

כאן אנו רואים שוב את החיבור – המתמיה לעיתים – בין טוב מופלא ביותר לבין מצבים של צער וחורבן. הגילוי המופלא הזה, שהאיר בתיבת נח, היה דווקא בשעה שהעולם כולו נשטף ונהרס על-ידי המבול. חיבור זה מעיד על הכוונה הפנימית, הנסתרת, של החורבן – ליצור תנאים להתגלות עצומה לאין-ערוך.

מוסבר בתורת החסידות (אור-התורה בראשית ג, עמ' תרלד; 'וככה תרל"ז' פרקים צה-ו. ובהרחבה בליקוטי-שיחות כרך כה, עמ' 29), שבתיבת נח שרתה הארה עצומה של דעת אלוקית. דעת זו שינתה את כל המציאות בתיבה, כשם שלעתיד-לבוא ישתרר מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", משום ש"מלאה הארץ דעה את ה'".

הכשרה לגאולה

במשמעותו הפנימית המבול היה בבחינת מקווה טהרה, שתפקידו העיקרי היה לטהר את הארץ מטומאתה. העולם שלפני המבול השחית את הארץ וטימא אותה, כפי שנאמר: "מלאה הארץ חמס". העולם היה רווי כוחות-טומאה רבי-עוצמה, שטימאו את הארץ והשחיתו אותה. טהרתו של העולם נעשתה על-ידי המבול. ארבעים ימי הגשם היו בדוגמת מי המקווה המטהרים בארבעים סאה. המבול שטף והעביר את רוח-הטומאה שהייתה בארץ, וכך טוהר העולם והוכשר לקיים עליו חיים חדשים.

עוד מוסבר, כי המבול היה הכנה לקראת הגאולה. העולם שלפני המבול לא היה כלי ראוי להשראת הקדושה האלוקית, אך על-ידי המבול נעשתה ההכשרה הראשונית, שכאשר יהודים ילמדו תורה ויקיימו מצוות, תוכל הקדושה להיתפס גם בתוך המציאות הגשמית של העולם, ובכך יתקדש העולם ויוכשר לקראת תכליתו העתידית.

לכן דווקא בשנת המבול האירה בתיבת נח הארה מעין זו שתאיר בימות המשיח, כדי לבטא בכך את ייעודו העיקרי של המבול – לטהר את העולם ולהכשירו לקראת הגאולה. בשנת המבול זו הייתה התגלות חד-פעמית, שבאה מלמעלה, אך בתקופת הגאולה, לאחר שהעולם הוכשר וזוכך במשך תקופת הגלות, תיהפך התגלות זו למצבו הטבעי של העולם, שהקדושה האלוקית תקיף אותו "כמים לים מכסים".

חטא עץ-הדעת תופס מקום נכבד בהבנת תכלית חיינו בעולם הזה. הוא המקור והשורש של כל החטאים, ואחת המטרות העיקריות של לימוד התורה וקיום המצוות בזמן הזה היא לתקן את מה שפגם חטא עץ-הדעת, ולהשיב את העולם לסדריו הנכונים ששובשו על-ידי החטא הזה. כשיתוקן החטא, תבוא הגאולה.

עניין זה מעורר שאלות רבות. למה לא רצה הקב"ה שהאדם יאכל מעץ-הדעת וייפקחו עיניו ויֵדע את הטוב ואת הרע? ומהי, בעצם, ידיעה זו של טוב ורע? ולמה לאחר החטא חשש הקב"ה פן יאכל מעץ-החיים ויחיה לעולם? ובמה חומרתו הגדולה של חטא עץ-הדעת, שגרם מיתה לכל הדורות והוריד 'זוהמה' לעולם עד קץ-הימים, כשיעביר ה' את רוח הטומאה מן הארץ?

ידיעה מזיקה

תורת החסידות מסבירה, שמשמעות האכילה מעץ-הדעת היא – ידיעת הרע. גם לפני החטא הייתה קיימת בעולם מציאות הרע, אבל זה היה סוג אחר של רע. הרע שלפני חטא עץ-הדעת היה כמו קליפת הפרי, שאמנם היא פסולת, אך היא מגינה על הפרי. כזה היה הרע שלפני החטא, בבחינת הצד השני, המשלים, של הקדושה. הייתה הבחנה ברורה בין טוב לבין רע. לא הייתה ערבוביה ביניהם.

הקב"ה לא רצה שתהיה לאדם נגיעה ברע, משום שידיעת האדם בטוב וברע שונה במהותה מידיעת הטוב והרע למעלה. שם זו ידיעה מופשטת, כוללת, בלתי-מתרגשת. במצב כזה אין ידיעת הרע גורמת נזק. הדבר דומה לילד פעוט המדבר על כסף, שררה, כבוד וכדומה. הוא אומר את המילים ויודע את המושגים, אך אין לו בהם שום תחושה, ולכן אין בכך רע. אולם האדם המבוגר מדבר על הדברים הללו מתוך הרגשת התאווה, ולכן הדבר מסוכן לו.

על-כן אסר הקב"ה על האדם לאכול מעץ-הדעת. ידיעתו של האדם ברע אינה מסוג הידיעה המופשטת וה'תאורטית' כפי שהיא למעלה. האדם עשוי לחוש את הרע ולגלות את התאווה הגלומה בו. הוא מסוגל להרגיש את התענוג הזר שיש ברע ולהיגרר אחריו. מבחינתו, ידיעת הרע היא דבר מסוכן, והקב"ה רצה למנוע זאת ממנו.

להשיב את העולם לתיקונו

אך האדם לא שמע בקול ה' ואכל מעץ-הדעת. בכך טעם את טעמו של הרע, ואז "ותיפקחנה עיני שניהם וַיֵדעו כי עירומים הם" – הם גילו את התאווה הזרה של הרע. שוב הטוב לא היה טוב צרוף, כפי שהיה קודם החטא, אלא התערבבה בתוכו תאווה זרה; הרע פרץ את גבולותיו וחדר אל תוך הטוב.

מאחר שאדם הראשון היה נשמה כללית, הכוללת את כל הנשמות, הייתה לכל פעולה שלו משמעות כלל-עולמית. כאשר נוצר אצלו הערבוב בין הטוב לבין הרע, הייתה לדבר השפעה על העולמות כולם: בכל רובדי המציאות נפרצו הגבולות בין הטוב לבין הרע, והרע התערבב עם הטוב. זה הפירוש במאמר חז"ל שעל-ידי חטא עץ-הדעת "ירדה זוהמה לעולם". חטא עץ-הדעת ערבב את הטוב והרע בכל הדרגות ובכל הרמות, עד שמאז אין טוב בלא רע ואין רע בלא טוב.

משום כך נגזרה מיתה על האדם לאחר החטא והקב"ה מנע ממנו לאכול מעץ-החיים. עתה, לאחר שהטוב התערבב עם הרע, יהיה רע מאוד אם יחיה האדם לעולם. הדבר יעניק חיי-נצח גם לרע המעורבב בו. לכן נגזרה המיתה, כדי שלא יהיה קיום נצחי לרע.

זו מהות עבודתנו בקיום התורה ומצוותיה – להפריד את הטוב מן הרע ולהשיב את העולם למבנהו הנכון. על-ידי מעשינו ועבודתנו אנו מעלים את ניצוצות הקדושה שנפלו לתוך הרע, ומסלקים את הרע שחדר אל הטוב. כשעבודה זו מסתיימת, חטא עץ-הדעת מגיע לתיקונו ובא משיח-צדקנו.

חז"ל אומרים כי בזמן הגאולה יעשה הקב"ה סעודה גדולה לצדיקים, שבה יוגשו שור-הבר, הלווייתן והיין המשומר. כשמעיינים במקורות, ובמיוחד במקורות הקבלה והחסידות, מגלים שבדברים הללו טמונים סודות עמוקים הקשורים במהות הפנימית של הגאולה.

הסעודה הזאת נזכרת פעמים רבות בדברי חז"ל. בגמרא (בבא-בתרא עה,א) נאמר: "עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לווייתן" (ובהמשך לכך נאמר: "עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לווייתן"). במדרש (ויקרא-רבה יג,ג) מתואר ה'קרב' שיתנהל לקראת אותה סעודה בין ה'בהמות' (שור-הבר) ללווייתן – "בהמות נותץ ללווייתן בקרניו וקורעו, ולווייתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו".

במקום אחר בגמרא (פסחים קיט,ב) נאמר, שבתום הסעודה, כשיגיעו הצדיקים לברכת-המזון, תועבר הכוס מצדיק לצדיק, וכל אחד ואחד מהם יטען שאין הוא ראוי לברך, עד שיגיעו לדוד המלך והוא יברך. מדוע יחששו האבות, משה רבנו וכו' לברך? פחדם נובע מכך שהיין שבכוס הוא "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית" (ברכות לד,ב), והם מוצאים בעצמם פגם שמונע מהם לברך על היין הנעלה הזה.

לא רק משל

חשוב להבהיר שאי-אפשר לפרש עניינים אלה רק כמשל לסודות נעלים. בספרים המבארים את עניינה הרוחני של סעודה זו מודגש שאכן זו תהיה סעודה גשמית, עם בשר לווייתן, שור-הבר ויין המשומר. כך כותב המהרש"א (חידושי אגדות לב"ב עד,ב): "דע, כי יש לנו להאמין בכל הדברים האלו בפשטן, ואף שהמפרשים האריכו בדרוש הזה לפי כוונתם… אין הדברים יוצאין ממשמען".

עם זה ברור שאין מדובר בַלווייתן ובשור-הבר המוּכרים לנו. מדברי הגמרא (בבא-בתרא עד,ב) עולה שמלווייתן זה נבראו שני פרטים בלבד, זכר ונקבה, ואף הם לא נשארו חיים, אלא הקב"ה "סירס את הזכר והרג את הנקבה ומלחהּ לצדיקים לעתיד-לבוא". כך גם שור-הבר – "סירס הזכר וצינן הנקבה ושמרהּ לצדיקים לעתיד-לבוא". גם על היין המשומר נאמר הפסוק – "עין לא ראתה" (ברכות שם). מדובר אפוא בדברים שאיננו מכירים את מהותם, והם יתגלו בבוא שעתם.

סודות כמוסים

בתורת החסידות מבואר שסעודת הלווייתן, שור-הבר ויין המשומר, מבטאת את עבודתו של עם-ישראל בתקופת הגלות. הלווייתן, שחי בים, מסמל את העולמות הרוחניים, הנסתרים, השרויים בתוך הגילוי האלוקי האין-סופי. שור-הבר, שחי על-פני היבשה, מסמל את העולם הזה התחתון, הגלוי לעינינו. השניים מייצגים אפוא את שתי הבחינות המרכזיות בעבודת-ה' – הפעולות הרוחניות הנעשות בעולמות העליונים על-ידי עבודת האדם, והקדושה והזיכוך שהאדם יוצר בתוך המציאות הגשמית בעולם הזה.

שני התחומים הללו בעבודת ה' בונים את הגאולה. כשתסתיים עבודה זו – כאשר יושלמו הפעולות הרוחניות וכשיושלם הזיכוך של העולם הגשמי – תבוא הגאולה. לכן הביטוי לכך יהיה בסעודת שור-הבר והלווייתן, שבתוכם יתלבשו כל האורות הרוחניים הנפלאים שנוצרו על-ידי שני סוגי העבודה הללו. אכילת שור-הבר והלווייתן על-ידי הצדיקים, תהיה שיאה ושלמותה של העבודה שעשו.

אחרי כל זאת יינתן גילוי חדש שכמותו "עין לא ראתה" – זה היין המשומר. יין זה רומז לסודות הכמוסים ביותר, שמעולם לא נתגלו, והם יינתנו רק לאחר השלמת כל העבודה, בזמן הגאולה.