למה חשוב כל-כך לחשוב על הגאולה ולצפות למשיח?
יש יהודים, שכל העיסוק הנמרץ בענייני המשיח והגאולה נראה להם מוגזם. הם בהחלט מאמינים בה' ובתורתו ומאמינים גם בביאת המשיח, אבל לא מובן להם לשם-מה צריך כל-כך הרבה לחשוב ולדבר ולפעול סביב נושא זה. בעיניהם, המשיח והגאולה מהווים בשורה עתידית, שאמנם היא מאוד נעימה ומעודדת, אבל מה לה ולחיי היום-יום.
על סוג זה של התייחסות אפשר להשתמש באימרה: "עיקר חסר מן הספר". נושא המשיח והגאולה איננו נושא שולי כלל וכלל. זהו המרכז והתכלית של כל חיינו ופעולותינו, ושל הבריאה כולה. זהו היעד שאליו מוליכים כל הדברים שקורים בעולם וכל העבודה של עם-ישראל בתורה ובמצוות. יהודי שעוסק בתורה ובמצוות אבל אינו מודע לחשיבות עניין הגאולה, דומה לטייס העוסק כל הזמן בהפעלת המכשירים השונים, אבל אינו מתעניין כלל ביעד הטיסה.
לעשות "דירה" לה'
רבנו הזקן כותב בספר התניא1: "נודע, שימות המשיח… הם תכלית ושלמות בריאת העולם-הזה, שלכך נברא מתחילתו". זאת, על-פי מאמר המדרש, שתכלית בריאת העולם-הזה היא – "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". כל מטרת הבריאה היא 'תאוותו' של הקב"ה, שהעולם-הזה התחתון יהיה 'דירה' לו יתברך, 'דירה' שבה ישכון ויתגלה במלוא העוצמה.
לכן ברא הקב"ה דווקא את העולם-הזה, שבו שוררת חשיכה רוחנית ושבו יש רע, כדי שיהודי יכפה את הטוב על הרע ויהפוך את החושך לאור. דבר זה נעשה על-ידי התורה והמצוות, שעל-ידן מביא האדם את אור ה' אל העולם-הזה ומאיר את חשכתו. כל מצווה שיהודי עושה וכל דבר-תורה שהוא לומד – הם נקודות אור נוספות, שמאירות את העולם ומכשירות אותו להיעשות 'דירה' לקב"ה.
זו אפוא תכלית כל חיינו וכל עבודתנו בקיום התורה ומצוותיה – להאיר את העולם ולעשותו 'דירה' לו יתברך. על-ידי שיהודים עוסקים בתורה ובמצוות בכל קצווי תבל, ועל-ידי שיהודים מסרו את נפשם על קדושת שמו במשך הדורות – הם האירו את העולם והכשירו אותו לקראת תכליתו. בזכות עבודה זו תוכל להתמלא 'תאוותו' של הקב"ה והוא יוכל להתגלות בעולם-הזה במלוא הדרו.
לחשוב על המטרה
מתי יגיע העולם לתכליתו? בימות המשיח. העבודה נעשית היום – "היום לעשותם". בירור וזיכוך העולם נעשה במשך זמן הגלות, כמו שנאמר בתניא2, ש"תכלית השלימות הזה… תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות". הארת חשכת העולם נוצרת על-ידי כל דבר-תורה וקיום מצווה של יהודי בזמן הזה. אבל עכשיו עינינו עצומות ואיננו רואים את הפעולה שעבודה זו חוללה בעולם, ואת אור ה' שמאיר בעולם עקב כך. כאשר עבודה זו תבוא לידי שלמותה והעולם יהיה מוכן לשמש 'דירה' לקב"ה – אז יבוא משיח-צדקנו והכול יתגלה, ככתוב: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".
ברור אפוא, שביאת המשיח אינה רק עניין של שכר ו'פרס' המיועד למאמינים בה. אילו זו הייתה ציפייה לשכר בלבד, לא הייתה יכולה להיחשב כ'עיקר' באמונה. אלא המרכזיות של האמונה בביאת המשיח נובעת מכך, שהיא בעצם היעד שאליו אנו חותרים בכל פעולותינו ובכל עבודת-ה' שלנו. בלי העניין הזה של ימות המשיח, מושמטת כל התכלית של הבריאה – לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל לא חושבים על היעד והמטרה. כמו חייל שנלחם ומסתער, אבל אין הוא חושב כלל על המטרה – הניצחון על האוייב.
לכן, יהודי שתופס נכון את תכלית הבריאה ואת מטרת עבודתו בתורה ובמצוות, חייב להיות מלא ציפייה להגיע ליעד זה של ביאת המשיח, שאז תושג המטרה במילואה והעולם אכן יהיה 'דירה' לו יתברך. יהודי שרואה כך את פני הדברים, אך טבעי שהוא חושב על המשיח, מתפלל על הגאולה ופועל לזירוזה, מכיוון שהגאולה היא תכלית הכול3.
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)