מעשה מביטחון שסיפר רבי נחמן מברסלב
ענה ואמר עוד ספרתי מעשה מבטחון וזו היא:
מלך אחד אמר בלבו מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל והלך לחקור אחר זה והיה הולך בלילה והיה אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם והיה שומע דאגות כל אחד שזה אינו הולך לו כסדר בחנות ואחר כך הלך לבית אחר ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד.
אחר כך הלך וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש לארץ והגג נופל ונשבר וראה ששם יושב אחד מנגן על כינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל.
הלך ונכנס לתוך הבית ושאל בשלומו והשיבו. וראה הקדירה עם המשקה לפניו והמיני מאכלים והוא רק מלא שמחה, וכיבד את המלך ושתה עם המלך והיה המלך שותה גם כן למען האהבה. אחר כך שכב לישון וראה שהוא אך שמח בלי שום דאגה, ובבוקר עמד המלך וגם הוא עמד וליווה את המלך. ושאל המלך אותו מאין אתה לוקח כל זאת והשיב לו אני יכול לתקן כל תיקוני הדברים שנתקלקלו (שקורין נאפריווקיס) כי מלאכה שלימה איני יכול, רק תיקוני הדברים שנתקלקלו, ואני יוצא בבוקר ואני מתקן איזה דברים וכשאני מקבץ איזה סך חמישה שישה זהובים אני קונה לי כל אלו הדברים של אכילה ושתיה.
כששמע המלך זאת אמר בליבו אקלקל לו זאת, הלך המלך ונתן כרוז שכל מי שיהיה לו דבר לתקן לא יתן לשום אדם לתקן רק יתקן הוא בעצמו או יקנה לו זה הדבר חדשה. בבוקר הלך לשאול אחר תיקוני הדברים ואמרו לו שגזר המלך שלא יתן לשום אדם לתקן שום דבר וירע בעיניו אך בטח בהשם.
והלך וראה גביר אחד שחוטב עצים ושאל אותו למה אתה חוטב עצים האם זה כבודך? אמר לו חזרתי אחר איש שיחטוב עצים ולא מצאתי והוכרחתי לחטוב בעצמי. אמר לו תן לי ואני אחטוב עמך, וחטב העצים ונתן לו הגביר זהב אחד, ראה שזה טוב והלך לחטוב עוד עצים עד שקיבץ ששה זהובים וקנה שוב כל הסעודה (ובזה הלשון אמר רבינו ז"ל: "אין דיא סעודה איז גיווען א סעודה" פרוש: והסעודה הייתה סעודה … ), והיה שמח.
והמלך הלך שוב אחרי חלון ביתו לראות וראה שזה יושב והמשקה והמאכלים לפניו והוא שמח מאוד, הלך המלך ונכנס לתוך הבית וראה כנ"ל ושכב גם כן שם כמו הלילה הראשון ובבוקר עמד האיש וליוה את המלך ושאל לו: מאין אתה לוקח זאת כי צריך להוציא עליו ממון? והשיב לו דרכי היה לתקן כל הדברים שנתקלקלו ואחר כך גזר המלך שלא ליתן עוד לשום אדם לתקן, וחטבתי עצים עד שקיבצתי ממון לזה כנ"ל, והלך המלך מאיתו וגזר שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים. ויהי כאשר בא אל האדם לחטוב עצים, השיב לו שגזר המלך גזר דין שלא ליתן לשום אדם לחטוב עצים וירע בעיניו כי אין כסף אך בטח בהשם.
והלך וראה אחד שמנקה דיר, ושאל אותו מי אתה שתנקה דיר? השיב לו חזרתי ולא מצאתי מי שינקה לי והוכרחתי לנקות בעצמי. אמר לו תן לי אני אנקה , עמד וניקה ונתן לו שני זהובים והלך וניקה עוד דירים וקיבץ ששה זהובים וקנה שוב כל הסעודה הנ"ל והלך לביתו (והסעודה היתה סעודה…) והיה שמח מאוד. הלך המלך שוב לראות, וראה שוב ככל הנ"ל ונכנס לבית כנ"ל ואחר כך בבוקר ליוה עוד את המלך ושאל אותו המלך שוב כנ"ל, והשיב לו כנ"ל. הלך המלך וגזר שלא ליתן לשום אדם לנקות דיר. בבוקר הלך האיש לחזור ולנקות דירים, והשיבו לו שהמלך גזר על זה כנ"ל.
והלך האיש והשכיר עצמו לאיש חיל אצל המיניסטר שלוקח חיל למלך, כי יש חיל שלוקחים אותם בזרוע מה שמגיע לו מהמדינה ויש חיל ששוכרין אותם, והלך הוא והשכיר אצמו לאיש חיל והתנה עם המיניסטר שאינו משכיר עצמו לעולם כי אם לזמן, ובכל יום ויום בבוקר יתן לו שכרו. והמיניסטר הלביש אותו תיכף בבגדי אנשי חיל ותלה לו חרב בצידו ולשח אותו למקום שצריך, אחר כך לעת ערב כשעשה כל פעולותיו השליך הבגדים מעליו וקנה לו כל הסעודה הנ"ל והלך לביתו (והסעודה היתה סעודה…) והיה שמח מאוד. הלך המלך שוב לראות וראה שהכל מוכן לפניו והוא שמח מאוד כנ"ל ונכנס לביתו ושכב כנ"ל ושאל אותו כנ"ל וסיפר לו ככל הנ"ל.
הלך המלך וקרא למיניסטר וציווה עליו שלא ירים את ידו לשלם מהקאסע (מאוצר המלך) לשום אדם באותו היום.
בבוקר הלך להמיניסטר שישלם לו שכרו עבור היום, ולא רצה, ושאל לו: הלא התניתי עמך שתשלם לי בכל יום. השיב לו: המלך גזר שלא לשלם לשום אדם היום. וכל מה שטען עמו לא הועיל. והשיב לו מוטב שאשלם לך מחר בעד שני הימים והיום אי אפשר לשלם לך. מה עשה? הלך ושבר חתיכה מהחרב והתקין במקומה חתיכת עץ ולא היה נראה וניכר מבחוץ כלל, והלך ומשכן את אותה החתיכה מהחרב וקנה שוב את כל צרכי הסעודה (והסעודה היתה סעודה …) .
הלך שוב המלך וראה שהשמחה בשלימות כמקודם ונכנס שוב לביתו ושכב שם כנ"ל ושאל אותו כנ"ל וסיפר לו ככל הנ"ל שהוכרח לשבור את הלהב של החרב מן הקת ולמשכן אותו כדי לקנות לו צרכי הסעודה ואחר כך שאקבל מעות בעד אותו היום , אפדה ואתקן את החרב שלא יהיה ניכר כלל, כי אני יכול לתקן כל הדברים שנתקלקלו (ולא יגיע שום היזק למלך) .
הלך המלך לביתו וקרא את המיניסטער וציוה עליו באשר שיש חייב מיתה הלך המיניסטער ועשה כן, וקרא אותו ובא לפני המלך והמלך ציווה שיתאספו כל השרים כדי לראות את השחוק הזה שנמצא איש שנעץ חתיכת עץ במקום החרב. והוא בא לפני המלך ויפול רגליו ושאל לו, אדוני המלך על מה נקראתי? אמר לו כדי לחתוך את הראש של החייב מיתה. השיב לו והתחנן לפניו, באשר שמעולם לא שפך דם בכן יקרא אחר לזה. והמלך השיב לו שהוא דווקא מוכרח עתה לשפוך דמו,
ואמר להמלך וכי יש פסק ברור על זה אולי אין הדין ברור שהוא חייב מיתה ואני לא שפכתי דם מעולם. מכל שכם שאשפוך דם שאינו ברור אם הוא חייב מיתה. השיב לו המלך בודאי הדין ברור שחייב מיתה כי בודאי יש פסק על זה (שקורין: דעקריט) ועתה מוכרח שאתה דווקא תשפוך דמו.
ראה שאי אפשר לפעול אצל המלך פנה עצמו אל השם יתברך ואמר: "אל שדי, אני לא שפכתי דם מעולם ובאם זה האיש אינו חייב מיתה יהיה נעשה מהברזל עץ" וחטף החרב ושלפה מתערה וראו הכל שהוא עץ ונעשה שם שחוק גדול. ראה המלך שהוא איש נאה כזה ופטרו לשלום.
(המעשה הזה סיפר רבנו הקדוש בליל ד' אלול תקס"ו פ"ק ונתפרסם על ידי רבי ישראל קרדונר זיע"א)