הכל ייגאלו

על הגאולה העתידה נאמר (יחזקאל כ,לג): "חי אני נאום ה' אלקים, אם לא ביד חזקה… אמלוך עליכם". בהמשך נאמר הדבר ביתר פירוט: "והוצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם, ביד חזקה ובזרוע נטויה". הקב"ה מבהיר כאן שאפילו אם יהיו יהודים שלא ירצו להיגאל, יגאל אותם על-כורחם וימלוך עליהם "ביד חזקה".

זה אחד ממאפייניה של הגאולה הקרובה – ששום יהודי לא יישאר בגלות. בגאולה מגלות מצרים הרשעים – שלא רצו לצאת – לא זכו להיגאל, אלא מתו בשלושת ימי האפֵלה [ולדעת חז"ל, היה מספרם פי ארבעה ממספר היוצאים! כפי שהובא ברש"י על הפסוק "וחמושים עלו בני-ישראל מארץ מצרים" (שמות יג,יח): "חמושים – אחד מחמישה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי האפֵלה"]. אבל על הגאולה העתידה נאמר, ואתם תלוקטו לאחד-אחד בני-ישראל (ישעיה כז, יב) שלא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות.

קשר לא-יינתק

מדוע יש הבדל כזה בין הגאולה ממצרים לגאולה העתידה? מדוע שם לא נגאלו מי שלא רצו לצאת, ואילו בגאולה העתידה ייגאלו גם מי שיסרבו בכל תוקף לצאת מהגלות? – ההסבר נובע מהשוני במעמדם של בני-ישראל בגאולת מצרים ובגאולה העתידה.

בגאולת מצרים היו בני-ישראל בבחינת 'בנים', כפי שהקב"ה מצווה למשה רבנו לומר לפרעה (שמות ו,כב): "בני בכורי ישראל". קשר של בן לאביו הוא קשר עמוק ביותר, אולם אם האדם מתעקש, בכוחו לגבור על הקשר הפנימי עם אביו ולהינתק ממנו. לכן, אותם יהודים במצרים ששקעו כל-כך בעבודה-זרה עד שבחרו להיפרד מאביהם שבשמים ולהישאר שם – לא היה אפשר להצילם.

אולם לאחר יציאת מצרים התעצם הקשר שבין עם-ישראל לקב"ה לקשר של בחירה. במעמד הר-סיני בחר הקב"ה בעם-ישראל ("אתה בחרתנו מכל העמים") ובני-ישראל בחרו בו (כפי שעולה מבחירתם לקבל את התורה, בבחינת 'נעשה ונשמע'). דבר שנעשה מתוך בחירה חופשית, הוא העמוק ביותר, והקשר הזה נובע מעצם המהות. מאז מתן-תורה מתקיים קשר עצמותי ומהותי בין יהודים לקב"ה, קשר שאין לנתק או לטשטש.

לכן אפילו יהודי אחד לא יישאר בגלות, שכן גם אותו יהודי, הטוען שטוב לו בגלות ואין ברצונו להיגאל, בעצם נפשו הוא משתוקק לגאולה וחפץ גם הוא לחזור אל אביו שבשמים. קשר הבחירה, שנוצר בשעת מתן-התורה, קיים גם בנפשו-שלו. גורמים חיצוניים מכסים את הקשר הזה, אבל הוא קיים במלוא תוקפו. לכן יבוא הקב"ה 'ביד חזקה', יסלק את הגורמים החיצוניים שמפריעים ויגלה את הקשר של כל יהודי אליו יתברך (ראה ליקוטי-שיחות כרך יא, עמ' 1 ואילך).

לא יידח נידח

כך מפרש רבנו הזקן (הלכות תלמוד-תורה פרק ד, הלכה ג ובתניא סוף פרק לט) את הפסוק "כי לא יידח ממנו נידח", שכל יהודי "בוודאי סופו לעשות תשובה", לקראת הגאולה. כך אומר גם הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז, הלכה ה): "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין".

כלומר, כאשר יבוא משיח-צדקנו, הוא יעורר את ליבו של כל יהודי לשוב אל הקב"ה בתשובה שלמה. יהיה אז ה'שופר גדול', שידליק את אש התשובה אפילו אצל ה'אובדים' וה'נידחים', עד שלא יישאר אפילו יהודי אחד בגלות. זו אחת הסיבות שהגאולה הזאת נקראת גאולה שלמה, שכן רק גאולה שבה כל ישראל נגאלים יכולה להיקרא 'שלמה'.