Blog

חינוך ילדים – חינוך או אילוף ?

בהרצאות רבות שאלתי את הקהל: מהו 'חינוך'? היו שענו 'הקניית ערכים'. אמרתי להם: גם האדון הקנה לאריה ערך מסוים, להיות ממושמע. היו שאמרו 'דוגמא אישית'. שאלתי אותם: אם האדון היה קופץ דרך החישוק והאריה אחריו, האם האריה היה הופך להיות מחונך? בוודאי שלא, האריה נשאר מאולף. והיו שתירצו שחינוך זה גם כאשר המחנכים לא נמצאים בשטח, ובכל זאת הילד מתנהג יפה. אמרתי להם: נניח שהאדון יצא מן האולם למספר דקות והאריה ישאר לבד ויקפוץ דרך החישוק הלוך ושוב, האם נאמר שהאריה נהיה מחונך? אקצר ואומר לכם שכל תשובה שהם ענו לי, הראיתי להם אותה באריה המאולף. אם כן חזרנו לשאלת המיליון – מהו חינוך? נחזור לאריה ונשאל: האם האריה שקופץ דרך חישוק האש, הפך להיות חיית בית או נשאר חיה מסוכנת? ברור לכולם שהאריה נשאר חיית טרף ואי אפשר לטייל איתו ברחוב… אם כן, מדוע האריה הפך להיות ממושמע? – משתלם לו! הוא רוצה את הבשר ומפחד מהשוט. ואני שואל, מה יקרה לאדון ביום שבו יפסיק להשתלם לאריה להיות ממושמע? יכול להיות שלא ישאר אדון… וכבר קרה כמה פעמים שבאמצע אימון או תרגיל קם האריה וטרף את המאמן. את אותה שאלה נשאל לגבי מושיקו, מה יקרה כשהוא יגדל וה'במבה' כבר לא תמשוך אותו ואת ה'בומבה' הוא יוכל לבלום? אין ספק שמושיקו יחזור לדבר מילים גרועות כמקודם. והאבא והאמא ישאלו: היכן טעינו, הרי מספר שנים הוא דיבר יפה והיה מחונך? ואנו נענה להם: הוא לא היה מחונך אלא מאולף. אמרנו שהשתלם לאריה להיות ממושמע. אם כן, בתקופה שבה האריה היה ממושמע לאדונו, מה הוא עשה עם הפרא שבו? התשובה לכך היא: הוא הדחיק אותו זמנית! נמצאנו למדים שאילוף פירושו – הדחקת הרע. אם אילוף הוא הדחקת הרע, אז חינוך הוא עקירת הרע. עכשיו הבנו את השוני המהותי בין האילוף לחינוך. האילוף לא משנה את האדם בעצם אלא רק מדחיק וכובש את הדחפים הרעים. מה שאין כן החינוך, שעוקר את הדחפים הרעים או לפחות מעדן אותם, ואז האדם נהיה טוב יותר.

מאת הרב אבנר קוואס

מטרתנו

אנו רוצים להגדיל תורה ולהאדיר

מי אנחנו

יהודים פשוטים

רק השם

בשם השם נעשה ונצליח

לשאלות ניתן ליצור קשר

ההורים חייבים לי…?

ההורים חייבים לי? רוב הזוגות מתחתנים עם גישה של – 'ההורים חייבים לי!'. גישה זו אינה נכונה משתי סיבות: סיבה ראשונה: היא מפתחת תלות כלכלית בהורים ואז 'בעל המאה הוא גם בעל הדעה'. כלומר, מי שנותן כסף ותמיכה לזוג, גם קובע להם ומתערב בחייהם. סיבה שניה: כשההורים לא ממלאים את הציפיות הכלכליות, נוצרת אכזבה ומתחילות מריבות בין בני הזוג, ובסופו של דבר ההורים מתערבים. הבה ונשבור מיתוס אחד: הורינו לא חייבים לנו כלום! מי שמתחיל את חיי הנישואין שלו ב- 'חייבים לי' – אין לו חיים. הוא דומה לעני המחזר על הפתחים, וכל ימיו הוא יתמרמר. כי מי שמצפה, בסוף מתאכזב. לעומתו, מי שמתחיל את חייו בגישה של – ההורים לא חייבים לי דבר, הוא משוחרר מבית הסוהר ששמו 'לקבל', והוא חופשי ומאושר ואפילו שמח. מי אמר שהורינו מוכרחים לתת לנו נדוניה? היכן כתוב שהם חייבים לתת דירה או חלק ממנה, או להשתתף בשכירות? ואם נלך עד הסוף, מהו המקור לכך שהם חייבים לשלם על החתונה? כדאי שנעשה סדר בדברים ונדע עד היכן מגיעים חיוביהם של ההורים כלפי ילדיהם. נפסק בהלכה: 'חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש … ומשם ואילך, זנם כתקנת חכמים עד שיגדלו'. כלומר, עד גיל 6 התורה חייבה את ההורים לזון ולפרנס את ילדיהם באוכל, כסות, מדור וכד'. בגיל 6 מסתיים החיוב, וההורים מפרנסים מדין צדקה. נמחיש את העניין: אמא שנתנה לילד שלה בן ה- 7 פרוסה מרוחה בשוקולד, קיימה בזה מצות צדקה כמו לעני בשוק. אבא שקנה לבן שלו בן ה- 15 נעליים, נתן צדקה לבנו כדי להלבישו. קוראים יקרים, יש לכם ניחוש או הערכה, כמה כסף מוציאים ההורים על ילד אחד מגיל 0 ועד גיל 20 לצרכי מזון בלבד? נא לרשום לפניכם: כ- 000,300 ₪ לכל הפחות!!! וזה רק עבור האוכל. מה עם הלבשה, מגורים, גז, מים, חשמל, שכר לימוד, ציוד לבית הספר, חוגים, טיולים, בזבוזים …? כמה הכרת הטוב צריכה להיות לנו כלפי הורינו. איזו הערכה עמוקה אנו צריכים להרגיש כלפיהם. לא די בכך שאנו לא כל כך מעריכים אותם, אלא גם מבקשים מהם, לשלם עבור החתונה ולתת נדוניה, לשלם שכירות וגם לקנות לנו דירה. לכן עלינו לקום אל הורינו ולנשק את ידיהם על כל הטוב אשר גמלו איתנו עד שהכניסו אותנו לחופה. בעל יקר, גש לחמיך ותאמר לו: אני מעריץ אותך על היהלום שגידלת, ונתת לי לאשה. גברת יקרה, גשי לחמותך ותאמרי לה: אני אסירת תודה לך על שגידלת את בנך והסכמת שאתחתן איתו. בני זוג שנכנסים לחיים עם גישה כזו, אין מאושרים יותר מהם. הם כבר לא ידרשו מההורים דבר, אלא כל ימי חייהם הם יעריכו ויעריצו אותם.

מטרתנו

אנו רוצים להגדיל תורה ולהאדיר

מי אנחנו

יהודים פשוטים

רק השם

בשם השם נעשה ונצליח

לשאלות ניתן ליצור קשר

מציאות הבורא – פרשת וארא

בפרשתנו פרעה סופג 7 מכות מתוך 10 המכות שהביא הקב"ה עליו ועל עמו לאחר התעללות בעם ישראל במשך כ-58 שנה בקריאה שטחית של הפרשה אנו לומדים שהוויכוח בין משה לפרעה היה האם לשלוח את עם ישראל ולהוציאו ממצרים או לא.

לכן בכל מכה ומכה פרעה מקשה את ליבו ומתחרט ואז מגיעה המכה הבאה, ושוב הוא מתרכך וחוזר חלילה.

אבל אם נעמיק בדו שיח בין משה לפרעה ונתבונן בסדר המכות ניווכח שכל הוויכוח לא היה בכלל לשלוח או לא לשלוח את עם ישראל זהו רק הייתה התוצאה.

