מדוע נמשלת הגלות לעיבור, והגאולה ללידה?
תורת החסידות1 מאירה את סוגיית הגלות והגאולה על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים 'חבלי לידה', ככתוב2: "חבלי יולדה יבואו לו". הגאולה מכונה 'לידה': "כי חלה גם ילדה ציון את בניה3". ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה4".
חיים של עובר
מצבו של עובר מתואר בגמרא5: "דרש ר' שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת… ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח". כלומר: מבחינת מבנה האברים, הכוחות והחושים, דומה העובר לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. ביטוי לכך אנו מוצאים בתנוחת העובר לעומת אדם רגיל: מעלתו העיקרית של האדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן, על-פי מבנה גופו, ראשו ניצב מעל כל האברים; ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" – מעלה זו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוהו כאבר גופני רגיל.
העובר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, בחלל החמים של רחם האם. אבל לעומת היילוד, הוא נמצא בעמדה נחותה לאין-שיעור. עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות כראוי, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה חיים צרים ומוגבלים של עובר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו-שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.
כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של אהבת-ה' ויראת-ה' – אבל כל אלה הם ברמה 'עוברית' בלבד. אין לו 'ראייה' אמיתית בעניינים אלוקיים ואין הוא 'שומע' את דבר-ה' שזועק מכל גרגר של הבריאה. העולם נראה לו כמציאות עצמאית, כבעל כוח-קיום משל עצמו. רק על-ידי הרבה מחשבה והתבוננות הוא יכול להגיע להכרה שכלית (אך לא ראייה מוחשית) בדבר הכוח האלוקי שמקיים את הבריאה בכל רגע ורגע. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך חבל הטבור. הוא אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים רבים נעשים כ"מצוות אנשים מלומדה".
נתחיל לראות
הכיסופים לגאולה דומים אפוא לרצון של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות אור-ה', עד שעינינו הגשמיות יראו זאת, בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר6". כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח אבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה'צוותא' שנוצרת על-ידה עם הקב"ה, שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת 'עובר' ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.
ראיית הגלות כעיבור, גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות מהווה הכנה לגאולה. כשיהודי מתאמץ להגיע לדבקות בה', לאהבת ה' וליראתו, למרות הסתר הגלות, בכך הוא מכין את עצמו לקראת הגאולה השלמה בקרוב ממש.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
______________
1) תורה-אור ובהוספות לתורה-אור פרשת שמות, וכן בתחילת פרשת וארא.
2) הושע יג,יג.
3) ישעיה סו,ח.
4) ישעיה לז,ג.
5) נידה ל,ב.
6) ישעיה מ,ה.