האם יש תקופה שבה צריך לבוא המשיח?
העולם מתנהל על-פי תכנית אלוקית קבועה מראש (ולא כאן המקום לדון בשאלה הידועה על מידת השפעתה של הבחירה החופשית על התהליכים). נקודת-המוצא היא הבריאה, והיעד הוא תקופת ה'עתיד לבוא', שבה תתממש בפועל כוונת הבריאה – "להיות לו יתברך דירה בתחתונים". תקופת-הביניים מתחלקת לשלוש תקופות-משנה: 'תוהו', 'תורה' ו'ימות המשיח'.
הגמרא1 מפרטת את חלוקת התקופות: "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר אברהם אבינו הגיע לשלב של "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם – התחיל להאיר". זה היה בדיוק בסוף האלף השני, כאשר אברהם היה בן נ"ב שנים.
תקופת ה'תורה' נסתיימה בסוף האלף הרביעי. זה היה סמוך לחתימת המשנה, עם ראשיתה של תקופת האמוראים. את סיומה של תקופת ה'תורה' ניתן לראות גם בכך, שלאחר חתימת המשנה לא ניתנה עוד סמכות כה מוחלטת של פסיקת הלכה, כפי שניתנה לתנאים, חכמי המשנה. אז החלה תקופה חדשה – 'ימות המשיח'.
"ימות המשיח"
כיום, 1752 שנים אחר-כך, אולי זה נראה תמוה שתקופה זו נקראת 'ימות המשיח'. הרי זו תקופת הגלות הארוכה, על כל מוראותיה, ייסוריה, רדיפותיה ותלאותיה! אלא הכוונה היא, שבתקופה זו יכול היה לבוא המשיח. כך מסביר רבי יצחק אברבנאל2, שאלפיים השנים הללו נקראים 'ימות המשיח', "לפי שהם ימים מוכנים ומתוקנים לביאתו, אם יזכו הדור". הוא ממשיל זאת ל'ימות הגשמים', שאין הכרח שיהיו תמיד ימי גשם, אלא הכוונה היא "שהם מוכנים לביאת הגשמים בהם יותר מכל ימות השנה. כן גם האלפיים שנה האחרונים היו מוכנים לביאת המשיח".
המהר"ל מפראג3 מסביר, שקודם לכן, גם אם עם-ישראל היה מגיע לשיא ה"זכו", עדיין לא הייתה הגאולה יכולה לבוא, אבל מאז נכנסנו ל"שני אלפים ימות המשיח", הדבר תלוי בנו: אם נזכה, תבוא הגאולה מיד, בראשית התקופה; אם לא נזכה, תתעכב הגאולה. אבל היא חייבת לבוא בתקופה זו, שבכללותה היא תקופת הכנה לגאולה.
שישה ימים, שישה אלפים
החלוקה הנ"ל של ששת-אלפי שנותיו של העולם לשלוש תקופות, היא חלוקה כוללנית למדי. בדברי רבותינו מופיעה חלוקה מפורטת יותר, שמראה את הסדר האלוקי הפנימי ששורר בכל אחד מששת-אלפים השנים הללו.
הרמב"ן4 מסביר, כי ששת ימי הבריאה מקבילים לששת-אלפי שנות קיומו (הנוכחי) של העולם. וכך הוא אומר: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת-אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה". בהמשך הדברים משרטט הרמב"ן כמה קווים מקבילים בין אירועי הבריאה שקרו בכל יום לבין אלף השנה המקביל לו.
בצורה מפורטת יותר מופיעים הדברים בתורת החסידות5. ששת ימי הבריאה, כמו ששת-אלפי שנות קיום העולם, מקבילים לשש המידות היסודיות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.
- ביום הראשון של הבריאה האירה מידת החסד, ולכן נברא בו האור האין-סופי. כך גם האלף הראשון של העולם היה תקופה של חסד ושפע אלוקי מופלא. האנשים האריכו ימים ו"ניזונו בחסדו של הקב"ה".
- ביום השני פעלה מידת הגבורה – נוצרה ההבדלה בין המים התחתונים לעליונים. גם האלף השני היה תקופה של דין – המבול, מגדל בבל.
- ביום השלישי, פעמיים כי-טוב, האירה מידת התפארת. העולם החל להיתתקן – נראתה היבשה, החלה הצמיחה של העשבים והפירות. כך גם באלף השלישי החלה להתגלות התכלית של הבריאה – הייתה יציאת-מצרים, נבחר עם-ישראל וניתנה התורה.
- בדרך זו מוסברים גם האירועים שקרו בימי הבריאה הנוספים וההקבלה שלהם לאלפי השנים המתאימים:
- ביום הרביעי נתלו המאורות, ובאלף הרביעי עמדו שני בתי-המקדש שמהם יצאה אורה לכל העולם כולו.
- ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף החל לעופף – רמז להתגברות ממשלת האומות באלף החמישי.
- וכך אנו מגיעים ליום השישי, שבו הגיע העולם לשלמותו – נברא האדם. זהו רמז לשלמותו של העולם באלף השישי, שבו 'נברא' ומתגלה האדם השלם ביותר – המלך המשיח. ובלשון הרמב"ן: "זהו בן-דוד הנעשה בצלם אלוקים". כלומר, האלף השישי זהו האלף שמכין את העולם לקראת הגאולה, ואשר במהלכו בא ומתגלה המלך המשיח.
"עקבתא דמשיחא"
יש הסבורים בטעות שהגאולה תבוא לאחר תום ששת אלפי השנים הללו. אין זה כך. הגאולה וימות המשיח באים במהלך האלף השישי, ואילו באלף השביעי נפתחת תקופה אחרת לגמרי – תקופת השכר העתידית. בספר הזוהר6 נאמר במפורש, שהגאולה תבוא "בשית אלף שנין ולא באשלמותיה" (=באלף השישי ולא בסופו).
בתוך האלף השישי עצמו, התקופה העיקרית והמשמעותית ביותר בתוכו היא התקופה האחרונה, זו המכונה 'עקבתא דמשיחא'. שמה של התקופה נושא בתוכו את שני הפנים הקוטביים שבה: מצד אחד, 'עקבתא' מלשון עקב, החלק התחתון והנחות ביותר בגוף, חלק שהוא קהה וגס וחסר-רגישות. ומצד שני, 'עקבתא דמשיחא' במשמעות של עקבות המשיח – תקופה שבה נשמעים הדי צעדיו המתקרבים של משיח-צדקנו7.
וכך, כאשר אנו מעיינים במקורות, אנו מגלים כי תקופה זו מתאפיינת בשני תהליכים סותרים: מצד אחד – מתחילה בה ההכנה לגאולה, ומצד שני – זוהי תקופה קשה ביותר, תקופה של שפל רוחני-מוסרי ואף תקופה של צרות קשות ומכאיבות.
בספר הזוהר8 מוסבר, כי באלף השישי תתחיל תקומתה של השכינה מעפרה, והדברים יתנהלו בהדרגה. שלב מכריע ייפתח במאה השישית של האלף השישי: "ובשית-מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה" (=ובשש-מאות שנה לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומבועי החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס לאלף השביעי).
ואכן, בתקופה זו – שהחלה בשנת ה'ת"ק (לפני כמאתיים וחמישים שנה), עם תחילת המאה השישית לאלף הזה – החלה פריצה עצומה של חכמה ודעת בעולם. מצד אחד, נתגלו "שערי החכמה למעלה" – החכמה העליונה, פנימיות התורה, זוהי תורת החסידות9; ומצד שני, פרצו גם "מבועי החכמה למטה" – חכמות העולם, חכמות הטבע, דבר שמצא את ביטויו בזינוק המדעי והטכנולוגי שהחל אז.
פריצה זו של חכמה הייתה מלווה הרבה עליות ומורדות וחריקות. זה טבעי, בהתחשב בכך, שהעולם עדיין לא היה בשל לקבל את ההתגלויות הללו בצורתן הצרופה. אולם ביסוד הדברים, זוהי הכנה של העולם – הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית – לקראת ימות המשיח.
יש סימנים
כנגד זה, אותה תקופה ממש הייתה תקופה קשה ביותר, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית. הדברים תוארו בפירוט רב בדברי חז"ל, שנתנו לנו סימנים מדוייקים10, שעל-פיהם נוכל לזהות את התקופה הזאת. הסימנים הללו מציינים ירידה מוסרית גדולה שתחול בתקופה זו, שבירת המערכות השלטוניות והחברתיות, התמעטותם של לומדי תורה, התגברות הכפירה, תחושת ייאוש כללית, יוקר מאמיר, וגם צרות גשמיות איומות שיפקדו את עם-ישראל (עד שכמה מהאמוראים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה11" – שיבוא המשיח, ואל אראהו).
חז"ל תיארו לפנינו בפירוט כה רב את סימני התקופה, למען שתי מטרות: כדי שלא נתייאש חלילה, וכדי שנדע כי אלה חבלי המשיח. ואכן, כשאנו בודקים את מה שהתרחש בעולם במיוחד בעשרות השנים האחרונות, אין ספק שכל סימניה של תקופת 'עקבתא דמשיחא' התממשו עד תומם – באופן שאין לו אח ורע בשום תקופה אחרת.
עכשיו ברור למדי, שאנו כבר נמצאים בסיומה של תקופת 'עקבתא דמשיחא'. עברנו את כל מוראותיה של תקופה זו, ועל-פי התהליכים המתרחשים עכשיו הן בעם-ישראל והן בעולם בכלל, ניתן לקבוע, כי כבר נכנסנו לשלב ההכנות הממשיות לגאולה האמיתית והשלמה.
ואכן, הרבי מליובאוויטש הדגיש שוב ושוב כי כבר נסתיימה העבודה הרוחנית של תקופת הגלות, ועכשיו לא נותר אלא "לקבל את פני משיח-צדקנו בפועל ממש, כדי שיוכל לקיים את שליחותו בפועל ולגאול את כל ישראל מהגלות!12".
(מתוך הספר "ימות המשיח" בהוצאת "צעירי אגודת חב"ד – המרכז", מאת הרב מנחם ברוד)
______________
1) סנהדרין צז,א, עבודה-זרה ט,א.
2) ישועות משיחו, העיון הראשון, פרק ראשון, וראה שם באריכות.
3) נצח-ישראל פרק כז.
4) על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות", בראשית ב,ג. וראה גם רבנו בחיי על פסוק זה.
5) למשל: מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות, עמ' תיט ואילך; ועוד.
6) זוהר חדש בראשית כא,א.
7) שיחת שבת פרשת בא תשד"מ.
8) וירא, חלק א, קיז,א.
9) כידוע, התגלות הבעש"ט הייתה בשנת ה'תצ"ד, שנים אחדות לפני ה'ת"ק.
10) בסוף סוטה, סוף כתובות, סנהדרין שם ואילך, ועוד.
11) סנהדרין צח,ב. וכן בזוהר חלק ב, עמ' ז,ב, שרבי שמעון בכה ואמר: "ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא" (=אוי לו למי שיימצא באותו זמן, ואשרי חלקו של מי שיימצא באותו זמן).
12) שיחת שבת פרשת חיי-שרה תשנ"ב.