ייסורי דוד המלך – הרבנית שלומית גד זצ"ל

ייסורי דוד המלך

למרות כל הייסורים, דוד המלך אומר:

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מ"ב, ב')

כמו האילה המשתוקקת לאפיקי המים כך נפשי משתוקקת אליך אלהים.

אַיָּל – הוא שם כולל לאַיָּל ואַיָּלָה. רש"י: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג" – דבר הכתוב בזכר ובנקבה. אמרו רבותינו: האַיָּלָה הזאת חסידה שבחיות, וכשהחיות צמאות למים הם מתכנסות אליה שתתלה עיניה למרום. ומה היא עושה? חופרת גומה ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והקב"ה מרחם עליה והתהום מעלה לה מים.

"יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ… אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ" (תהלים צ"ד, י"ב)

כל חייו של דוד המלך הם מסכת ייסורים אחת גדולה, צרה רודפת צרה, כל חייו עוברים עליו בייסורים פיזיים ונפשיים קשים הן מבית והן מחוץ, מרגע היוולדו ועד יום מותו הוא מדוכא בייסורים, כל סוגי הייסורים האפשריים אשר ניתן להעלות על הדעת, ללא הפוגה, ללא רגע של מנוחה או שלווה. נראה שייסוריו של איוב היו פחותים בהרבה לעומת ייסורי דוד המלך. אך דוד המלך אומר: "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי". מבחינתו רודפים אותו רק טוב ורק חסד, לגביו אין ייסורים ואין תלונות, הוא מקבל הכל באהבה, הוא יודע שהכל מאת ה' והכל רק לטובה, דוד המלך אוהב את ה' בכל מאודו: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְיָ, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵ-ל חָי"… ולמרות כל הייסורים דוד המלך אומר: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי, כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי… צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים"… "לא חסר" לדוד המלך מאומה כי "יְיָ רֹעִי – לֹא אֶחְסָר, בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי"… וגם כאשר "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא" דוד המלך אומר: "וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא…כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי"…

"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ (המקל) וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"… לפי מצודות דוד על תהילים כ"ג, ד': שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ – מה שאתה מכה אותי בשבט של ייסורין ותחזור ותסמוך אותי במשענתך, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי – הם הם המנחמים אותי כי בזה אראה שלא עזבתני למקרים. ודווקא הצרות, המכות בשבט מוכיחות שה' משגיח עלי ולא עזבני ליד המקרה, שבט הייסורין מוכיח לי שאין כאן הסתר פנים כפי שהיה עם הנחש למשל: עונשו של הנחש היה לאכול עפר, והרי העפר מצוי בכל מקום, אז איזו קללה היא זו שמזונו של הנחש מצוי לו בכל מקום ללא קושי? האמת היא שהקב"ה רצה להיפטר מן הנחש ולא לשמוע ממנו יותר, להסתיר פניו מהנחש, ולכן כל ימיו מזונו זמין ונמנע ממנו להשמיע את שירת היקום, שירת הצומח והחי המבקשים את אוכלם מה'. ומה שהקב"ה מכה את האדם בשבט הייסורים זה מוכיח לאדם: שה' משגיח עליו, ואינו מסתיר פניו ממנו ולא עזָבוֹ.

הרד"ק מבאר: שבט ומשענת זה אותו דבר, כי הרועה משתמש במקל הרועים לכמה פעולות: לפעמים הוא משתמש בשבט – כמקל: למקרה שאותה כבשה יוצאת מהעדר ופונה לכיוון אחר, ובכך היא מסתכנת שיבוא זאב ויטרוף אותה, ובעזרת המקל הרועה מכניס אותה חזרה לתוך העדר. ולפעמים הרועה משתמש בשבט – כמשענת: כאשר הרועה נשען על המקל כדי לנוח, או אם הוא הולך רגע הצידה ומניח את המשענת מול העדר, הכבשים בטוחות שאם המקל כאן – אז גם הרועה כאן. לכן השבט והמשענת "הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי".

נראה שייסורי דוד המלך החלו עוד לפני שנולד: אפילו חיים – לא היו לו משלו, הוא היה צריך לחיות רק 3 שעות ולמות אך קיבל את חייו במתנה מאדם הראשון, והנה – שמחה גדולה דוד קיבל חיים ונולד.

אך לא היתה כל שמחה, כבר בלדתו החלו הייסורים: נחשד כממזר, הוא ילד לא רצוי וה"כבשה השחורה" של המשפחה, היה נושא ללעג ולבוז. אחיו התביישו בו, מאסו בו, הרחיקוהו מהבית ושִלחוהו לרעות את הצאן במדבר הרחק מהבית והמשפחה, והוא בודד, מוקף חיות טרף, צער וייסורים, קור וְחום השמש הקופחת.

והנה שמחה גדולה – שמואל הנביא השקול כמשה ואהרון מגיע אליהם כדי למשוח את מלך המשיח, ולהפתעת כולם הוא מושח את דוד למלך. אך אין שמחה למרות משיחתו למלך ייחסם של האחים לא השתנתה. דוד המלך ממשיך לרעות את הצאן, הוא מנגן לפני שאול המלך, והופך למקורב למלך ולנושא כליו, אך גם לזאת אין שום התייחסות מצד משפחתו, ולמרות שהוא כבר מלך – בעיניהם הוא לא השתנה, אין מניחים לו מלרעות את הצאן, והוא הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בבית לחם. כאשר שלושת בני ישי הגדולים הולכים אחרי שאול למלחמה, דוד המלך נוטש את הצאן על שומר ובא במצוות אביו למחנה לפקוד את שלום אחיו, אך למרות שהוא מלך אָחִיו כועס עליו על שנטש את הצאן ובא לראות את המלחמה.

והנה שמחה גדולה – דוד מנצח את גָלְיָת הפלישתי בנצחון מוחץ והופך לגיבור העם, הוא הורג את גָלְיָת וכורת את ראשו ומביאו לפני שאול, ומסבב בירושלים ובערי ישראל לבשר את הנס שעשה ה'. אך הייסורים מעיבים על שמחתו: ומן היום ההוא והלאה, שאול רודף את דוד ומחפש עצות ותחבולות כיצד להמיתו. שאול מטיל את החנית לעבר דוד המנגן, ודוד ניצל רק בנס.

ולמרות שהמלך הבטיח למנצח את בתו, מירב הבכירה ניתנת לאיש אחר, ובעד מיכל שאול המלך דורש 100 עורלות פלישתים ובכך מנסה להפילו בידי פלישתים, אך דוד מביא 200 עורלות עבור מיכל.

והנה שמחה גדולה – דוד נושא לאשה את מיכל בת המלך ושמח באשתו. אך הייסורים שוב מגיעים ומעיבים על שמחתו : שאול שולח שליחים אל בית דוד לשמור את הבית כל הלילה ולהמיתו בבוקר. ומיכל אשתו מצילה אותו בכך שממלטת אותו דרך החלון, ונוקטת בפעולת הסחה כאשר היא מניחה את הטרפים על המיטה ואומרת שהוא חולה… בינתיים דוד בורח ומתרחק, הוא נפרד ממקורביו, מאשתו, מיהונתן ובצר לו הוא מגיע לנָיות אל שמואל הנביא. עבדי שאול מחפשים אחריו ומתנבאים ושאול המגיע לנָיות גם הוא מתנבא, ובינתיים בעוד שאול בביטול חושים דוד בורח ומגיע אל יהונתן ושוטח לפניו את לבו, הוא מסתתר עד שיהונתן בודק עבורו מה כוונת שאול, אך שאול כועס על יהונתן ואומר לו שדוד הוא בֶן מָוֶת ומטיל על יהונתן את החנית להכותו. ליהונתן כבר אין יותר ספקות ביחס לכוונת שאול, ודוד נס לנוב עיר הכהנים.

בנוב עיר הכהנים הכהן שואל לו באורים ותומים, הוא מקבל לחם וחרב, אך בנוסף לבריחה ולהיותו נרדף באים עליו עוד ייסורים : לשון הרע של דואג האדומי עליו גורמת להריגת נוב עיר הכהנים ביד שאול, אביתר הכהן שורד ובורח אל דוד עם ה"אורים ותומים".

בלית ברירה דוד בורח מפני שאול אל שונאיו הפלישתים – אל אכיש מלך גת ובידו חרב גָלְיָת הפלישתי. הידיעה על בואו של דוד מתפרסמת במהירות ומחפשים להורגו, ודוד בראותו את גודל הסכנה מגיע לשפל המדרגה ועושה עצמו משוגע, דוד המלך כותב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה ריבוא, ואשתו חמישים, ומוריד את רירו אל זקנו, וניצל בזכות ה"שיגעון".

הייסורים אינם מניחים לו לרגע דוד בורח מגת למערת עדולם, ומתקבצים אליו כ-400 איש ומפחד שאול מצטרפים אליו גם בני משפחתו. דוד משאיר את בני משפחתו אצל מלך מואב וממשיך במנוסתו מפני שאול ומגיע ליער חרת אשר ביהודה.

ואם לא די לייסורים הורג מלך מואב את הורי דוד וכל משפחתו.

הייסורים רודפים את דוד והוא נַס עם אנשיו לעיר קְעִילָה, ושם נלחם למען יושבי קעילה בפלישתים השוסים את הגרנות, ומושיע את יושבי קעילה. עוד לא הספיק לשמוח על הנצחון בפלישתים וכבר מלשינים עליו אנשי קעילה לשאול ומתכוונים להסגיר את דוד, ודוד שוב נאלץ לברוח עם כ-600 אנשיו למצדות למדבר זיף.

והזיפים אשר בתחומם מסתתר דוד עולים אל שאול, מלשינים על דוד ומוסרים לשאול את מיקומו המדוייק של דוד: בערבה אל ימין הישימון. שאול ואנשיו כבר מצליחים להקיף את דוד ואנשיו מכל עבר, הם כמעט לוכדים אותם, אך באותו רגע ממש – מגיע שליח אל שאול ומודיע לו על פלישת הפלישתים לארץ, שאול מפסיק לרדוף ודוד ניצל גם הפעם.

דוד בורח אל צורי היעלים ושאול לאחר ששב מאחרי הפלישתים רודף אחריו בצורי היעלים. תוך כדי המרדף אחרי דוד, נכנס שאול לבדו למערה הקרובה להסך את רגליו כשכלל לא דימיין לעצמו שבתוך מערה זו פנימה, יושבים דוד ואנשיו, והנה שעת כושר להרוג את שאול, אך דוד לא פוגע במשיח ה', הוא כורת את כנף מעילו של שאול וגם על כך הוא מצטער ומתייסר לאחר מעשה.

ואם לא די בכל צרותיו וייסוריו של דוד מתווסף לצרותיו גם נבל הכרמלי, וכאשר שולח דוד שליחים אל נבל העשיר אשר חוגג את הגז, כיון שדוד ואנשיו הגנו על אנשי נבל וצאנו, והיה אך טבעי שנבל ישלח עמהם מעט מזון – לא רק שנבל הקמצן אינו שולח מאומה אלא אף מדבֵּר בדוד דברי סרה: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי? הַיּוֹם רַבּוּ "עֲבָדִים" הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. וכל זאת כשכבר היה ידוע לָכּל שדוד הוא מלך. דוד מתכוון להרוג את נבל המורד במלכותו, אך אביגיל הצדיקה אשת נבל מצליחה למנוע זאת בחכמתה. לאחר עשרה ימים נבל מת ודוד נושא את אביגיל לאשה לאחר שלושה חודשים. עוד לא מספיק דוד לשמוח בנישואיו לאביגיל וכבר מתחילים הייסורים להעיב שוב על שמחתו : כאשר התעברה אביגיל היו מלעיגים שאביגיל מעוברת מנבל.

לאחר מכן נודע שמיכל אשתו הראשונה אשר קידש ב-100 עורלות, ניתנה לפלטי בן ליש.

שאול ממשיך לרדוף אחרי דוד במטרה להורגו, ודוד ממשיך בבריחתו ומסתתר במצדות ובחורשות, בגבעת החכילה, והנה הזיפים שוב מלשינים על דוד, ובעקבות ההלשנה שאול מגיע למדבר זיף עם 3,000 איש מבחורי ישראל. ואז מזדמנת לדוד הזדמנות פז להרוג את שאול כאשר נופלת תרדמה על כל מחנה שאול, אך שוב דוד לא מוכן לפגוע במשיח ה'.

דוד מבין ששאול לא יפסיק לרדוף אותו ולכן מחליט לעבור עם אנשיו לארץ פלישתים אל מעוך מלך גת, שם יד שאול לא תשיגו. מלך גת מקבלו ומאפשר לו להתיישב אם אנשיו בצקלג, ודוד נלחם מדי פעם באוייבי גת. הפלישתים מתכוננים למלחמה בישראל, מלך גת בטוח בדוד וממנה אותו לשומרו האישי אך ברגע האחרון שרי הצבא בגת ממאנים לצרף את דוד.

והנה בהעדרם של דוד ואנשיו, פשטו העמלקים על צִקְלַג ולקחו בשבי את הנשים והילדים, וגם את נשות דוד. דוד ואנשיו בוכים בכי גדול ורודפים אחרי העמלקים ומצילים את הנשים והילדים.

וכאשר חוזר דוד ואנשיו אל ציקלג לאחר הכותו את עמלק, מגיע הרגע הצריך לשמח את דוד יותר מכל: שליח מגיע ומבשר לדוד ששאול ושלושת בניו נפלו במלחמה. שאול אוייבו המבקש את נפשו כבר לא ירדוף אותו יותר, כעת הוא כבר בדרך אל המלכות על ישראל, אך במקום לשמוח – שוב באים על דוד המלך הייסורים, אין רגע של שמחה : דוד עצוב ומקונן "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ… הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים?!"

