מפעם לפעם שבה ועולה סוגיית עשרת השבטים האבודים, מתקבלות עדויות על שבטים נידחים בארצות המזרח, הטוענים כי הם צאצאי עשרת השבטים. אנו מכירים את הדיון בסיפורו של אלדד הדני, שהודיע על הימצאותם של עשרת השבטים. הגישה הרוֹוחת היא, כי רק בימות המשיח יהיה אפשר להכריע בדברים הללו ולהגיע לאמיתות ברורות.
ההתייחסות במקורותינו לעשרת השבטים אינה חד-משמעית כלל וכלל. אין בהירות לא בגורלם ולא בדינם ובמעמדם, שכן חכמי ישראל חלוקים ביניהם בנושא זה. נראה שעלינו להחיל על כך את הכלל שהרמב"ם קובע בעניין גוג ומגוג, ביאת אליהו הנביא וכדומה: "לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו".
לאן הוגלו?
את עשרת השבטים הגלה שלמנאסר מלך אשור בימי הבית הראשון, בימי מלכותו של הושע בן-אלה. כך הדברים מתוארים: "בשנת התשיעית להושע לכד מלך אשור את שומרון, ויגל את ישראל אשורה, ויושב אותם בחלח ובחבור נהר-גוזן וערי מדי" (מלכים-ב יז,ו). השבטים שנשארו היו יהודה ובנימין, שהתרכזו בירושלים ובסביבתה, שם מָלך חזקיהו, ולשם לא הצליח מֶלך אשור להגיע.
אף שהנביא נוקב בשמות המקומות שאליהם הוגלו עשרת השבטים, אין מקומם המדוייק ברור. בגמרא (סנהדרין צד,א) הדעות חלוקות בשאלה לאן הוגלו: "מר-זוטרא אמר – לאפריקי; ורבי חנינא אמר – להרי סלוג". בתלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק י, סוף הלכה ד) נאמר: "לשלוש גלויות גלו ישראל – אחד לפנים מנהר סמבטיון, ואחד לדפני של אנטיוכיה, ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם". את הביטוי הסתום "לפנים מן נהר סמבטיון" אנו מוצאים במקומות נוספים (בראשית-רבה עג,ה; ועוד). היכן הוא מקום זה? – אין איש יודע בוודאות.
עוד מתברר, שלא כל עשרת השבטים גלו לאורך ימים. בגמרא (מגילה יד,ב; ערכין לג,א) נאמר, שירמיהו הנביא "הלך להחזיר עשרת השבטים", ואכן הוא "החזירן". אולם נראה שלא החזיר את כולם אלא את מקצתם (רש"י בסנהדרין קי,ב). כמו-כן יש מקורות, שעל-פיהם לא הוגלו כל עשרת השבטים אלא רק ראשי העם ונכבדיו, ואילו המוני העם נשארו בארץ-ישראל והסתפחו לשבטי יהודה ובנימין (הדעות בזה הובאו ב'מרגליות הים' לסנהדרין שם).
האם יחזרו?
על גורלם של עשרת השבטים יש מחלוקת במשנה (סנהדרין י,ג). רבי עקיבא אומר: "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור", ואילו רבי אליעזר אומר: "עשרת השבטים שאפל להן… עתיד להאיר להן". בגמרא (בבלי וירושלמי שם) יש דעה, שגורלם מותנה במעשיהם – אם יחזרו בתשובה, יזכו לחזור, ואם לאו – לא יחזרו. בתוספתא (סנהדרין סוף פרק יג) מתפרש על שיבתם הפסוק: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור"; "אשור – אלו עשרת השבטים".
המהר"ל (נצח-ישראל פרק לד) מדגיש, שהמחלוקת אינה בעצם השאלה אם בימות המשיח יהיו שנים-עשר שבטים או יישארו רק שבטי יהודה ובנימין: "חס ושלום, אין לומר שיהיה חסר שבט מישראל", שכן בכל מקרה חזרו מקצתם בימי ירמיהו. הספק הוא, אם אותם שנשארו בגלות עתידים לחזור. וליתר דיוק: אם הם קיימים בכלל כיהודים, או שנטמעו ואבדו בין הגויים.
רבנו דוד, תלמיד הרמב"ם, סבור, שאי-אפשר לומר שנגזרה עליהם גזֵרה "שיהיו אבודים מעבודת-ה'. כי בוודאי שהיה להם זרע, אם מעט אם הרבה, אשר ידעו את ה'. או שיהיו בהם אנשים מועטים עובדי ה', והם היו לעם רב, והם נידחי ישראל, אשר יאסוף אותם ה'… ועליהם נתנבא ירמיה: 'ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה'" (הובא ב'מרגליות הים' שם).
רבים מקשרים את ימות המשיח עם תחיית המתים, ואין זה מדוייק. בימות המשיח, לפחות בתקופה הראשונה, עדיין יישאר העולם במתכונתו הקיימת ולא ישתנו סדרי בראשית. רק בתקופה מאוחרת (ויש במקורות דעות שונות בשאלה כמה שנים יעברו מביאת המשיח ועד תחיית המתים) יקומו המתים לתחייה. אלה גם שני עיקרים שונים בשלושה-עשר עיקרי האמונה – ביאת המשיח היא העיקר הי"ב, ותחיית המתים היא העיקר הי"ג.