הוויכוח היה מהותי מאוד – האם יש בורא לעולם או לאו! פרעה הגאוותן סבר שהוא אלוה ואמר על עצמו "… לי יאורי ואני עשיתני". וכשמשה בא אליו ואומר לו שהקב"ה אמר לשלוח את בני ישראל ממצרים תגובתו הייתה "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" כלומר הדיון הוא על מציאות ה' והתוצאה היא שילוח של עם ישראל.

ראיה נוספת לזה הוא מכת הצפרדע. כשפרעה קיבל את מכת דם הוא לא נכנע בכלל, אבל במכת הצפרדע נאמר: "ויקרא פרעה למשה ואהרן ויאמר העתירו אל ה' ויסר את הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את בני ישראל".

כאן פרעה נשבר והחליט לשלוח את בני ישראל. אם כן מדוע כשפרעה סירב, משה רבנו החליף את המכה לכינים, היה לו לתת עוד חודש חודשיים את מכת צפרדע עד שפרעה היה נכנע לגמרי? אם תכלית המכות הייתה רק להכניע את פרעה ולשכנע אותו לשלוח את בני ישראל היה ממשיך את אותו מכה? זאת ועוד מדוע משה משנה מחליף ומגוון את המכות? אלא חייבים אנחנו להגיע למסקנה ברורה שכל תכלית המכות הייתה להוכיח לפרעה שיש בורא לעולם ששולט בכל הטבע.

דרך המכות פרעה לומד להכיר את שליטת הקב"ה במים, בחיות שבתוך במים, ברמשים, בחיות היותר גדולות, המחלות של החיות, במחלות האדם, בגשמים ובסערות, במכות הטבע, בגורמי השמים, במכת בכורות. כאן פרעה הודה שיש בורא לעולם ושילח את בני ישראל.

ובאמת תכלית המכות כוונה נוספת הייתה לה – ללמד את בני ישראל ולהוכיח להם שיש מנהיג לעולם ולהכין אותם למעמד הר סיני כדי לקבל את התורה מתוך הכנעה. זאת אומרת שהמכות שקיבלו המצרים היו כעין "בית ספר" לעם ישראל ללמוד שאין עוד מלבדו. ופסוק מפורש אומר את זאת: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותיי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'". כל מה שהקב"ה עושה למען עם ישראל הוא עושה כדי שנדבוק בו ובמצוותיו לטוב לנו כל הימים.

מטרתנו

אנו רוצים להגדיל תורה ולהאדיר

מי אנחנו

יהודים פשוטים

רק השם

בשם השם נעשה ונצליח

לשאלות ניתן ליצור קשר

הבבא סאלי – רבי ישראל אבוחצירא

האדמו"ר רבי ישראל אבוחצירא הנקרא: 'בבא סאלי' נולד בראש השנה של שנת תר"ן לאביו האדמו"ר רבי מסעוד, בנו בכורו של מרן ה'אביר יעקב'. עם לידתו נתמלא הבית אורה.

האב אשר ידע כי שורש נשמתו של בנו הנולד גבוהה, קבע משמרות של תלמידי חכמים שילמדו בסמוך לו, כדי שיתדבקו דברי תורה באזניו.

ביום השמיני מיד לאחר תפילת שחרית הכניסו את הבן בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, כאשר רבי מסעוד האב, מל את התינוק, ורבי יצחק הי"ד דודו, שלעתיד יהיה מורו ורבו ישב על כיסא הסנדק.
רבי מסעוד רצה לקרוא לבנו כשם אביו יעקב, אך מגודל הערצתו, ומתוך החשש שמא יש בזה צד זלזול בכבוד אביו, החליט לקוראו בשם ישראל.
וסמך על האמור במקרא )בראשית לב, כט(: "לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם א-לקים ועם אנשים ותוכל". ואכן הרב הפך להיות לגדול בישראל ולבעל מופת שרבים נושעו מברכותיו ומתפילותיו.

הבבא סאלי היה ידוע כמי שערך צומות רבים וסיגופים, כגודל מעלתו בפרישות ויראת שמים.

אף על פי שהיה מסתיר את הצומות אפילו מבני משפחתו, ידוע כי היה צם צומות הפסקה,
שישה ימים רצופים, ממוצאי שבת ועד ערב שבת! גם כאשר היה אוכל בערב הצום או בסופו
היה מעט בלבד כדי קיום הגוף, וגם זה נעשה כסעודת הילולא לפטירתם של צדיקים.

ברכת הצדיק : מסופר על האדמו"ר רבי ישראל אביחצירא זצ"ל, שיום אחד הופיע לפניו בחור על כסא
גלגלים, הבחור ישב לפני האדמו"ר וסיפר שנפצע במלחמת יום הכיפורים, ולאחר סידרת ניתוחים נשאר רתוק לכסא גלגלים כאשר רגל אחת בכלל לא מתפקדת, מצב הרגל אף החל להתדרדר והיה חשש שיצטרכו לקטוע לו אותה, אותו בחור שהיה מרוחק מתורה ומצוות שוכנע כמעשה של יאוש לנסוע לנתיבות אל הצדיק, אולי יש אמת בכל אותם סיפורים ששמע על ה"נסים"
שיכול הצדיק לעשות, שמע הרב את סיפורו של הבחור פנה אליו ושאלו: תפילין אתה מניח בכל
יום? לא ענה הבחור. על השבת אתה שומר?-לא – באה התשובה.
אם כן, התפלא הרב, תן תודה שרגל אחת שלך כן בריאה… הרי את הכח אנו מקבלים מאתו
יתברך, ואם אין אנו עושים את רצונו, בידו לקחת מאתנו את אשר נתן לנו ולשתק אותנו כליל,
ואתה שאינך הולך בדרך התורה והמצוות, מה שכן יש לך הוא מתנת חינם. מששמע זאת הבחור
פרץ בבכי מר, שגרם התרגשות אצל כל הנוכחים.
לאחר שנשתררה דומיה בחדר, הישיר הרב את מבטו אל עיני הבחור ושאלו: – אם אברכך
ברפואה שלמה, ותוכל לקום על רגליך, האם תהיה מוכן לקבל עליך עול מצוות? כן – באה
התשובה. אם כן – אמר הרב – תן לי את ידך, ואני מברך אותך ברפואה שלמה לעבודתו יתברך.
לאחר שנישק הבחור את ידי הרב, אמרו לו הנוכחים לנסות לקום על רגליו. להפתעתו הצליח
מיד לעמוד, ואף לצעוד מספר צעדים ללא עזרת איש…
בעודו המום מהשינוי הכביר שחל במצבו, ניסה להלך במהירות יותר גדולה, ועד מהרה מצא את
עצמו ליד דלת דירתו של הרב. בקפיצה יצא החוצה, והחל לרוץ כשהוא פונה לעוברים ושבים
בשאלה, היכן יש טלפון ציבורי? הטלפון הקרוב ביותר היה בישיבת הנגב מרחק כמאתיים
מטרים מבית הרב, לשם הגיע הבחור בריצה, ובהתרגשות לא רגילה דיבר עם משפחתו, וסיפור
להם בפרוטרוט את אשר קרהו בבית הרב.
בחורי הישיבה ששמעו בהשתאות את סיפורו לא האמינו למשמע אוזנם, אך לאחר שחזר על
סיפורו נתפסו לאוירת התעלות נפלאה, שילבו יד ביד ויצאו בריקוד של שמחה ביחד עם הבחור
להודות להקדוש ברוך הוא על הישועה הגדולה. יותר מאוחר הגיעו רבים לבית הרב והשתתפו
שם בסעודת הודיה מיוחדת לכבוד הנס הגדול. הבחור המאושר שמר את הבטחתו ושינה באופן
יסודי את אורחות חייו, אך לא רק הוא חזר בתשובה, אלא רבים שנוכחו ושמעו את הסיפור, לא
שכחוהו זמן רב והתחזקו באמונה וביראת שמים.

מטרתנו

אנו רוצים להגדיל תורה ולהאדיר

מי אנחנו

יהודים פשוטים

רק השם

בשם השם נעשה ונצליח

לשאלות ניתן ליצור קשר

בעל הבית של העולם…

ו ִאם ָמֵאן ַא ָּתה ְל ַש ֵּלַח ִהֵּנה ָאנֹ ִכי נֵֹגף ֶאת ָּכל ְּגב ּו ְלך )שמות פרק ז, כז(, רבותינו זכרונם ָ ַּב ְצַפְרְ ּד ִעים:
לברכה אמרו: "המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם.
כיצד? היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצריים. המצריים אומרים עד כאן תחומנו והכושים

אומרים עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם. הגבול שהיו נכנסות הצפרדעים
לתוכו הדבר ידוע שאין השדה שלו, שנאמר: "את כל גבולך" – גבולך ולא של אחרים". )מדרש רבה
שמות פרשה י פסקה ב(. המדרש מתאר כיצד מכת הצפרדעים הביאה איתה גם שלום עבור המצרים.
מכיוון שהצפרדעים היו אך ורק בתוך גבול מצרים, יכלו המצרים להיעזר בהם על מנת לקבוע את
גבול ארצם, ועל ידי כך להגיע לשלום עם שכניהם.
והנה אנו לומדים מזה פלא עצום, שהרי גם המצרים וגם אנשי כוש האמינו בנותן המכה בבורא
עולם, ובדברי משה! שהרי משה אומר כי ה' יגוף את כל גבול מצרים בצפרדעים, ולפי זה הם קבעו
את גבולותיה של ארץ מצרים, דבר שהיה מוסכם גם על בני כוש. ואולם עם כל אמונתם זו, עדיין
סרבו המצריים לשלח את בני ישראל.
עוד אפשר ללמוד מדרך מכה זו, אשר מצד אחד קבעה את הטריטוריה והגבולות של ארץ מצרים
ומצד שני הראתה למצרים שאין להם טריטוריה בכלל. ואכן, חוסר האפשרות של פרעה למנוע
מהצפרדעים להיכנס לבית, לתנור, למיטה ואפילו בתוכם ממש, וכלשון הכתוב "בך", באה ללמד
את פרעה ואת המצרים "כי אני ה'", יש 'בעל בית' אמיתי לעולם והוא בורא העולם!

מטרתנו

אנו רוצים להגדיל תורה ולהאדיר

מי אנחנו

יהודים פשוטים

רק השם

בשם השם נעשה ונצליח

לשאלות ניתן ליצור קשר

חינוך ילדים

טוב ארך אפים מגיבור

כאשר הקב"ה ממנה את משה רבינו ואת אהרן אחיו להנהגת הכלל, נאמר "ויצוום אל בני ישראל…." רש"י מביא את דרשת חז"ל, שהקב"ה קבע ולימד כאן יסוד בהנהגת ציבור 'ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם' – בקרב העם יש טרחנים, וכחנים, וחלשים המאשימים את האחר בקשייהם. את כל אלה ועוד רבים כמותם יש לסבול ולהנהיג בנחת. זה הקו הדק בין מנהיג לבין רודן.

הנהגה היא בסבלנות ובארוך רוח. לעיתים קשה להיות סבלן, אך בחשיבה נכונה מידה זו נרכשת.

היפך הסבלנות קרוי 'קוצר רוח'. בפרשתנו לומדים שבשעה שמשה רבינו מכריז באזני העם על הגאולה העתידה, נאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

רבינו עובדיה ספורנו מעורר שחוסר סבלנותם נבע מתוך "לא נתנו לב להתבונן".

חינוך הילדים דורש סבלנות רבה, כפי שביטא זאת אחד הצדיקים "המחוסר יד פטור מתפילין, והמחוסר סבלנות אינו יכול לחנך!" חוסר התבוננות עמוקה בילד, על הגורמים הרבים שלו ושל סביבתו, המשפיעים על מצבו, מביאים אותנו להיות קצרי רוח כלפיו.

קיבלתי 'מעשה שהיה' ממחנך דגול, ילד צעיר התייתם רח"ל מאמו, וכעבור כחודש נישא אביו בשנית.

בימים ההם/בקהילות ההן לא חשבו לשוחח עם ילד ולסייע לרגשותיו. והנה, באמצע שיעור ב'חיידר' נשכב הילד על ספסל כיתתו.

המלמד היה מתון כלפיו, אבל לא יכול היה להתעלם, ולו רק 'למען ישמעו וייראו' – יתר ילדי הכיתה. בהפסקה התייעץ עם המנהל שקבע נחרצות "חייבים להוציא ממנו שטויות אלו! שתי סטירות וזהו!".

בשיעור הבא כשנשכב שוב על הספסל, לא שעה המלמד לעצת 'הרב המנהל'.

הוא כתב פתק קצר 'איך אתה מרגיש?' ומסרו לילד מבלי שיבחינו. כעבור עשר דקות החזיר הילד את הפתק, עליו ענה 'רע מאוד'.

המלמד מסר שוב לילד השוכב את הפתק, עם תוספת 'אני מבין אותך'.

לאט לאט התיישב הילד והתחבר ללמידה. נוצר ביניהם קשר חם, שנשמר והביא תועלת עד תום שנת הלימודים.

לאחר כתריסר שנים נפגשו המלמד והתלמיד ברחוב. כאשר המלמד שאל לשלומו, הוציא האברך פתק מקופל מארנקו והראהו למלמד המרוגש, שזכר את הפתק וזההו.

כשהמלמד ביקש את הפתק לעצמו, נענה בשלילה, כי 'כל פעם שקשה לי, אני מביט בפתק, ומתחזק!'.

מלמד זה התבונן ומתוך כך אזר סבלנות! אבוי, אילו היה המלמד מקבל את הנחיית המנהל חסר ההתבוננות וקצר הרוח? מדי יום ביום פוגשים אנו ילדים מתקשים, שבתוספת נתינת לב והתבוננות, כדרישת רבינו הספורנו מכל מנהיג, הורה ומחנך, נציל נפשות! אמנם, יש מקום ללמד את הילדים ש'לא תמיד אני פנוי'.

בעל הסבלנות מלמד את בניו ותלמידיו לפנות אליו בשעות הפנאי, בהפסקה וכדו' בשאלה "האם הנך פנוי? אפשר עכשיו לדבר/לשאול?" למידה זו חוסכת אכזבות ומונעת מהם תחושת דחייה.

גם ילד יבין שאבא, אמא, הרב זקוקים להפסקה ולמנוחה בכדי לנוח ולהתחדש. נתבונן בילדינו ובתלמידינו, במעלותיהם לפני מגרעותיהם. ניתן ליבנו להתמודדויותיהם וממילא נגלה כלפיהם סבלנות ואף הערכה.

נזכור כי כל תגובה קצרת רוח מולם, היא כמו קצר בחיבור שבינינו. החבל המקשר מורכב מנימים רבים, שנעקצים ונחתכים מכל מילה חדה ובכל מענה חסר סבלנות. רק שלא נגלה ביום מן הימים שהחבר נותק…

'משמעת' שורשה שמיעה. לא רק שלהם אלא גם שלנו! כאשר נשמע את דיבוריהם ונשמע את רחשי לבם, נבסס בס"ד משמעת נעימה ויציבה.

ובשעה שהננו 'קצרי רוח' נוסיף התבוננות מעמיקה ונעשה סבלניים.