דוד שב ליהודה, עם שתי נשיו עמו וכל אנשיו ובני משפחותיהם, והנה שמחה גדולה: בחברון מושחים את דוד למלך על יהודה. אך העצב והייסורים שוב מעיבים על שמחתו של דוד : למרות שדוד נמשח למלך בחברון, ולמרות שכבר היה ידוע לכל שדוד נמשח למלך ע"י שמואל על כל ישראל – בכל זאת ממליך אבנר שר צבא שאול את אִישׁ בֹּשֶׁת בן שאול למלך.

עוד לא נרגע דוד המלך מהמלכת אִישׁ בֹּשֶׁת על ישראל והנה צרה חדשה : מות הנערים בבריכה בגבעון. אבנר בן נר אשר ראה שממלכת אִישׁ בֹּשֶׁת הולכת ומתפוררת, ביקש למשוך את תשומת לב העם למעשה גבורה של אנשיו: על הבריכה בגבעון נאבקו 12 נערי אבנר מול 12 נערי יואב, אך הם היו שקולים בכוחות והרגו אלה את אלה, וזה לא הסתיים בכך, ונהרגו 360 אנשי אבנר ו-19 אנשי יואב ובתוכם עֲשָׂהאֵל קל הרגליים.

אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול לא היה איש מלחמה כלל, אבנר היה כעת האיש החזק בבית שאול, והוא מחליט לכרות ברית שלום עם דוד. דוד מסכים בתנאי שישיב לו את מיכל אשתו, ואבנר מגיע עם מיכל. דוד המלך מקבל את אבנר ואנשיו ועורך לכבודם משתה, והשמחה גדולה – כריתת ברית שלום עם בית שאול. אך השמחה לא אורכת זמן ומיד מעיבים הייסורים גם על שמחה זו : יואב שר צבא דוד שולח שליחים אל אבנר בשם דוד המלך וללא ידיעת דוד המלך, ומחזיר את אבנר אשר היה בדרכו לאחר כריתת הברית עם דוד המלך, אך בדרך יואב מכה את אבנר והורגו. דוד נרעש מהבשורה הרעה, הוא חושש שהעם יחשוב שידו היתה בהריגת אבנר כיון שדוד הזמינו אליו. דוד המלך מלווה את אבנר והוא בראש המתאבלים, הוא מורה לחגור שק ולקרוע בגדים, והוא נושא קולו ובוכה ומקונן: שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, והוא שרוי בצער גדול, עד כדי כך שלא טעם לחם כל היום ההוא.

עוד לא הספיק דוד המלך להתאושש מצער מותו של אבנר בן נר, וכבר נחתה צרה חדשה : הריגת אִישׁ-בֹּשֶׁת בן שאול בידי שני אנשי בליעל: בַּעֲנָה ורֵכָב בְּנֵי רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי, אשר רצו למצוא חן בעיני דוד המלך וחשבו שהוא ישמח בנפול אויבו ויוכל למלוך על כל ישראל. במקום לשמוח על נפילת מתחרהו אשר במותו "פינה" לו את הדרך אל המלוכה על כל ישראל – דוד המלך מצטער וכועס על שהרגוּ איש צדיק על מיטתו, ונותן הוראה לתלות את בני הבליעל.

והנה שמחה גדולה: לאחר מות אִישׁ בֹּשֶׁת באים כל שבטי ישראל וזקני ישראל אל דוד המלך לחברון, וסוף סוף מושחים את דוד למלך על כל ישראל. דוד עובר לירושלים והופך את ירושלים לבירת ישראל הנצחית. אך גם כאן מתנהלת מלחמה קשה על כיבוש ירושלים מידי היבוסי, העיוורים והפסחים וכו'. דוד המלך בונה את ביתו בירושלים ונולדים לו עוד בנים ובנות.

אך השמחה לא אורכת זמן רב וכבר מלחמה חדשה בפתח : לאחר שהפלישתים שומעים על כל גדולתו של דוד המלך ועל אשר נמשח למלך על כל ישראל, הם מחליטים לבקש את נפשו ויוצאים למלחמה בעמק רפאים. דוד ואנשיו עומדים בניסיון קשה: הם מצוּוים לעמוד ללא תנועה מול כל מחנה הפלישתים העצום העומד ממש לידם, עד לקבלת האות מאת ה': כאשר הרוח תניע את ראשי האילנות. הפלישתים נוחלים מפלה מוחצת והשמחה גדולה.

דוד המלך הולך ברוב עַם להעלות את ארון ה' מבית אבינדב בגבעה בקרית יערים – לירושלים. ועֻזָּה הצדיק אשר שלח את ידיו לאחוז בארון ולסמוך אותו – מת, ואת ארון ה' מָטִים אל בית אדום הגיתי. כל זה מאוד חורה לדוד ומעיב על שמחתו. אך לאחר שלושה חודשים שוב מקבץ דוד המלך את זקני ישראל, השרים, הכהנים והלויים כדי להעלות את ארון ה' לירושלים בשמחה, בתרועה ובקול שופר. ודוד מפזז ומכרכר לפני ה', אך שוב יש לדוד המלך עוגמת נפש : מיכל בת שאול הנשקפה בעד החלון בָּזָה לו על התנהגותו כאחד הריקים, לדעתה.

דוד המלך רוצה לבנות את בית ה', אך עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה כפי שחשב. דוד המלך יוצא להכות בפלישתים במֶתֶג הָאַמָּה, הוא לא מספיק לנוח ממלחמה זו וכבר יוצא למלחמה במואב על אשר הרגו את הוריו ומשפחתו. ומיד צפויה לו עוד מלחמה בהֲדַדְעֶזֶר מלך צובה. מלחמה רודפת מלחמה ורוב ימיו של דוד המלך הוא נלחם כארי בראש הצבא, כדי למגר את אוייבי ישראל. ועוד מלחמה בארם דמשק, ועוד מלחמה בארם בגיא מלח.

והנה מת מלך עמון ידידו של דוד, והוא שולח את נציגיו לנחם את חנון בנו, אך העמונים חושדים שהשליחים באו לרגל את העיר והם מביישים ומבזים את שליחי דוד המלך : העמונים מגלחים את חצי זקנם וחותכים את חצי בגדיהם, ומגודל הבושה יושבים שליחי דוד המלך ביריחו עד אשר יצמח זקנם. דוד התכוון לטובה אך העמונים היו כפויי טובה, ושוב יוצא דוד למלחמה והפעם בבני עמון אשר ביזו את שליחי המלך. ואחר כך שוב נלחם נגד ארם ובני עמון. דוד המלך זוכה לנצחון אדיר על אוייביו, ופחד דוד נופל עליהם.

