בניין בית המקדש השלישי

בספר הזוהר (חלק ג רכא,א) מכונה הבית השלישי "בניינא דקוב"ה" – בניין שייבנה על-ידי הקב"ה. רש"י (סוכה מא סע"א) אומר: "מקדש העתיד שאנו מצפין, בנוי ומשוכלל הוא, ייגלה ויבוא משמים, שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך". לעומת זאת יש דעה בחז"ל (ויקרא-רבה פרשה ט,ז ובמדבר-רבה פרשה יג,ב), שבית-המקדש השלישי ייבנה בידי אדם, וכן פסק הרמב"ם, שהמשיח הוא הבונה את בית-המקדש.

אין סתירה

טעמו של הרמב"ם פשוט: בניין בית-המקדש הוא מצוות-עשה (כפי שהוא מדגיש בתחילת הלכות בית-הבחירה), ולכן צריך עם-ישראל לבנות בעצמו את הבית ולקיים את המצווה. אם הקב"ה יוריד את בית-המקדש מוכן מן השמים, תינטל מעם-ישראל המצווה הגדולה הזאת. מנגד אומר הזוהר, שייחודו של הבית השלישי לעומת שני המקדשים שקדמו לו הוא, שהללו היו מעשי ידי אדם ולכן חרבו ("בניינא דבר-נש, דלית ביה קיומא כלל"), ואילו הבית השלישי יהיה "בניינא דקוב"ה" ולכן יעמוד לנצח.

הרבי מליובאוויטש מסביר, שבעצם אין כאן סתירה: בבית-המקדש השלישי יהיו דברים שייבנו בידי אדם ויהיו דברים שיֵרדו ויבואו מן השמים. כך משתלבות שתי הדעות – מכיוון שזו מצוות-עשה, יצטרך עם-ישראל לבנות בעצמו ולוּ חלק מבית-המקדש, ואילו הדברים העליונים, שיבטיחו את נצחיותו, אכן יבואו מן השמים.

תיווך זה בין שתי הדעות מסביר גם-כן, מדוע אין הרמב"ם מזכיר את העניינים השמימיים שיהיו בבית-המקדש. ספרו של הרמב"ם הוא ספר הלכה, שעניינו לקבוע את החובות המוטלות על עם-ישראל. לכן אין הוא דן בחלקו של הקב"ה בבניין בית-המקדש. אך הזוהר והמדרש, שעוסקים בעיקר בפנימיות העניינים – הם מדגישים את חלקו של הקב"ה – את הדברים שיבואו מן השמים.

מעשה אדם ומעשה שמים

יש כמה דרכים שבהן יכול להתקיים השילוב בין חלקו של עם-ישראל לחלקו של הקב"ה:

א) בית-המקדש ייבנה בידי המשיח, ועליו ובתוכו 'יתלבש' המקדש שלמעלה. בדוגמת 'אש שלמעלה' שהייתה מתלבשת ב'אש שלמטה', אשר עליה נאמר: "מצווה להביא מן ההדיוט".

ב) על הפסוק (איכה ב,ט) "טבעו בארץ שעריה", אומר המדרש (איכה-רבה על הפסוק. במדבר-רבה פרשה טו,יג), ששערי בית-המקדש 'טבעו' בארץ ונגנזו בהר-הבית, וכאשר יֵרד בית-המקדש השלישי מן השמים, יתגלו השערים. זה אחד מאופני השילוב: בית-המקדש עצמו יֵרד מן השמים, אך השערים ייקבעו בידי אדם. ומכיוון שהמעמיד את הדלתות נחשב כאילו בנה את כל הבית, יקיימו בכך ישראל את מצוות בניין המקדש.

ג) ידוע שיש שוני בין מידות המקדש במסכת מידות לבין תיאורו בספר יחזקאל. דברים רבים בספר יחזקאל אינם ברורים והם בבחינת 'דברים סתומים', שאין בכוחנו לתרגמם לתכנית מעשית של בנייה. כאן יבוא השילוב: אנחנו נבנה את בית-המקדש על-פי המתכונת של מסכת מידות, ואותם 'דברים סתומים' שבספר יחזקאל – יֵרדו ויבואו מן השמים.

בתורת החסידות מודגש ביותר הצורך בשילוב מעשי ידי אדם עם הגילוי מלמעלה, שכן זה הדבר המייחד את הגאולה האמיתית והשלמה – החיבור בין 'עליונים' ל'תחתונים', בין מעשי ידי אדם לבין מעשי ידי הקב"ה. בבית-המקדש השלישי יתגלה שילוב זה בשלמות הגדולה ביותר.

הבית הנצחי

בית-המקדש השלישי שייבנה במהרה בימינו מתאפיין בקיומו הנצחי. הזוהר (חל' ג, רכא,א) אומר על הפסוק (תהילים קכז,א) "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו וגו'" – שהבית הראשון והשני היו "בניינא דבר-נש דלית ביה קיומא כלל" (=בניין מעשה אדם, שאין בו קיום כלל), ואילו הבית השלישי יהיה "בניינא דקוב"ה" (=בניינו של הקב"ה) ויתקיים לעד.

מאמרי חז"ל רבים קושרים את בית-המקדש השלישי עם קיום תמידי ונצחי. למשל, הגמרא (פסחים פח,א) מציינת, שאצל אברהם מוזכר מקום המקדש בלשון "הר" ("בהר ה' יֵראה"); אצל יצחק – בלשון "שדה" ("ויצא יצחק לשוח בשדה"); ואילו אצל יעקב הלשון הוא "בית" ("ויקרא את שם המקום ההוא בית א-ל"). המפרשים מסבירים, ששלושת הכינויים הללו (הר, שדה, בית) מכוּונים לשלושת בתי-המקדש: הבית הראשון והבית השני הם בדוגמת 'הר' ו'שדה', שמסמלים התיישבות שאינה קבועה, ואילו בית-המקדש השלישי הוא בבחינת 'בית', שעומד בקביעות.

גילוי חד-כיווני

זה ייחודו של בית-המקדש השלישי, שבו מתמזגות שתי המעלות הנפרדות שהיו בבית הראשון והשני. אנו רואים הבדלים ניכרים בין שני בתי-המקדש הללו. בימי הבית הראשון הייתה התגלות גדולה של אור הקדושה בעולם. הוא נבנה בימי שלמה המלך, בשיא ההתגלות האלוקית ("קיימא סיהרא באשלמותא", כדברי הזוהר חלק א, קנ,א). בני-ישראל עמדו אז בדרגה רוחנית גבוהה ביותר, מכוחה של ההתגלות האלוקית שהאירה בעולם.

אולם חסרונו הגדול של הבית הראשון היה, שכל הגילויים האלוקיים באו מלמעלה, בלי שהעולם עצמו יהיה בשל ומוכן לכך. לכן לצד גילויי הקדושה הייתה אז התגברות עזה של עבודה-זרה, והיו נביאי-שקר וכו', מפני שהעולם עצמו טרם נזדכך ונתקדש. משום כך הבית הראשון חרב לבסוף.

בבית השני הייתה התמונה הפוכה. הוא לא נבנה בתקופת-זוהר של עם-ישראל. להפך, עם-ישראל היה נתון לממשלת אומות-העולם, ואף הדחף לבנייתו בא מאת גוי – כורש. גם מבחינת הגילויים האלוקיים הייתה בו ירידה עצומה לעומת הבית הראשון. חסרו בו חמישה דברים עיקריים (כפי שהגמרא מפרטת ביומא כא,ב) – הארון (עם הכפורת והכרובים), האורים והתומים, האש, השכינה ורוח-הקודש. לעומת זה, הייתה אז פעולה של הזדככות העולם מלמטה, ובני-ישראל עמדו בדרגת בעלי-תשובה.

משום כך התקיים הבית השני מעט יותר זמן מהבית הראשון, ואף-על-פי-כן נחרב לבסוף, שכן אין קיום נצחי להתעוררות מלמטה שאינה נתמכת בגילוי אלוקי מלמעלה. אמנם העולם נתעלה ונזדכך, אך מה שיש ביכולתם של בני-אדם להשיג בכוחות-עצמם הוא מוגבל, ולכן בסופו-של-דבר הקיץ הקץ גם על הבית השני.

מיזוג המעלות

גדולתו של הבית השלישי, שבו יתאחדו הגילויים הנעלים מלמעלה עם ההזדככות וההתעלות מלמטה. מצד אחד תהיה בו שלמות של ההתגלות מלמעלה, אפילו יותר מזו שהייתה בימי שלמה. מצד שני, הוא ייבנה אחרי תקופת הזיכוך וההתעלות של הגלות, שבה נתקדש העולם מלמטה ונעשה מוכשר לקבל את ההתגלות האלוקית שבאה מלמעלה. לכן יעמוד הבית השלישי לנצח-נצחים.

הבית השלישי מייצג אמת שלמה, ולכן היא תקרין גם על אומות-העולם. הגמרא (יומא שם) קושרת את הדברים עם הפסוק בישעיה (ב,ג): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב". הדגש הוא על "בית אלוקי יעקב" – שמציין, כאמור, את האמת השלמה, וזו מגיעה גם אל אומות-העולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *