חינוך ילדים

טוב ארך אפים מגיבור

כאשר הקב"ה ממנה את משה רבינו ואת אהרן אחיו להנהגת הכלל, נאמר "ויצוום אל בני ישראל…." רש"י מביא את דרשת חז"ל, שהקב"ה קבע ולימד כאן יסוד בהנהגת ציבור 'ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם' – בקרב העם יש טרחנים, וכחנים, וחלשים המאשימים את האחר בקשייהם. את כל אלה ועוד רבים כמותם יש לסבול ולהנהיג בנחת. זה הקו הדק בין מנהיג לבין רודן. 

הנהגה היא בסבלנות ובארוך רוח. לעיתים קשה להיות סבלן, אך בחשיבה נכונה מידה זו נרכשת. 

היפך הסבלנות קרוי 'קוצר רוח'. בפרשתנו לומדים שבשעה שמשה רבינו מכריז באזני העם על הגאולה העתידה, נאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". 

רבינו עובדיה ספורנו מעורר שחוסר סבלנותם נבע מתוך "לא נתנו לב להתבונן".

חינוך הילדים דורש סבלנות רבה, כפי שביטא זאת אחד הצדיקים "המחוסר יד פטור מתפילין, והמחוסר סבלנות אינו יכול לחנך!" חוסר התבוננות עמוקה בילד, על הגורמים הרבים שלו ושל סביבתו, המשפיעים על מצבו, מביאים אותנו להיות קצרי רוח כלפיו.

 קיבלתי 'מעשה שהיה' ממחנך דגול, ילד צעיר התייתם רח"ל מאמו, וכעבור כחודש נישא אביו בשנית. 

בימים ההם/בקהילות ההן לא חשבו לשוחח עם ילד ולסייע לרגשותיו. והנה, באמצע שיעור ב'חיידר' נשכב הילד על ספסל כיתתו.

 המלמד היה מתון כלפיו, אבל לא יכול היה להתעלם, ולו רק 'למען ישמעו וייראו' – יתר ילדי הכיתה. בהפסקה התייעץ עם המנהל שקבע נחרצות "חייבים להוציא ממנו שטויות אלו! שתי סטירות וזהו!". 

בשיעור הבא כשנשכב שוב על הספסל, לא שעה המלמד לעצת 'הרב המנהל'.

 הוא כתב פתק קצר 'איך אתה מרגיש?' ומסרו לילד מבלי שיבחינו. כעבור עשר דקות החזיר הילד את הפתק, עליו ענה 'רע מאוד'. 

המלמד מסר שוב לילד השוכב את הפתק, עם תוספת 'אני מבין אותך'.

 לאט לאט התיישב הילד והתחבר ללמידה. נוצר ביניהם קשר חם, שנשמר והביא תועלת עד תום שנת הלימודים. 

לאחר כתריסר שנים נפגשו המלמד והתלמיד ברחוב. כאשר המלמד שאל לשלומו, הוציא האברך פתק מקופל מארנקו והראהו למלמד המרוגש, שזכר את הפתק וזההו.

 כשהמלמד ביקש את הפתק לעצמו, נענה בשלילה, כי 'כל פעם שקשה לי, אני מביט בפתק, ומתחזק!'. 

מלמד זה התבונן ומתוך כך אזר סבלנות! אבוי, אילו היה המלמד מקבל את הנחיית המנהל חסר ההתבוננות וקצר הרוח? מדי יום ביום פוגשים אנו ילדים מתקשים, שבתוספת נתינת לב והתבוננות, כדרישת רבינו הספורנו מכל מנהיג, הורה ומחנך, נציל נפשות! אמנם, יש מקום ללמד את הילדים ש'לא תמיד אני פנוי'.

 בעל הסבלנות מלמד את בניו ותלמידיו לפנות אליו בשעות הפנאי, בהפסקה וכדו' בשאלה "האם הנך פנוי? אפשר עכשיו לדבר/לשאול?" למידה זו חוסכת אכזבות ומונעת מהם תחושת דחייה. 

גם ילד יבין שאבא, אמא, הרב זקוקים להפסקה ולמנוחה בכדי לנוח ולהתחדש. נתבונן בילדינו ובתלמידינו, במעלותיהם לפני מגרעותיהם. ניתן ליבנו להתמודדויותיהם וממילא נגלה כלפיהם סבלנות ואף הערכה. 

נזכור כי כל תגובה קצרת רוח מולם, היא כמו קצר בחיבור שבינינו. החבל המקשר מורכב מנימים רבים, שנעקצים ונחתכים מכל מילה חדה ובכל מענה חסר סבלנות. רק שלא נגלה ביום מן הימים שהחבר נותק…

'משמעת' שורשה שמיעה. לא רק שלהם אלא גם שלנו! כאשר נשמע את דיבוריהם ונשמע את רחשי לבם, נבסס בס"ד משמעת נעימה ויציבה. 

ובשעה שהננו 'קצרי רוח' נוסיף התבוננות מעמיקה ונעשה סבלניים.