תוך כדי המלחמה בבני עמון מתרחש מעשה בת-שבע המעיב על כל חייו. נתן הנביא בא אליו ומוכיחו על גזלת כבשת הרש, ודוד המלך חוזר מיד בתשובה ומתענה על כך עד סוף ימיו, אך בכל זאת מרננים אחריו. הצרות רודפות אותו בשרשרת, אחת אחרי השניה, אין לו רגע מנוחה : התינוק שנולד לו מבת-שבע חולה אנוש, דוד מבקש עליו רחמים, צם, מסתגף, שוכב על הארץ – אך התינוק מת.

והנה יש לדוד מעט נחת, נולד שלמה בנו השני מבת-שבע: שלמה החכם באדם וממשיך שושלת בית דוד, ידידיה – ידיד ה', וַיְיָ אֲהֵבוֹ. אך מיד נופלת בביתו צרה חדשה : מעשה אמנון ותמר. אמנון בכורו אונס את תמר אחותו (ואחות אבשלום).

דוד המלך עוד לא מספיק להתאושש מן הצרה החדשה וכבר נוחתת עליו צרה נוספת בביתו : אבשלום בנו האהוב הורג את אמנון בכורו, ובורח לגשור. והנה לאחר מספר שנים אבשלום מורשה לחזור מגשור, ולאחר תכסיס האשה התקועית דוד המלך מתפייס עם אבשלום.

אך השמחה אינה אורכת זמן רב, וכבר מתרגשת בביתו צרה חדשה, והפעם צרה קשה מנשוא : אבשלום בנו האהוב מורד באביו – בדוד המלך, ודוד נאלץ לעזוב את ירושלים עיר הבירה ולברוח עם אנשיו. וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל על הצרה החדשה, "וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים, עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי, וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה".

ואם לא די בצרה הצרורה שפקדה את דוד המלך, תוך כדי מנוסתו מירושלים יוצא שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא ממשפחת בית שאול ומקלל את המלך ומביישו ומסכל את דוד ואנשיו באבנים.

והנה נודע שגם אחיתופל יועצו האישי בקושרים נגדו. ואֲחִיתֹפֶל מציע עצה לאבשלום: לבוא אל פילגשי אביו ובכך לחסל כל סיכוי שהוא להתפייסות עם אביו.

דוד וכל העם אשר אתו עוברים מיד את הירדן, ואבשלום עם כל המורדים בעקבותיו, למרות הכל דוד המלך חושש לחיי אבשלום בנו, ונותן למפקדיו הוראה: "לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", זה כל מה שחשוב לו במלחמה הזו נגד בנו המורד בו. אך אבשלום נתפס בראשו ושערותיו בסבך האֵלה, ויואב הורג את אבשלום המורד, ונהרגים 20,000 איש מאנשי ישראל.

אך במקום לשמוח במות אבשלום המורד ובחיסול המרד המסוכן ביותר בחייו, ולקבל את חייליו המנצחים בכבוד הראוי להם – דוד המלך עולה לעליית השער ובוכה, וזועק בקול גדול: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". ויואב אומר למלך שאנשיו אשר חרפו את נפשם במלחמה, חושבים שדוד היה מעדיף שהם ימותו ואבשלום המורד ישאר בחיים. דוד המלך מקבל את אנשיו והם שבים עמו לירושלים.

דוד המלך עוד לא מספיק להתאושש ממרד אבשלום, וכבר צרה חדשה ומרד חדש : שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי מורד במלכות דוד. תוקע בשופר ומכריז: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי". ותוך כדי המרדף אחרי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יואב הורג את עֲמָשָׂא שר צבא אבשלום, ואנשי דוד מצליחים לדכא את מרידת שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אשר מומת.

עוד לא מצליח דוד המלך להתאושש ממרד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי והנה צרה חדש וייסורים : לקראת שנותיו האחרונות של דוד המלך מגיע רעב אשר נמשך שלוש שנים רצופות.

דוד המלך כבר מזדקן, אך עדיין ממשיך לצאת למלחמות בראש צבאו, והמלחמות על אוייבי ישראל נמשכות כל ימיו: דוד המלך יוצא למלחמה ב-4 בני הָרָפָה בגת ומנצחם, יוצא למלחמה נגד יִשְׁבִּי אך כמעט נהרג ומפקדי הצבא אוסרים עליו לצאת עוד למלחמות: "לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל". אחרי כן היתה עוד מלחמה בְּגוֹב (גזר) עִם פְּלִשְׁתִּים, ומלחמה בַּענק בעל 24 האצבעות.

עוד לא מספיק דוד המלך להתאושש מכל המלחמות והצרות הפוקדות אותו, והנה : מתחילה מגפה בעם, "וַיִּתֵּן יְיָ דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל"… וימותו מישראל 70 אלף איש.

ובנוסף על על הצרות והייסורים מתגלה לעיני דוד מחזה מרתית : הוא רואה מלאך העומד בין הארץ לשמים ובידו חרב שלופה ונטויה על ירושלים להשחית, ואמרו חז"ל: שהמלאך המשחית קינח את חרבו בטליתו של דוד המלך. וכיון שראה דוד את חרבו של המלאך, לא היה בו כח, והיו כל איבריו מרתתין עד יום מותו.

ובסוף ימיו, קרוב לגיל 70, סובל דוד המלך גם מייסורי הגוף ומאבד את חום גופו, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.

ו"לקינוח" כל מסכת הייסורים של דוד המלך, וממש "רגע" לפני מותו : מורד בו אֲדֹנִיָּה בנו כאשר כבר היה ידוע לָכָּל ששלמה הוא המיועד למלוך. ואֲדֹנִיָּה מכתיר את עצמו למלך, ביודעו שדוד המלך כבר זקן וחלש ולא יוכל להגיב. ולא זו בלבד, אלא שמצטרפים אליו לא פחות ולא יותר: יואב שר צבא דוד המלך, ואביתר הכהן מנאמני דוד המלך.

ודוד המלך מתגבר כארי וקם לעשות את רצון ה' ולהמליך את שלמה בנו – ממשיך שושלת בית דוד ומשיח ה'. הוא מצווה לקרוא אליו את: צדוק הכהן, נתן הנביא, בניהו בן יהוידע ראש הסנהדרין, והם מורידים את שלמה לגיחון, מושחים אותו למלך על כל ישראל ותוקעים בשופר, ובכך נכשלת מרידת אֲדֹנִיָּה. וכל העם קוראים: יחי המלך שלמה! וכל העם שמחים שמחה גדולה, עולים אחריהם ומחללים בחלילים.

דוד המלך למרות זקנתו וחולשתו מקהיל את כל שרי ישראל לירושלים ומודיע להם שהקדוש-ברוך-הוא בחר בשלמה המלך לבנות את בית המקדש. באותו מעמד דוד המלך מנדב את העם לבניית בית המקדש, והקהל מתנדב בשמחה. באותו מעמד חשוב גם ממליכים את שלמה המלך בפעם השניה, למלך על כל ישראל ומושחים אותו לעיני כל שרי ישראל, ומושחים גם את צדוק לכהן גדול.

