מדוע דווקא לפני הגאולה מתחזקות צרות הגלות?
אף שאיננו יודעים במדוייק כיצד אמורים להתחולל התהליכים הקשורים בגאולה, בכל-זאת ניתנו לנו הקווים הכלליים והמאפיינים המרכזיים. אחד המוטיבים החוזרים בצורות שונות בנושא הגאולה הוא, שהמעבר מהגלות לגאולה איננו בצורת טוב ההולך וגובר, אלא שהגאולה באה דווקא לאחר שלב של התגברות החושך.
גאולת מצרים, שמהווה דגם לגאולה הקרובה, ממחישה זאת היטב. לקראת הגאולה גובר סבלם של בני-ישראל במצרים והם זועקים אל ה' ("וייאנחו בני-ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים1"). הקב"ה שומע את הזעקה ושולח אליהם את משה רבנו כשבפיו בשורת הגאולה. ניתן היה לצפות, שמרגע זה ואילך יתחילו בני-ישראל לראות את פעמי הגאולה. אך קורה ההפך הגמור: פרעה מכביד את עול השיעבוד ואיננו נותן לעם תבן. שוטרי בני-ישראל מטיחים במשה את כאבם, ומשה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה?! למה זה שלחתני?!2". ורק אז מתחילות להינתן המכות שמביאות את הגאולה.
הקור גובר לפני הזריחה
ב'זוהר חדש'3 מתואר, שכך יהיה סדר הגאולה: "כך היא גאולתן של ישראל – בשעה שיאיר להם שמש הגאולה, תבוא להם צרה אחר צרה ואפילה אחר אפילה, ובעוד הם שרויים בה – יאיר עליהם אור ה'".
ה'כלי יקר'4 אומר: "כך היא המידה, שבכל יום סמוך לעלות השחר, החושך מחשיך ביותר… וכן בימות החורף, סמוך לעלות השמש, הקור הולך וגובר ולבסוף הוא מנוצח מן השמש… כמו-כן, מה שהרע פרעה לישראל עכשיו יותר ממה שעשה לשעבר, זה מופת חותך שקרב קצו וזמן הגאולה קרוב5".
המהר"ל6 מסביר, שכאשר צריכה להתחולל "הוויה חדשה", התהוות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לצמוח מתוך המציאות הקודמת, אלא צריך להתקיים תהליך של "הפסד הוויה ראשונה", כלומר, ביטול המצב הישן ויצירת חלל ריק, שלתוכו פורצת המציאות החדשה.
רבנו הזקן בעל התניא מבאר7, שהואיל ובני-ישראל עמדו אז לקראת התגלות שם הוי-ה במתן-תורה, היה צריך להיות קודם לכן שלב של "הסתלקות החיות", שבו הכוח האלוקי כאילו מסתלק ומתעלם, ואז גוברת "שליטת מצרים". זו, בעצם, התשובה שהשיב הקב"ה למשה רבנו על שאלתו "למה הרעותה", כי עכשיו צריכה לבוא ההתגלות של שם הוי-ה – ו"לכן אמור לבני-ישראל אני הוי'8".
דבר זה מסביר את העובדה, שדווקא קודם הגאולה באה תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהיא תקופה ירודה וקשה שלא הייתה כמותה בדורות שעברו, וכן אירועים נוספים שמתרחשים דווקא כאשר מתקרבים ממש לזריחת אור הגאולה. עלינו להבין, שזהו החושך הגובר לפני בוא האור.
כאב הלידה
ביתר פירוט מתחלקות צרות הגלות לשלושה סוגים, והדבר תואם את המשל שהובא לעיל, שממשיל את הגלות לעיבור ואת הגאולה ללידה: א) הייסורים ה'רגילים' של תקופת הגלות, שהם בדוגמת 'צער העיבור'; ב) הסבל המתעצם של תקופת 'עקבתא דמשיחא', שהוא בבחינת 'חבלי משיח' המשולים ל'חבלי לידה'; ג) הכאב המיוחד של המעבר מגלות לגאולה, שהוא נמשל לצער הלידה עצמה.
הצרות ה'רגילות' של הגלות הן בדוגמת כתישת הזית, שעל-ידה הוא מוציא את שמנו9. זו מטרתם הפנימית של צרות הגלות ושל כל הרדיפות והייסורים – לגלות ולהוציא את ה'שמן' שבתוך עם-ישראל, את כוח מסירות-הנפש והדבקות המוחלטת בה'. דווקא על-ידי הניסיונות שעם-ישראל עובר בתקופת הגלות, הוא מבטא יותר את עומק האמונה ואת עוצם הקשר בינו לבין הקב"ה, ובכך הוא סולל את הדרך לגילוי המלא של כבוד ה' בזמן הגאולה.
סוג שני של צרות וייסורים מופיע סמוך לגאולה. אלה הם 'חבלי משיח'. מטרתם להשיג את הזיכוך האחרון שלפני הגאולה, וגם ליצור את התנאים שלתוכם תפרוץ הגאולה. הואיל והגאולה היא מציאות חדשה לגמרי, אין היא יכולה לבוא על בסיס המציאות הרגילה. לכן נדרש תהליך של הרס המציאות הקיימת, מין יצירת חלל ריק, שעליו יכולה להיבנות הגאולה10.
אולם הסוג השלישי של צרות הגלות הוא בדוגמת כאב הלידה עצמה. זהו הזעזוע האחרון, שמצד אחד הוא מכאיב מאוד, ומצד שני הוא פותח את השער לאור הגאולה. כך היה גם בגאולת מצרים – ממש לפני הגאולה, אחרי שכבר ניתנה בשורת הגאולה מפי משה רבנו, בא השלב המכאיב של "תכבד העבודה על האנשים", עד שמשה רבנו עצמו זעק לקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה!". אך מיד אחר-כך החלו ניסי הגאולה, וכפי שהשיב הקב"ה למשה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה".
ואכן, מדברי חז"ל ברור, שממש לפני הגאולה מתחולל שיא ההידרדרות הכוללת של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. הגמרא אומרת11 שבן-דוד בא כאשר "תתהפך כל המלכות למינות", וכאשר השפל מגיע לשיאו, דבר שמשפיע גם על אמונתם של יהודים רבים בעצם הגאולה – "עד שיתייאשו מן הגאולה"12. זהו הרגע שאחריו מתחילה הגאולה עצמה.
להילחם בחושך
אלא שהבנה זו טובה רק כדי שלא ניפול ברוחנו וכדי שלא נפקפק חלילה באמונת הגאולה. אך בה-בשעה צריכה להישמע הזעקה והתפילה לקב"ה שיסתיים החושך ושתבוא מיד הגאולה. הרבי שליט"א מסביר בשיחותיו13 למה זעק משה רבנו לקב"ה "למה הרעותה", אף-על-פי שוודאי לא פקפק באמיתות הגאולה הקרובה, וודאי ידע שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה. כי משה ידע, שכמי שרואה בצערם של ישראל ובעול הגלות המעיק עליהם, מחובתו לזעוק לקב"ה "למה הרעותה", אף אם הקב"ה יגער בו על כך.
יש כאן צורך בהתייחסות מורכבת ולא חד-צדדית. יהודי שרואה את הירידה הגדולה של עקבתא דמשיחא, ודאי שאסור לו 'להצדיקה' בנימוק שזהו סדר הדברים לפני הגאולה. עליו לזכור, כי אף שסימנים אלה מבשרים כי הגאולה קרובה, הרי כשלעצמם הם שליליים בתכלית. יהודי חייב להיאבק ברע ובייאוש. עליו להילחם בחושך הגובר ככל יכולתו – בתפילה לה', בהגברת אור התורה והמצוות וכו'. ועם זאת, בדיעבד, אחרי שהתגברות החושך כבר הייתה, עליו להבין שהיה זה שלב-מעבר לקראת הגאולה הקרובה מאוד.
הגמרא14 אומרת: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? – יעסוק בתורה ובגמילות-חסדים". תורה וצדקה וחיזוק האמונה בגאולה – מצילים את האדם מחבלי משיח, מקצרים את משך הזמן של 'צירי הלידה', ומזרזים את הגאולה.
_______________
1) שמות ב,כג.
2) שמות ה,כב.
3) זוהר חדש בראשית ו,א.
4) סוף פרשת שמות.
5) וכך מובא בשם הרמ"ק (המקובל רבי משה קורדבירו) בספר 'אור החמה' בפירושו לזוהר דף ז,ב: "הנה תחילת הגאולה יהיה צרות גדולות לישראל, מפני שהוא צירוף בשתי דרכים – הא' לצרף כללות האומה מהרשעים שלא יוכלו לסבול… ויהפכו לאויבים למשיח; הב' לצדיקים הנשארים, כדי שיזכו לגאולה ויתכפר עוונם על-ידי סבל הצרות, והם ייסורים, וזהו פתח כניסת הגאולה".
6) נצח-ישראל פרק לב.
7) תורה-אור וארא נז,ד.
8) שמות ה,כו.
9) כמאמר חז"ל מנחות נג,ב.
10) וכפי שמוסבר במקומות רבים בתורת החסידות, שבין 'יש' ל'יש' צריך שיהיה 'אין' באמצע.
11) סנהדרין צז,א.
12) בצרות ובקשיים הללו יש גם היבט של העמדת האמונה במבחן. זו הייתה גם אחת המטרות של הגברת סבל הגלות במצרים לפני הגאולה. וכך נאמר ב'רעיא מהימנא' לזוהר חלק ג, קכד,ב: "כגוונא דא יתעביד לנסא לון לישראל בפורקנא בתרייתא. הדא הוא דכתיב: יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב וקיימין בנסיונא, והרשיעו רשעים – אינון רשעים דרע" (=כך יעשה הקב"ה נסיונות לעם-ישראל בגאולה האחרונה, כמו שכתוב: 'יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים' – אלה שמצד הטוב יעמדו בניסיון, 'והרשיעו רשעים' – אלה הרשעים שמהרע).
13) שיחת שבת פרשת וארא תשמ"ג, ועוד.
14) שם צח,ב.