מעשה ממרור שספר רבי נחמן מברסלב ז"ל.
פעם אחת הלכו יהודי וגרמני יחד נדוד, ולימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כמו יהודי (כיון שהלשון הוא אחד) , והיהודים רחמנים וירחמו עליו וכיון שבא סמוך לחג הפסח לימדו איך שיתנהג ( שיקראו אותו להתארח לליל הסדר) שבכל סדר שעושים קידוש ורוחצים ידיים, רק שכח לומר לו שאוכלים מרור.
וכיון שבא לסדר רעב מכל היום, ומצפה שיאכל הדברים הטובים שאמר לו היהודי, החלו הסדר ונתנו לו חתיכת כרפס במי מלח, ושאר דברים הנהוגים בסדר, ואומרים ההגדה. והוא כבר בעינים צופיות להאכילה, והוא שמח כבר שאוכלים המצה. פתאום נתנו לו מרור, ונעשה לו מר בפיו, והוא חשב שזהו הסעודה שרק זה יאכלו וזוהי הסעודה. ברח תיכף במהירות ורעבון, וחשב בעצמו, יהודים ארורים… , אחר כל [הצערמניא] הטקס נתנו לי לאכול זה המרור ? …
ובא לבית המדרש ושכב וישן מתוך רעבון סר וזעף, אחר כך בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתיה, ושאלו לגרמני איך היה לך הסדר, סיפר לו בכעס, מה שנעשה איתו. אמר לו היהודי, הוי גרמני שוטה, אם היית מחכה עוד קצת, היית אוכל כל טוב כמוני .
וכך הוא בענין רבי נחמן מברסלב
(ובענייני בעבודת השם) שאחר כל היגיעות והטירחות עד שבאים וזוכים (ומתקרבים לרבינו או לעבודת השם ומתחיל הגוף להזדכך סוף סוף) נותנים מעט מרור, מרירות בתחילה. כי זיכוך הגוף בא במרירות, אבל האיש הקצר דעת חושב שתמיד יהיה רק מרירות, והכל רק מרירות וכו' על כן בורח תיכף.
אבל מי שמחכה ומקבל המרירות בסבר פנים יפות, כיון שמחכה מעט, וסובל זה המרירות מעט, מתחיל גופו להזדכך לאט לאט, ואז מתחיל להרגיש אחר כך כל מיני חיות ותענוגים, ( ואלו המשלים יכולים ללמוד מהם עצות לכל עניני עבודת השם). וכן הוא בענין זה של עבודת השם שמקודם עובר המרירות של זיכוך הגוף , אבל אחר כך מרגישים החיות וכו' .