דוד המלך היה גיבור אשר יכול היה לעמוד בייסוריו יותר מכל בן אדם אחר על פני האדמה, לכן נְתָנוֹ הקב"ה באמצע הדורות – שיהיה נושא עליו את הדורות שלפניו ושלאחריו. דוד המלך מלמד אותנו: ששום דבר ואפילו הייסורים הכי גדולים שהתייסר כל חייו – אינם יכולים לחצוץ בינו לבין האלקים, והוא מסיים את חייו בחג השבועות בלימוד תורת ה'. "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד".

"יְיָ צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים י"א, ה')

כל לשון נסיון הוא מלשון נס, כשם שהנס הוא בלתי טבעי כך הנסיון הוא בלתי טבעי, כיון שאם המנוּסֶה נוהג בדרך הטבע – הוא אינו יכול לעמוד בנסיון (ספר דרך חיים). "עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם".

אפשר אולי להבין את ייסורי דוד המלך בדרך משל:
משל לְפִּשְתָנִי:

אמר ר' יוסי ברבי חנינא: פשתני זה כשפִּשְׁתָנוֹ קשה – אינו מקיש עליו ביותר, למה? שהיא פוקעת. הוא מכה רק על הפשתן שהוא יודע שהוא יפה, וככל שהוא מכה עליו הוא משתבח והולך ונעשה לבן וצח. כך אין הקב"ה מנסה לרשעים שאין הם יכולין לעמוד בניסיון, ולמי הוא בוחן ומנסה? את הצדיקים. שהקב"ה מנסה את הצדיק שמביא עליו ייסורין של אהבה, למרק אותו על ידי ייסורין ולזכך נפשו שנאמר: "יְיָ צַדִּיק יִבְחָן", אָבָל "רָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס – שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ". ולמה אינו בוחן לרשעים? מפני שאינן יכולים לעמוד בניסיון.
משל ליוצר קָנְקָנִים:

אמר רבי יוחנן: היוצר הזה כשהוא בודק כבשנו אינו בודק בקנקנים מרועעים (בקנקנים חלשים ורעועים). למה? מפני שאינו מספיק להקיש עליהן עד שהוא שוברן (מיד נשברים), לכן אינו מקיש עליהם כלל. ובמי הוא בודק? בקנקנים היפים והחזקים, שאפילו שמקיש עליהן כמה פעמים הם מחזיקים מעמד ואינן נשברין. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים, ואת מי הוא מנסה? דווקא את הצדיקים – "יְיָ צַדִּיק יִבְחָן".
משל למי שיש לו שתי פָּרוֹת:

משל לבעל הבית שיש לו שתי פרות: אחת כוחה רע (חלשה) ואחת כוחה יפה (חזקה). על מי הוא נותן את העול? – לא על הפרה החלשה, שמא תכרע ותיפול, אלא מטיל את העול על הפרה החזקה שכּוֹחָה יפה. כך הקב"ה לא מנסה אלא את הצדיקים.

ולפעמים באין ייסורין ונסיון על הצדיק: שכאשר הקדוש-ברוך-הוא רוצה להביא גזירות רעות על העולם בשביל חטא שהוא בעולם – הוא מביא על הצדיק, שהצדיק סובל את עול הגזירה בשביל כל העולם, ויכול לעמוד בגזירתו יתברך ובעולו. כמו שמצאנו אצל יחזקאל הנביא פרק ד' שבייסורים שלו יכל לכפר על ישראל: "וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי (רש"י: לסבול צער וייסורים… כביכול על שהכעיסו לפנָי, ותכפר על עוונם אחרי אשר קשה בעיניך הפורענות שאני אומר להביא עליהם). וְשַׂמְתָּ אֶת עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲוֹנָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם וְנָשָׂאתָ עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית וְנָשָׂאתָ אֶת עֲוֹן בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ", ומביא ה"מצודות דוד": בזה הצער יכופר עוון ישראל לבל יהיו כָּלִים בעונותיהם מבלי תקומה.
(מדרש רבה שיר השירים פרשה ב' פסקה מ"ו, מדרש תהילים י"א, ילקוט שמעוני בראשית כ"ב, ספר דרך חיים פרק ה' משנה ב')

הקדוש-ברוך-הוא סורק את ה"פשתן" הטוב והמשובח, מָכֶּה על ה"קנקנים" החזקים, מטיל את ה"עול" על הפרה החזקה, ואת עול התפקיד בעולם מטיל הקדוש-ברוך-הוא על כתפי הצדיקים, כיון שהשאר היו מתמוטטים מעוצמת הייסורים הבאים לעולם בשל הטומאה המתרבה בעולם. ואנו רואים לאורך כל ההיסטוריה היהודית (אברהם אבינו שהתנסה בעשרה נסיונות, יהודים בשואה וכו'): שככל שהאדם הקרוב לאלקים סובל יותר ייסורים, לא רק שהם לא מחלישים את אמונתו, אלא אדרבא הייסורים רק מחשלים את אמונתו ומגבירים את אהבתו לבורא.

במסכת תענית דף כ"א מסופר על נחום "איש גם זו" על רוב תורתו וחוכמתו באו עליו ייסורין וחולאים חזקים ורעים, והוא בחר הכל לנפשו ושאל בבקשה מהקדוש ברוך הוא שיבוא עליו כל דבר חטא שנפל ממנו, ועל כן ביקש מלפניו לגבות מחטאתו בעולם הזה כדי שלא ישאר עליו לא עוון ולא אשמה, אלא שיהיה זך ונקי לעולם הבא.

ונאמר עליו על נחום "איש גם זו" שהיה עיוור משתי עיניו וגידם מידיו ונכה רגליים, ושאר גופו היה מלא שחין וגרב, והיתה מיטתו בנויה על כלים וערבות מלאות מים כדי שיגיע אליו הקור ולא יעלו הנמלים. ויהי היום והאיש יושב בביתו והקירות נטו לנפול, ויבקשו התלמידים להוציאו מן הבית שלא יפול עליו, ויאמר להם נחום: הוציאו את כל כלי הבית מקטון ועד גדול ואל תניחו דבר, ואחר תוציאו את מטתי, כי כל זמן שאשב בבית לא יפול ולא יהרס. ויעשו תלמידיו כן ככל אשר ציוום. ויוציאו כל אשר בבית ולא נותר בו דבר, אחר הוציאוהו מן הבית, ונפל הבית מיד.

ויאמרו לו: רבינו, לאחר שדרכיך רצויות לפני הקדוש-ברוך-הוא ואתה ברוב צדקה וחסידות ובמעלה גדולה בתורה ובחוכמה, למה באו עליך הייסורין האלה הקשים והמשונים? אמר להם: אני שאלתי את כל הייסורין ובאו עלי. יום אחד הייתי הולך לבית חמי והייתי מוליך עמי שלושה חמורים נושאים בר ולחם ומזון ומיני פירות ומגדים, ואני בדרך פגע בי איש אחד ואמר לי: אדוני תן לי מה שאוכל שאני רעב. ואמרתי לו: המתן לי עד שאפרוק מן החמורים, לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו. וכשחזרתי אליו מצאתיו מת נופל על פניו ארצה, וחרה לי עד מאוד וגדל כאבי ועצבי ויגוני ותוגתי. ואפול על פניו, ואשים עיני על עיניו וכפי על כפיו ורגלי על רגליו, ואמרתי: העיניים שלא חסו עליך יהיו עיוורים. והידיים שלא מיהרו לתת לך מאכל יהיו מקוצצים, וכן רגלי. ועוד אמרתי: יהיה גופי מלא שחין וגרב.

וכשראה אותי רבי עקיבא, כך אמר: וי ואבוי לי שראיתיך בכך! אמרתי לו: אשריך שראיתני בכך, שהוא שכר גדול לי וקניתי בו חיי העולם הבא, וקראו לנחום – נחום "איש גם זו" על שהיה מנהגו לומר על כל הצרות שבאו עליו: גם זו לטובה! והיה מצדיק דין יוצרו עליו ולא היה כועס ולא מתקצף. ("מעשי הגדולים", עמ' תמ"ג, תמ"ד הרב שלמה ווילף)

"וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, יְיָ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים ח', ה')

שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נִתנו אלא על ידי ייסורין ואלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא. (ברכות ה')

ומתוך אהבה שאוהב הקדוש-ברוך-הוא את ישראל, הוא מייסרם בייסורים של אהבה להפרע מהם כל יום מעט על חטאיהם, שבשעת מותו של אדם יהיה נקי וטהור מן העוונות ושלא תהיה מידת הדין מקטרגת עליו. לכן אמרו חז"ל שעולם הבא אינו נקנה אלא בייסורים, שעל ידי הייסורים בא נקי ונוחל העולם הבא, ולכן ישמח בייסורים הבאים עליו שעל ידי הייסורים מתמרקים עוונותיו.

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ" (משלי ג', י"ב)

מצודות דוד מביא: וכמו האב אשר יכוון בהכאה לרצות את בנו להיטיב דרכו, ולא לנקום נקם. שמייסרו בייסורים להדריכו בדרך הישרה, ולפעמים שולח הקדוש-ברוך-הוא ייסורים לצדיק לכפול לו שכרו בעולם הבא, או שיכפר על דורו, והם כתריס בפני הפורענות. המלבי"ם: שהתוכחה היא סימן האהבה. שמאהבתו ישגיח עליו להיטיב דרכו ולהעלותו אל מדרגה למעלה למעלה מרוב אהבתו אותו, כמו שירצה האב להעלות את בנו ממדרגה למדרגה.

על ידי הייסורים הצדיקים משיגים טהרה, זיכוך וליבון מכל רשמי החטא וחומריותו. לעליה לדרגות יותר דקות ויותר עליונות ברוחניות זקוקים לזיכוכים נוספים וחמורים יותר. ובגדר זה נבין את העונשים החמורים והסיגופים הקשים של בעלי תשובה. וזהו גדר ייסורין של אהבה שבאים לזכך את האדם ולקרב לבבו לאהבת השם יתברך. לזה צריך להרבות בכיבוס ומירוק על ידי ייסורים ממש. אצל צדיקים אלו שמתיסרים ייסורים של אהבה, הרי אין סכנה שמא יבואו לבעיטה בייסורים, ואדרבא על ידי ייסוריהם הקשים זוכים לעלות למדרגות רמות וגבוהות!
("מכתב מאליהו" הרב דסלר חלק ג' עמ' 235-238)

וצריך לקבל הייסורים בסבר פנים יפות, באהבה ואמונה, ויאמר שהם כפרה לעוונות ולא יטיח דברים ולא יאמר מה חטאתי ששלח לי הקדוש-ברוך-הוא ייסורים, כיון שהקדוש-ברוך-הוא עושה כן לטובתו למרקו מחטאיו, וכן המקבל ייסוריו באהבה והוא שמח בייסורים ומקבל אותם ככפרת עוונותיו, מביא גאולה לעולם ומנכים לו הרבה מאוד מהייסורים בעולם הבא.

וגדול השמח בייסורין מן המביא קורבן, שכן בזמן שבית המקדש היה קיים, כאשר אדם היה חוטא היה מביא קורבן ומתכפר ואת הקורבן היה מביא מנכסיו. ואילו הייסורים פוגעים בגופו ולכן ניצול מן הדין ויורש מיד גן עדן, נמצא שהייסורים רעים לגוף אבל טובים לנפש, ואמרו חכמים: כל שעברו עליו ארבעים יום בלי ייסורים נחשב כאילו קיבל שכר של העולם הבא בעולם הזה.

וכן אין אדם בעולם הזה בלי ייסורים, שכל צער שסובל האדם נחשב לו כייסורים, ואפילו אם בִּגְדוֹ אינו מתאים לגופו שצר על גופו נחשב הדבר ייסורים, וכן כל צער קל כמו זה נחשב כייסורים ומנכים לו מעוונותיו, כדי שיירש העולם הבא, כיון שאין ייסורין בלי חטא. ואם האדם רואה שבאים עליו ייסורים יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה, ואם פישפש במעשיו ולא מצא, יתלה חטא זה בביטול תורה. ("ילקוט מעם לועז", דברים חלק ב' – עקב)
החסד שבייסורים

באבות נאמר: העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד, והדין נותן שיאמר הקדוש-ברוך-הוא: איני זן משחיתים, ילך המשחית שנברא בעוון אצל מי שבראו ויתפרנס ממנו, ואם היה כך, היה המשחית מיד יורד ונוטל נשמתו של החוטא או כורתו, או שהיה החוטא נענש עליו עד שיתבטל המשחית.

אבל אין הקדוש-ברוך-הוא עושה כן, אלא נושא וסובל העוון, וכמו שהוא זן את העולם כולו, זן ומפרנס המשחית הזה, וממתין עד שיהיה אחד משלושה דברים: או שישוב החוטא בתשובה ויתכלה ויתבטל המשחית בסיגופיו של החוטא, או שיתייסר החוטא בייסורים ועונשים, או כאשר יענש בגיהנום ושם יפרע חובו. הרי שבייסורים האדם מכלה המשחיתים שרוצים לקורעו ולהאבידו מסיבת עוונותיו. ("תומר דבורה" – ר' משה קורדובירו זיע"א)

וכן נאמר ברבנו יונה: שההצלחה של האדם היא כשהוא זוכה להתייסר בעולם הזה. רבותינו מגלים לנו שהאדם המוצלח, הוא אינו הבריא בגופו ונפשו ופרנסתו בשפע ולא יודע שום רע, אלא האדם המוצלח הוא: המתייסר, שזוכה שנפרעין ממנו בעולם הזה, ובא לעולם שכולו טוב נקי וטהור ומוכשר לקבלת שפע העולם הבא. במסכת תענית ח' מובא: אמר רבי יהושע בן לוי – כל השמח בייסורין שבאין עליו, מביא ישועה לעולם.
ייסורי הצדיקים – הגנה על כל הדור

אמרו חז"ל במסכת שבת קי"ח: שהמשיח סובל ייסורים עבור כל ישראל, כמו שכתוב בישעיהו נ"ג: "אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי… אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם… וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ… וַיְיָ הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ"… לכן כל צדיק הדור גם כן סובל ייסורים בשביל כלל ישראל להקל מעליהם, כי הוא בבחינת משיח.

הרמח"ל בספרו "דרך ה' " ח"ב, פ"ג מביא:

…"כל ישראל ערבים זה לזה …ואם נתפסים זה על זה בחטא כל שכן שיועילו זה על זה בזכות. ואמנם, על פי שורש זה נסדר שיגיעו צרות וייסורים לאיש צדיק, ויהיה זה לכפרת דורו. והנה מחיוב הצדיק הוא לקבל באהבה הייסורים שהיו ראויים לו מצד עצמו, ובמעשה הזה מיטיב לדורו שמכפר עליו, והוא עצמו מתעלה עילוי גדול, שנעשה מן הראשים בקיבוץ בני העולם הבא… יותר גבוה במעלתו… שיִלְקֶה הצדיק על בני דורו שהיו ראויים לעונש גדול מאוד וקרובים לכליה או לאבדון, והוא בייסוריו מכפר עליהם ומצילם בעולם הזה ומועיל להם גם לעולם הבא".

ומצינו באהרון הכהן שכאשר מתו שני בניו, תגובתו היתה "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" ( ויקרא י', ג'). רשב"ם מביא: ויאמר משה אל אהרון אל תתאבל ואל תבכה ואל תניח את העבודה, שאתה כהן גדול. ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך. "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו (הכהן הגדול)… אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם, וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹקָיו". ואהרון רואה את בניו מתים ושותק ולא בוכה ולא מתאבל, הוא מניח את אבלו וממשיך בעבודת בוראו לכבוד ה'. ולפי הסבא מקלם עמוד ק"ח: זכה אהרון שעל ידי בניו (שמתו) הקב"ה יתיירא ויתעלה ויתקלס בפי כל.

ומצינו ברבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו זיע"א, שהביאו על עצמם ייסורים מרצונם באומרם: חביבים ייסורים. ובמסכת סוכה מ"ה מובא: אמר רבי שמעון בר יוחאי: יכול אני לפטור את העולם כולו מן הדין, מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלא אלעזר בני עמי – מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלא יותם בן עוזיהו – מיום שנברא העולם עד סופו, ומפרש שם המהרש"א: ששלושתם היו בעלי ייסורים, וסובלים עוונות כל העולם בייסוריהם. ומצינו ברבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי זיע"א, שקיבל על עצמו ייסורים והיה אומר לייסורים: בואו אחי, בואו רעיי. ואמרו חז"ל: שהיו מקפלים תחתיו שישים לבדים, ובבוקר היו מושכין מתחתיו עריבות מלאות דם ושחין שהיה זב מתחתיו. וכל אותו זמן שהיה לו ייסורין עמדה זכותו שלא מת אדם לפני זמנו.

במסכת בבא מציעא מובא מעשה ברבנו הקדוש: שביקש מלפני הקדוש-ברוך-הוא לשלוח לו ייסורים ביודעו עד כמה חביבים ייסורים. והיה חולה י"ג שנה, שש שנים היה חולה במחלת האבנים ושבע שנים בחולי הפה… ואמרו חז"ל: כל השנים שהיה רבינו הקדוש סובל ייסורים, לא מת אדם טרם זמנו ולא הוצרך העולם למטר. ואעפ"י שלא ירד המטר היתה האדמה לחה, וכשהיו עוקרים צנון אחד היתה מתמלאת הגומא מים. והֵגֶנָה זכותו מידה כנגד מידה: כשם שסבל רבי ייסורים בשעת אכילתו מכאב שיניים ומשתייתו שהיה סובל ממחלת האבנים, כך נתברכו התבואה והמים, להודיע שזכותו עומדת לו לדור. ויש אומרים בירושלמי במסכת כלאים, שהיה י"ג שנה חולה בשיניו ובכל אותן השנים עמדה זכותו, שלא הפילה אשה עוברה ולא מתה יולדת בארץ ישראל.

ומצינו במסכת ברכות ה': …רבי יוחנן קבר עשרה בנים זכרים… והיה הולך ומנחם אחרים.

וכן מצינו ברבי חנינא בן דוסא צדיק יסוד עולם, שהיה ניזון בקַב של חרובין (כמות מאוד קטנה של חרובים) מערב שבת לערב שבת, ובזכותו ניזון כל העולם. כיון שישראל ערבים זה לזה, הייסורים של הצדיקים הם הגנה על הדור.

ומצינו במדרש בילקוט משלי כ"א: מעשה ברבי מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמם? הניחה שניהם על המיטה ופרסה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה: היכן שני בניי? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: ציפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו כוס הבדלה והבדיל, הקריבה לפניו לאכול. ולאחר שאכל אמרה לו: רבי שאלה יש לי לשאול. אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פיקדון ועכשיו בא ליטול, האם אחזיר לו או לא? אמר לה: בתי, מי שיש לו פיקדון צריך להחזיר. תפסה אותו בידו והעלתו לחדר וראה שני בניו מתים, התחיל בוכה ואומר: בניי, בניי. באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר הפיקדון? כך ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. אמר רבי חנינא: בעניין זה נחמתו ונתיישבה דעתו.

לפעמים הקדוש-ברוך-הוא שולח לאדם ייסורים קלים כדי להצילו מייסורים קשים יותר: במסכת נידה פ"ב מובא מעשה באדם אחד שעמד ליכנס לספינה, ונתקע קוץ ברגלו ולא היה יכול לעלות לספינה. והיה מצטער הרבה שסחורתו נשארה בספינה. אחר כך נודע לו שהספינה נטרפה בים, ונמצא שניצול מייסורים קשים על ידי ייסורים קלים, וייסורים אלה קרויים ייסורים של אהבה – שמחמת אהבת הקדוש-ברוך-הוא אליו שולח לו ייסורים קלים להצילו מן הייסורים הקשים. לפיכך כשבאים ייסורים על האדם, הן בממונו והן בגופו, יאמר כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא עושה לטוב, ויקבלם באהבה ובשמחת לבב.

במסכת ברכות מובא: מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בדרך והביא עמו חמור קטן ותרנגול ונר, והחשיך היום ונכנס למקום אחד ללון, ולא נתנו לו להכנס לשם. אמר: כל מה שעושה הקדוש-ברוך-הוא לטוב עושה, ושכב לישון באמצע השדה. בא ארי ואכל את חמורו, ובאה חתול ואכל את התרנגול, בא רוח וכיבה את הנר, אמר: כל מה שעושים מן השמים לטוב הוא. בלילה ההוא באו שודדים ושדדו את כל אנשי העיר, אמר: זהו שאמרתי, כל מה שעושים מן השמים לטוב עושים: כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד. שאם היה הנר דולק היו רואים אותו השודדים, וכן היה החמור נוער והתרנגול קורא והיה הגייס בא ובוזז אותו, ולפיכך יקבל אדם ייסורין באהבה.
("ילקוט מעם לועז" דברים ב' – עקב)
המת מתגלה לרופא בחלום

מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש דוי והיה מתייסר בייסורים קשים ומחובר למכשירים שונים שרק על ידיהם עדיין נשאר בחיים. כשראה הרופא המטפל בו את גודל ייסוריו הרבים, החליט שכיון שאין סיכויים לרפאותו, אם כן למה לו חיים. והסיר מן החולה את כל המכשירים שהיה מחובר אליהם, ולאחר זמן קצר נפטר החולה לבית עולמו.

כעבור ימים מספר, נתגלה החולה המת אל הרופא בחלום ואמר לו: המצב היה שנותר לו לחיות עוד ארבעה ימים על ידי המכשירים ולסבול עוד ייסורים קשים, ואז היה נכנס ישר לגן עדן זך ונקי על ידי שהתמרק בייסוריו. ואילו כעת שהרופא הסיר ממנו את המכשירים וגרם בכך שימות ארבעה ימים קודם, הרי חסרים לו הייסורים של ארבעה ימים אלו ואינו יודע כמה זמן יקח עד שיתמרק משארית עוונותיו, וכידוע שייסורים בעולם הזה ממרקים בהרבה יותר מאשר ייסורי גיהנום. הרופא התעורר משנתו מזועזע כולו מחלום זה עד שמחרדת הדין הפך לבעל תשובה. ("לשכנו תדרשו" – ח"א עמ' שי"א)
הייסורים ומרכבות המלאכים

מעשה באדם שהיה למוד בייסורים ומכאובים שונים, מחלות רבות פקדוהו ואת אנשי ביתו, פרנסתו לא היתה מצויה ברווח, ועוד קשיים שונים ליוו אותו בימי חייו. יום אחד אמר לאשתו שהוא נוסע אל הצדיק המקובל רבי שלום שרעבי זצ"ל, כדי לשאול כיצד עליו לפרש את הנהגת ה' עמו ומה עליו לעשות כדי שיוקל לו. כאשר בא לבית הרב נתבקש על ידי הרבנית להמתין עד שהרב יתפנה אליו. התישב האיש באחת הכורסאות שניצבו בחדר, וכיון שהיה עייף מטורח הדרך, שקע בשינה עמוקה.

והנה בחלומו: הוא רואה את עצמו מגיע לשמים, ורואה לפניו דרך שוממה, אף נפש לא נראתה במקום. דממה מוחלטת שררה במקום. אט אט החל צועד במעלה הדרך, לפתע שמע מאחוריו קול רעש גדול הולך ומתקרב אליו, והנה עוקפת אותו מרכבה גדולה מלאה מלאכים צחורים כשלג, המרכבה חלפה במהירות ונעלמה באופק, שוב דמם המקום והאיש המשיך בדרכו. אחר כך חלפה על פניו עוד מרכבה כבראשונה ובעקבותיה מרכבות רבות, כולן מלאות מלאכים לבנים, חלקם גדולים ועצומים וחלקם קטנים וצנומים. כאשר תמה שיירת המלאכים הלבנים, החלה לעבור על פניו שיירה ענקית של מרכבות נושאות מלאכים שחורים מטילי אימה. הדבר עורר את סקרנותו. הוא החיש את צעדיו עד אשר הגיע לכיכר רחבת ידיים, ושם מצא את כל המרכבות חונות. המלאכים שירדו מהן פנו לעבר מאזניים ענקיות שעמדו במרכז הכיכר והחלו לעלות עליהן. האיש לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו, עד שהוסבר לו שכאן הוא בית דין של מעלה וכעת דנים דינו של אדם. המלאכים העולים על המאזנים נוצרו מהמצוות והעבירות שעשה האדם בימי חייו. כאשר מקיים אדם מצווה בשלמות נברא מלאך לבן גדול וכבד משקל, אך כאשר אין המצווה נעשית בשלמות, נברא מלאך פגום, חסָר אברים או דק וצנום, הוא הדין לגבי המלאכים הנוצרים ממעשי העבירות: אלו שנבראו מעבירות שנעשו בכוונה תחילה או מתוך הנאה, היו גדולים וכבדים, לעומתם – המלאכים שנבראו ממעשי עבירה בשוגג היו צנומים וקטנים.

בינתיים היו המאזניים הולכים ומתמלאים במלאכים לבנים מצד אחד, ובשחורים מצד שני, בעוד הם מטפסים ועולים על המאזניים, התעניין האיש לדעת מי הוא האדם הנדון במשפט זה, כאשר השיבו לו שהוא עצמו נדון במשפט, נדהם ונחרד לראות כי כמעט כל המלאכים כבר ניצבים על המאזניים וההכרעה נוטה לצד המלאכים השחורים. ידוע ידע, כי אם זו תהיה התוצאה הסופית, יהיה דינו כדין הרשעים, ועל כן החל רועד כולו מפחד.

והנה הכרוז מכריז ושואל: האם נשארו עוד מלאכים? והתשובה היתה שלא. ושוב שואל הכרוז: אולי סבל היהודי ייסורים בימי חייו, ואם כן אפשר לצרפם לצד הזכויות, מיד הופיעה מרכבה ענקית של מלאכים שנבראו מכח הייסורים שסבל וכנגד כל מלאך של ייסורים הורידו מהמאזניים כמה מלאכים שחורים, שכן ייסורים ממרקים ומצרפים את האדם מעוונותיו. כעת רווח לו מעט כאשר ראה שמשקלם של המלאכים השחורים הולך ויורד וכפות המאזניים כמעט השתוו זו לזו.

כאשר תמו גם מלאכי הייסורים ראה שהכף עדיין נוטה במשהו לצד העבירות והבין האיש כי מצבו בכי רע, הנה עוד מעט קט יוכרז על פסק הדין והכף נוטה לרעתו. בצר לו נפלטה לפתע מפיו זעקה גדולה ומרה: הבו לי עוד ייסורים! מקול הצעקה התעורר האיש מחלומו ובני ביתו של הרב, אשר נבהלו מהזעקה חשו לעברו ושאלוהו: מה קרה? רק עכשיו הבין שהכל היה חלום, קם מהכורסא ופנה לעבר הדלת. הרבנית קראה אחריו: הרי רצית לדבר עם הרב? השיב לה: אין צורך, קבלתי מהשמים את התשובה המתאימה. (סיפור המיוחס לרבנו שלום שרעבי זצ"ל , מובא ב"נחמת ישראל" הרב יעקב ישראל לוגסי שליט"א)