בעקב עשיו

היה אפשר להניח שהמלך המשיח, שלמות המין האנושי, יצמח מהייחוס המעולה ביותר, ייחוס שאין בו רבב (בעיניים שטחיות), אך התורה מספרת שראשית ייחוסו של המשיח בסיפור יהודה ותמר, שממנו נולד פרץ, שמזרעו יהיה המשיח. גם בהמשך אנו רואים שמשיח בן-דוד שורשיו ברות המואבית (שאמנם התגיירה גיור מושלם, ובכל-זאת, למה המשיח צריך לבוא דווקא ממואב?).

אומר המהר"ל מפראג (בספרו גבורות ה' פרק יח, ועוד): "הדבר הזה מופלא מאוד למבינים… כי הוא עמוק מאוד". הוא מסביר שהקדושה וה'קליפה' כרוכות זו בזו, עד שה'קליפה' עצמה היא הנותנת כוח לקדושה להעבירה מן העולם. הוא קושר זאת בפסוק שנאמר על יעקב (בראשית כה,כו): "וידו אוחזת בעקב עשיו", ומסביר שהדבר דומה לפרי, "שכאשר הוא בלתי-נשלם, הוא בתוך הקליפה, עד שהפרי גדול ועומד על שלמותו, ואז, כאשר הפרי גדול, נפסדה הקליפה מכוח גידול הפרי".

המשיח "יושב עמהם במדינה"

דבר דומה אנו מוצאים בגאולת מצרים, שהיא מעין 'דגם' של הגאולה העתידה. במקומות אין-ספור מצויין הדמיון בין שתי הגאולות הללו, והדברים מתבססים בעיקר על הפסוק (מיכה ז,טו): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

הדמיון בין גאולת מצרים לגאולה העתידה איננו במהלכי הגאולה בלבד, אלא גם בדמותו של הגואל. במקומות רבים משווים בין 'גואל ראשון' ל'גואל אחרון'. אצל שניהם יש תקופות של "נגלה ונכסה" וכו'. הקשר ביניהם הדוק כל-כך, עד שהמדרש אומר (שמות-רבה פרשה ב,ד): "משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

והנה, גואל ישראל, שהוציא את בני-ישראל ממצרים, משה רבנו, גדל דווקא בבית פרעה. זה פלא עצום: וכי לא היה מן הראוי שמשה רבנו, אדון כל הנביאים, גואלם של ישראל, יגדל בבית יהודי קדוש וטהור?! מדוע דווקא הוא היה צריך לגדול בבית פרעה, מרכזה של טומאת מצרים?

המדרש (שם פרשה א,לא) מציין זאת בלי להרחיב בהסבר: "בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה", והוא מביא על כך את הפסוק שנאמר על חירם: "ואוציא אש מתוכך". בהמשך נאמר שכך יהיה גם במשיח: "ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ'". כלומר, הן משה רבנו הן המלך המשיח צומחים מאותה מלכות שאותה הם אמורים להכות.

משום כך היה צריך משה רבנו, גואלם של ישראל, לעבור תהליך של גידול בבית פרעה דווקא, שכן כך מתקיים בו "וידו אוחזת בעקב עשיו" – הוא תופס את מלכות מצרים ב'עקב' שלה, בנקודת שקיעתה. משם הוא צומח ומשם הוא יונק את הכוחות שבסופו של דבר יאפשרו לו ליפרע ממנה.

הכנעת עשיו

אף המלך המשיח כך. מאחר שהוא המביא את קיצה של מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ, עליו לעבור תהליך של "יושב עמהם במדינה". המדרש מביא על כך את הפסוק "שם ירעה עגל ושם ירבץ", והמהר"ל מבאר, ש'עגל' מכוון למלך המשיח, "כאשר לא נמצא עדיין בשלמות מעלתו, כמו עגל שלא נשלם גידול שלו". ובתקופה זו נאמר עליו "שם ירעה", כלומר, משם הוא יונק כוחות. ולבסוף "וכילה סעיפיה" – הוא מכלה ומבטל את מלכות אדום ומעביר את רוח הטומאה מן הארץ.

זה הסדר שקבע הקב"ה, שהקדושה צומחת דווקא בתוך המציאות המתנגדת לה, אך בסופו של דבר, דווקא העובדה הזאת מאפשרת לקדושה להכניע את הקליפה. לכן בימות המשיח יתקיים הייעוד (עובדיה בסופו): "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה". שלמות המלוכה של הקב"ה תהיה דווקא כאשר יסתיים הבירור של עשיו, וזה יכול להיעשות דווקא על-ידי יעקב ש"ידו אוחזת בעקב עשיו".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *