חזון ומחזה

החורבן והגאולה שזורים זה בזה. הדבר מוצא את ביטויו אפילו בשמה של שבת זו – חזון. היא נקראת כך על שם ההפטרה 'חזון ישעיהו', העוסקת בנבואת החורבן. אולם ידועה אמרתו של רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, שהשבת נקראת חזון (מלשון מחזה), משום שבה מראים לכל יהודי את בית-המקדש השלישי מרחוק. מכאן שהמילה 'חזון' רומזת הן לחורבן הן לגאולה.

דבר דומה מופיע במאמר המדרש (ילקוט שמעוני רמז רנט): "עלה אריה (הוא נבוכדנצר) במזל אריה (בחודש אב) והחריב אריאל (בית-המקדש), על-מנת שיבוא אריה (הוא הקב"ה) ויבנה אריאל". גם כאן רואים שהחורבן והגאולה מכונים באותו כינוי – 'אריה'.

ההיתר להחריב

ההסבר יובן בהקדמת שאלה עקרונית על עצם החורבן. על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", חז"ל אומרים שהקב"ה מקיים כביכול את המצוות שהוא מצווה את עם-ישראל. אם-כן, איך היה רשאי להחריב את בית-המקדש, והלוא לאו מפורש בתורה הוא "שלא לאבד בית-המקדש או בתי-כנסיות"?!

אי-אפשר להסתפק בהסבר שחורבן הבית בא בבחינת עונש לעם-ישראל. וכי העובדה שבני-ישראל איבדו את זכותם לבית-המקדש יש בה צידוק לעבור על איסור מפורש בתורה? הקב"ה היה יכול לגנוז את בית-המקדש, כשם שגנז את המשכן, ולא להחריבו.

ההיתר היחיד להרוס בית-כנסת הוא "אם עושה על-מנת לבנות" – כאשר ההריסה היא כדי לבנות באותו מקום בית-כנסת גדול ומפואר יותר. נמצאנו אומרים, שגם חורבן בית-המקדש נכלל בסוג זה של "סותר על-מנת לבנות". הקב"ה רצה לבנות את בית-המקדש השלישי, שהוא "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה), בניין נצחי העומד לעד, ולכן נאלץ להחריב את בית-המקדש.

כל עניינו של החורבן אינו אפוא אלא בניין. החורבן הוא תיקון, שמביא לידי בניינו של הבית השלישי. לכן יש בחורבן הבית שני מוטיבים מקבילים: מצד אחד – צער ואבל על החורבן עצמו, ומצד שני – תקווה וציפייה לבית השלישי.

תכלית האהבה

וכך נאמר במדרש, שברגע החורבן "נולד מושיען של ישראל", שכן זו כל הכוונה העמוקה והפנימית שבחורבן – להביא את הבניין של הבית השלישי ואת הגאולה על-ידי משיח-צדקנו, ומיד ברגע החורבן מתחילה להיבנות הגאולה. לכן הגלות והגאולה מכונות בכינויים זהים ('חזון' ו'אריה', כנ"ל) – כי בעומק הדברים, החורבן הוא חלק מהבניין והגלות חלק מהגאולה.

כך עולה גם מסיפור המדרש (פתיחתא דאיכה רבה ט), שכשנכנסו האויבים לקודש-הקודשים, ראו את הכרובים שעל הארון, ופניהם איש אל אחיו. מצב זה של עמידת הכרובים ("פניהם איש אל אחיו"), רומז, על-פי הגמרא, לשעה "שישראל עושין רצונו של מקום". ונשאלת השאלה: הלוא שעת החורבן הייתה לכאורה ההפך משעת-רצון, ולמה עמדו אז הכרובים ופניהם איש אל אחיו?!

אלא שזה התוכן הפנימי שבחורבן ובגלות: מבחינה חיצונית – קרו אז צרות נוראות והיה הסתר-פנים איום. אך מאחר שהקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד, לא ייתכן שיֵצא ממנו רע. עלינו לומר, שבתוך הסתר-פנים זה מוסתר טוב נפלא ונאצל – בתוך הגלות נרקמת הגאולה, שהיא גילוי אור חדש לגמרי.

עמידת הכרובים בשעת החורבן ממחישה את פנימיות הדברים: אין זה עונש וחרון-אף בלבד, אלא יש כאן ביטוי לאהבתו העצומה של ה' לעמו, ועל-ידי החורבן הוא מכין את אור הגאולה. דווקא על-ידי הגלות נבנית הגאולה האמיתית והשלמה, שתתגלה תיכף ומיד ממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *