מכיוון שאנו אמונים על "אחכה לו בכל יום שיבוא", ועלינו להאמין שמשיח-צדקנו יבוא היום, קודם ראש-השנה, הרי שאז נצטרך לעדכן את לוחות הדינים והמנהגים, שבהם נאמר כי השנה תוקעים בשופר רק ביום השני של ראש-השנה. שכן כשיבוא משיח נתקע בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת.
אין תוקעים בשופר בראש-השנה שחל בשבת משום גזֵרה של חכמי ישראל. מסבירה הגמרא (ראש-השנה כט,ב): "הכול חייבין בתקיעת שופר, ואין הכול בקיאין בתקיעת שופר; גזֵרה שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות-הרבים". כלומר, בגלל החשש, שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות-הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז"ל את מצוות תקיעת שופר בראש-השנה שחל בשבת. אולם כשיבוא המשיח והעולם כולו יתעלה, לא יהיה מקום לגזֵרות ולחששות, ואז יחזרו לתקוע בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת.
רצון חדש
תורת החסידות עוסקת ברבדים העמוקים יותר. הגזֵרה של חז"ל שלא לתקוע בשופר בראש-השנה שחל בשבת, מעוררת שאלה גדולה. הלוא ידוע שכל שפע החיים ששופע לעולמות במשך השנה בא על-ידי תקיעת השופר. השופר מעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב"ה. יוצא אפוא שביטול המצווה בראש-השנה שחל בשבת מונע לכאורה מאיתנו את ההשפעות העליונות של השופר!
הסבר העניין טמון במהותה הפנימית של תקיעת השופר. לשופר תפקיד מרכזי בהכתרת הקב"ה למלך על העולם. בכל שנה יש לעורר מחדש כביכול אצל הקב"ה את רצון המלוכה, וכדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר, צריך שהקב"ה יתענג מקיומו של העולם, ועל-ידי כך יתגלה הרצון למלוך עליו.
כיצד מעוררים את העונג הזה? – על-ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של היהודי אל הקב"ה, צעקה בלי מילים שפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב"ה ומגלה עונג בקיומו של העולם. על-ידי-זה מתעורר אצל הקב"ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם-ישראל: "מלוך על העולם כולו בכבודך".
כמו בבית-המקדש
אך כשראש-השנה חל בשבת אין צורך כל-כך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה עניינה עונג. העונג הוא ממהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום המלאכה ("ויכל אלוקים"), ואז מתעורר עונג רב למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה, שהיה בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת בשבת.
לכן כאשר ראש-השנה חל בשבת יורדת חשיבותו של השופר, שכן השבת עצמה מחוללת את מה שתקיעת השופר עושה. עצם מציאותה של השבת מעוררת את העונג העליון, ועל-כן דיי שעם-ישראל אומר את פסוקי ה'מלכיות', 'זיכרונות' ו'שופרות', כדי שהקב"ה יקבל את הבקשה להיות מלך על העולם.
ובכל-זאת יש דרגה עליונה יותר של עונג שאין בכוחה של השבת לעוררה, ולכן יש חשיבות לתקיעת השופר גם בראש-השנה שחל בשבת. אלא שאין בכוחנו להגיע לדרגה עליונה זו בכל מקום. רק בבית-המקדש היה אפשר להגיע לשלמות זו על-ידי תקיעת שופר בראש-השנה שחל בשבת, ולכן לא ביטלו חז"ל את תקיעת השופר בבית-המקדש. אולם בכל מקום אחר אי-אפשר להגיע לדרגה זו, ולכן אפשר להסתפק בפעולה שנוצרת על-ידי עצם השבת.
אבל בזמן הגאולה, כאשר העולם כולו יתעלה לדרגה עליונה יותר, יהיה אפשר להגיע בכל מקום לאותה פעולה שהושגה על-ידי תקיעת שופר בבית-המקדש בראש-השנה שחל בשבת, ולכן נתקע בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת, ונעורר שפע נשגב של אור אלוקי לעולם (ראו ספר המאמרים מלוקט כרך א, עמ' תכא ואילך).